אבן האזל/מכירה/יד

אבן האזל ‏ מכירה יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עיין מה שכתבתי בזה בפ"ג הל' ה'.

ב

בד"א בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל העקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה. ואין משתכרין פעמים בביצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד.

כתב המ"מ דהרמב"ם למד זה מדין אין אוצרין פירות בארץ ישראל דמחלקינן בין דברים שיש בהם חיי נפש לאין בהם חיי נפש, וכתב המ"מ דיש להביא ראיה לזה מהא דאין משתכרין פעמים בביצים דפליגי רב ושמואל חד אמר על חד תרין וחד אמר תגרא לתגרא ולא אמר הגמ' דשמואל הוא דאמר תגרא לתגרא דהא אמר המשתכר אל ישתכר יותר משתות, ומוכח דבדברים שאין בהם חיי נפש מותר להשתכר יותר, ודברי המ"מ תמוהים דודאי ביצים הוי דברים שיש בהן חיי נפש, דאף דהטור כתב ג"כ בסי' רל"א דאין משתכרין בביצים הכפל אבל עד הכפל רשאין להשתכר לפי שאין בהם כל כך חיי נפש אבל הרמב"ם הא כתב להדיא דדברים שאין בהם חיי נפש זהו העקרין כגון הקושט והלבונה ואח"כ גבי אין מוציאין לחו"ל כתב דהתבלין הוי כמו קושט ולבונה, אבל ודאי דביצים יש בהם חיי נפש, וכבר השיג עליו בכ"מ אבל קושיית המ"מ צריך ישוב דאף דהרמב"ם לא פסק כהטור אלא כמ"ד תגרא לתגרא, אבל אכתי קשה על מ"ד על חד תרין דלא משמע דפליג אדשמואל דהא לא מסיים בגמ' דשמואל הוא דאמר תגרא לתגרא, וכתב הכ"מ ליישב ע"פ דברי התוס' משום דאיכא טירחא, ויש לעיין דהא בב"מ דף מ' מוכח דבשביל טרחא אין להרויח כ"כ עד הכפל.

והנראה בזה ע"פ מה שכתב הטור בשם הרמ"ה בהך דינא דאין משתכרין יותר משתות דה"מ היכי דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי אבל אי כל חד וחד זבין בכל מאי דיכול לא מחייב האי לזבוני בזול, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב בהל' א' הך דינא דאין משתכרין יותר משתות בדין דחייבין ב"ד לפסוק השערים וכתב אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ומוכח דהך דינא אינו דין פרטי על כל מוכר כשהוא לעצמו אלא דהוא שיעור ב"ד כשפוסקין שערים, אבל דין אין משתכרין בביצים יש לומר דהוא דין מיוחד על כל מוכר אפי' כשהוא בעצמו, אלא דהרמב"ם לא פסק כהך מ"ד דעל חד תרין, אבל הך מ"ד לא פליג על דינא דשתות, וטעמא דמפרשים הא דיותר משתות דקאי על שיעור ב"ד הוא משום דשמואל אמרה בהדי אין מוסיפין על המדות ועל המטבע יותר משתות, דזה לא שייך על יחידים אלא על אנשי העיר וכמו שפירשב"ם לכן גם דינא דהמשתכר הוא ג"כ שיעור כללי, אבל אין משתכרין פעמים בביצים דברייתא איכא למימר דהוא דין ברור וכל מוכר לבדו חייב בו.

והנה בדין לאצור פירות ולהוציא פירות כתב הרמב"ם בהל' ז' בד"א בדבר שיש בהן חיי נפש, אבל התבלין כגון כמון ופלפלין מותר לאצור אותן בארץ ישראל ולהוציא אותן ממקום למקום כשאר העקרין. וכתב הכ"מ כאן דמדכתב כגון הקושט והלבונה מוכח דסובר דלענין להשתכר יותר משתות לא הותר אלא בקושט ולבונה. דאינם אוכלין כלל, אבל תבלין הוי לענין זה כמו דברים שיש בהן חיי נפש, אבל קשה דלפי"ז אין שום מקור לדברי הרמב"ם בהך דינא דמשתכר דהמ"מ כתב דהוא משום שדימה זה לדינא דאין אוצרין פירות אבל לדברי הכ"מ אין שום מקור לדברי הרמב"ם.

ונראה דבעיקר דינא ודאי סובר הרמב"ם דגם בכמון ופלפלין אין חייבים ב"ד לפסוק דלא ישתכרו יותר משתות. דהא כתב כגון יינות ושמנים וסלתות, וכמון ופלפלין ודאי לא דמי להו כדמוכח בהל' ז' דדמי לשאר העקרין. אלא לפי שסיים בדבריו אלא ישתכר כל מה שירצה, סובר דבכמון ופלפלין אף דלא הוי בכלל דברים שיש בהם חיי נפש, מ"מ יש רשות לב"ד לעשות קצבה להשכר כיון דעכ"פ הם צרכי אוכלין דב"ד יכולין לתקן כל תקנה שנראה להם. אבל קושט ולבונה בודאי אין צריכין ב"ד לתקן בזה כלל. ולכן מיושב דבהל' ז' לא מיירי מדין ב"ד אלא דהוי איסור ברור על כל יחיד לאצור פירות ולהוציא פירות, ובזה הוציאה הברייתא כמון ופלפלין מן הכלל דליכא איסורא, ואף דלפי"ז מנלן ללמוד דין המשתכר מדין לאצור פירות כיון דזה מדיני איסור וזה מדין תקנת ב"ד מ"מ סובר הרמב"ם דכיון דמותר לאצור דמייקר השער הרבה בודאי דליכא דינא דשתות, ומ"מ לומר דיכולים להשתכר כל מה שירצו כתב רק בקושט ולבונה משום דבכמון ופלפלין יש עכ"פ לב"ד רשות לתקן וכנ"ל, והנה הדרישה וכן בסמ"ע מפרש דעת הרמב"ם בדרך שיטת הטור דיש שלשה מדרגות ובכמון ופלפלין הוא עד הכפל ודבריו תמוהים דהרמב"ם לא פסק כמ"ד על חד תרין ואין שום רמז בדבריו לחלק בזה.

ג

בד"א בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל העקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה. ואין משתכרין פעמים בביצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד.

כתב המ"מ דהרמב"ם למד זה מדין אין אוצרין פירות בארץ ישראל דמחלקינן בין דברים שיש בהם חיי נפש לאין בהם חיי נפש, וכתב המ"מ דיש להביא ראיה לזה מהא דאין משתכרין פעמים בביצים דפליגי רב ושמואל חד אמר על חד תרין וחד אמר תגרא לתגרא ולא אמר הגמ' דשמואל הוא דאמר תגרא לתגרא דהא אמר המשתכר אל ישתכר יותר משתות, ומוכח דבדברים שאין בהם חיי נפש מותר להשתכר יותר, ודברי המ"מ תמוהים דודאי ביצים הוי דברים שיש בהן חיי נפש, דאף דהטור כתב ג"כ בסי' רל"א דאין משתכרין בביצים הכפל אבל עד הכפל רשאין להשתכר לפי שאין בהם כל כך חיי נפש אבל הרמב"ם הא כתב להדיא דדברים שאין בהם חיי נפש זהו העקרין כגון הקושט והלבונה ואח"כ גבי אין מוציאין לחו"ל כתב דהתבלין הוי כמו קושט ולבונה, אבל ודאי דביצים יש בהם חיי נפש, וכבר השיג עליו בכ"מ אבל קושיית המ"מ צריך ישוב דאף דהרמב"ם לא פסק כהטור אלא כמ"ד תגרא לתגרא, אבל אכתי קשה על מ"ד על חד תרין דלא משמע דפליג אדשמואל דהא לא מסיים בגמ' דשמואל הוא דאמר תגרא לתגרא, וכתב הכ"מ ליישב ע"פ דברי התוס' משום דאיכא טירחא, ויש לעיין דהא בב"מ דף מ' מוכח דבשביל טרחא אין להרויח כ"כ עד הכפל.

והנראה בזה ע"פ מה שכתב הטור בשם הרמ"ה בהך דינא דאין משתכרין יותר משתות דה"מ היכי דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי אבל אי כל חד וחד זבין בכל מאי דיכול לא מחייב האי לזבוני בזול, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב בהל' א' הך דינא דאין משתכרין יותר משתות בדין דחייבין ב"ד לפסוק השערים וכתב אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ומוכח דהך דינא אינו דין פרטי על כל מוכר כשהוא לעצמו אלא דהוא שיעור ב"ד כשפוסקין שערים, אבל דין אין משתכרין בביצים יש לומר דהוא דין מיוחד על כל מוכר אפי' כשהוא בעצמו, אלא דהרמב"ם לא פסק כהך מ"ד דעל חד תרין, אבל הך מ"ד לא פליג על דינא דשתות, וטעמא דמפרשים הא דיותר משתות דקאי על שיעור ב"ד הוא משום דשמואל אמרה בהדי אין מוסיפין על המדות ועל המטבע יותר משתות, דזה לא שייך על יחידים אלא על אנשי העיר וכמו שפירשב"ם לכן גם דינא דהמשתכר הוא ג"כ שיעור כללי, אבל אין משתכרין פעמים בביצים דברייתא איכא למימר דהוא דין ברור וכל מוכר לבדו חייב בו.

והנה בדין לאצור פירות ולהוציא פירות כתב הרמב"ם בהל' ז' בד"א בדבר שיש בהן חיי נפש, אבל התבלין כגון כמון ופלפלין מותר לאצור אותן בארץ ישראל ולהוציא אותן ממקום למקום כשאר העקרין. וכתב הכ"מ כאן דמדכתב כגון הקושט והלבונה מוכח דסובר דלענין להשתכר יותר משתות לא הותר אלא בקושט ולבונה. דאינם אוכלין כלל, אבל תבלין הוי לענין זה כמו דברים שיש בהן חיי נפש, אבל קשה דלפי"ז אין שום מקור לדברי הרמב"ם בהך דינא דמשתכר דהמ"מ כתב דהוא משום שדימה זה לדינא דאין אוצרין פירות אבל לדברי הכ"מ אין שום מקור לדברי הרמב"ם.

ונראה דבעיקר דינא ודאי סובר הרמב"ם דגם בכמון ופלפלין אין חייבים ב"ד לפסוק דלא ישתכרו יותר משתות. דהא כתב כגון יינות ושמנים וסלתות, וכמון ופלפלין ודאי לא דמי להו כדמוכח בהל' ז' דדמי לשאר העקרין. אלא לפי שסיים בדבריו אלא ישתכר כל מה שירצה, סובר דבכמון ופלפלין אף דלא הוי בכלל דברים שיש בהם חיי נפש, מ"מ יש רשות לב"ד לעשות קצבה להשכר כיון דעכ"פ הם צרכי אוכלין דב"ד יכולין לתקן כל תקנה שנראה להם. אבל קושט ולבונה בודאי אין צריכין ב"ד לתקן בזה כלל. ולכן מיושב דבהל' ז' לא מיירי מדין ב"ד אלא דהוי איסור ברור על כל יחיד לאצור פירות ולהוציא פירות, ובזה הוציאה הברייתא כמון ופלפלין מן הכלל דליכא איסורא, ואף דלפי"ז מנלן ללמוד דין המשתכר מדין לאצור פירות כיון דזה מדיני איסור וזה מדין תקנת ב"ד מ"מ סובר הרמב"ם דכיון דמותר לאצור דמייקר השער הרבה בודאי דליכא דינא דשתות, ומ"מ לומר דיכולים להשתכר כל מה שירצו כתב רק בקושט ולבונה משום דבכמון ופלפלין יש עכ"פ לב"ד רשות לתקן וכנ"ל, והנה הדרישה וכן בסמ"ע מפרש דעת הרמב"ם בדרך שיטת הטור דיש שלשה מדרגות ובכמון ופלפלין הוא עד הכפל ודבריו תמוהים דהרמב"ם לא פסק כמ"ד על חד תרין ואין שום רמז בדבריו לחלק בזה.

י

רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך. בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה. אבל אם יש בה חכם אדם חשוב אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם. וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם.

ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי כתב הכ"מ וז"ל איכא למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אע"פ שלא היה בפני החכם החשוב חייב, וזה הפך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהנהו תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי דאסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לא כלום הוא, וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך וצ"ל שמש"כ אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פירושו על מי שעבר התנאי עכ"ל, וע"פ דבריו אלו כתב בשו"ע ואין יכולין לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי. ולדעתי פירוש הכ"מ אינו מתקבל כלל בדברי הרמב"ם דהא סיים בדבריו אא"כ התנה עמהם ומוכח דלא קבל התנאי היינו שלא התנה עמהם, ולא ידעתי למה דחק הכ"מ דדברי הרמב"ם פשוטים ומבוארים דהא מבואר במרדכי פ"ק דב"ב בהך סוגיא מחלוקת הראשונים דר"ת סובר דהא דלהסיע על קיצתן הוא דוקא אם מקודם התנו כולם ואח"כ עוברים על התנאי, וראבי"ה חולק דרוב הקהל יכולים לכוף את המיעוט. ע"כ פשוט דהרמב"ם משמיענו כאן דאין יכולין לענוש אלא למי שקבל עליו את התנאי.

אכן נראה דאפי' להשיטות דרוב בני העיר יכולים לתקן על כל בני העיר אבל בעלי אומניות ודאי אינם יכולים הרוב לכוף המיעוט, ולפי"ז אין אנו צריכין לומר דהרמב"ם סובר כר"ת גבי בני העיר לפי"מ שמפרש הכ"מ בשם הריב"ש דהרמב"ם בהלכה זו קאי דוקא על בני אומניות, אבל בני העיר יכולין להתנות גם בלא חכם אבל אם נאמר דהרמב"ם קאי בהלכה זו בין על בעלי אומניות בין על בני העיר וכשיטת הרא"ש, מוכח דהרמב"ם סובר לגמרי כר"ת. ומה שכתב הרמב"ם הך דינא דאין יכולין לענוש על מי שלא קבל את התנאי בזו ההלכה שמצריך דוקא חכם ושא"א להתנות בלא החכם נראה דזה פשוט להרמב"ם דבני העיר לבדם אין יכולין הרוב לכוף המיעוט ובפרט אם נפרש דקאי על בעלי אומניות בודאו דאין הרוב יכולים לכוף להמיעוט כיון דאין זה דבר שהוא מן הדין למנעם, ולכן השמיענו הרמב"ם זה רק כאן דלא נימא דהיכי שיש חכם ורואה שיש בזה תקנה צריכה ומועלת שיוכל להתנות ע"פ דעת הרוב גם בלא דעת המיעוט לכן משמיענו דהחכם אין כחו יפה לתקן בלא דעת כל בני העיר או כל בעלי אומניות והחכם הוצרך רק לעכב שבלא דעתו אין להם רשות להתנות דאפשר יצא מזה היזק ללקוחות כמו שכתב הרמב"ן ואפי' בכל בני העיר לדעת הרא"ש יוכל להיות היזק לבני עיר אחרת וזהו טעמו של הריב"ש דסובר דבני העיר אין צריכין הסכמת חכם משום דבני העיר אין משועבדים בשום דבר לבני עיר אחרת, והרא"ש משמע דסובר דיש דברים דגם בני העיר משועבדים לבני עיר אחרת דאם לא כן יוכלו לתקן שלא יכניסו אחרים להעיר וזהו מדת סדום, ולכן לא חלקו בזה ובלא הסכם חכם אין רשאין גם בני העיר להתנות.

והנה הש"ך הוכיח כדעת הרא"ש מהא דפריך בגמ' על הא דטבחי מדתנן דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ומשני ה"מ היכי דליכא אדם חשוב ש"מ אפי' בני העיר אין יכולין לתקן זולתו, ועוד דאם איתא דבני עיר עדיפא א"כ מאי פריך מבני העיר, אבל לפי"מ שבארתי אין כאן הוכחה דזה ודאי דבני אומניות אם הם כולם דינם כבני העיר, וכמ"ש הרמב"ן אלא דהחילוק לגבי להצריך חכם הוא מטעם אחר דבני אומניות אין יכולים להתנות בלא חכם שהם מפסידים להלקוחות כמש"כ הרמב"ן, אבל בני העיר אינם משועבדים לבני עיר אחרת וכמש"כ.

יא

רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך. בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה. אבל אם יש בה חכם אדם חשוב אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם. וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם.

ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי כתב הכ"מ וז"ל איכא למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אע"פ שלא היה בפני החכם החשוב חייב, וזה הפך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהנהו תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי דאסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לא כלום הוא, וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך וצ"ל שמש"כ אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פירושו על מי שעבר התנאי עכ"ל, וע"פ דבריו אלו כתב בשו"ע ואין יכולין לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי. ולדעתי פירוש הכ"מ אינו מתקבל כלל בדברי הרמב"ם דהא סיים בדבריו אא"כ התנה עמהם ומוכח דלא קבל התנאי היינו שלא התנה עמהם, ולא ידעתי למה דחק הכ"מ דדברי הרמב"ם פשוטים ומבוארים דהא מבואר במרדכי פ"ק דב"ב בהך סוגיא מחלוקת הראשונים דר"ת סובר דהא דלהסיע על קיצתן הוא דוקא אם מקודם התנו כולם ואח"כ עוברים על התנאי, וראבי"ה חולק דרוב הקהל יכולים לכוף את המיעוט. ע"כ פשוט דהרמב"ם משמיענו כאן דאין יכולין לענוש אלא למי שקבל עליו את התנאי.

אכן נראה דאפי' להשיטות דרוב בני העיר יכולים לתקן על כל בני העיר אבל בעלי אומניות ודאי אינם יכולים הרוב לכוף המיעוט, ולפי"ז אין אנו צריכין לומר דהרמב"ם סובר כר"ת גבי בני העיר לפי"מ שמפרש הכ"מ בשם הריב"ש דהרמב"ם בהלכה זו קאי דוקא על בני אומניות, אבל בני העיר יכולין להתנות גם בלא חכם אבל אם נאמר דהרמב"ם קאי בהלכה זו בין על בעלי אומניות בין על בני העיר וכשיטת הרא"ש, מוכח דהרמב"ם סובר לגמרי כר"ת. ומה שכתב הרמב"ם הך דינא דאין יכולין לענוש על מי שלא קבל את התנאי בזו ההלכה שמצריך דוקא חכם ושא"א להתנות בלא החכם נראה דזה פשוט להרמב"ם דבני העיר לבדם אין יכולין הרוב לכוף המיעוט ובפרט אם נפרש דקאי על בעלי אומניות בודאו דאין הרוב יכולים לכוף להמיעוט כיון דאין זה דבר שהוא מן הדין למנעם, ולכן השמיענו הרמב"ם זה רק כאן דלא נימא דהיכי שיש חכם ורואה שיש בזה תקנה צריכה ומועלת שיוכל להתנות ע"פ דעת הרוב גם בלא דעת המיעוט לכן משמיענו דהחכם אין כחו יפה לתקן בלא דעת כל בני העיר או כל בעלי אומניות והחכם הוצרך רק לעכב שבלא דעתו אין להם רשות להתנות דאפשר יצא מזה היזק ללקוחות כמו שכתב הרמב"ן ואפי' בכל בני העיר לדעת הרא"ש יוכל להיות היזק לבני עיר אחרת וזהו טעמו של הריב"ש דסובר דבני העיר אין צריכין הסכמת חכם משום דבני העיר אין משועבדים בשום דבר לבני עיר אחרת, והרא"ש משמע דסובר דיש דברים דגם בני העיר משועבדים לבני עיר אחרת דאם לא כן יוכלו לתקן שלא יכניסו אחרים להעיר וזהו מדת סדום, ולכן לא חלקו בזה ובלא הסכם חכם אין רשאין גם בני העיר להתנות.

והנה הש"ך הוכיח כדעת הרא"ש מהא דפריך בגמ' על הא דטבחי מדתנן דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ומשני ה"מ היכי דליכא אדם חשוב ש"מ אפי' בני העיר אין יכולין לתקן זולתו, ועוד דאם איתא דבני עיר עדיפא א"כ מאי פריך מבני העיר, אבל לפי"מ שבארתי אין כאן הוכחה דזה ודאי דבני אומניות אם הם כולם דינם כבני העיר, וכמ"ש הרמב"ן אלא דהחילוק לגבי להצריך חכם הוא מטעם אחר דבני אומניות אין יכולים להתנות בלא חכם שהם מפסידים להלקוחות כמש"כ הרמב"ן, אבל בני העיר אינם משועבדים לבני עיר אחרת וכמש"כ.

טו

כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים עובר בג' לאוין שנאמר וגר לא תונה זה הוניית דברים. ולא תלחצנו זה הוניית ממון, הא למדת שכל המאנה את הגר עובר בג' לאוין משום לא תונו איש את עמיתו, ומשום אל תונו איש את חיו ומשום וגר לא תונה. וכן אם לחצו והונהו בממון עובר בג' לאוין משום אל תונו איש את אחיו, ומשום ולא תונו איש את עמיתו, ומשום ולא תלחצנו. ומפני מה עובר בגר על לאו של הוניית דברים אף בהוניית ממון ועל לאו של הוניית ממון אף בהוניית דברים מפני שהוציא הכתוב את שניהם בלשון הונייה סתם וכפל לאוין בגר בב' הדברים בפי' לא תונו ולא תלחץ.

המ"מ הקשה דבגמ' אמרינן דבגר גופא איכא ב' לאוין באונאה וב' בלחיצה ולמה הוצרך הרמב"ם לחדש דבאונאה איכא גם לאו דלחיצה ובלחיצה גם לאו דאונאה ונשאר בצ"ע וגם הלח"מ נשאר בצ"ע עוד קשה דהרמב"ם בה' עבדים חשב ב' לאוין דגר לא תונה ולא תלחצנו, ודישראל חשב בחדא, וכאן חשב ב' דישראל וחד דגר ונמצאו דברי הרמב"ם תמוהים בתרתי במה שסתר דברי הגמ' ובמה שסתר דברי עצמו.

והנראה בזה לפי"מ שהשריש לנו הרמב"ם בפתיחה לספר המצות שורש ט' דלאוין או עשה שהוכפלו אין מונין אותם וכמו שאין מונין י"ב לאוין בשבת וז' לאוין בדם, ואין מונין אלא היכי שכל לאו מהם יכלול ענין זולת הענין שיכלול הלאו האחר, אבל אם הם כולם ענין אחד כולם הם רק לחוזק, וכתב שם וז"ל, ודע כי אפי' תמצא לשון חכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עובר על כך וכך לאוין לא יתחייב מזה שתמנה הלאוין כולם. ואמנם אמרם שהוא עובר בכך וכך עשה או כך וכך לאוין בעבור הכפל הצווי או האזהרה במצוה ההיא כי הוא עבר על אזהרות רבות, ולפי"ז מבואר דמה דמנו בגמ' תרי לאווי דכתיבי בגר אינם רק לעבור על אזהרות, אבל לא יבואו בחשבון הלאוין ואם היה שייך בהלאוין מלקות לא היה לוקה אלא א', והרמב"ם רצה לפרש הברייתא דיש ג' לאוין מיוחדים שיש למנותם גם במספר הלאוין, ובמה דנטה מדרך הגמ' ודרש בעצמו, י"ל דכיון דאין נ"מ להלכה סובר שהוא כדרכי האגדות והדרש שכבר ידוע שיטת הרמב"ם שאפשר לנטות מדרך הגמ' דלא הוקבע בזה הלכה ברורה. וכמו דמפרשי התורה נטו לפעמים מדרך הגמ' בפשוטי המקרא ואפי' ברמב"ן על התורה נמצא כן.

ועתה עלינו לבאר דברי הרמב"ם במה שסותרים דבריו שבכאן להל' עבדים. ונראה דעיקר ביאור דברי הרמב"ם הם דכיון דהתורה חלקה בגר לשני ענינים אונאה ולחיצה, וגבי ישראל כתיב תרווייהו בלשון לא תונו מוכח דגם בלחיצה יש גדר אונאה וילפינן גם אונאה מלחיצה דכמו דבלחיצה יש גדר אונאה ה"נ באונאה יש גדר לחיצה דבמה שמצער אותו בדברים יש בזה גם לחץ ודחק, ומה דמפרש המכילתא לא תונו בדברים ולא תלחץ בממון זהו עיקר הלאו אלא דממילא יוצא מלחיצה אונאה ומאונאה לחיצה, והנה בישראל לא אמרינן כן דכיון דכתיב בחד לשון לא תונו וכתיבי תרי קראי חד בממון וחד בדברים אמרינן דהוא שם כללי, ואינו עובר אלא על לאו אחד, ותרי קראי הוא לומר דבין בממון בין בדברים עובר, אבל בגר דהקפידה התורה על אונאתו וחלקה בין אונאתו ובין לחצו וכתובין בלאוין מיוחדים ע"כ לגביה הוו גם תרי לאוי דישראל דחד בדברים דעיקרו אונאה, וחד בממון דעיקרו לחיצה נמי לאוין מיוחדים כיון דלגבי גר החמירה תורה שלא לחשוב אונאה ולחיצה לענין כללי.

ולפי"ז היה צריך לומר דבגר איכא ד' לאוין ב' דישראל וב' דגר אבל זה א"א דכיון דבישראל ליכא אלא לאו אחד ורק בגר החמירה תורה לחשבן ללאוים מיוחדים, א"כ אם נחשוב בין לאוי דישראל בין לאוי דגר הוי זה לאוי כפלות כיון דרק משום לתא דגר מחמרינן, ולכן כפי הפשוט היה צ"ל כמש"כ הרמב"ם בהל' עבדים דמנינן חד לאו דישראל ותרי לאוי דגר לא תונה ולא תלחצנו, בשביל שגילתה התורה בישראל דכתבן בלשון לא תונו דעובר על של זה בזה, אלא דכאן כתב הרמב"ם תרי לאוי דישראל וחד דגר, משום דבאמת איכא ד' ורק דבשביל דבלאו הרביעי כבר ליכא גדר חדש והוי כפלות, והוכחה ברורה דהרמב"ם אינו מדייק בלאוי כפלות הוא בדבריו כאן דבלאו דלחיצה פתח בולא תלחצנו וסיים בולא תלחץ והם שני לאוין וע"כ דאין קפידא אצלו כיון שהם לאוי כפלות, ובודאי דבכונה שינה בדבריו להשמיענו דלאוי כפלות הוו כמו חד, ופתח בזה וסיים בזה ולכן שינה גם מדבריו בכאן לדבריו בהל' עבדים דכאן כתב ב' דישראל וחד דגר, ובהל' עבדים ב' דגר וחד דישראל משום דבאמת תרווייהו איתנהו אלא שהם לאוי כפלות וכנ"ל.

טז

כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים עובר בג' לאוין שנאמר וגר לא תונה זה הוניית דברים. ולא תלחצנו זה הוניית ממון, הא למדת שכל המאנה את הגר עובר בג' לאוין משום לא תונו איש את עמיתו, ומשום אל תונו איש את חיו ומשום וגר לא תונה. וכן אם לחצו והונהו בממון עובר בג' לאוין משום אל תונו איש את אחיו, ומשום ולא תונו איש את עמיתו, ומשום ולא תלחצנו. ומפני מה עובר בגר על לאו של הוניית דברים אף בהוניית ממון ועל לאו של הוניית ממון אף בהוניית דברים מפני שהוציא הכתוב את שניהם בלשון הונייה סתם וכפל לאוין בגר בב' הדברים בפי' לא תונו ולא תלחץ.

המ"מ הקשה דבגמ' אמרינן דבגר גופא איכא ב' לאוין באונאה וב' בלחיצה ולמה הוצרך הרמב"ם לחדש דבאונאה איכא גם לאו דלחיצה ובלחיצה גם לאו דאונאה ונשאר בצ"ע וגם הלח"מ נשאר בצ"ע עוד קשה דהרמב"ם בה' עבדים חשב ב' לאוין דגר לא תונה ולא תלחצנו, ודישראל חשב בחדא, וכאן חשב ב' דישראל וחד דגר ונמצאו דברי הרמב"ם תמוהים בתרתי במה שסתר דברי הגמ' ובמה שסתר דברי עצמו.

והנראה בזה לפי"מ שהשריש לנו הרמב"ם בפתיחה לספר המצות שורש ט' דלאוין או עשה שהוכפלו אין מונין אותם וכמו שאין מונין י"ב לאוין בשבת וז' לאוין בדם, ואין מונין אלא היכי שכל לאו מהם יכלול ענין זולת הענין שיכלול הלאו האחר, אבל אם הם כולם ענין אחד כולם הם רק לחוזק, וכתב שם וז"ל, ודע כי אפי' תמצא לשון חכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עובר על כך וכך לאוין לא יתחייב מזה שתמנה הלאוין כולם. ואמנם אמרם שהוא עובר בכך וכך עשה או כך וכך לאוין בעבור הכפל הצווי או האזהרה במצוה ההיא כי הוא עבר על אזהרות רבות, ולפי"ז מבואר דמה דמנו בגמ' תרי לאווי דכתיבי בגר אינם רק לעבור על אזהרות, אבל לא יבואו בחשבון הלאוין ואם היה שייך בהלאוין מלקות לא היה לוקה אלא א', והרמב"ם רצה לפרש הברייתא דיש ג' לאוין מיוחדים שיש למנותם גם במספר הלאוין, ובמה דנטה מדרך הגמ' ודרש בעצמו, י"ל דכיון דאין נ"מ להלכה סובר שהוא כדרכי האגדות והדרש שכבר ידוע שיטת הרמב"ם שאפשר לנטות מדרך הגמ' דלא הוקבע בזה הלכה ברורה. וכמו דמפרשי התורה נטו לפעמים מדרך הגמ' בפשוטי המקרא ואפי' ברמב"ן על התורה נמצא כן.

ועתה עלינו לבאר דברי הרמב"ם במה שסותרים דבריו שבכאן להל' עבדים. ונראה דעיקר ביאור דברי הרמב"ם הם דכיון דהתורה חלקה בגר לשני ענינים אונאה ולחיצה, וגבי ישראל כתיב תרווייהו בלשון לא תונו מוכח דגם בלחיצה יש גדר אונאה וילפינן גם אונאה מלחיצה דכמו דבלחיצה יש גדר אונאה ה"נ באונאה יש גדר לחיצה דבמה שמצער אותו בדברים יש בזה גם לחץ ודחק, ומה דמפרש המכילתא לא תונו בדברים ולא תלחץ בממון זהו עיקר הלאו אלא דממילא יוצא מלחיצה אונאה ומאונאה לחיצה, והנה בישראל לא אמרינן כן דכיון דכתיב בחד לשון לא תונו וכתיבי תרי קראי חד בממון וחד בדברים אמרינן דהוא שם כללי, ואינו עובר אלא על לאו אחד, ותרי קראי הוא לומר דבין בממון בין בדברים עובר, אבל בגר דהקפידה התורה על אונאתו וחלקה בין אונאתו ובין לחצו וכתובין בלאוין מיוחדים ע"כ לגביה הוו גם תרי לאוי דישראל דחד בדברים דעיקרו אונאה, וחד בממון דעיקרו לחיצה נמי לאוין מיוחדים כיון דלגבי גר החמירה תורה שלא לחשוב אונאה ולחיצה לענין כללי.

ולפי"ז היה צריך לומר דבגר איכא ד' לאוין ב' דישראל וב' דגר אבל זה א"א דכיון דבישראל ליכא אלא לאו אחד ורק בגר החמירה תורה לחשבן ללאוים מיוחדים, א"כ אם נחשוב בין לאוי דישראל בין לאוי דגר הוי זה לאוי כפלות כיון דרק משום לתא דגר מחמרינן, ולכן כפי הפשוט היה צ"ל כמש"כ הרמב"ם בהל' עבדים דמנינן חד לאו דישראל ותרי לאוי דגר לא תונה ולא תלחצנו, בשביל שגילתה התורה בישראל דכתבן בלשון לא תונו דעובר על של זה בזה, אלא דכאן כתב הרמב"ם תרי לאוי דישראל וחד דגר, משום דבאמת איכא ד' ורק דבשביל דבלאו הרביעי כבר ליכא גדר חדש והוי כפלות, והוכחה ברורה דהרמב"ם אינו מדייק בלאוי כפלות הוא בדבריו כאן דבלאו דלחיצה פתח בולא תלחצנו וסיים בולא תלחץ והם שני לאוין וע"כ דאין קפידא אצלו כיון שהם לאוי כפלות, ובודאי דבכונה שינה בדבריו להשמיענו דלאוי כפלות הוו כמו חד, ופתח בזה וסיים בזה ולכן שינה גם מדבריו בכאן לדבריו בהל' עבדים דכאן כתב ב' דישראל וחד דגר, ובהל' עבדים ב' דגר וחד דישראל משום דבאמת תרווייהו איתנהו אלא שהם לאוי כפלות וכנ"ל.

יז

כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים עובר בג' לאוין שנאמר וגר לא תונה זה הוניית דברים. ולא תלחצנו זה הוניית ממון, הא למדת שכל המאנה את הגר עובר בג' לאוין משום לא תונו איש את עמיתו, ומשום אל תונו איש את חיו ומשום וגר לא תונה. וכן אם לחצו והונהו בממון עובר בג' לאוין משום אל תונו איש את אחיו, ומשום ולא תונו איש את עמיתו, ומשום ולא תלחצנו. ומפני מה עובר בגר על לאו של הוניית דברים אף בהוניית ממון ועל לאו של הוניית ממון אף בהוניית דברים מפני שהוציא הכתוב את שניהם בלשון הונייה סתם וכפל לאוין בגר בב' הדברים בפי' לא תונו ולא תלחץ.

המ"מ הקשה דבגמ' אמרינן דבגר גופא איכא ב' לאוין באונאה וב' בלחיצה ולמה הוצרך הרמב"ם לחדש דבאונאה איכא גם לאו דלחיצה ובלחיצה גם לאו דאונאה ונשאר בצ"ע וגם הלח"מ נשאר בצ"ע עוד קשה דהרמב"ם בה' עבדים חשב ב' לאוין דגר לא תונה ולא תלחצנו, ודישראל חשב בחדא, וכאן חשב ב' דישראל וחד דגר ונמצאו דברי הרמב"ם תמוהים בתרתי במה שסתר דברי הגמ' ובמה שסתר דברי עצמו.

והנראה בזה לפי"מ שהשריש לנו הרמב"ם בפתיחה לספר המצות שורש ט' דלאוין או עשה שהוכפלו אין מונין אותם וכמו שאין מונין י"ב לאוין בשבת וז' לאוין בדם, ואין מונין אלא היכי שכל לאו מהם יכלול ענין זולת הענין שיכלול הלאו האחר, אבל אם הם כולם ענין אחד כולם הם רק לחוזק, וכתב שם וז"ל, ודע כי אפי' תמצא לשון חכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עובר על כך וכך לאוין לא יתחייב מזה שתמנה הלאוין כולם. ואמנם אמרם שהוא עובר בכך וכך עשה או כך וכך לאוין בעבור הכפל הצווי או האזהרה במצוה ההיא כי הוא עבר על אזהרות רבות, ולפי"ז מבואר דמה דמנו בגמ' תרי לאווי דכתיבי בגר אינם רק לעבור על אזהרות, אבל לא יבואו בחשבון הלאוין ואם היה שייך בהלאוין מלקות לא היה לוקה אלא א', והרמב"ם רצה לפרש הברייתא דיש ג' לאוין מיוחדים שיש למנותם גם במספר הלאוין, ובמה דנטה מדרך הגמ' ודרש בעצמו, י"ל דכיון דאין נ"מ להלכה סובר שהוא כדרכי האגדות והדרש שכבר ידוע שיטת הרמב"ם שאפשר לנטות מדרך הגמ' דלא הוקבע בזה הלכה ברורה. וכמו דמפרשי התורה נטו לפעמים מדרך הגמ' בפשוטי המקרא ואפי' ברמב"ן על התורה נמצא כן.

ועתה עלינו לבאר דברי הרמב"ם במה שסותרים דבריו שבכאן להל' עבדים. ונראה דעיקר ביאור דברי הרמב"ם הם דכיון דהתורה חלקה בגר לשני ענינים אונאה ולחיצה, וגבי ישראל כתיב תרווייהו בלשון לא תונו מוכח דגם בלחיצה יש גדר אונאה וילפינן גם אונאה מלחיצה דכמו דבלחיצה יש גדר אונאה ה"נ באונאה יש גדר לחיצה דבמה שמצער אותו בדברים יש בזה גם לחץ ודחק, ומה דמפרש המכילתא לא תונו בדברים ולא תלחץ בממון זהו עיקר הלאו אלא דממילא יוצא מלחיצה אונאה ומאונאה לחיצה, והנה בישראל לא אמרינן כן דכיון דכתיב בחד לשון לא תונו וכתיבי תרי קראי חד בממון וחד בדברים אמרינן דהוא שם כללי, ואינו עובר אלא על לאו אחד, ותרי קראי הוא לומר דבין בממון בין בדברים עובר, אבל בגר דהקפידה התורה על אונאתו וחלקה בין אונאתו ובין לחצו וכתובין בלאוין מיוחדים ע"כ לגביה הוו גם תרי לאוי דישראל דחד בדברים דעיקרו אונאה, וחד בממון דעיקרו לחיצה נמי לאוין מיוחדים כיון דלגבי גר החמירה תורה שלא לחשוב אונאה ולחיצה לענין כללי.

ולפי"ז היה צריך לומר דבגר איכא ד' לאוין ב' דישראל וב' דגר אבל זה א"א דכיון דבישראל ליכא אלא לאו אחד ורק בגר החמירה תורה לחשבן ללאוים מיוחדים, א"כ אם נחשוב בין לאוי דישראל בין לאוי דגר הוי זה לאוי כפלות כיון דרק משום לתא דגר מחמרינן, ולכן כפי הפשוט היה צ"ל כמש"כ הרמב"ם בהל' עבדים דמנינן חד לאו דישראל ותרי לאוי דגר לא תונה ולא תלחצנו, בשביל שגילתה התורה בישראל דכתבן בלשון לא תונו דעובר על של זה בזה, אלא דכאן כתב הרמב"ם תרי לאוי דישראל וחד דגר, משום דבאמת איכא ד' ורק דבשביל דבלאו הרביעי כבר ליכא גדר חדש והוי כפלות, והוכחה ברורה דהרמב"ם אינו מדייק בלאוי כפלות הוא בדבריו כאן דבלאו דלחיצה פתח בולא תלחצנו וסיים בולא תלחץ והם שני לאוין וע"כ דאין קפידא אצלו כיון שהם לאוי כפלות, ובודאי דבכונה שינה בדבריו להשמיענו דלאוי כפלות הוו כמו חד, ופתח בזה וסיים בזה ולכן שינה גם מדבריו בכאן לדבריו בהל' עבדים דכאן כתב ב' דישראל וחד דגר, ובהל' עבדים ב' דגר וחד דישראל משום דבאמת תרווייהו איתנהו אלא שהם לאוי כפלות וכנ"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.