אבן האזל/מכירה/יב

אבן האזל ‏ מכירה יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אסור למוכר או לקונה להונות את חברו שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו, ואע"פ שהוא עובר בל"ת אינו לוקה מפני שניתן להשבון, ובין שהונה במזיד בין שלא ידע שיש במכר זה הוניה חייב לשלם.

מפני שניתן להשבון. מה שכתב שניתן להשבון הוא מדין השבת גזילה דדין חזרת אונאה לא כתיב בקרא והוא משום דדמי לגזילה. וכן כתב הפנ"י בב"מ דף נ"ו. אלא דצריך להוסיף דכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מה' גזילה דאם הגזילה בעין ניתק לעשה דהשבה ואם אינה בעין ניתן לתשלומין ה"נ כאן מלבד הא דניתק לעשה ניתן נמי לתשלומין דאף דגבי אונאה לא שייך ליתא בעינא אלא גבי מוכר שקבל דמים יתירים, אבל גבי לוקח שנתן פחות לא שייך ליתא בעין דעיקר הגזילה הוא כאן מה שהיה צריך להוסיף מעות שלו אלא דמ"מ כיון דעכ"פ איכא נמי חיוב תשלומין דגזילה מיפטר ממלקות משום שניתן לתשלומין, ומה שמכריח לזה הוא דמשום ניתק לעשה לבד היה צריך להתחייב במלקות כשלא קיים העשה כגון כשנתאנה גר ומת הגר וכדפריך במכות דף ט"ז גבי משכונו של גר ומת הגר. וע"כ משום דאיכא דין חיוב תשלומין כדאמר בגמ' שם. ועמש"כ בפ"א מה' גזלה הל' א'.

והנה המנ"ח הקשה מפחות משתות דאינו משלם למה אינו לוקה וכתב דכיון דהוי מחילה הוי כמו תשלומין. והביא לזה מדברי הקצוה"ח בסי' גבי החובל בעבד כנעני שלו דפטור ממלקות אף דאינו משלם משום דמה דזוכה הרב הוי כמו תשלומין, ומזה כתב הקצוה"ח להקשות גבי מפותה אמאי לוקה כיון דפטורא הוא משום מחילה ליהוי כמו תשלומין. והוכיח מזה דמפותה לית בה דין נזק כלל דלא חייבה תורה כשהוא ברצון הניזק. והנה מדברי הגמ' דמכות דאמר התם גברא בר תשלומין ושעבודא דגר הוא דקא פקע משמע דאינו כמו תשלומין. אלא דכיון דגברא בר תשלומין מיקרי ניתן לתשלומין. ואף דעכשיו פקע ואינו משלם מ"מ אינו לוקה. ובעיקר מילתא לא מסתבר דמה שהניזק מוחל או מה שהרב זוכה שאינו צריך לשלם לעבדו יהיה בגדר תשלומין דנאמר על זה אינו לוקה ומשלם דהא עכ"פ לא שילם. ואין זה בגדר עונש שיפטור המלקות.

והנה בבאור דברי הגמ' לשיטת הרמב"ם כתבתי בפ"א מה' גזילה דדין אינו לוקה ומשלם אינו תלוי בחיוב העונש בב"ד אלא דאם בשעת מעשה העברה נעשה חלות חיוב של שתי רשעיות א"א לחייבו אלא אחת והיכי דמשלם ואינו לוקה אף דלבסוף אינו משלם כגון במשכונו של גר ומת הגר וכן היכי דמחל לו התובע אינו חייב מלקות כיון דבשעת העברה נעשה דין לחיוב ממון. ולפי"ז היכי דלוקה ואינו משלם אף שלבסוף לא נתחייב מלקות בב"ד כגון שמתו העדים והב"ד יודעים מהודאת בעלי הדין שהיה חיוב מלקות וממון אף דקיי"ל דחייבי מלקות שוגגין או בלא התראה חייבין ממון שאני התם דלא היה חלות עונש כלל בשעת עשיית העברה, אבל כאן בשעת העברה נעשה חלות של חיוב מלקות לכן פטור מממון.

אבל בזה אכתי אינו מיושב מה שהעיר הקצוה"ח ברב שחבל בעבדו דמשמע דפטור ממלקות דבזה בשעת העברה לא נעשה דין לחיוב ממון, אכן לפימש"כ בפ"ז במ' גנבה דדין לאו שניתן לתשלומין הוא פטור מעיקר דין חיוב מלקות כיון שהלאו ניתן לתשלומין ודמי ללאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ' י"ח מה' סנהדרין שכתב וז"ל וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו וכל לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב אין לוקין עליו וכל לאו שניתן לעשה כגון לא תקח האם מעל הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן ומדכתב בלאו שניתן לתשלומין סתמא דאין לוקין ולא כתב אופנים דלוקין כמו בלאו הניתק לעשה מוכח דהוא בכל גווני כמו בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לפי"ז היה מיושב לכאורה הך דינא דרב שחבל בעבדו. אלא דא"כ יקשה מהכהו הכאה שאין בה שו"פ דגבי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מצינו דגם באופן דליכא חיוב מיתה פטור כמו בעדים שהוכחשו בנפש ובלאו דמחמר, ולזה כתבתי שם דלאו דחבלה כיון שאינו בשביל היזק ממון ומשום זה באמת איכא לאו גם באין בו שו"פ לכן לא מיקרי לאו הניתן לתשלומין. ומה דפטור ביש בו שו"פ אינו אלא משום דאין לוקה ומשלם. אבל אין בזה גדר לאו הניתן לתשלומין. וממילא שוב אין לנו ישוב על הך דינא דרב שחבל בעבדו כיון דלאו דחבלה אינו לאו הניתן לתשלומין ושני עונשין אין כאן.

איברא שלפום ריהטא מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' חובל ומזיק הל' ג' שכתב המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה שניתן לתשלומין. מוכח דביש בו שו"פ ניתן לתשלומין ומוכח דגם בלאו הניתן לתשלומין היכי דליכא תשלומין לוקה. ולא דמי ללאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דשם כיון דאין עונש בלא אזהרה וכיון שהלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כבר ליכא אזהרה על מלקות משא"כ בלאו הניתן לתשלומין דדוקא דין התשלומין פוטר ממלקות. וחשבתי לחלק בין היכי דאיכא עכ"פ גדר תשלומין כמו ברב שחבל בעבדו דעיקר החבלה היא בת תשלומין. ומה דאינו משלם הוא בשביל דמה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בחבלה שאין בה שו"פ ליכא כלל גדר תשלומין דאין זה משום מחילה אלא דלא חייבה תורה כל היכי דליכא חיוב ממון.

אכן אחר העיון ראיתי דדברי הרמב"ם בה' חובל ומזיק אינו סתירה לדברי אלא אדרבא סייעתא דמה דכתב שהרי אין כאן תשלומין שיהיה "לאו" זה שניתן לתשלומין אינו מדוקדק דהיה לו לכתוב שיהיה זה ניתן לתשלומין, אבל מלשון זה מוכח דעיקר הלאו אינו לאו שניתן לתשלומין. ולכן באמת זהו שבא הרמב"ם לבאר דכיון דבפחות משו"פ ליכא תשלומין מוכח דעיקר הלאו אינו בשביל דיני ממון ולא ניתן לתשלומין וכמו שכתבתי. ויש להוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם בפ"ד הל' ט' דהחובל בחברו ביה"כ אפי' במזיד חייב בתשלומין אע"פ שעבר עברה שחייב עליה מלקות משום שרבתה תורה חובל בחברו לתשלומין, ולפי"מ שנאמר דדין לאו הניתן לתשלומין הוא דין מיוחד שבלאו זה אין בו מלקות אלא תשלומין. א"כ אין ללמוד מזה כלל אם חבל ביוהכ"פ שיש מלקות בשביל יוהכ"פ דאינו לוקה דהא אינו לאו הניתן לתשלומין. וע"כ או דנוכיח מזה לבטל עיקר היסוד דמוכרחין אנו לומר דעיקר לאו הניתן לתשלומין הוא משום דין דאינו לוקה ומשלם וריבתה תורה בחובל בחברו דמשלם ואינו לוקה. ולכן סובר הרמב"ם דגם כשיש דין מלקות מלאו אחר ג"כ משלם ואינו לוקה, ואם נחפוץ להעמיד היסוד דדין לאו הניתן לתשלומין הוא דין מיוחד דלאו זה אינו בתשלומין כלל. ע"כ עלינו לומר דזהו שחידש הרמב"ם בפ"ה דלאו דחבלה אינו לאו הניתן לתשלומין כיון דאיתנהו גם בפחות משו"פ דאין בו ממון, ולכן בשו"פ דמשלם הוא משום דלא ענשינן תרתי וגילתה תורה דמשלם ואינו לוקה, עכ"פ נתבאר דלאו דחבלה דמשלם ואינו לוקה הוא משום דלא ענשינן תרתי וא"כ ברב שחבל בעבדו כיון דליכא דין עונש כלל יקשה לן למה אינו לוקה כיון שכתבנו דקשה לומר כדברי הקצוה"ח דהוא כמו תשלומין.

לכן נראה דבאמת לא קשה כלל דמה דפטור ממלקות ברב שחבל בעבדו אינו משום הדין דבחבלה משלם ואינו לוקה אלא משום דבעבדו ליכא חיוב כלל שנתנה תורה רשות לאדון להכות את עבדו לרדותו, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח הל' י"ב לענין דין יום או יומים וז"ל, מה בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו, ולכן לא חלקה תורה בזה ואינו חייב מלקות בחבלת עבדו, ואף דדין יום או יומים אינו במכה את עבדו בסכין וסייף שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה כמש"כ שם הרמב"ם, וא"כ יקשה לן למה סתם וכתב דהמכה את עבדו פטור דמשמע דאפי' בסכין וסייף, יש לומר דעיקר כונתו הוא על סוף דבריו שכתב ולא בהכאת רציחה והיינו דהיכא שהכה אותו בהכאת רציחה אין לו רשות ע"ז, אבל על חבלה בעלמא לא חייבה תורה בעבדו כלל, וראיה ברורה לזה דהא בהכאה שאין בה שו"פ דכתב הרמב"ם דלוקה כתב וז"ל, ואפי' הכה עבד חברו הכאה שאין בה שו"פ לוקה ואם נאמר דמה דפטור במכה את עבדו בשו"פ הוא משום דהוי כמו תשלומין, א"כ בהכאה שאין בה שו"פ אין חילוק בין עבדו לעבד חברו, וע"כ מוכח להדיא דטעמא דפטור בעבדו הוא משום דבעבדו אין חיוב כלל.

ולפי"מ שבארנו אין מקום לקושיית הקצוה"ח גבי מפותה דאפי' אם נימא דלאו הניתן לתשלומין בכל אופן אינו לוקה ואפי' לפי"מ שנאמר דלאו דחבלה נמי מיקרי לאו הניתן לתשלומין והיכי דאיכא גדר תשלומין אינו לוקה, זהו בלאו דחבלה אבל במפותה דהוא בלאו דממזרת דודאי אינו לאו הניתן לתשלומין, ואינו אלא משום דין דלא ענשינן תרתי ולכן במפותה כיון דמחלה מתחלה וגם בשעת מעשה העברה לא חל דין תשלומין כלל בודאי לוקה.

ובדין אונאת קרקעות הביא החנוך דברי הרמב"ן דהלאו איכא גם בקרקע אלא שאין מחזירין אונאה משום גדר מחילה, אכן מלשון הרמב"ם שכתב בהל' ב' וכמה תהא האונאה ויהיה חייב להשיב שתות בשוה ולא כתב כלשון המשנה שנתנה שיעור שתות בעיקר דין אונאה, ומפורש בדבריו דהלאו איכא אלא שאין חיוב השבה, אבל גבי קרקעות כתב בהל' ח' אלו דברים שאין להם הוניה והוא כלשון המשנה ומקודם כתב העכו"ם אין לו הוניה וגבי עכו"ם בודאי ליכא לאו כיון דנתמעט מאיש את אחיו, ומוכח מדבריו דבקרקעות ועבדים ושטרות והקדשות ליכא כלל לאו דאונאה ובאמת קשה דברי הרמב"ן דהא במתני' תנן בהדדי קרקעות ועבדים ושטרות והקדשות ובהקדשות ודאי לא שייך גדר מחילה, וע"כ שנתמעט מעיקר דין אונאה וכמו עכו"ם, וא"כ ה"נ גבי קרקעות כיון דתנן להו בהדדי וכן הוא ברמב"ם ולכן פשוט דאין איסור לאו באונאה בקרקעות ועי"ש, והפנ"י במתני' דאלו דברים שאין להם אונאה עמד בזה דאיך אפשר דליכא לאו דהא עיקר קרא דלא תונו קאי על אונאת קרקע לענין מכירה בזמן היובל, וכבר עמד בזה הרמב"ן הנ"ל בחומש וכתב מקודם דלפי"ז צריך לומר שהם שני מקראות דקרא קמא דלא תונו קאי על דבר הנקנה מיד ליד שהוא מטלטלין, ואח"כ אמר קרא במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך והוא על מכירת קרקע ואח"כ נטה הרמב"ן לדרך אחר דלא נתמעט קרקע אלא מחזרת אונאה ולפי דבריו צריך לומר דאף דלפני קרא דוכי תמכרו ממכר לעמיתך קאי הפרשה ביובל וגם אח"כ קרא דבמספר שנים הוא לענין יובל מ"מ הפסיק קרא בדין אונאת המטלטלין.

ונראה להוסיף על דבריו דזה ודאי דמקרא דמיד עמיתך ממעטינן דדין אונאה אינו אלא במטלטלין והיינו דליכא איסור לאו כלל וכדאמרינן בפ"א דב"ק דבר השוה כל כסף לענין זה דקרקע אין בו אונאה והרמב"ן בעצמו הביא זה אח"כ לענין דאין בקרקע חזרת אונאה אבל פשטות דברי הגמ' משמע דאין בו אונאה כלל אלא דאח"כ אמר קרא לענין מכירה בזמן היובל דאפשר בזה אונאה כגון אם יהיה אונאה במספר שני תבואות דבזה ודאי אף בקרקע יהיה אונאה ובטול מקח דדין כל דבר שבמדה ובמשקל ובמנין אף פחות מכדי אונאה חוזר הוא גם בקרקע כדאיתא בקדושין דף מ"ב, וממילא מיושב קרא שפיר דבא ללמד דין אונאה במכירת שדה בזמן היובל אלא דהקדים דבמטלטלין איכא דין אונאה גם בשיווי המקח, ובהקרקע בזמן היובל איכא דין אונאה במספר שני תבואות.

י

וכן אם היה הסלע חסרה שתות והיו מוציאין הסלעים במנין ולא במשקל מחזיר ההונייה.

כתב המ"מ דמה שכתב הרמב"ם והיו מוציאין הסלעים במנין ולא במשקל כונתו שאם היו מוציאין במשקל אפי' בכל שהוא חוזר כמו שיתבאר פ' ט"ו, אכן ביאורו אינו מספיק דאם היה שיטת הרמב"ם כשיטת הראב"ד דמה דאמרינן פחות מכדי אונאה חוזר היינו דבטל המקח היו דבריו מיושבים דכיון דכתב כאן מחזיר ההונייה לכן כתב שהיו הסלעים יוצאים במנין ולא במשקל, אבל שיטת הרמב"ם הוא בפ' ט"ו דחוזר אינו בטול המקח אלא דמשלים החסרון, וכתב שם המ"מ שזהו שיטת הר"י מיגש א"כ אין נ"מ לענין אונאת שתות בין יוצאים הסלעים במנין או במשקל דבזה ובזה מחזיר האונאה ואין נ"מ אלא לענין פחות משתות, ולא משמע כן בלשון הרמב"ם דמשמע דהך דינא דהוא בשתות אינו אלא באופן זה שהיו יוצאים הסלעים במנין.

ונראה בזה עפ"מ שבארתי שם בפ' ט"ו שיטת הרמב"ם דדוקא היכי שקנה ממנו סתם ונתן לו סאה חסר דאז צריך להשלים לו המקח, אבל אם קנה ממנו סאה זו והיתה חסרה אז א"א לומר דצריך להשלים לו המקח ומ"מ לא נתבטל המקח משום דיכול להחזיר לו מעות כפי החסרון, דהחזרה בחסר הוא בין בהשלמת המקח בין חזרת מעות היתירים, ומה דכתב הכ"מ שם מדברי הר"ן דבדבר שא"א להשלים בטל המקח זהו בקנה קרקע דיש קפידא בכמה קרקע שהוא רוצה אבל באגוזים שהזכיר בפ' ט"ו כיון דאין נ"מ ויכול להשלים עליהם א"כ אפי' אין להמוכר יותר יש תקנה בחזרת מעות כנגד החסר, וא"כ לפי"ז בקנה דבר שא"א לחלק כמו בהמה או כלי בעד סלע זו לא שייך השלמה ליתן יותר דמים דהא לא נתחייב הלוקח כיון שלא קנה בעד סלע סתם אלא בעד סלע זו וכן מבואר להדיא בדברי הר"י מיגש בב"ב דף צ' שהביא המ"מ דזהו יסוד שיטת הרמב"ם שכתב משום דהקנין היה בסתם ואחר שנגמר הקנין נתן לו מדה חסרה. ומבואר בדבריו דבמכר לו מדה זו ונמצאת חסרה לא נאמר שישלים.

ולפי"ז מבואר דברי הרמב"ם שכתב והיו מוציאין הסלעים במנין ולא במשקל דאם היו מוציאין במשקל וקנה חפץ מסוים בעד סלע זו בטל המקח לגמרי כיון דאין בזה דיני אונאה אלא דין חסרון, ולכן כתב שהיו מוציאין הסלעים במנין דהמקח לא נתבטל וליכא אלא דין אונאה ושפיר איכא דין להחזיר האונאה ולהשלים מה שחסר בהסלע.

והנה בעיקר הך דינא כשהסלעים יוצאים במנין דתנן במתני' שאינו אלא נפש רעה מי שאינה מקבלה וזהו לפי' הרמב"ם דמפרש מתני' על כדי אונאה כפי' הריב"ן וכמו שנבאר בהלכה י"ב, וכדאמר ע"ז בג"מ דסגי להו ומפרש הרמב"ם דיוצאה ע"י הדחק וא"כ צריך ביאור למה צריך להחזיר לו האונאה כיון דטעמא דאינו בטל המקח הוא משום דיכול להוציאה ע"י הדחק ביפה, וא"כ ממ"נ אם לא נחשבה כמו שיוצאה בהוצאה כיון דאינה יוצאה אלא ע"י הדחק יתבטל המקח לפימש"כ דגם לדעת הרמב"ם משכחת לה ביוצאה במשקל שיתבטל המקח, ואם נחשוב בשביל זה שיכול להוציאה ע"י הדחק דהוי כמו יוצאה בהוצאה א"כ אמאי יחזיר לו האונאה, וצריך לומר דאף דיוצאה ע"י הדחק ומשום זה אין כאן בטול מקח מ"מ כיון דלא היה לו להנותן רשות להונותו יש כאן דין אונאה כיון דצריך הוא להוציאה ע"י הדחק, ולכן חייב להשלים לו שיעור החסרון מדין חזרת אונאה, אלא דמ"מ נראה דלא דמי לכל אונאת שתות דקיי"ל דקנה ומחזיר אונאה והמאנה אינו יכול לבטל המקח מ"מ כאן לא יוכל המתאנה לומר דכבר קנה הסלע החסר והמאנה ישלים לו החסרון דבודאי מסתבר שיכול להחליפה ביפה, ואף דכ' הרמב"ם מחזיר ההוניה מ"מ נראה דגם במה שמחליפה ביפה ג"כ יוצא בחזרת האונאה כיון דאין המקח של הסלע לגופו והמאנה הא יכול לטעון שיכול הוא להוציאה ביפה ולמה ישלים החסרון שיהיה לו היזק כיון שרוצה להחליפה וע"כ דזה נמי מיקרי מחזיר ההוניה.

יב

הנותן סלע חסרה לחברו אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש ה"ז מחזירה ואם היה אפשר להוציאה ע"י הדחק אינו יכול להחזירה אחר זמן אא"כ קבלה ממנו במידת חסידות.

כתב המ"מ דלפי הנראה בגמ' אפי' אינו יכול להוציאה ע"י הדחק אינו חייב להחליפה מן הדין, אבל מלשון המחבר נראה שהמשנה הוא דוקא ביכול להוציאה וסיים דבריו בצ"ע. והטור כתב וז"ל ושיעור חזרה למטבע וכו' ולאחר זמן אין המאנה חייב להחליפה ומיהו מדת חסידות להחליפה אפי' לאחר זמן זה אם הוא מכירה ובלבד שתצא ע"י הדחק ופי' הפרישה וכן בסמ"ע דכונת הטור דאם אינה יוצאת אף ע"י הדחק אף במדת חסידות אינו חייב להחליפה, דהא בטלית לא מצינו שיהא חייב להחזיר אחר כדי שיראה משום מדת חסידות, והב"ח תמה על דבריו דהא תנן במתני' ונותנה למע"ש שאינו אלא נפש רעה, ואמר בגמ' ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה וה"מ הוא דסגי להו, א"כ מוכח כדברי הרמב"ם דהא דתנן במתני' דאינו אלא ממדת חסידות היינו דוקא היכי דיוצאה ע"י הדחק, והביא דברי המ"מ וכתב דכונת המ"מ לפרש כדברי ריב"ם בתוס' דהא דתנן ונותנה למע"ש שאינו אלא נפש רעה קאי ארישא דמתני' בפחות מכדי אונאה, וכן פי' הנמוק"י וכתב הב"ח ע"ז מיהו תמוה לי טובא דהא כתב הרי"ף וז"ל ואם היה מכירה וכו' פרישנא הכי אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש יקבל ממנו במדת חסידות, ואם לא קבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות שאינו אלא נפש רעה אמר רב פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה וה"מ דנפיק ע"י הדחק עכ"ל אלמא דקאי נמי אסיפא אאם היה מכירה וכו', לכן פי' הב"ח דכונת הטור כמש"כ הרמב"ם דאם אינה יוצאה אף ע"י הדחק חייב להחליפה מדינא, וכן כתב הט"ז והוסיף דמקור דברי הרמב"ם לחלק בין יוצאה ע"י הדחק או לא הוא ממה דאמר בגמ' מקודם לחלק בין טלית לסלע משום דבסלע דלא סגי לא מחיל, ומוכח דאינה יוצאה ואח"כ אמר בגמ' וה"מ דסגי להו, ולכן ע"כ דמה דאמר דסגי להו היינו ע"י הדחק, וכדברי הב"ח והט"ז כתב הגר"א בבאורו לחו"מ וציין לדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב להדיא דהא דתנן שאינו אלא נפש רעה קאי על חסרה כדי אונאה ע"ש.

והנה אני תמה על דבריהם דאיברא דשיטת הרמב"ם ודאי כן הוא דלבד מש"כ בפיה"מ כתב ג"כ בפ"ד מה' מע"ש הל' י"ט וז"ל. היתה הסלע חסרה שתות או פחות משתות אם היתה יוצאה ע"י הדחק מחלל עליה לכתחילה בשוה סלע ואינו חושש וזהו כפי' המשנה וכנ"ל, אבל מה שכתבו כן על שיטת הטור הוא תימה דהא הרא"ש בסי' כ' כתב להדיא דהא דונותנה למע"ש קאי אפחות מכדי אונאה, והוכיח דהא בכדי אונאה קיי"ל דיקוץ ואיך אפשר דהוי נפש דהוי נפש רעה מי שאינו מקבלה, וכתב דהשיטות שמפרשים דונותנה למע"ש קאי אכדי אונאה ע"כ סברי דהא דאמרינן יתר ע"כ יקוץ הוא דוקא בחסרה יותר מכדי אונאה אבל הרא"ש הוכיח דאינו כן אלא דבכדי אונאה יקוץ, וכן כתב הרי"ף דאם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים, א"כ דברי הרא"ש ברורים דגם לשיטת הרי"ף הא דאינו אלא נפש רעה, דע"ז אמרינן וה"מ הוא דסגי להו קרי אפחות מכדי אונאה, ומה שכתב הב"ח להוכיח מדברי הרי"ף הוא תימה, דמה שכתב הרי"ף שאינו אלא נפש רעה הוא דבור מיוחד וכן הוא ברי"ף שלנו רק שהשמיט הא דונותנה למע"ש שהביא כבר במשנה והביא רק זה להביא הא דאמר ר"פ דהאי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה, וא"כ א"א לפרש בדברי הטור כשיטת הרמב"ם דבודאי הטור אינו חולק על הרא"ש ואין להוכיח ממה דבפחות מכדי אונאה דנותנה למע"ש דמיירי היכי דיוצאה בהוצאה להא דתנן דאם היה מכירה א"צ לקבל אלא ממדת חסידות דהא בכל דיני אונאה לאחר כדי שיראה אינו צריך להחזיר וכמו שכתב הסמ"ע.

אכן נראה דבעיקר דינא יש לחלק דאף דבכל דיני אונאה לאחר כדי שיראה אמרינן שכבר מחל ואינו מחוייב לקבל, אבל בסלע חסרה אם אינה יוצאה בהוצאה א"כ הוא כמו מין אחר ובמכר לו מין אחר לא אמרינן דבכדי שיראה נתקיים המקח, ונראה לפי"ז מקור לדברי הרמב"ם מקדושין דף ח' דאיתא שם בברייתא התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר או דינר של נחושת אינה מקודשת דינר רע ה"ז מקודשת ויחליף ופריך ע"ז דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת, אמר ר"פ כגון דנפיק ע"י הדחק א"כ מבואר בגמ' דהיכי דאינה יוצאה אף ע"י הדחק הוי כמו דינר של נחושת ובדינר של נחושת ודאי לא מהני בכדי שיראה ואין אנו צריכין עכשיו למש"כ הט"ז דהרמב"ם עשה בעצמו הכרעה זו מה דמעיקרא אמרינן סלע דלא סגי ובתר הכי אמרינן והוא דסגי להו ופירש דהיינו דיוצאה ע"י הדחק, אבל לפימש"כ הוא גמ' מפורשת דתליא ביוצאה ע"י הדחק.

אלא דקשה על דעת הרמב"ם מה שהקשה הרא"ש דאיך אפשר לומר שאינו אלא נפש רעה כיון דקיי"ל דבכדי אונאה יקוץ, וכן הוא שיטת הרמב"ם בפ"ז מה' גנבה שכתב כדברי הרי"ף דאם לא חסרה פחות משתות יקיים, ומוכח דבשתות יקוץ, ועוד דקשה עיקר הך דינא דאיך אפשר שתהיה יוצאה ע"י הדחק כיון דאסור לקיימה וזה קשה גם על דברי הטור שכתב ובלבד שתצא ע"י הדחק, וראיתי להנתיבות שכתב דכל הך דינא דסלע חסרה דאמרינן דלאחר זמן אינו חייב להחליף מיירי שבמקום אחר הולכין הסלעים במשקל זה וכיון שדעתו להוליכו שם אינו מחויב לקוץ, ודבריו אינם מיושבים דכל כה"ג הוי להו להפוסקים לפרש שזהו אוקימתא רחוקה, ועוד דהא מדברי הרא"ש מוכח דאינו סובר כן דהא הוכיח דא"א להעמיד הא דאינו אלא נפש רעה אכדי אונאה משום דקיי"ל יקוץ.

והנראה בזה דבאמת הא בהא תליא דהיכי שהסלעים יוצאים במנין ורוב אינם מקפידין אפי' בחסר שתות ועל זה הוא דתנן שאינו אלא נפש רעה, וכמו שפי' הרמב"ם בפי' המשנה, בזה באמת אין דינו שיקוץ, ובפ"ז מה' גנבה במה דפסק יקוץ לא הזכיר שהסלעים יוצאים במנין, ומיירי בסתם דדרך הלוקחים לשקול הסלעים אם הם במשקלם ואז ודאי אינו יוצא בהוצאה בחסר שתות ולכן דינא שיקוץ, וביחוד לפי"מ שכתב שם הרמב"ם בהל' ד' דטעמא דיקוץ שמא יבוא אחר ויעשנה משקל ולא כפירש"י דשמא יוציאנה בסלע, ולכן מבואר דבמקום שהסלעים יוצאים במנין והיא יוצאה בהוצאה אין דרך לעשותה משקל.

איברא דהרמ"א בסי' רכ"ז סעיף י"ח כתב להיפוך דמטבע שאין לוקחין אותה רק במשקל מותר לקיימה שכל הלוקח ישקלנה, והוא מדברי רבינו אך זהו ירוחם אך זהו לשיטת רש"י דהא דיקוץ הוא משום דשמא יוציאנה ביפה, אבל לשיטת הרמב"ם דכל החשש הוא שמא יעשנו משקל ודאי יקוץ כיון דאינו יוצא בהוצאה, והגר"א ז"ל מביא מקור לדבריו מד' הירוש' דאיתא שם בד"א בדינרין ובסלעין, אבל בדינרי זהב ובמטבעות כסף מוציאן בשוייהן ופי' הפ"מ משום דדרך לשקול ואינו מובן דלמה ישקלו מטבעות כסף יותר מסלעים, ובפרט לגירסת הפ"מ ע"פ התוספתא מטבעות נחושת, ולכן נראה דלדעת הרמב"ם הוא להיפך דסלעים ודינרי כסף דרך לעשותן משקל, אבל זהב ומטבעות כסף שהם מעות כסף בשביל קטנן אין דרך לעשותן משקל, ולגירסת הפ"מ מטבעות נחושת שהם פרוטות ודאי הם קטנות ואין דרך לעשותן משקל.

אלא דלפי"ז צריך ביאור מה שכתב הרמב"ם שם בהא דאם חסרה פחות משתות יקיים, שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו במשא ומתן וקשה דהא כשיוצאים במשקל כתב המ"מ בהלכה ד' דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר, וכן כתב הרמב"ם בפי' המשנה על הא דתנן שאינו אלא נפש רעה דמתני' הוא במקומות שלוקחין המעות בלי משקל ואין מקפידים בחסרונם והנמנע מלקבל אותם הם מעט ועל דרך הכילות, אבל במקומות שמקפידים אפי' פחות כמשקל שעורה ראוי להשלים לו משקל בלא ספק עכ"ל, וכיון דנימא דבה' גנבה לא מיירי במקום שיוצאין במנין א"כ אמאי כתב שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו.

אכן באור דבריו נראה עפ"מ שכתבתי שם במה שכתב רוב בני אדם מוחלין בו. וכאן בהל' ג' כתב שכל פחות משתות דרך הכל למחול, ובארתי דכונת הרמב"ם שם לא על המחילה של אונאת פחות משתות אחר המכירה דזה דרך הכל למחול, אלא כונתו על שעת הוצאת הסלע דהיכי דאין חסר בו אלא פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו, ומדוייק מה שכתוב שם במשא ובמתן והיינו דמוחלין בשעת הקנין ואין מקפידין על סלע שחסר בו פחות משתות דאפי' במקומות שלוקחין במשקל מ"מ כשחסר בהסלע רק פחות משתות רוב בני אדם מוחלין ולוקחין אותו, ומה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דמתני' דתנן שאינה אלא נפש רעה הוא ע"כ במקומות שאין לוקחין במשקל זהו לשיטתו דמפרש מתני' על סלע שחסרה שתות. אבל בחסר פחות משתות אפי' במקומות ששוקלין מ"מ רוב ב"א אין מקפידין. ומיושב קושיית הרא"ש דבמתני' דמיירי שיוצאה בהוצאה ע"י הדחק וכמש"כ הרמב"ם בפי' המשנה דרוב ב"א לוקחין. בזה באמת לא אמרינן דיקוץ כיון דהסלע יוצאה בהוצאה ולא יעשנה משקל.

ולפי"מ שבארנו אנו צריכים לומר דגם הטור סובר חילוק זה דהיכי דיוצאה בהוצאה לא יקוץ. ולכן שייך לומר שיוצאה ע"י הדחק. וא"כ צריך ביאור במה דהוכיח הרא"ש דע"כ הא דאינו אלא נפש רעה לא קאי אחסרה כדי אונאה כיון דדין הוא שיקוץ, ונראה דהרא"ש אינו רוצה לחלק ולאוקמי מתני' דהזהב כשהסלעים יוצאים במנין ומתני' דכלים דעל זה קאי הסוגיא בהזהב דאמרינן דיקוץ כשהסלעים יוצאים במשקל דהו"ל לגמ' לפרושי כיון דהסוגיא הוא על הך מתני' דהזהב ולכן הוכיח מזה דהכל הוא בחדא גוונא, ובסתם מיירי ותלוי בשיעור האונאה דבשתות יקוץ, ולכן א"א שתצא ע"י הדחק. וא"א לומר דהוי נפש רעה מי שאינו נוטלו אבל מ"מ מודה הרא"ש דהיכי שהסלעים יוצאים במנין ואין מקפידין על המשקל אז אפשר דגם בחסרון שתות יוצאה ע"י הדחק וממילא לא הוי דינא שיקוץ, ולכן שפיר כתב הטור ושו"ע ובלבד שתצא ע"י הדחק.

והנה בדעת הרמב"ם כתבנו דהוא לשיטתו דמפרש דטעמא דיקוץ הוא משום דשמא יעשנו משקל אבל להרא"ש אם הוא מפרש כפירש"י דטעמא הוא דשמא יוציאנו בסלע א"כ צריך לבאר הנ"מ דהא גם כשהסלעים יוצאים במנין יש בו דין אונאה, וע"כ דהוא כמש"כ בהל' ד' דאף דרוב לוקחין מ"מ כיון דאין יוצא אלא ע"י הדחק יש בזה דין אונאה ולא היה לו רשות לאנותו וכשנתן לו ביפה בלא דעתו צריך הוא להשלים לו החסר ככל דיני אונאה, וכיון דיש בזה דין אונאה א"כ אמאי לא יקוץ כיון דנפרש דטעמא דיקוץ הוא משום דשמא יוציאנו ביפה, וצריך לומר דכיון דעכ"פ יוציאה ע"י הדחק ביפה גם בידיעת הלוקחה לכן לא אמרינן דיקוץ דלא חיישינן שיאנה בזה כיון דיכול להוציאה בלא אונאה, וכמו בחסרה פחות משתות דאפי' במקום שלוקחים במשקל לא אמרינן דיקוץ אף דאם נתן בדרך אונאה יחזיר מ"מ כיון דרוב ב"א נוטלין לא יקוץ.

וארוחנא, בדברינו דמה שכתב הב"ח ואחריו הגר"א ז"ל לפרש דברי הטור כדברי הרמב"ם והוכיחו ממה דתנן שאינה אלא נפש רעה דאמר בגמ' דה"מ הוא דסגי להו והגר"א ציין גם לדברי הרמב"ם בפי' המשנה, דכל זה לא שייך אלא לדברי הרמב"ם דמפרש כולה מתני' על כדי אונאה אבל על דברי הטור דודאי הולך בשיטת הרא"ש א"א להוכיח זה ממתני' דבאינה יוצאה ע"י הדחק אפי' אחר זמן צריך להחזיר. ורק ע"פ הסברא אפשר להוכיח מהא דקדושין דדינר רע דאינו יוצא הוי כמו דינר של נחושת אלא דאפשר אין הכונה דהוי כמו דינר של נחושת ממש אלא לפי שברישא איתא דדינר של נחושת אינה מקודשת, לכן פריך דהיינו דינר של נחושת לענין זה דאינה מקודשת, ולכן בדברי הטור אפשר דפי' הסמ"ע הוא נכון דכן משמע הלשון, אבל דעת הרמב"ם דדין כדי שיראה אינו אלא ביוצאה ע"י הדחק ברורה משום דמפרש דכולה מתני' בכדי אונאה וכמו שנתבאר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.