אבן האזל/מכירה/יג

אבן האזל ‏ מכירה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון או טלה בסוס אין לו הוניה שזה רוצה במחט יותר מן השריון, אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר מכירה יש להן הונייה.

השגת הראב"ד המחליף כלים בכלים וכו' א"א דבר זה לא ידעתי מאין לו, ואולי טעה בירושלמי דפרק הזהב תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה כו' אמר ר"י לא שנו אלא שור בפרה וכו' הא צבור בצבור לא קנה ונראה לו כמו שחילקו בין שור בפרה לצבור פירות לעניין קנייה כך חילקו לענין אונאה ואין זה מחוור דלענין קנייה אילו בתורת חליפין נתן לא קנה דסבירא לן פירות לא עבדי חליפין ואם לא קנה אונאה היכן היא ואם בתורת מכר ומקפיד על דמיהן אפילו סוס בפרה קנו ומחזירין אונאה דהא מכור לי קאמר עכ"ל:

המ"מ כתב מקודם דהרמב"ם לומד באמת זה מהך דינא דירושלמי ומפרשה לענין אונאה ואח"כ כתב דאף דהירושלמי בפשוטו אינו לענין אונאה אלא לענין קנין זהו בשביל דסובר הירוש' דחליפין שוה בשוה לא מהני בפירות. אבל לדידן דקיי"ל דחליפין שוה בשוה קונין אפי' בפירות ילפינן מסברת הירוש' לענין אונאה כמו שהיו מחלקין בירושלמי לענין קניה והטעם שכלי מתקיים יותר מפירות, ובאופן זה מפרש הראב"ד בהשגתו שכתב ונראה לו כמו שחילקו לענין קנייה כך חילקו לענין אונאה, אבל דבריהם תמוהים דלפי"ז צ"ל דשור ופרה הוו כמו כלי לענין קנין ושיטת הרמב"ם מבואר להדיא בפ"ה הל' א' דשור ופרה הוו כמו יין ושמן ונקנין רק מדין חליפין שוה בשוה כמו שכתב שם המ"מ.

והנה דברי הראב"ד גם בלא זה אינם מבוארים במה שכתב ואם לא קנה אונאה היכן היא, דמי לא עסקינן דכל אחד זכה בשלו כמו שהחליפו, ואנו דנין אם יש דין אונאה בחליפין אלו, ולומר דדעת הראב"ד דכיון דאמרינן דפירות בפירות דאין בו דרך קנין חליפין משום דאינו דבר המתקיים לכן דעתם רק על שיווי הדבר ואפי' הזכיר לשון חליפין תורת מכר הוא, ובודאי יש לו אונאה, אכתי אינו מבואר השגתו במה שכתב ואם בתורת מכר ומקפיד על דמיהן אפי' סוס בפרה קנו ומחזירין אונאה דהא מכור לי קאמר. ולפי"ז אין זו השגה כלל דהא אדרבא בהתנו בלשון חליפין איירי ומ"מ אמרינן דבפירות לא הוי גדר חליפין ובשור בפרה הוי גדר חליפין וממילא אין לו אונאה, אכן בזה אפשר לומר דהראב"ד אינו בא לפרש דהרמב"ם למד דין אונאה מדין קניה דהא כתב ונראה לו כמו שחילקו לענין קנין כך חילקו לענין אונאה והיינו דבירושל' גופא מבואר החילוק בין לדין קנין בין לדין אונאה, וע"ז הקשה דא"א דאם אין קנין היכי שייך אונאה, אלא דזה קשה דבדעת הרמב"ם א"א לבאר כן כיון דלפי"ז היה צ"ל דשור בפרה נקנין בחליפין בלא דין שוה בשוה וזה מוכח דאין הרמב"ם סובר כן כמש"כ.

ולכאורה אפשר לומר דאף דלדידן לדעת הרמב"ם לא ס"ל דשור ופרה חיים מיקרו כלי מהא דאמר בגמ' ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה, מ"מ נלמוד מהירושלמי דסובר כן לחלק בין החליף שור בפרה לפירות בפירות דלענין אונאה גם לדידן כן דבשור ופרה החשובים מצד עצמם אין בהם דין אונאה, אבל פירות בפירות דלדעת הירושלמי גרעי מפרה ושור לענין חליפין וזהו בשביל שאינם חשובים מצד עצמם רק מצד שיווי דמיהם לכן יש בהם אונאה. אלא דמ"מ אינו מיושב דמנ"ל דטעמא דהירושלמי הוא משום דבפירות אין בהם חשיבות אלא שויים ולפיכך יש בהן אונאה, דשמא כמו דלדידן דתלוי דין קנין חליפין בדין כלי שיהיה דומיא דנעל ממש, גם להירוש' דסובר דשור ופרה הוי כמו כלי לד' המ"מ משום דהם דברים המתקיימים זהו ג"כ משום דצריך להיות כמו נעל אלא דסובר דסגי בדבר המתקיים דהוי כמו נעל.

והנה קודם שנבאר מקור דברי הרמב"ם מהא דירושלמי עלינו להקדים דזה ודאי דיסוד שיטתו הוא כמו שכתב הכ"מ בשם תלמידי הרשב"א שכדברי הרמב"ם עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב, וכן מבואר להדיא בדברי רש"י בדף מ"ז בהא דאמר בגמ' מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה, קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמי ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קאמר ופירש"י דמכור לי קאמר לשון ממכר ולא לשון חליפין, ומוכח מדברי רש"י דלשון חליפין גורם שלא יהיה דין אונאה. וכן מבואר להדיא בתשובת הרי"ף הובאה בש"מ וכן בתשובת הרמב"ם דפוס ליפסיא סי' קצ"ט דפסק דאין בחליפין אונאה מהא דמכור לי באלו וכתב והתורה ג"כ מעידה על זה באמרה וכי תמכרו ממכר וכו' בממכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל בחלופין לא, ובתשובת הרי"ף המובאת בתשובת הרמב"ם מבואר דהשאלה היא על סחורה, וכן הביא הש"מ אח"כ תשובת הר"י מיגש דמי שהחליף עם חברו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין אחד מהן יכול לטעון על חברו טענת אונאה ולפנינו נבאר דברי הרי"ף והר"י מיגש במה שהזכירו לשון סחורה. אבל עכ"פ עיקר היסוד הוא ברור בדברי הראשונים דאין אונאה אלא במכירה ולא בחליפין, אכן עלינו לבאר מקור החילוק בין פרה בשור ובין פירות בפירות דע"כ הוא מדברי הירושלמי שהביא הראב"ד.

והנראה בזה דהרמב"ם יפרש דלא כמו שפי' הרמב"ן במלחמות דהחילוק בין שור בפרה ובין פירות בפירות משום דסובר הירושלמי דשור בפרה עבדי חליפין אלא דגם הירושל' סובר דחליפין דקנין סודר אינו אלא בכלי ממש דומיא דנעל והירושל' דקאי על מתני' דכל המטלטלין קונין זה את זה קאי על חליפין של שוה בשוה, וכשיטת הרמב"ם בפ"ה ורק דהירוש' סובר דגם חליפין של שוה בשוה. אינו אלא בדבר שיש בו חשיבות מצד עצמו ולא כשהוא מקפיד על הדמים וכדבעי רב אדא ב"א למיפשט מברייתא. דקתני פרה בחמור ובעי למיפשט דלא קנה אלמא דהוי סבר דגם חליפין שוה בשוה לא קנה אם מקפיד עליהם. דבאור שוה בשוה אינו על הדמים אלא שמחליף חפץ בחפץ ולאפוקי קנין סודר דנלמד מנעל דאינו אלא לקיים המכירה וע"ז כתוב לקיים כל דבר כמש"כ התוס' דף מ"ז ד"ה גאולה אבל צבור בצבור הוא רק כמו דמים דכסף אינו קונה אלא למי שפרע, ולכן שפיר דמהירוש' נלמוד דחילוק זה הוא ג"כ לענין אונאה דמה שהוא בגדר חליפין אין בו אונאה ומה שהוא בגדר דמים יש בו אונאה. וסובר הרמב"ם דאף דלדידן לא קיי"ל בזה כהירושלמי ואפי' פירות בפירות מיקנו בחליפין של שוה בשוה משום דקיי"ל כרבא דאמר שם כל חליפין מקפד קפדי וקני. דאין חסרון בחליפין של שוה בשוה במקפידין על הדמים. אבל ודאי מד' הירושלמי מוכח דלענין זה הוי חילוק דסתם חליפין של פרה בחמור אין המכירה בעיקרה לפי שויים ולכן אין להם אונאה. וסתם חליפין של פירות בפירות המכירה עיקרה לפי שויים וממילא יש להם אונאה. ואף דרבא אמר כל חליפין מקפד קפדי הא פירשו ברש"י ותוס' דהכונה שיהיו שוין קצת ולפעמים שיהיו שוין כמו החפץ, ולכן בסתמא בפרה וחמור אין עיקר המכירה לפי שויים.

והנה המ"מ כתב בסוף דבריו וז"ל ומתוך דבריו אתה למד דבכלים אפי' מקפיד אין לו אונאה שהרי הזכיר בפירות שומא וזהו שמקפיד עליהם. ונראה שכיוצא בזה בכלים אין לו אונאה עכ"ל. וכן כתב הכ"מ וז"ל נראה דמקאמר גבי פירות בין שמו אותם קודם מכירה בין שמו אותם אח"כ משמע דדכותה בכלים אין להם אונאה עכ"ל. והסמ"ע כתב ג"כ כדבריהם. ולפי"מ שבארנו א"א לפרש כן כיון דעיקר מה דלמד הרמב"ם מדברי הירושלמי הוא דבסתם כלים בכלים אינו מקפיד על דמיהם והעיקר הוא החפץ. וכמו שכתב הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מן השריון ובפרט לפימש"כ דהירוש' יסבור כרב אדא ב"א דבעי למיפשט מברייתא דמקפיד עליהם לא קנה ושם הא איירי בפרה בחמור, וע"כ דעיקר החילוק הוא דסתם פרה בחמור אינו מקפיד אולם אם לא נאמר דהירוש' סובר כראב"א אולי אפשר לכוין באורי גם עם פירושו של המ"מ דפרה בחמור כיון דעיקרם הם חשובים מצד עצמם אפי' שמו אותם אין כונתם דוקא בשביל שיווי דמיהם וקנו בחליפין שוה בשוה וממילא אין להם אונאה. ועיקר דבריהם לא מסתבר דאם שמו קודם המכירה והיה אונאה בשומא פשיטא דיש בזה אונאה דהא נתאנה בשומתו. ובזה ודאי יודה הרמב"ם להרמב"ן שהביא המ"מ וכן הם דברי הר"י מיגש שנביא לפנינו. ועוד דלשון הרמב"ם מוכיח כן שכתב אפי' מחט בשריון או טלה בסוס. ומדכתב אפי' דזהו דבר פשוט דשריון שוה יותר ממחט. ולפי דבריהם הו"ל לאשמעינן להיפוך דאפי' דומים קצת ושמו קודם המכירה אין להם אונאה. אלא ודאי דאם שמו קודם והיה אונאה בשומא ודאי יש להם אונאה. ועיקר חידושו של הרמב"ם הוא דפירות בפירות אפי' לא שמו אותם עד אחר המכירה והיינו אחר גמר הקנין מ"מ יש להם אונאה. ומה שהזכיר מקודם בין שמו אותם קודם המכירה זהו לומר דבסתמא בפירות שאין להם חשיבות מצד עצמם שמין אותם.

והנה עוד כתב הכ"מ וז"ל ומדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם לא קודם המכירה ולא אחר מכירה אלא אמר צבור פירות זה בצבור פירות זה אני מחליף אין להם אונאה עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור דמה זה שכתב שלא שמו אחר המכירה דהא כיון דאנו דנין אם איכא אונאה הרי דשמו אחר המכירה. ומצאתי שכבר עמד בזה הנתיבות וכתב דהכונה במש"כ הרמב"ם אחר המכירה כשהיו עסוקין באותו ענין קודם גמר הקנין ומלבד שהוא דחוק והיה לו להרמב"ם לפרש דבריו שהיו עסוקין באותו ענין. אלא דעוד יותר נראה דבחליפין שוה בשוה לא מהני כלל עסוקין באותו ענין. דהא כתב הרמב"ם בפ"ה דין זה רק גבי קנו מידו דזהו קנין סודר וכתב ע"ז משא"כ בשאר דרכי הקניה. והיינו כסף ושטר וחזקה ומשיכה וטעמא דבק"ס עשה רק מעשה לגמר הקנין. אבל לא החזיק בדבר הנקנה וגם לא נתן כסף דהוא תמורת דבר הנקנה. וכן שטר הוא קנין חשוב ולכן גם חליפין שוה בשוה הוי לענין זה כמו כסף ואין דינו כמו ק"ס דהוא רק מעשה לגמר הקנין. ומלבד כל זה תמוה שיטת הכ"מ דא"כ בטל כל היסוד מדברי הירושלמי כיון דבלא שמו קודם גמר המכירה גם בפירות אין אונאה. והחילוק בין פרה לפירות הוא בשמו קודם המכירה או קודם גמר המכירה ומנ"ל זה ללמוד מדין קנין חליפין דמהני בפרה ולא מהני בפירות דהא לענין קנין לא חילקו בירוש' וגם בלא שמו לא מהני קנין בפירות:

והנה כבר הבאתי למעלה תשובת הר"י מיגש שהביא הש"מ שכתב מי שהחליף עם חברו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים. אין אחד מהם יכול לטעון על חברו טענת אונאה. והנתיבות הביא דברי הרדב"ז על מש"כ הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מן השריון דזה לא שייך בסחורה. ולכן כתב הנתיבות דזהו בשמו אותם עכ"פ קודם גמר המכירה, אבל בלא שמו כלל לא גרע מפירות דג"כ אין להם אונאה וזהו מש"כ הר"י מיגש. אבל לפימש"כ א"א לפרש כן דברי הר"י מיגש. וצ"ל דהר"י מיגש באמת אינו סובר סברת הרדב"ז דבסחורה והיינו בדבר העשוי למכור אפי' בחליפין יש אונאה דאין דעתם אלא לשיווי הסחורה, וסובר דכיון דעכ"פ החליף סחורה זו על זו בלא שומא ליכא דין אונאה. וכן בתשובת הרי"ף שהביא הש"מ אף שלא נזכר סחורה אבל בתשובה זו שבתשובת הרמב"ם סי' קצ"ט מבואר דהשאלה היה על סחורה. ומוכח דהרי"ף והר"י מיגש אינם סוברים כהרדב"ז. אלא דיש ליישב דעת הרדב"ז דיסבור דהרי"ף והר"י מיגש ע"כ לא יסברו כדעת הרמב"ם לחלק בין פרה בשור ומחט בשריון ובין פירות בפירות משום דזה רוצה במחט יותר מן השריון דלפי"ז לא שייך סברא זו בסחורה, אלא דטעמא דאין אונאה אלא במכירה ולא בחליפין בכל גווני:

והנה בעיקר דברי הירושלמי יש לעיין טובא דבקדושין פ"א הלכה ו' אמתני' דכל הנעשה דמים באחר איתא שם וז"ל תמן תנינן כל המטלטלין קונין זה את זה ר' בא רב חונא בשם רב אפי' צבור בצבורין א"ל ר' לעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום. אתייא דרב חונא כר' יוחנן ור' לעזר כשיטתיה דתנינן תמן האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכו' אמר ר' לעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים, ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה הראשונה. אמר ר' יוחנן ואפי' חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים כלקוחות הן וכו' עכ"ל. והנה הפ"מ מפרש דפליגי אם צריך לשום בחליפין, ולפי פירושו אינו מבואר כלל מה דתולה הירושלמי פלוגתא זו בפלוגתא דר"י ור"א בחלקו גדיים כנגד גדיים, והמחוור הוא מה שפי' הק"ע דצבור בצבורין היינו שהחליף צבור תבואה שיש לו כאן בצבור תבואה שיש לחברו במקום אחר. דרב סבר דגם זה נקנה בתורת חליפין. ור"א סבר דחליפין אינו אלא דברים שקצת אינם שוים וצריכים לשומן אבל שוים ממש אינו אלא בגדר הלואה שמלוה לו תבואה כאן ע"מ לשלם לו במקום אחר ואינו אלא חוב. אבל אינו נקנה בקנין חליפין אלא דגם הק"ע אינו מסיים לבאר אל נכון מה דתולה זה בפלוגתא דר"א ור"י בחלקו גדיים כנגד גדיים דלפי"מ שמפרש בפלוגתתם כמו דמפרשינן בבבלי דפליגי בדין יש ברירה ואין ברירה וכתב דלר' יוחנן דאמר כלקוחות הן שמעינן דאפי' בדברים השוין שייך לקיחה וה"ה חליפין והיינו כרב, ואין לזה טעם דמה שייך זה לזה דאטו בזה דאמרינן דאין ברירה ולא אמרינן זהו חלקו משעה הראשונה זה ראיה דשייך בדברים שוים דין מכירה וחליפין אימא דבאמת א"א לקנות בדברים שוים. אלא כשכל א' יזכה בדבר בקנין הדבר בעצמו ע"י יד או הגבהה או חצר. ומ"מ ודאי אם אין ברירה לא אמרינן זהו חלקו המגיע לו משעה ראשונה.

לכן נראה לחדש דסובר הירושלמי דלא כדאיתא בבבלי בגיטין דף כ"ה דטעמא דר' יוחנן דאמר דאחין שחלקו לקוחות הן הוא משום דסבר אין ברירה. וזהו טעמא דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים לא אמרינן זהו חלקו משעה ראשונה כדאיתא בבכורות דף נ"ז. אבל הירושלמי מוכח דסובר דטעמא דר' יוחנן אינו משום דסבר אין ברירה. אלא משום דגם בדברים שוים כמו בפירות או בקרקע אינם שוים ממש וצריך שיסכימו ביניהם על בירור החלקים או ע"פ גורל. ולכן עכ"פ רק עכשיו הוברר בירור החלקים. והוי כמו תיישים כנגד גדיים דלא אמרינן לכו"ע זהו חלקו משעה ראשונה [ותמוהים בזה דברי הרשב"א בקדושין דף י"ז במה דפריך שם בגמ' חליפי ע"ז קא שקיל שהקשה הרשב"א מהא דחבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה יכול חבר לומר לע"ה טול אתה פירות שבמקום פלוני, ותי' דהתם במין אחד ומשום ברירה אבל בשני מינים לא כדאמר התם שלא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים והקשה ע"ז מהא דאמר גבי ט' גדיים וכלב ולשקול חד בהדי כלב וליתסר ואינך ט' לישתרו משום ברירה. דאלמא אף בשני מינים יש ברירה. ודבריו תמוהים דמה דפריך הגמ' זהו דנעשה ברירה בין הגדיים ונאמר דרק גדי אחד שנברור הוא נגד הכלב וא"כ הוא מין אחד ואדרבא משם נמי מוכח דבשני מינים לא אמרינן ברירה דאי הוי דין ברירה בשני מינים לא היה כאן דין מחיר כלב כלל דזהו חלקו משעה ראשונה וצ"ע] ולא יקשה על מש"כ דהירושלמי סובר דטעמא דר' יוחנן דאחין שחלקו לקוחות הן אינו משום אין ברירה דהא בגיטין שם אמר ר' יוחנן דאף אחרון אינו פוסל משום דאין ברירה, דכבר כתבו התוס' שם בד"ה לאיזו שארצה, דאפי' מאן דאית ליה ברירה מודה הכא משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר משעת כתיבה, ולזה שפיר אמר בירושלמי דרב כר"א דגדיים כנגד גדיים הוי שוים ממש. ולכן אינו דרך מכירה אלא דרך הלואה וכנ"ל. ור' יוחנן סבר דאפי' בשוים אינם שוים ממש ולכן תמיד הוי דרך מכירה.

ועתה נבוא לדברי הירושלמי בב"מ שהביא הראב"ד דזהו יסודו של הרמב"ם וז"ל הירושלמי פ"ד הל' א' תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. א"ר יוחנן לא שנו אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור בצבור לא קנה. רב ירמיה בשם רב אפי' צבור בצבור קנה והראב"ד וכן הרמב"ן במלחמות מפרשים דהכונה צבור פירות בצבור פירות אף שאינם שוים. ולפימש"כ הא מוכח מסוגיא דקדושין דאיירי דוקא בשוים. ומה דבל"ז יש סתירה דבקדושין אמר דרב כר' יוחנן ובב"מ איתא דר"י הוא החולק על רב כבר העיר מזה הק"ע וכ' דבב"מ צריך לגרוס ר"א, אכן באמת דברי הראשונים ברורים דבב"מ דאיתא לא שנו אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור בצבור לא א"א לפרש הכונה בפירות שוין דוקא דא"כ לא הול"ל שור בפרה דהא בצבור גופא משכחת לה באינם שוים, וע"כ דכאן הכונה לחלק בין שור בפרה לפירות בפירות אפי' אינם שוים, אבל בקדושין לא הוזכר שור בפרה ועוד דשם אמר לא שנינו אלא כל הנעשה דבר שהוא צריך לשום, וזה ע"כ בפירות שוים דבאינם שוים גם בפירות צריך לשום, לכן מוכרח דהם סוגיות מחולקות והסוגיא דב"מ הוא כבאור הראשונים וכנ"ל, אח"כ ראיתי בבאור הגר"א בחו"מ שכתב ול"נ דפי' הירושלמי לענין צבור מעות וכו' וכ"מ בקדושין שם וכו', ורצה לצרף שתי הסוגיות ודלא כהרמב"ם, וכבר בארתי דהם ע"כ סוגיות מחולקות ודברי הרמב"ם מבוררים כמו שבארתי.

ג

האומר לחברו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה, בד"א בסתם שאין יודע כמה הונייה יש בו כדי שימחול, ואצ"ל אם אמר לו ע"מ שאין בו הונייה שהרי יש בו, אבל במפרש אין לו הונייה שכל תנאי שבממון קיים.

הלח"מ הקשה דכאן פסק כרב ובפ"ט מה' שמיטה פסק דע"מ שלא תשמיטני בשביעית אין שביעית משמטתו, ובפ"ק דמכות מדמי להו בגמ' אהדדי. וכתב הלח"מ דאין לחלק דבאונאה שייך מי ידע דקא מחיל כדאמר בגמ' בהזהב לחלק בין הא דאמר ר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים דהא גם בשביעית שייך מי ידע דקא מחיל דשמא יפרע לו קודם כמבואר בתוס' בפ"ק דמכות, וכתב ע"ז אלא שאפשר לחלק בדוחק בין אונאה לשביעית דהכא לא ידע אם נתאנה ולא ידע דמחיל, אבל בשביעית כבר נודע דהשביעית משמטת. אבל לא ידע אם יפרע לו קודם ודוחק הוא זה וצ"ע עכ"ל, והנה מה שכתב הלח"מ דגם בשביעית שייך מי ידע דקא מחיל כמבואר בתוס' לא כתבו זה התוס' אלא אליבא דשמואל דסבר דע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ואמר בב"מ אפי' לר"מ דסבר תנאו בטל הוא התם דודאי קא עקר, אבל הכא מי יימר דקא עקר, וע"ז הקשו בתוס' דמאי פריך בגמ' מאונאה אשביעית דאמר ע"מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו דהא בשביעית ודאי קא עקר, ותירצו ע"ז בתוס' דגבי שביעית נמי אינו ודאי דשמא יפרע לו קודם ודימה הלח"מ ענין מי יימר דקא עקר לענין מי ידע דמחיל.

אבל באמת לא דמי דלענין קא עקר דצריך להיות עקירה ודאית על מה שכתוב בתורה, ומה שמתנה ע"מ שלא תשמיטני שביעית כ"ז שלא יצא לפועל ולא יפרע לו אחר שביעית אין זו עקירה עכשיו אפי' מתחייב עכשיו לפרוע אחר שביעית דאין איסור בתורה שלא להתחייב אלא דאסור לתבוע אחר שביעית ולכן כיון דאפשר שיפרע לו קודם לא הוי ודאי קא עקר, אבל לענין מחילה אנו רואין בעיקר בשעת התנאי אם ידע דמחיל או לא ידע דמחיל. ולכן באונאה לא ידע דמחיל כיון דאם אין אונאה במקח ליכא כאן מחילה כלל, אבל בשביעית שפיר ידע דמחיל דבשעת ההלואה דמתנה ע"מ שלא תשמיטני בשביעית הוא מוחל בודאי זה הזכות שיוכל לתבוע אותו גם אחר שביעית.

ונראה דאפשר ליישב עוד באופן אחר דבדין תנאי מצינו שני אופנים האופן הפשוט הוא שאם יתקיים התנאי יתקיים הקנין ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים הקנין וכמו במתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכה"ג. ועוד יש תנאי שהוא בגדר שיור שעושה הקנין באופן זה ואין כאן אפשרות שלא יתקיים הקנין וכמש"כ הריטב"א בקדושין דף כ"ג גבי נותן מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו, וז"ל הריטב"א. שם והנכון דהכא האי על מנת לא חשיב תנאה לכו"ע, ולא בעינן ביה דקדוקי תנאים אפי' לר"מ שאין לשון תנאי והלכותיו אלא כשהוא בלשון עשה או לא תעשה בין שיעשה הוא או לא יעשה או שיעשו אחרים או לא יעשו, אבל בדבר שאינו בלשון עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאומר ע"מ שאין לבעלך רשות בו אין תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה שלא יזכה בה האדון או הבעל עכ"ל ע"ש שהאריך להוכיח כן, ולפי דבריו יש לומר דבע"מ שאין לך שאר כסות ועונה ג"כ אינו אלא לשון שיור דהא אינו ע"מ שלא תתבע ממני או שתמחלי אלא ע"מ שאין לך והיינו שיהיו קדושין כאלו שלא יהיו עלי חיוב של שאר כסות ועונה. ומיושב בזה מה שהקשו בתוס' בכתובות דף נ"ו דכיון דע"כ בדכפליה לתנאה וא"כ אמאי היא מקודשת, אבל לדברי הריטב"א לא צריך כאן כפילות התנאי וגם לא שייך כאן כלל כפילות התנאי כיון דאין כאן שני אופנים אלא על אופן זה קידשה, ואף דכל הראשונים וגם הריטב"א בכללם שו"ט בקושיא זו של התוס' ותירצו ע"פ דרך התוס' אבל נראה דהוא פשוט דלדברי הריטב"א בקדושין גם בזה לא צריך ולא שייך כפלות התנאי.

-השמטות ומלואים-

ד"ה ונראה דאפשר, הבאתי שם דברי הריטב"א ע"ו ויש ליישב בזה דברי רש"י בגמ' ביצה דף כ' ד"ה נזיר ואינו מגלח וכ' רש"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא עכ"ל וקשה ממשנה נדרים דף כ"ח הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצנו טלית זו קרבן עד שתשרף דאינה קדושה אחרי שנשרף ולפמש"כ בשם הריטב"א בקידושין דלא בעי דקדוקי תנאים אפי' לר"מ אלא כשהוא בלשון עשה או לא תעשה, אבל בדבר שאינו בלשון עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו אין תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה וכו' עי"ש א"כ א"ש דבמקום שיור ודאי מהני בהקדש. [ע"כ].

ולפי"ז נוכל לחלק הא דע"מ שאין לך עלי אונאה להא דע"מ שלא תשמיטני בשביעית, דהא דע"מ שאין לך עלי אונאה אין הכונה בתורת תנאי ע"מ שלא יתבע ממנו אונאה דהא בזה לא ירויח אלא שלא יוכל לתבוע ממנו חזרת האונאה באופן שיתקיים המקח, אבל עכ"פ הלוקח יוכל לבטל המקח דיתבע האונאה וממילא יתבטל המקח ויצטרך ע"כ להחזיר לו מעותיו וע"כ דאין כונת המוכר כן אלא ע"מ שלא יהיה להלוקח זכות תביעת אונאה וזהו באופן דמוחל מעכשיו בשעת מכירה זכות התביעה, וכן מוכח מהא דאמר בגמ' מי ידע דמחיל דאלמא דבתורת מחילה אתאן עלה ולכן אמרינן בזה דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל דאינו יכול למכור באופן שלא יהיה להלוקח זכות תביעת אונאה ולא דמי להא דאמר ר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים משום דמי ידע דמחיל כדאמר בב"מ בפ' הזהב, אבל בע"מ שלא תשמיטני בשביעית דתנאו כשאר תנאי דעלמא דהוא ע"מ שלא ישמיט הלוה אותו, וכמו שכתב רש"י במכות שם דהכונה ע"מ שלא תשמיטני אתה בשביעית, (ועיין מש"כ הרמב"ן בחדושיו בב"מ), והיינו דאם ישמיטנו תתבטל ההלואה למפרע ואז ליכא דין שמיטה דלא נאמרה אלא בהלואה דהא הקפת חנות אינה משמטת, וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש דהוא משום שלא הקיף לו מתחילה על זמן אלא שיוכל לתבעו בכל שעה ומכ"ש כאן שאם נתבטלה ההלואה והוי כנשתמש הלוה בהמעות שלא בזכות הלואה דליכא דין שמיטה, ולכן אין כאן עקירת דין התורה ותנאו קיים ומה דמדמי הגמ' במכות דין אונאה לשביעית זהו אליבא דשמואל דאמר ע"מ שלא תשמיטני שביעית והיינו שלא יהיה דין השמטה דאמר שמואל דשביעית משמטתו ופריך מהא דסבר שמואל דע"מ שלא יהיה לך עלי אונאה דאין לו עליו אונאה דסבר דתנאו קיים, ובזה מתרץ דע"מ שלא תשמיטני שביעית דמי לע"מ שאין בו אונאה דאפי' שמואל מודה דתנאו בטל וע"מ שלא תשמיטני בשביעית תנאו קיים, וזהו לשמואל דסבר נמי בע"מ שאין לך עלי אונאה נמי תנאו קיים, אבל לרב ולהלכה שפיר דע"מ שלא תשמיטנו בשביעית גם רב מודה דתנאו קיים דלא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דלא עקר דין התורה כלל, ואף דעכ"פ כשלא ישמיטנו וישלם לו תתקיים ההלואה ויהיה חייב להשמיט ויהיה דומה למחזיר חוב בשביעית שצריך המלוה לומר משמט אני והלוה צריך לומר אעפ"כ, וכאן לא מצינו דהמלוה יהיה צריך לומר משמט אני יש לומר דבסתם הלואה כשרוצה הלוה להחזיר צריך המלוה לקיים דין שמיטה ולומר משמט אני. אבל כאן כיון דאם לא יחפוץ להחזיר תתבטל ההלואה ויהיה מוכרח להחזיר, א"כ בפועל ליכא חיוב השמטה דעל כרחו מוכרח לשלם ולכן אינו צריך לומר משמט אני.

ובמש"כ בדברי הריטב"א דע"מ שאין לרבו רשות בו אינו תנאי של לאו והן אלא בגדר שיור יתבארו דברי המרדכי פ"ק דב"מ שכתב בשם מהר"ם ב"ר ברוך וז"ל ומטעם זה דפרישית דבמעשר ליכא דעת אחרת מקנה אפי' אם ראובן נתן מעשר לבניו של שמעון הסמוכים על שלחנו של שמעון במתנה ע"מ שאין לאביהם רשות בהן אלא לצורך עצמן מה שהן נושאים ונותנים לפיהם לא מהני תנאה מידי כיון דטובת הנאה אינו ממון לא מצי מתני ובטל תנאו כיון דידם כיד אביהם דמי, וכל זמן שסמוכים על שולחן אביהם הוי כאלו אביהם זוכה מיד במעשר עני ואביהם עשיר הוא עכ"ל, והקשו בזה דהא היא גמ' מפורשת בקדושין דף ו' דבתרומה במתנה ע"מ להחזיר יצא ידי נתינה ומוכח דאפשר להתנות תנאי בנתינת תרומה, אכן לפי המבואר מדברי הריטב"א דברי המרדכי נכונים דלהתנות בתנאי הפשוט שיש בו הן ולאו שאם יקיים התנאי יתקיים הקנין, ואם לא יקיים לא יתקיים הקנין זה ודאי אפשר גם בדבר שאין להנותן אלא טובת הנאה כיון שהתנה שאם לא יקיים התנאי בטלה הנתינה והוי כאלו לא נתן לו, וזכות טובת הנאה הא של הנותן היא, אבל בתנאי דע"מ שאין לאביו רשות בהן, דאינו תנאי של הן ולאו אלא בגדר שיור, בזה אין זכות להתנות אלא להבעלים אבל במה שאין לו אלא טובת הנאה אין לו זכות לשייר וכיון שנתן המעשר להבן ע"כ יזכה האב, וכיון דהאב עשיר אינו יכול ליתן להבן והדברים מבוררים.

ה

הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונאה כיצד חפץ זה כך וכך לקחתי כך וכך אני משתכר בו אין לו עליו הונייה.

כתב המ"מ כך פר"ח נושא ונותן באמונה במביא סחורתו ומצאו חבירו הרוצה ללקחו ונתרצה לתת לו סך ידוע מריוח והלה אומר בכמה קנה וכן הוא האמת, אין לו אונאה לפי שלא סמך משעה ראשונה על השוויא אלא על הדמים שלקח זה עכ"ל, והנה בספר גליא מסכתא סי' א' הרבה להשיג על דברי המ"מ והב"י שצירפו שיטות הר"ח והרמב"ם לשיטה אחת ולדעתו הם רחוקים, וכתב זה ע"פ דברי הנמוק"י שכתב אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה אין לו אונאה, וכן כתב בהג"א וז"ל דאפי' נתאנה לוקח ראשון ואינו שוה כמו שנתן אפ"ה צריך שני ליתן כמו שהתנה ואפי' אינו שוה וכגון שמשך את החפץ, ולפי"ז ביאר הג"מ דפירושו הוא דוקא בשביל שמתחלה לא הודיע המוכר כמה שילם וסמך עליו והאמינו וגמרו הקנין ואח"כ הודיעו וזהו עיקר טעמא דהא חזינן שלא סמך משעה ראשונה על שיווי המקח ולפי פי' ר"ח היה האונאה במה ששילם המוכר להמוכר הראשון שלא היה שוה כמו ששילם, וטעמא דאין עליו אונאה משום דהוי בגדר חליפין שכתב הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מן השריון, אבל שיטת הרמב"ם הוא דהאונאה היתה בהריוח שנתן לו ולא במה ששילם להראשון וכמו שכתב פרק י"ד וז"ל כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה, ואפי' אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר מותר, ומוכח דהאונאה היתה במה שהשתכר ולשיטת הרמב"ם הא דאין לו אונאה כתב דזהו מטעמא דהוי כמו מפרש יודע אני וכו', והאריך שם הג"מ הרבה בזה.

והנה בעיקר יסוד דבריו נראה דבעיקר דברי הר"ח לא מוכח כלל שכונתו הוא דוקא כדברי הנמוק"י דלא הזכיר הר"ח שהמקח נגמר קודם שאמר לו כמה ששילם וכן הוא בדברי הרמב"ן שפי' מקודם במי שנתן מעות לחבירו ואמר לו לך למקום הזול וקח בהם פירות, אח"כ כתב ומדברי ר"ח אע"פ שלא נתן לו כלום אלא הוא מעצמו הביא סחורתו מצאו חבירו ואמר לו אני מאמינך כמה נתת בו ונותן לך ריוח כך וכך אין לו אונאה, שלא סמך משעה ראשונה על שויין אלא על דמים שלקחן זה עכ"ל, ולא הזכיר כלל שבשעת גמר המקח לא אמר לו כמה נתן, ומה שכתב דלשיטת הרמב"ם טעמא הוא משום דהוי כמו מפרש, אני תמה דהא במפרש בעינן שיאמר יודע אני שאינו שוה אלא ק' שידע בכמה הוא האונאה, וכאן לא הוזכר שצריך שידע הלוקח כמה צריך להשתכר, וגם במה שכתב לשיטת הר"ח בטעמא דאין לו אונאה משום דדמי לחליפין אינו נראה דלא דמי כלל לחליפין שהם ב' חפצים ושייך לומר שזה רוצה במחט יותר מן השריון, אבל כאן שילם במעות ועיקר טעמא הוא כמו שכתב המ"מ שלא סמך משעה ראשונה על השיווי, ומה שהקשה הג"מ דמנלן שלא סמך על השיווי אפשר טעה וחשב שכן הוא שוה כיון שהודיעו בשעת המכירה כמה שילם יש לומר דלא איכפת לן איך שחשב כיון דתנאי המכירה היה שהוא קונה באופן זה לשלם כמה ששילם המוכר וליתן לו שכר כך וכך, דברים אלו לא נאמרו בתנאי שיווי המקח אלא בטעם תשלומי המקח דכמה ששילם המוכר חשב שבודאי צריך ליתן וגם שישתכר כך וכך, ונמצא שאינו דומה לקונה בסתם דודאי עיקר המכירה והקנייה הוא לפי השיווי אבל כאן הוא רק כמה צריך לשלם בעד מסחר כזה וכך נתרצה הלוקח באופן זה ואין כאן אונאה.

ומבואר דלא דמי לע"מ שאין לך עלי אונאה דהתם נחית אדעתא דשיווי המקח ובעינן דוקא מפרש שידע בכמה נתאנה, וכן בקונה מבעה"ב דאין לו אונאה אף שאינו יודע בכמה נתאנה אלא דהוא משום דלא בשביל מחילה על אונאה אתאן עלה אלא משום דהבעה"ב אינו רוצה למכור כלי תשמישו אלא ביוקר. ומעיקרא אינו מוכר לפי שווים, ואין כאן אונאה דהלוקח נתרצה ע"ז ואין זה מגדר מחילה על אונאה.

ולפימש"כ דעת הרמב"ם הוא עפ"י פי' הר"ח כמש"כ המ"מ והרמב"ם ג"כ סובר דגם אם נתאנה המוכר במה ששילם דמים למוכר הראשון ג"כ אין ללוקח אונאה כמו שכתב בסתם אין לו עליו הונייה אלא שהוסיף בפ' י"ד דגם אם היה אונאה בסכום הריוח שנתן אין לו אונאה, וגם הר"ח אינו חולק ע"ז אלא שפירש בעיקר. על אונאת עיקר הדמים, ומה שכתב בפ' י"ד עיקר האונאה על מה שמשתכר המוכר זהו משום שבעיקרו. לא בא שם אלא להודיענו שחייבין ב"ד לפסוק השערים שלא ירויחו יותר מדי, ולכן הקדים שאף שמעיקר הדין יכול כל אחד להרויח כמה שהוא רוצה רק שיודיע כמה מרויח מ"מ חייבין ב"ד לפסוק השערים, ואף דהנמוק"י מפרש בדברי הר"ח שאח"כ הודיעהו אבל אינו מוכרח דחולק על המ"מ ומבואר מה דהטור כתב הך דינא דהנמוק"י בלשון ויש מפרשים דאפי' לא אמר לו בכך וכך לקחתיו וכו', ובדברי ההג"א ראיתי באור זרוע שאינו מביא פי' זה מדברי הר"ח אלא מד' הר"י ע"ש.

והנה הנתיבות הקשה מהא דמכור לי באלו דיש לו אונאה ואמאי לא נימא נמי דלא סמך על שיווי המקח וכתב דמיירי שהמוכר יש לו אומדנא כמה חפץ וטעה באומד, והוא דחוק טובא לאוקמי בכה"ג והרמב"ם פסק הלכה זו בסתם, ונראה דהנה בגמ' איתא ויש לו אונאה ונוכל לפרש דקאי בין על המוכר בין על הלוקח, ולשון ויש לו משמע עוד יותר דהלוקח יש לו אונאה, אבל הרמב"ם כתב קנה ומחזיר אונאה, ומוכח דסובר לחלק בין המוכר להלוקח דבלוקח שקנה החפצים או הפירות יותר שייך לומר דלא סמך על שיווי המקח והוסיף בדמים בשביל שהיה צריך להמקח, אבל המוכר לא אמרינן דבשביל שהיה צריך למעות מכר בפחות כיון שאפשר למכור בשויים, ולכן בנושא ונותן באמנה כתב הרמב"ם דוקא אם הלוקח נתאנה אין לו אונאה, ודלא כמש"כ בקצור פסקי הרא"ש הובא בש"ך דאין לזה ע"ז אונאה, ולכן אין סתירה מדין מכור לי באלו לדין נושא ונותן באמנה דזה בלוקח וזה במוכר.

ז

העכו"ם אין לו הונייה שנאמר איש את אחיו ועכו"ם שהונה את ישראל מחזיר הונייה בדינין שלנו לא יהא זה חמור מישראל.

הלח"מ הקשה דבבכורות ריש פ"ב אמרינן דלר' יוחנן דרשינן לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ולר"ל דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ופריך הגמ' מאל תונו איש את אחיו נפקא ומשני חד בעכו"ם וחד בהקדש, ובב"מ פ' הזהב אמרינן דהקדש אימעט מקרא דאחיו ולא הקדש, ומבואר דאי מצריכינן תרי קראי חד לעכו"ם וחד להקדש, ממעטינן לעכו"ם מלעמיתך והקדש מאחיו, והרמב"ם כתב בהיפוך דעכו"ם ממעט מאיש את אחיו והקדש ממעט בהל' ח' מעמיתך, ועוד הקשה דכיון דהרמב"ם פסק כר' יוחנן הו"ל למעט עכו"ם והקדש מחד קרא כדמוכח בבכורות ונשאר הלח"מ בצ"ע, והנה שיטת הרמב"ם דעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה וכבר כתבתי בפ"ג מה' מכירה דסובר כשיטת הרר"ח שכתבו התוס' בב"מ דדרשינן לעמיתך בכסף ולנכרי בין בכסף בין במשיכה, ועכ"פ איצטריך לעמיתך לזה, וקשה דברי הרמב"ם בתרתי.

והנראה בזה דהנה הלח"מ כתב דלר' יוחנן ע"כ ילפינן עכו"ם והקדש מחד קרא אבל הרמב"ם לא ניחא ליה בזה וסובר דודאי עכו"ם הו"ל יותר למעט מהקדש, ועיין מה שכתבו התוס' בפסחים דף ה' ועיין מש"כ הפנ"י שם דגבי בל יראה גם חמץ של ישראל אם לא קבל עליו אחריות אינו עובר והפנ"י רוצה לחדש דבאמת בשל ישראל עובר אבל זהו חידוש גדול, ומה דנתמעט עכו"ם הוא משום דשל ישראל לא בא קרא למעט כיון דעכ"פ ישראל בעל החמץ עובר, אבל עיקר המיעוט הוא של אחרים ואפי' בשל ישראל אחר אינו עובר ולכן לא הוזכר בלשון של עכו"ם אלא בלשון של אחרים, ובזה שפיר נוכל לומר דשל אחרים ושל גבוה מחד קרא אתו, אבל עכו"ם יותר מסתבר למעט מהקדש לכן סובר הרמב"ם דגם לר' יוחנן צריך תרי קראי, אלא דכשנדייק לא כתב הרמב"ם קרא דלעמיתך אלא קרא דבתריה מיד עמיתך, וע"ז כתב עמיתך ולא הקדש, וזהו משום דסובר דלר' יוחנן נמי צריך תרי קראי.

-השמטות ומלואים-

במש"כ לעיל והפנ"י רוצה לחדש, עיין באו"ח סי' תמ"ג בביאור הגר"א ס"ק י"א דסובר כן, ועמש"כ שם במשנה ברורה. [ע"כ]

אכן צריך לבאר דכיון שכתב הרמב"ם כאן דאם הקנה לו סודר ע"מ להחזיר מהני לקנין, א"כ עכ"פ אינו כרב אשי בנדרים דאמר ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מיתפיס דהא אם הקנה בפי' הסודר עמ"ל נמי מהני לקנין, ומוכח כהר"נ דדברי רב אשי בנדרים הוא דחויא בעלמא, וכיון דהוא דחויא בעלמא א"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כר"נ דכל קנין סודר הוא במעמ"ל, ועוד דבהא דפליג עוד רב אשי על ר"נ שם בהך עובדא שיקנה לבנו שיקנה לבן בנו כשיהי' צורבא מרבנן כתב הר"נ שם דבזה קיי"ל כרב אשי דאף דבהא דסודרא אי תפיס מיתפיס קיי"ל כר"נ דהוי רק דחויא בעלמא, אבל בזה פליג עלי' וכונתו דמעיקרא אמר ר"א רק ומאן לימא לן וכו', אבל אח"כ פליג עלי', וכתב עוד הר"נ דהרמב"ם פסק בשתיהן כר"נ ומשמע דס"ל דכיון דפירכא קמייתא דרך דחויא הוא כל מאי דא"ל נמי לדחויא מכוין עכ"ל, וא"כ מוכח דהרמב"ם נמי סובר דהא דקאמר רב אשי הוי רק דחויא, וא"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כר"נ.

ונראה דמה דלא פסק כרב נחמן אינו משום הא דרב דנדרים דודאי אינו אלא דחויא אלא דהוא מהא דרב אשי בקדושין דאמר בכולהו קני דקאי נמי על במכר, ולפימש"כ דהוא על קנין סודר דוקא דבקנין כסף שהוא משום שיווי הדמים ודאי לא מהני להחזיר, וא"כ רבא דאמר במכר לא קנה ע"כ דלא סבר כר"נ דסתם סודר הוא ע"מ להחזיר, ולכן גם רב אשי דאמר בכולהו ודאי ג"כ לא סבר כר"נ דסתם סודר הוי ע"מ להחזיר, דא"כ לא הו"ל למימר דקני אלא דע"כ הכי הוא ומוכח דבזה סבר כרבא דסודר אינו דוקא עמ"ל אלא דסבר רב אשי דגם במעמ"ל קני בקנין סודר, ולכן דברי מבוארים דדעת הרמב"ם דסתם ק"ס אינו ע"מ להחזיר ומ"מ פסק שפיר בהל' נדרים דקני ע"מ להקנות קנה.

אכן כל זה הוא לדברי הר"נ דהרמב"ם פסק כר"נ דקני ע"מ להקנות ולית ליה סברת רב אשי דהא הדר סודרא למארי', אבל לפימש"כ דהרמב"ם לא סבר דסתם קנין סודר הוא במעמ"ל, א"כ אין ראי' כלל דהרמב"ם סבר דקני ע"מ להקנות לאחר ל' קנה דכיון דאם תפיס מיתפיס, א"כ שפיר קנה דלא הדר סודרא למארי' ואפי' אם באמת החזיר המוכר הסודר לקונה מ"מ י"ל דלא חשיב בזה הדר סודרא למארי' כיון דבשעת הקנין הקנה לו המכר עבור הסודר ממש, ומה שהחזיר לו אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לי', ואף דלאחר שלשים אין הסודר ביד המוכר הוי כמו נתאכלו המעות דמהני בלאחר שלשים, ולפי"ז צ"ל דמה דפריך רב אשי לר"נ אף דאיהו אמר ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מיתפיס, זה פריך לר"נ לשיטתו דאמר דסודרא הוא קני ע"מ להקנות, וכן מוכח מד' רב אשי דאמר ועוד סודרא קני ע"מ להקנות מן השתא הוא אלמא דלדברי ר"נ אמר כן, ולדברי ר"נ שפיר פריך דהיכי אמר דמה שהקנה לבנו שיקנה אח"כ לבן בנו כשהי' צורבא מרבנן מהני דהא באותה שעה הדר סודרא למארי', אבל לרב אשי בקדושין דסתם סודר לא הוי עמ"ל, א"כ לא מוכח כלל דהרמב"ם לא סבר כרב אשי דנדרים, דמה דפסק דמהני הקנין הא פסק בסתם קנין סודר, דלא אמרינן בזה הדר סודרא למארי' ובפי"א מהל' מכירה הל' י"ג לא נתעוררתי בזה, וכתבתי רק לפי דברי הר"נ ע"ש.

ובטעמא דשינה מדרשות הגמ' ומיעט עכו"ם מאחיו והקדש מעמיתך נראה דתליא בזה דזה ודאי דמקודם יש לנו למעט עכו"ם דהוא פשוט יותר ואח"כ מקרא ב' למעט הקדש, ולכן אי ממעטינן מקרא דלעמיתך דזהו קמא בקרא ממעטינן קודם עכו"ם ואח"כ מקרא דאחיו נמעט הקדש אבל לר' יוחנן דאיצטריך קרא דלעמיתך ונשאר לן רק קרא דמיד עמיתך דאיכא למימר דאיידי דכתיב מקודם וכי תמכרו ממכר לעמיתך כתיב אח"כ או קנה מיד עמיתך, ולכן הך דרשא כבר אינה דרשא פשוטה אלא דמ"מ דרשינן לה דאף דצריך למכתב מיד בשביל דבר הנקנה מיד ליד הו"ל למיכתב מידו, וכיון דהך דרשא אינה פשוטה כ"כ, ודרשא דאיש את אחיו פשוטה יותר, לכן אף דכתיב אחר כן מ"מ דרשינן לה מקודם במסתבר יותר למעוטי עכו"ם ואח"כ דרשינן קרא דעמיתך למעוטי הקדש והגמ' דב"מ דמיעט הקדש מאיש את אחיו סובר הרמב"ם דקאי אי כסף אינו קונה מה"ת.

יא

נראה לי שב"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בהן לא יהיה כח הקדש חמור מכח היתומים, וכן הדין באפוטרפוס שמכר קרקע ועבדים שאין הלוקח יכול לחזור בהוניה כדין ההדיוט.

השגת הראב"ד נראה לי שב"ד שמכרו קרקע כו' א"א לפי ענין דבריו הלוקח אינו יכול לחזור ולא לתבוע האונאה וכשתעיין יפה אין הדבר כן, שהרי מה ששנינו שום הדיינין וכו' העמידו אותו בגמ' בדברים שמכריזין עליהם והכריזו כגון קרקעות ואפ"ה הותירו שתות מכרן בטל או יחזירו ההונאה כפי דבריו, והטעם כל מי שקונה בשומת ב"ד לא עלה בדעתו שיתאנה ויהיה שם שום טעות הלכך אפי' בקרקעות קפדי אינשי עכ"ל.

המ"מ הביא על ההשגה דברי הרמב"ן שכתב דשום ששנינו כאן הוא שהורידוהו לבע"ח בשומא שב"ד יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן אם לא מצאו אלא כדי שומא מוכרין, ואם לא מצאו אפי' שומן אין מוכרין בפחות אלא אומרין לבע"ח להפרע ממנו בשומן והיינו שטרי חלטאתה וכיון שבע"ח בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן להחזיר. אבל הלוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר הלוקחין בקרקע שאין להם אונאה, וכתב שכן דעת הרמב"ם ז"ל ואני תמה ע"ז במה שדעתם לבאר דעת הרמב"ם בזה דמתני' דשום היתומים מיירי בשומא שהורידו לבע"ח דהא בפי"ב מה' מלוה הל' י"א מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דמיירי בב"ד שמכרו קרקע של יתומים לאחרים להגבות לבע"ח דהא על זה שכתב וכן אם מכרו קרקע בעת שאין צריכין להכריז עליו וטעו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אע"פ שהכריזו כתב ע"ז איזהו העת שאין צריכין הכרזה בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזון האשה והבנות, או ליתן מנת המלך, וקרקע לקבורה אינו להוריד בשומא, וכל דברי הרמב"ם שם מוכח דמיירי במכירה לאחרים ולא בהורדה בשומא.

ונראה דדין שום היתומים דתנן במתני' ושזה כתב הרמב"ם בפי"ב מה' מלוה הוא דין מה דמגבין ב"ד נכסי יתומים מה שאינו בשביל זכות היתומים דשם מקומו ואפי' מה שכתב ליתן מנת המלך הוא ג"כ מה שצריכין להשתתף במס העיר שצריכה ליתן למלך, וכדאיתא בב"ב דף ח' הכל לפסי העיר אפי' מיתמי, ועכ"פ הוא דין גוביינא של ב"ד, ולכן אם טעו ב"ד בהמכירה אפי' הותירו שתות מכרן בטל דע"ז אין להם דין ב"ד להונות אפי' לטובת היתומים, אבל כאן בה' מכירה מיירי במה שב"ד או האפוטרופסין מוכרין לטובת היתומים להאכיל כדאיתא בגיטין דף נ"ב וברמב"ם פי"א מה' נחלות, וא"כ כאן יש להיתומים דין לטובתם כמו שהם מוכרים דבקרקע ליכא אונאה, ורק אם טעו ב"ד ומכרו בפחות דאפוטרפוס הוי כשליח דאפי' בכ"ש חוזר דלתיקוני שדרתיך ובזה יפה כח ב"ד דבפחות משתות מכרן קיים, ובזה מבואר מש"כ כאן הרמב"ם בהל' י' בטעו בשתות דבטל המקח דאם רצו שלא לבטל הממכר ויחזירו ההונאה מחזירין לא יהיה כח הדיוט חמור מהן, וזה בודאי קאי על מטלטלין דיש דין חזרת אונאה ולכן אם ב"ד פחתו שתות, דמכרן בטל יכולים לקיים המקח ולחייב הלוקח להחזיר האונאה, ובפ' ב' מה' מלוה לא הזכיר זה אכן לפימש"כ הטעם מבואר דשם מיירי בדין מכירת ב"ד נכסי יתומים מדין גוביינא ולא לזכות היתומים וכשטעו מכרן בטל דאין דין ב"ד על מכירה של אונאה, לכן בכל אופן מכרן בטל ולא יוכלו במטלטלין לקיים המקח ולחייב הלוקח להחזיר האונאה, אבל הכא דמיירי דמכר לטובת היתומים שפיר יוכלו ב"ד לקיים המקח לטובת היתומים ולחייב הלוקח להחזיר האונאה.

טז

שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה הראוי בה. ובאו עדים שזרע בה פחות מן הראוי לה הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו הונייה מפני הקרקע, לפיכך אין מוציאין מיד נתבע וכן אין משביעין אותו אלא שבועת היסת מפני צד הקרקע שיש כאן.

המ"מ הביא מה שהקשה ע"ז הרמב"ן וז"ל וכי מפני שהוא קרקע לא ישלים תנאו ואם לא זרע בה כראוי הפסידה, ואם קבל עליו לשלם ישלם כדתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ואם אין עליו תשלומין הפסיד שכרו ומה מקום לאונאה עכ"ל, וכתב הכ"מ דלא דמי לאם אוביר ולא אעביד שהרי עכ"פ שבחה [אלא שלא שבחה] כראוי לה ולכן יש לו שכר, ודבריו אינם מובנים דחלק שהפחית מלזרוע למה לא יהיה כמו שהוביר, ומצאתי שתמה ע"ז הנתיבות וכתב דהוי כמו שהוביר חלק הקרקע, ובזה היה אפשר לומר דכיון דאם אוביר ולא אעביד הוא תנאי מצד המקבל, לכן דיינינן כלשון התנאי דוקא בהוברה ממש ולא היכי שלא זרע כראוי כיון דעכ"פ יש קצת שבח, ולא דמי להוביר חלק הקרקע דהתם חלק זה הוביר לגמרי, אלא דמ"מ קשה עכ"פ קושיית הרמב"ן דיפסיד שכרו, ומש"כ הכ"מ דכיון שלא הוביר לגמרי יש לו שכר אינו מובן כלל, דכיון שקלקל השדה במה שזרע פחות באופן שא"א לתקן ולהוסיף כמו שכתב המ"מ בשם הראב"ד א"כ למה יקבל שכר.

והנה הנתיבות כתב דמיירי שהבעה"ב בעצמו טעה וחשב שקרקע כזו א"צ לזרוע בה אלא חמש מדות והפועל לא פשע ועשה כמו שצוה בעה"ב, אלא שהיה טעות ואונאה בהשכירות שפועלים נוטלים בעד שדה כזו ששה דינרים וזורעים ששה והוא זרע חמש, ודבריו תמוהים חדא דבגמ' איתא להדיא דאמר איהו שדאי כדאיבעי לה, והר"ח דאינו גורס כן מפרש באופן אחר דלא כהרמב"ם, וכן כתב הרמב"ם ואמר זרעתי בה זריעה הראויה לה והיכי אפשר לפרש כדברי הנתיבות, ועוד דממ"נ אם יש חילוק בכמות העבודה בין שש מדות לחמש, א"כ אין עיקר הטעות במה שלא זרע זריעה הראויה אלא שבעד שש המדות משלמים ששה דינרים והוא זרע חמש ונטל שש, ואם אין נ"מ בכמות העבודה רק באופן הזריעה א"כ אין כאן אונאה מצד הפועל כי הבעלים אמרו לו כמה לזרוע, והיה נראה לומר דזה ודאי שהפועל הטעה ואמר זרעתי זריעה הראויה אלא שהכונה שאמר בעת מעשה הזריעה שזו היא זריעה הראויה והבעלים נתרצו בכך וזהו אונאה אבל אכתי אינו מיושב דאף שהטעהו וסמך עליו מ"מ אין זה מגדרי אונאה אלא מגדר טעות, וכמו יין ונמצא חומץ שחשב שזהו זריעה הראויה לה ונמצאת שאינה ראויה לה.

לכן נראה כדברי הכ"מ וכפשטות לשון הגמ' והרמב"ם דרק הפועל הוא שאמר זרעתי זריעה הראוי בה, אלא דכאן הוא באופן של אומד דהיינו שיש קרקע משובחת שמקבלת הרבה זרעים ויש קרקע גרועה שמקבלת פחות ותלוי הדבר באומד הקרקע ואפשר דיש נ"מ גם בשינוי העתים בלחות ויבשות הקרקע, ולכן דמי להא דתנן בתרומות פ' ד' דהאומר לשלוחו צא ותרום תורם בבינונית אחד מחמישים, פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ואמר ע"ז בכתובות דף ק' משום דא"ל בהכי אמדתיך, ומוכח דאף דטעה בהאומד מ"מ לא נתבטל השליחות וה"נ לא נתבטל השכירות בשביל זה שטעה באומד שלו וכ"ש דלא שייך כאן להא דאם אוביר ולא אעביד דלא דמי להוביר חלק מן הקרקע דהכא זרע כל הקרקע אלא שזרע פחות כפי האומד שלו, ומ"מ איכא דין אונאה וכמו שכתב רש"י בד"ה כדבעי לה דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה, דלא דמי לדבר שיש בו פחת או מום דאפי' בקרקע חוזר דהתם ברור לכל והוי טעות, אבל דבר שהוא תלוי באומד הוי כמו אומד בשיווי המקח דתלוי בדין אונאה ובקרקע אין אונאה.

והנה הכ"מ כתב נראה ששכרו בקבלנות ואע"פ שכתב רבינו בסוף הפ' שקבלן יש לו אונאה ה"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקע, ואני תמה על דבריו דלפי"ז איכא הוכחה ברורה מכאן דקבלן דמטלטלין יש לו אונאה, וא"כ למה כתב הרמב"ם דין זה בלשון נראה לי, לכן נראה דאפי' אם היינו אומרים דקבלנות דינו כשכירות אינו אלא כשהאונאה היתה בשכר פעולתו דבזה יש לומר דדמי לשכירות פועל דאין לו אונאה, אבל כאן דאין האונאה במקח שכר פעולתו אלא באומד כמה צריך לזרוע הקרקע, לכן אם זה חשיב מטלטלין אין האונאה בשכר פעולתו כלל אלא אונאה במטלטלין והוי כמו שמכר לו מטלטלין פחותים באופן שתלוי בגדרי אונאה ולא בגדרי טעות וכמו שבארנו.

יח

נראה לי שהקבלן יש לו הונייה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בי' זוזים או לתפור חלוק זה בב' זוזים ה"ז יש לו הונייה וכל א' משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר.

כתב המ"מ וצריך לי עיון דהא קיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי הוא כשכירות לענין בל תלין עכ"ל, וכתב ע"ז המל"מ בשם מהרי"א משום דקיי"ל בפ' האומנין דפועל יכול לחזור בו מטעם כי לי בני ישראל עבדים ולא קבלן ומאי דאמעיט מאונאה הוא עבדים שהוקשו לקרקעות וקבלן לאו עבד מיקרי עכ"ל והנה מה שכתב דקיי"ל בפ' האומנין דפועל יכול לחזור בו ולא קבלן אף דלא הוזכר שם דקבלן אינו יכול לחזור בו ורק דידו על התחתונה, אך כונתו דשם לא מיירי היכי דנעשה איזה קנין בהקבלן שלא יוכל לחזור בו, אבל לענין זה מחלק שם הגמ' בין פועל לקבלן דבפועל לא הוי ידו על התחתונה ומשלם לו בעה"ב בעד חצי היום משום דבפועל איכא קרא דלי בני ישראל עבדים ולא לקבלן, כן מבואר שם בסוגיא לפי פירש"י ומטעם זה כתב ר"ת בפ' הזהב דף מ"ח דאומן שמשכו ממנו כלי אומנתו אינו יכול לחזור וטעמא משום דבקבלן ליכא קרא דלי בני ישראל עבדים, איברא דהראשונים חלקו שם על ר"ת, אבל מטעמים אחרים או מטעמו של הר"י דלא גרע מעבד עברי דמגרע מפדיונו ויוצא או מטעמו של הרשב"א ועוד ראשונים דמשיכת כלי אומנות לא מהני לקנות האומן, אבל עכ"פ זה מבואר שם בדברי הראשונים דבקבלן ליכא קרא דכי לי בני ישראל עבדים שלא יוכל להתחייב בפעולתו שלא יוכל לחזור בו.

אכן מדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' שכירות מוכח דאינו סובר כן ואינו מחלק בין פועל לקבלן לענין עיקר דין חזרה, ומה דפועל חלוק מקבלן לענין דין ידו על התחתונה נראה דהוא מטעמא אחרינא דבפ"ט מה' שכירות הל' ד' כתב וז"ל בד"א שלא התחילו במלאכה אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום חוזר שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, כיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו כל מה שעשה ונוטל ואם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות וכו' ומדכתב בלשונו ואם קבלן הוא מוכח דקבלן הוא ג"כ פרט מפרטי פועל. וקאי על מה שכתב למעלה דעיקר דין חזרה הוא בין בשכיר יום בין בקבלן משום קרא דכי לי בני ישראל עבדים דאם קבלן הוא מילתא אחריתא לא היה לו לכתוב ואם קבלן הוא אלא וקבלן. וע"כ דסובר דלענין חזרה פועל וקבלן חדא הוא, ומה דצריך טעמא דחזרה משום קרא דכי לי בני ישראל עבדים אף דלא עשה השוכר קנין בהפועל צ"ל כמש"כ המל"מ דהתחילו במלאכה הוא קנין גם לגבי הפועל שכתב שם וז"ל נראה דאפי' הקדים לו שכרו והתחיל במלאכת בעה"ב חוזר בו ומחזיר לו שכרו. וכן בדין שהרי מכיון שהתחיל במלאכתו אין בעה"ב יכול לחזור. וה"ה הפועל אלא מגזה"כ כי לי בני ישראל עבדים. א"כ נתינת השכר לא תוסיף כח השוכר עכ"ל.

איברא שאני תמה על המל"מ שכתב כן לדבר פשוט ולא הרגיש שזהו נגד פירש"י ורוב הראשונים דסוברים דבקבלן לא נתמעט מהא דכי לי בני ישראל עבדים, ולשיטתם ע"כ צריך לומר דהתחילו במלאכה לא הוי קנין לגבי הפועל אפי' אם הוא קבלן וביחוד שסתר דברי עצמו שכתב כאן גם לדעת הרמב"ם דבקבלן לא נתמעט ואינו יכול לחזור בו וא"כ ע"כ דהתחילו במלאכה לא הוי קנין אבל בדעת הרמב"ם נראה שנכונים דבריו שם דהתוס' בדף י' בהא דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום הקשו דמאי קמ"ל רב והלא בפ' האומנין לא פליגי ר' דוסא ורבנן אלא דר' דוסא סבר דיד פועל על התחתונה ורבנן סברי דידו על העליונה, אבל הרמב"ם הביא קרא דכי לי בני ישראל עבדים על עיקר דין חזרה וממילא ע"כ דהך קרא הוא נמי ממעט קבלנות, ובקושיית התוס' צריך לומר דרב קמ"ל אפי' היכי דהיה קנין כגון שהקדים לו שכרו. ומצאתי שכתב כן הגרעק"א בחידושיו אלא דבמה דתלי הגמ' הא דרב בהא דפליגי ת"ק ור' דוסא כתב ובסוגיא דפ' האומנין מקשה הש"ס כיון דאפי' קנין לא מהני והתורה הקפידה שאינו יכול לשעבד עצמו ממילא אם חוזר אין ראוי לקנסו לומר דידו על התחתונה. ומלבד דדברי הגרעק"א עוד אינם מבוררים הנה לדברינו דלשיטת הרמב"ם בין בפועל בין בקבלן נתמעט מכי לי בני ישראל עבדים שלא יוכל להשתעבד באופן שלא יוכל לחזור א"כ צריך ביאור במה חלוק דין פועל מקבלן דקיי"ל דידו על התחתונה.

ונראה דבאור דברי הגמ' הוא דבעיקר מילתא לחלק בין פועל לקבלן הוא משום דבקבלן יש סברא דאף דאינו יכול להשתעבד באופן שלא יוכל לחזור מ"מ צריך להיות ידו על התחתונה כיון דקבל עליו לקצור הקמה בשני סלעים א"כ השני סלעים הוא תשלומין בעד קצירת כל הקמה, וכשלא קצר אלא חציה ונתייקרו פועלים וצריך הבעה"ב לשלם סלע וחצי אינו חייב לשלם כל הסלע דלא נתחייב מעיקרא לשלם אלא שני סלעים בעד כל הקמה דאם הוא צריך קצירת כל הקמה אינו מרוצה שיקצור חציה ויניח חציה, אבל בפועל שקבל עליו עבודת יום הא אין התשלומין בעד פעולתו והתועלת שתצא מעבודתו אלא בעד עיקר עבודתו ואין נ"מ בין עבודת יום או חצי יום דאם בעד עבודת יום התחייב סלע ע"כ נחשב בעד חצי יום חצי סלע, והגמ' דפריך ארב דאמר הלכה כר' דוסא מהא דאמר פועל יכול לחזור בו זהו לפי"מ דסבר דר' דוסא פליג נמי בשכירות וכמו דמסיק ולפי"ז ע"כ מה דסבר ר' דוסא דידו על התחתונה הוא מטעמא דנשתעבד להבעלים לעבודת כל היום, ואף דאנו צריכין לומר ע"כ דהתחלת מלאכה לא הוי קנין לגבי הפועל דהא בין ר' דוסא בין רבנן סברי דיכול לחזור מ"מ סבר הגמ' דע"ז עכ"פ נשתעבד שלא יטול שכרו כ"ז שלא יעבוד לו כל היום אם לא היכי דיכול לשכור פועל אחר, בעד חצי השכר וע"ז פריך דכיון דילפינן מכי לי בני ישראל עבדים דאינו יכול להשתעבד א"כ אינו משועבד כלל, וגם בשכרו לא השתעבד שלא יקבל שכרו כ"ז שלא יעבוד לו כל היום, דלא דמי לקבלנות דשם איכא טעם אחר שהשני סלעים הוא בעד קצירת כל הקמה. אבל השכירות ע"כ מטעם שעבוד אתאן עלה ואינו יכול להשתעבד, וכדמסיק דר' דוסא נמי לא פליג אלא בקבלנות א"כ נוכל לומר דהוא מטעמא שכתבנו, אבל לעולם דהתחלת מלאכה הוי קנין בין בשכירות בין בקבלנות ומשום דהכי מסתבר דכיון דהבעלים אינם יכולים לחזור היה מן הדין שגם הפועל לא יוכל לחזור, ורק משום דאיכא קרא דכי לי בני ישראל עבדים, לכן בין פועל בין קבלן יכולים לחזור אלא דבקבלן ידו על התחתונה, ולכן כתב הרמב"ם דרשא דכי לי בני ישראל עבדים על עיקר דין החזרה בין לפועל בין לקבלן וכנ"ל, ואף דלפי מה דמשני דר' דוסא תרתי קאמר ורב סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ר' דוסא לא סבר דפועל יכול לחזור בו ולכן ידו על התחתונה גם בשכירות ומ"מ קבלן יכול עכ"פ לחזור כיון שלא עשה קנין א"כ מוכח דהתחלת מלאכה לא הוי קנין, מ"מ כיון דאח"כ אמר ואבע"א כל החוזר וכו', ולשינוייא בתרא ר' דוסא מחלק בין שכירות לקבלנות והפוסקים דרכם לפסוק כשינוייא בתרא לכן נקט הרמב"ם להלכה כמו שבארנו, ומצאתי בדברי הרמב"ן בב"ב דף ט' שכתב גבי הנהו תרי טבחי שכתב וז"ל שאילו במתנין באומנתן לאמצע י"ל נעשו שכירין זל"ז והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולין לחזור בהן עכ"ל ומוכח דהתחלת מלאכה הוי קנין לגבי האומן אלא שיכולים לחזור וע"כ דהוא מדין חזרת פועל וכמש"כ.

עתה נבוא לקושיית המ"מ כיון שנתבאר דתירוצו של המל"מ משום דקבלן אינו יכול לחזור ולא הוי בגדר עבדות אינו עולה לשיטת הרמב"ם. ונראה דאף דנקטינן דגם בקבלן איכא טעמא דכי לי בני ישראל עבדים זהו לענין דלא יהיה הקבלן משועבד לגמור קבלנותו דכיון שיהיה משועבד לגמור הרי זהו עבדות אבל עכשיו דאמרינן דבין פועל בין קבלן יכולים לחזור בהם איכא נ"מ בין פועל לקבלן דפועל השכיר עצמו לעבודה. ולכן אף דיכול לחזור בו אבל עכ"פ כ"ז שהוא עובד זהו גדר עבדות ואין אונאה אבל קבלן השכיר עצמו לפעולה היינו שיעשה דבר מסויים לארוג הבגד וכדומה וכיון ששעבוד אין לו ועיקר התשלומין אינו בעד עבודתו אלא בעד תכלית פעולתו אינו גדר עבדות ויש לו אונאה, ומה שהקשה המ"מ מהא דעובר משום בל תלין זה אינו אלא דאין אומן קונה בשבח כלי והוי שכירות, אבל בל תלין אינו תלוי בדין עבדות אלא בדין שכירות דהא שכר בהמה וכלים נמי עובר משום בל תלין, ולכן קבלנות אף דיש לזה דין שכירות אין לזה דין עבדות ויש לו אונאה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.