אבן האזל/מאכלות אסורות/ח

אבן האזל ‏ מאכלות אסורות ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפילו בנבלות וטרפות שלהן, ונוהג בשליל ובמוקדשין בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינן נאכלין ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל ואין אסור מן התורה אלא שעל כף הירך בלבד שנאמר אשר על כף הירך אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה עד סופו וכן חלב שעל הגיד אינו אסור אלא מדברי סופרים ושני גידין הן הפנימי הסמוך לעצם אסור מן התורה והעליון כולו אסור מדבריהם.

ונוהג בשליל, מדברי הרמב"ם מוכח דגה"נ נוהג בשליל אפילו לא כלו לו חדשיו דבפרק ז' הלכה ג' כתב השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי וכו' ואם שלמו לו חדשיו ונמצאו חי חלבו אסור ומוכח דסתם שליל היינו בלא כלו לו חדשיו והא דלא כפרש"י דפי' במתני' דנוהג בשליל היינו בן ט' חי, ומדברי המ"מ בפ"ז שם משמע דדין חלב וגיד שוה לדעת הרמב"ם והוא תימה גדולה, ודעת הרמב"ם משמע דהוא כדעת התוס' ר"פ גיד הנשה ד"ה בולדות קדשים במה דמוכח שם דגיד חל תיכף משנוצר והקשו דהא מוכח בדף צ"ב דאינו אסור אלא עד שיהיה בן ט' דבן ח' לד"ה מותר ותירצו דזהו לאחר שחיטה משום כל בבהמה תאכלו והקשו עוד דהא גבי חלב אמרינן בדף ע"ה דכל דלא כלו לו חדשיו מותר ותירצו דדוקא גבי חלב דכתיב חלב שור וכשב ע"ש.

והנה בגמ' בדף ע"ד ע"ב אהא דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודא אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וא"ר אלעזר א"ר אושעי' מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו והיינו דבמתני' תנן מצא בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר"מ וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו, והנה הרמב"ם בשחיטה פסק כר"י בפרק ה' הי"ד דאפי' בן ט' שרי כ"ז שלא הפריס ע"ג קרקע, וגבי חלב פסק דשלמו לו חדשיו אע"פ שלא הפריס ע"ג קרקע חלבו אסור וחייבין עליו כרת, וכתב המ"מ שם דמה דאמר ר"א דר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו לאו למימרא דהוא הכרח דמאן דאית לי' שאינו טעון שחיטה מוכרח לסבור חלבו מותר דא"כ תקשה סתמא דגה"נ אסתמא דפרק בהמה המקשה, אלא ר"א הכי קאמר דהנו תנאי השוו מדותיהן בשליל, אבל אפשר לסבור בשחיטה כר"י דניתר בשחיטת אמו ובחלב וגיד כר"מ דאסור ואשמעינן דפלוגתא הוא בבן ט' ובבן ח' כו"ע מודו דשרי, עוד כתב המ"מ א"נ יש לומר דמשום דבעי למימר ור"י לשיטתו דאם הי' סובר ר"י גבי שחיטה דאסור כר"מ כ"ש דהי' אוסר גבי חלבו אמר נמי דר"מ הלך לשיטתו אבל אפשר לסבור כר"מ בחלב וגיד ואין הלכה כמותו בשחיטה, והוכיח המ"מ מהא דאמר ר' יוחנן דתלש חלב מבן ט' חי חייבין עליו דחדשים גרמי ואי נימא דחלבו מותר כשנשחטה א"כ לא משמע דחדשים גרמי.

והנה מה שתפס המ"מ לפשיטות דמזה דאסר כשתלש מוכח דגם לאחר שחיטה אסור רש"י פירש להדיא בדף ע"ה דר' יוחנן דאוסר בתלוש סבר כר' יהודא דמותר לאחר שחיטה משום כל בבהמה והמ"מ סובר דזה בזה תליא ולפ"ז ע"כ ר' יוחנן כר"מ וכן כתב הרא"ש בפ' בהמה המקשה בדעת הרמב"ם אבל לא כתב בטעמא דמילתא דהא בגמ' בדף ק' אמר להדיא הנ"מ גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו א"כ שייך כל בבהמה תאכלו גבי חלב וגיד וכן כתב הרשב"א דאין ראי' מהא דר' יוחנן משום דשאני לאחר שחיטה דאיכא כל בבהמה תאכלו, ואין לומר דכיון דנימא חדשים גרמי וכבר יש על העובר שם שור וכשב לא מסתבר שיהי' ניתר בשחיטת אמו דאמאי נימא כן דהא לענין שחיטה פסק הרמב"ם כר"י דבן ט' מותר בשחיטת אמו וטעמא דאיתרבי בפ' בהמה המקשה מקרא דבהמה בבהמה א"כ מוכח דאף דהעובר כבר יש לו שם בהמה מ"מ יש היתר מקרא דכל בבהמה תאכלו, וא"כ מנלן דלענין חלב וגיד אינו מותר מקרא, איברא דהרשב"א הביא בשם התוס' לפרש דהא דאמרינן דר"מ לשיטתו היינו דר"מ ס"ל דמשנעשה בן ט' ונעשה שור גמור אינו ניתר בשחיטת אמו ור' יהודא סבר דעד שנולד אינו שור גמור, ומוכח דאף דדרשינן בהמה בבהמה היינו שאינו גמור אבל גמור דכבר יש עליו דין שחיטה מקרא דוזבחת מבקרך לא מסתבר שיועיל שחיטת אמו, מ"מ הרשב"א בעצמו כתב כן לומר דאין ראיה מר' יוחנן משום דיש לומר דשחוטה שאני דהותר מכל בבהמה ומוכח דסובר דאף דר"מ דאוסר גם לענין שחיטה סבר דחדשים גרמי ואינו מותר מכל בבהמה אבל לר' יהודא דמותר לענין שחיטה סובר דבלא חדשים ואוירא שייך להתיר לענין שחיטה ה"נ שייך להתיר לענין חלב.

לכן יותר נכון לומר דהרמב"ם סובר דבהך גופא אפשר דפליגי אם שייך להתיר חלב וגיד מקרא דכל בבהמה דאפשר דוקא לענין שחיטה דאמרינן דהוי כמו שחוטה שייך להתיר מכל בבהמה, ויש להוכיח כן דאם נימא כדברי המ"מ דעיקר הוכחת הרמב"ם משום דסובר לסברא מוכרחת דאף דלענין שחיטה שייך להתיר גם לאחר שנעשה שור אבל לענין חלב וגיד מסתבר דלא שייך להתיר אלא קודם שנעשה שור וא"כ אין מקום לחלק בין חלב לגיד, [ועי' מה שנכתוב בזה לקמן בעזה"י.] וא"כ גם בגיד קודם שנעשה בן ט' צריך להיות מותר וכבר הוכחנו דאינו כן, וע"כ במש"כ דסובר הרמב"ם דלהלכה לא אמרינן כלל כל בבהמה להתיר חלב וגיד ובזה פליגי ר"מ ור"י וקיי"ל בזה כר"מ.

ואולי דנימא לדברי המ"מ דמעיקר דינא באמת לא הי' שייך להתיר חלב וגיד משום כל בבהמה תאכלו ומה דהוא מותר היינו משום דכתיב גבי חלב שור וכשב וכ"ז דלא הוי שור וכשב לא נאסר חלבו, אלא דמ"מ צריך להא דכל בבהמה תאכלו דהא לאחר שחיטה כשאנו מוציאין את העובר הי' בדין שיהי' נאסר חלבו שכבר נולד, אבל כיון דאנו אומרים כל בבהמה תאכלו והוי כאילו שחוט א"כ תו לא הוי חלב שור וכשב, אלא דיקשה דא"כ אמאי שייך גבי גיד כל בבהמה תאכלו כדאיתא בדף ק', ואולי דנימא דילפינן מחלב ולא כמש"כ התוס', וזה גם דלא כדעת הרמב"ם דאוסר בגידין אפי' בן ח' ואולי נימא דפליגי בזה ר"מ ור"י וצ"ע, אכן זה תלוי אם אחר שחיטה לא מיקרי שור וכשב וביומא דף מ"ט משמע דאפי' שחוט קרוי שור ושה אי לאו דילפינן שה שה מפסח ואפשר גם כאן ילפינן כיון דכתיב שה ובבכורות דף י"ב דקיי"ל דפודין היינו משום דכתיב תפדה תפדה ריבה ועי' תוס' ב"ק דף מ"א.

והנה במה שהביא הרשב"א בשם התוס' דהא דאמרינן ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו הוא רק אחלב לומר דכמו דגבי שחיטה מיקרי שור ואינו ניתר בשחיטת אמו ה"נ מיקרי שור לגבי חלב אבל לגבי גיד לא אזלי לשיטתן אלא מה דמתיר ר"י הוא משום כל בבהמה תאכלו, הקשה ע"ז הראש-יוסף דאכתי למה לא נימא דהם לשיטתם בזה דכמו דגבי שחוטה מותר לר"י משום כל בבהמה ה"נ גבי גיד ולר"מ דאינו מותר גבי שחוטה אינו מותר בגיד. ועוד הקשה דמנלן דאזלי לשיטתם משום הך טעמא אי מיקרי שור וכשב דילמא משום כל בבהמה.

ונראה דכונת הרשב"א דמה דאר"א מחלוקת בבן ט' חי לא קאי אלא אחלב אבל בגיד פליגי אפי' בפחות מבן ט' חי והוא אי גיד ניתר משום כל בבהמה או לא וזה לא שייך למחלקותם בשחיטה דלא פליגי אלא בבן ט' חי וכיון דבא ר"א להשמיענו דבבן ח' לא פליגי וע"כ דאינו משום כל בבהמה דהא בגיד פליגי אלא משום דלא מיקרי שור וכשב, ורק דהיינו יכולין לומר דגבי חלב בבן ט' אין הולכים לשיטתם ולכו"ע מיקרי שור וכשב ופליגי אי ניתר משום כל בבהמה כמו גבי גיד, ובזה בא ר"א להשמיענו דהולכים לשיטתם ומה דמתיר ר"י אינו משום כל בבהמה אלא משום דלא הוי שור וכשב ונ"מ דאי ס"ל כר"י בשחיטה ע"כ ס"ל ה"נ בחלב, אבל בגיד אפשר לפסוק כר"מ וזהו דסתם תנא כר"מ בגיד. וראיתי שהראש יוסף בעצמו יישב זה אח"כ בד"ה אבל בדרך זה.

אלא דאכתי קשה דהא מימרא דר' יוחנן ע"כ סתרא להא דר"א דהא ר' יוחנן אמר תלש חלב מבן ט' חי חייב דחדשים גרמי וע"כ דטעמא דר' יהודא הוא משום כל בבהמה וא"כ אם נפסוק כר"מ בגיה"נ ומשום הך טעמא דאמרן ע"כ דגם בחלב פליגי משום כל בבהמה והוא חד טעמא עם פלוגתא דגיד [אלא דיש לומר דעכ"פ הולכים לשיטתם דכיון דגבי חלב ע"כ מיירי בבן ט' ובבן ט' לר"מ אינו מותר משום כל בבהמה א"כ אפי' הוי סבר דחלב וגיד הותרו משום כל בבהמה אכתי בן ט' לא הותר ונמצא דבזה עכ"פ הולכים לשיטתם והיינו דר' יהודא דמתיר הולך לשיטתו וכמש"כ המ"מ וגם ר"מ דאוסר אף דאוסר גם בגיד בן ח' אבל עכ"פ כאן הוא הולך גם לשיטתו]. אבל זה הפי' אינו כמו שפי' בתוס' דפירשו להדיא דפלוגתא אם אמרינן חדשים גרמי להיות נקרא שור וכשב, ועי' מש"כ בגיליון ש"ך סי' ס"ד ובגיליון שו"ע סי' ס"ה.

ז"ל רבינו בגיליון הש"ך סי' ס"ד סק"ו דעל מש"כ המחבר שם בסעיף ג' הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי שבתוכה והוציאו חייבין עליו משום חלב כעל חלב בהמה גמורה, וכתב הש"ך והוציאו קודם השחיטה אבל הניחו בתוכה ניתר בשחיטת הבהמה, ואפי' לסברא אחרונה יש בסעיף ב', דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה, אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי הבהמה הרי הוא בכלל כל בבהמה תאכלו עכ"ד, והגיה רבנו וז"ל באמת אינו מסתבר כן דשיטת הרמב"ם הוא בודאי דלענין חלב וגיד לא אמרינן כל בבהמה תאכלו ואף דבגמ' דף ק' מבואר דשייך אבל להלכה לא קיי"ל כן כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא, ולכן מה מהני מה שהניח בתוך הבהמה, ומה שכתב הרמב"ם והוציא היינו שהוציא מהעובר דאם לא הוציא ונשחט הוי כמו לידה גם על החלב ופשיטא דאסור, דאף דלא הוי לידה גמורה אבל עכ"פ יצא הולד לאויר העולם וכמו יוצא דופן, אבל הוציא לא מיקרי יצא לאויר כדמוכח בגמ', ולכן אשמעינן דחדשים לחוד סגי דליחייב על חלב, ועיין בפר"ח שגם הוא כתב דתי' הכ"מ הוא דחוק אבל הוא רצה מזה להוכיח דלא כהרמב"ם אבל לפמש"כ מיושב ע"כ. ובגיליון השו"ע סי' ס"ה סעיף ז' במש"כ המחבר אינו נוהג בשליל כל שאינו טעון שחיטה וי"א שנוהג בו אם שלמו חדשיו ומצאו חי וע"ז כ' מרן צ"ע שלא הביא דעת הרמב"ם דאפי' לא כלו לו חדשיו וכן הוא שיטת הרשב"א דבגיד לא בעי חדשים ומצאתי שהפר"ח בסי' ס"ד הביא דברי הרשב"א, ועוד יותר תימה עליו שמ"מ משמע מדבריו שמסכים לדברי הרמ"א שנהגו להחמיר כסברא אחרונה ואדרבא הי' לו להשיג שע"פ דברי הרמב"ם והרשב"א יש להחמיר גם בלא שלמו חדשיו. ע"כ.]

והנה מש"כ דלדברי המ"מ דפשיטא לי' דלענין חלב אם נאסר קודם לא שייך להתירו אח"כ בשחיטה, וכתבתי דלפ"ז אין מקום לחלק בין חלב לגיד וזהו לפמש"כ דאין מקום להתיר חלב וגיד בשחיטת אמו אלא קודם שנעשה שור וא"כ אין נ"מ בין חלב לגיד.

אבל יש לומר מטעם אחר וכמו שכתב הראש יוסף דכיון שכבר נעשה עליו דין איסור לא שייך להתירו משום כל בבהמה [וזהו אם לא יסבור כשיטת התוס' דאויר דחלב בעי אפי' לר' יוחנן] ולכן בחלב עד בן ט' לא נעשה דין איסור ולכן מותר בשחיטה, ומבן ט' דכבר נעשה איסור אינו ניתר וזהו דלא כתוס' וכנ"ל, אבל גיד דאסור משנוצר לכן לא הותר בשחיטה משנוצר, [הגה בכ"י אך גם זה אינו מבורר דלא שייך לומר דפשיטא להמ"מ דאם כבר נעשה איסור א"א להיות ניתר בשחיטה דהא ע"כ ר' יהודא לא סבר הכי, וע"כ צ"ל כמש"כ בתחילה דבאמת המ"מ אינו מחלק בין חלב לגיד כמו שמשמע מדבריו וסובר דע"כ ר' יהודה דמתיר בחלב וגיד הוא משום דאכתי לא באו לכלל איסור ובתרווייהו נימא חדשים ואוירא גרמי לר"י וכמו דבאמת סובר כן הרשב"א לכו"ע דחדשים גרמי אפי' בגיד].

והנה לסברא זו ע"כ דר' יוחנן ור"ל פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י בחלב ובגיד וכמש"כ הרא"ש, אבל באמת אין צריך לזה והרמב"ם ג"כ יסבור דר' יוחנן מצי סבר כר' יהודא ויסבור כשיטת התוס' בחולין ובכריתות דאף דלא בעי ר' יוחנן אויר דלידה מ"מ אויר העולם בעי וכ"ז שלא יצא החלב לאויר העולם לא נאסר ולכן לא נעשה דין איסור על החלב ושפיר הותר בשחיטה וכיון דהוי כבישרא בדיקולא אף שאחר לידה יש לו שם שה ופודין בו מ"מ לא נאסר מדין חלב, ור"ל אפי' לר"מ סבר דבלא חדשים ואויר דלידה לא נאסר ושחיטה לא מהני בבן ט' חי שעומד לצאת לאויר העולם אבל חדשים ולידה בעי שיהי' נקרא שה, ומ"מ פסק הרמב"ם דלא כר' יהודא בחלב וגיד משום סתמא דמתני'.

במש"כ כאן דהרמב"ם יסבור ג"כ דר' יוחנן מצי סבר כר' יהודא, הגיה רבינו זה אינו נכון דא"כ מאי טעמא דר"י בגיד דלא משמע דגיד נמי בעי אויר העולם וכמו דפשיטא להרשב"א, ולכן יותר נכון לומר להיפוך דכיון דיש לו היתר בשחיטה לא חל עליו דין איסור. ע"כ].

ובמש"כ מיושב מה דהקשה בראש יוסף לשיטת הרמב"ם הא דר' יוחנן אמר בס"פ דאיסור חלב לא חל עד שיצא לאויר העולם והרשב"א הקשה כן וכתב דכיון דאפשר שיותר בשחיטה נקרא שאכתי לא חל האיסור אבל לשיטת הרמב"ם דאינו מותר בשחיטה קשה אכן לפמש"כ דר"י נמי בעי שיצא לאויר העולם מיושב שפיר.

ומה שהוכיח הפמ"ג ממש"כ הרמב"ם תלש חלב והוציאו דמוכח דאם הניחו בתוך הבהמה ניתר בשחיטת אמו וכ"כ הכ"מ אכן אינו מוכרח וכבר כתבתי בגיליון הש"ך דיש לומר דמש"כ והוציאו היינו לאפוקי שהניחו בתוך השליל דאז כשנולד יש חדשים ואויר דלידה דאף דלענין שחיטה מותר היינו דד' סימנים אכשר רחמנא והותרה כמו שחוטה, אבל לענין חלב וגיד כיון דשה קרינא בי' ופודין בו א"כ שפיר יש כאן חדשים ולידה ולכן כתב והוציאו דליכא לידה מ"מ אסור.

עכ"פ זה מבואר דהרמב"ם סובר דגיה"נ אסור משעת יצירתו וכן הוא דעת הרשב"א ועיין במשמרת הבית שכתב להדיא כן ולכן תימה על המחבר שהשמיט שיטה זו [ולמעלה העתקנו דברי רבנו זצ"ל בגיליון השו"ע] ומצאתי שאף שהראש יוסף בסוגיא זו הצדיק שיטת המחבר הנה בדף צ"ו ע"ב הסתפק בזה והוכיח מדברי האו"ה דשיטת הרמב"ם לאסור משעת יצירתו אך לא אדע מה צריך להוכיח מאו"ה מה דפשיט כן בלשון הרמב"ם כמש"כ.

הגה היום יום א' י"ט אדר תש"ב אמר לי הגאון רא"י פינקל (שליט"א) [זצ"ל] ליישב דברי הרמב"ם דזה תליא אם יש בגידין בנו"ט דאז אמרינן דהותר מדין כל בבהמה תאכלו, אבל הרמב"ם דפסק דאין בגידין בנו"ט ומשום זה אמר בפסחים דלא אמרינן כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ה"נ לא הותר מדין כל בבהמה תאכלו, אלא דיש לדון בזה דאף דלא הוי בכלל נבלה אבל בכלל כל בבהמה אפשר דהוי דהא אין לומר דאינו בכלל אכילה דהא כתיב לא יאכלו ע"כ הגה].

והנה בשיטת רבינו אפרים דסובר דכיון דאמר ר"א דהולכים ר"מ ור"י לשיטתם וכיון דסתם תנא בגיה"נ דנוהג בשליל סתמא בתרא עדיף ובכולהו קיי"ל כר"מ, כתב הרשב"א דר' יוחנן ור"ל דחולקים בתלש חלב מבן ט' חי פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י, דר"מ דאוסר בשחיטה סבר דחדשים גרמו ובן ט' דקרינן בי' וזבחת מבקרך אינו ניתר בשחיטת אמו וממילא לא קרינן בי' כל בבהמה תאכלו לענין חלב וגיד ור"י סבר חדשים ואויר דלידה גרמי והותרו מכל בבהמה תאכלו, וכיון שהותרו לכן אף לאחר לידה כבר לא נאסר דכבישרא בדיקולא דמיא או דלא מסתבר שיאסר אח"כ שכבר הותר ולפ"ז כתב דר' יוחנן ור"ל ע"כ פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י וכבר הקשה הרא"ש לפי' זה.

ונראה דאינו מוכרח לפרש כן לשיטת רבינו אפרים דגם לדעתו יש לומר כפי' רש"י דר' יוחנן אפי' לר' יהודא סבר דחדשים גרמי ומ"מ בנשחטה מתיר משום כל בבהמה תאכלו, וצריך לומר דאף דכבר נאסר משום חדשים גרמי היינו דוקא בתלש דיצא החלב לאויר וכמש"כ התוס' ולכן בנשחטה אכתי לא נאסר וכדאמר ר' יוחנן דחלב נאסר עם יציאת רובה והיינו בלא יצא החלב לאויר, ור"ל אפי' לר"מ מתיר משום דסבר דחדשים ואויר דלידה גרמי אלא דסבר ר"מ דהיכי דהוא כבר בן ט' חי לא ניתר כשנשחט כיון דכשיולד יהי' שור גמור דאינו מתיר מכל בבהמה אלא בשר ולא שור, אלא דלפ"ז צריך לומר דגם גיה"נ קודם חדשים ואויר העולם דלא אסרה תורה גיה"נ אלא אשר על כף הירך והוא בחי אבל במעי אמו לא נאסר ולא כדבעי למימר בריש גיה"נ דנאסר עם יצירתו, וראי' דאפשר לומר כן דהרשב"א ג"כ כתב דבגה"נ חדשים גרמי רק דפשוט אצלו דבגה"נ לא בא אלא חדשים אבל לשיטת רבינו אפרים לא נאמר כן.

ואם באנו לומר דאפשר אף דכבר נאסר משום חלב ומשום גיד ומ"מ כשנשחטה הותרו משום כל בבהמה תאכלו לא קשה כלל ולא הי' צריך לסברת התוס' דבעי אויר העולם אף לר' יוחנן דלא בעי אויר דלידה ומה דאמר ר' יוחנן דכולהו בהדי הדדי אתו היינו משום דאפשר שיהי' ניתר בשחיטה כמש"כ הרשב"א ואף דא"כ ע"כ ר' יוחנן כר' יהודה נוכל לומר דהכא לית לי' הלכה כסתם משנה דאמוראי נינהו וכמש"כ הראש יוסף בשיטת הרמב"ם.

ומה דפוסק רבינו אפרים כר"מ בין בשחיטה בין בגיד וחלב הוא משום דסתמא בתרא עדיף וכמו שכתב הרשב"א רק דבשיטת הרי"ף כתב דלא הלכו לשיטתם בגיד ור"א לא ניחא לי' בזה וסובר דהלכו לשיטתם לגמרי.

והנה במה שכתב הרשב"א לדחות דמר' יוחנן דמחייב בתלש חלב מבן ט' חי אין ראיה להרמב"ם דקיי"ל בחלב כר"מ כיון דחדשים גרמי דר' יוחנן נמי מצי סבר כר' יהודה דבנשחטה אמו מודה ר' יוחנן דמותר מכל בבהמה, דבריו צריכים ביאור דהא לפ"מ שהעלה אח"כ בדעת הרי"ף דפסק בגיד דנוהג בשליל וכתב בדעתו כדברי התוס' דר"א דאמר דהלכו לשיטתן לא קאי אלא אחלב והיינו אי מיקרי שור וכשב אבל גיד נאסר משעת יצירתו ופליגי אי ניתר מכל בבהמה ובזה לא הוו לשיטתן דהא בשחיטה לא פליגי אלא בבן ט' ובפלוגתא זו קיי"ל כר"מ דסתם תנא כותי', וא"כ בחלב נמי כיון דסבר ר' יוחנן דחדשים גרמי ונעשה שור וכשב א"כ מאי דוחה הרשב"א דמ"מ אפשר למסבר כר' יהודה משום כל בבהמה דא"כ גיד נמי לישתרי מכל בבהמה.

ואף דאפשר לומר לפמש"כ התוס' דר' יוחנן דלא בעי אלא חדשים ולא אוירא דלידה מ"מ מודה דאויר העולם דחלב בעי ולכן שפיר דלא קיי"ל כר' יהודא בגיד ומ"מ קיי"ל בחלב כותי', אבל הרשב"א לא הזכיר כלל סברא זו ולא הזכיר זה אלא כשחידש לומר דכיון שאפשר שיהי' ניתר בשחיטה מיקרי לא חל איסור חלב ובזה כתב דלא חל איסור חלב אלא עד שיולד או שיצא לאויר העולם שלא יהי' לו היתר בשחיטה [הגה מכ"י, ואדרבה יש להוכיח כן דהא הרשב"א הוכיח סברתו שכתב על גיד מהא דחלב, ואם כדברי התוס' אין ראי' דשאני חלב דבעי אויר העולם משא"כ בגיד וע"כ דאינו סובר כן].

וסבור הייתי לומר דאפשר גם כונת התוס' כן הוא ולא דאיכא דין דבעינן שיצא לאויר העולם דמנ"ל זה כיון דנימא דגיד משעת יצירתו נאסר ולא בעי אויר העולם מ"ש חלב, ואי משום דבשעת יצירתו לא נאסר משום דבעינן חלב שור וכשב, אכתי משנעשה שור וכשב למה לא יהי' נאסר, ורק דבדעת התוס' קשה לכוין סברא זו בשביל דבריש גיה"נ נשארו בקושיא דלימא רישא בדלא נשחטה וסיפא בדנשחטה ולדברי הרשב"א מיושב כפי מה שתירץ קושיא זו בהך סברא.

עכ"פ מדברי הרשב"א מוכח דלא נחת להך סברא דבעינן אויר העולם בלא דין דניתר מכל בבהמה, וא"כ כיון דמסכים לפסוק בגיד כר"מ וכשיטת הרי"ף והיינו משום דלית לן היתר דכל בבהמה אלא בשחוטה או בחלב קודם שבא לכלל איסור משום דנעשה כבשרא בדקולא, וא"כ משנעשה בן ט' חי דאית לי' לר"י חדשים גרמי כבר לא שייך היתר דכל בבהמה, ורק דלר' יהודה נאמר דצריך דוקא הוציאו שלא יהי' אפשר להיות ניתר בשחיטה אבל לא לר"מ.

המנ"ח מצוה ג' הביא דברי הכו"פ שכתב דאף להרמב"ם שחלב של בן ט' אינו ניתר בשחיטת האם וחייב על חלבו, מ"מ זה דוקא חלבו שהי' אז בשעת שחיטה כי החלב הזה חלב גמור הוא רק דניתר בשחיטה, והרמב"ם סובר דלא ניתר החלב בשחיטת האם, אבל אם נשחטה האם והוי כשחוט א"כ החלב שגדל אח"כ משיצא לאויר העולם כיון דשור שחוט לפניך אין החלב שגדל אח"כ נאסר דלאו חלב שור הוא כיון דהוא כשחוט וחלב הגדל אח"כ בודאי אינו חלב. והגיה רבינו זצ"ל בגיליון המנ"ח וז"ל דברי הכו"פ תמוהים דהא ביומא דמ"ט איתא דפר אפי' שחוט קרוי פר וע"ש בתוס', ועוד דאפי' לענין פדיון פ"ח דאין פודין בשחוט מ"מ אמרינן כיון דרהיט ואזיל שה קרינן בו, עיין בבכורות דף י"ב ובחולין דע"ד, ואין לדברי הכו"פ שום מקום להלכה ולחנם האריך כאן בפלפולו לפי דבריו. ע"כ.

[מצאנו ענין הנ"ל בקיצור]

ממש"כ המ"מ דאם הי' ניתר בשחיטה לא משמע דחדשים גרמי מוכח דמפרש דע"כ ר' יוחנן לא סבר כר' יהודא וכבר הקשה הרא"ש, ועוד קשה על דבריו מגיד וזה הקשה הרשב"א דלא משמע דגיד נמי חדשים ואוירא גרמי וכונת הרשב"א דהא לא כתיב שור וכשב, אך יש לדון מדברי הרשב"א בעצמו שכתב דבגיד ודאי חדשים לחוד גרמי, ועכ"פ ניחא להרשב"א דצריך חדשים אף דלא כתיב שור וכשב משום דכיון דכתיב על כף הירך אמרינן דבבהמה גמורה משתעי קרא וקודם ט' לא הוי בהמה ולא מיקרי ירך א"כ ה"נ יש לומר דבעי נמי אוירא דלידה ונאמר דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לא מיקרי כף הירך, ואפשר דזהו דעת המ"מ, רק דלפ"ז משמע דאין מקום לחלק להלכה בין גיד לחלב דמנ"ל לחלוק בזה על ר' יהודה ולומר דחלב בעי לפחות חדשים וגיד לא בעי חדשים, ויהי' קשה על דעת הרמב"ם דסובר דגיד לא בעי אפי' חדשים, ואף דבד' המ"מ לא משמע כן אבל הוא מוכרח.

לכן נראה דהרמב"ם נמי מפרש כרש"י דר' יוחנן מצי סבר אפי' כר' יהודה, ומהני כל בבהמה אפי' אחרי דנעשה חלב, ומה דבעי ר' יוחנן לפחות חדשים ור"ל בעי חדשים ואוירא הא מדכתיב שור וכשב ואינו מהא דמתיר ר' מאיר לפני ט' חדשים, דבזה הי' אפשר לומר דגם ר"מ סבר דמהני כל בבהמה לענין חלב וגיד ואזיל לשיטתו דאחר ט' אינו ניתר בשחיטה וזהו כמו דאר"א אר"א, אלא דעכשיו דסבר ר' יוחנן נמי דבעי חדשים בחלב, א"כ אפשר לומר דר"מ לא סבר כלל דגיד וחלב ניתרין בשחיטה, ורק דאם נימא דגם בגיד אינו אוסר ר"מ עד ט' חדשים מוכח דר"מ נמי סובר דניתרין, ועיקר פלוגתא הוא לשיטתו.

והנה ממה דסתם רבי בגיד כר"מ מוכח דסבר דגיד וחלב אין ניתרין בשחיטה, ורק דחלב פחות מבן ט' לא מיקרי שור וכשב, וצריך לומר דר"מ פליג על ר' יהודא בגיד אפילו פחות מבן ט' ולא אזיל לשיטתו, ונמצא דהוא לא כר"א אר"א, ורק די"ל דר"א אר"א קאי אברייתא דקתני גיד וחלב וכיון דבחלב מיירי בבן ט' ע"כ בגיד נמי בבן ט' ובפחות מודה ר"מ, וע"כ דר"מ נמי סבר דגיד וחלב ניתרין בשחיטה, רק בבן ט' אזיל לשיטתו, וניחא הא דפריך בגמ' מר"א אר"א אמימרא דשמואל דמוכיח הרשב"א דהוא כהלכה דלברייתא דבריו קיימין, ועכ"פ מוכח דר"מ אינו מודה בחלב, ולכן פריך שפיר אשמואל דאמר וחלבו מותר לדברי הכל.

ובדעת הרי"ף צריך לומר דסובר כשיטת התוס' דאף דר' יוחנן סבר חדשים גרמי ולא בעי אוירא דלידה מ"מ בעי אוירא דחלב ועד שיצא החלב לאויר העולם אין עליו דין חלב שור וכשב, וזהו מאי דאמר בדף ק"ג דחלב חל משעת יציאת רובה, ולכן שפיר קיי"ל בחלב כר"מ דחלבו מותר אף בבן ט' דאחר שחיטה כיון דכבר נעשה דין היתר מכל בבהמה תאכלו לא חל עליו אח"כ איסור חלב אף דבן פקועה נמי מיקרי שה לפדות בו, אבל גיד יסבור הרי"ף דחל איסור גיד משעת יצירתו וכסוגיא דריש גיה"נ וכיון דחל איסור גיד אינו ניתר אח"כ מכל בבהמה ובהא דר"א אר"א צ"ל כמש"כ הרשב"א בשם התוס'.

ה

האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת, ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידים מכלל הבשר כמו שבארנו, ואם אכל מחלב שעל הגיד הרי זה כאוכל מבשרה. האוכל גיד הנשה של נבילה או של טרפה או של עולה חייב שתים, מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר.

במה שפסק הרמב"ם דאוכל גיה"נ של נבלה וגיה"נ של עולה לוקה שתים וגיה"נ של טמאה פטור משום דגידין אינם בכלל הבשר, וכבר הקשה הרשב"א דמ"ש נבלה מטמאה, ותירצו דכיון דחדשה התורה דגיה"נ יש בו איסור אכילה אחשבה לאכילתו להתחייב גם משום נבלה, וזהו דוקא בנבלה דיש בו איסור גיד וכן משמע דמפרש הרשב"א ג"כ בדעתו ורק שהקשה מהא דמפורש בגמ' בריש גיה"נ גבי מוקדשין דאמר דכיון דאין בגידין בנו"ט כבר ליכא איסור מוקדשין.

ונראה וכן מצאתי שכתבו הראש יוסף והאור שמח דמה דאמר דליכא איסור מוקדשין היינו האיסור דשייך משום איסור הקדש והיינו איסור מעילה, ובזה שפיר דכיון דאין בגידין בנו"ט ליכא איסור מעילה והוי בגדר כי יאכל פרט למזיק, ולא אמרינן בזה כיון דחידשה התורה להתחייב משום גיה"נ דזהו דוקא בדיני איסור אכילה ולא בהקדש דהוא משום איסור הנאה, אבל גיה"נ של עולה דיש בזה איסור אכילה מכליל תהיה לא תאכל שפיר הוי כמו גיה"נ של נבלה.

אך קשה עוד על שיטת הרמב"ם מה דאמרינן בפסחים דכ"ב דאם אין בגידין בנו"ט לא הותר גיד בכלל נבלה ופרש"י דלאו נבלה מיקרי ועץ בעלמא והתורה אסרתו, והנה באמת הקשו עוד על הרמב"ם דסובר אין בגידין בנו"ט וסובר דגיה"נ מותר בהנאה וכבר הקשה זה הרא"ש בפ' גה"נ בשם חכמי לוניל, וכתב הכו"פ דבאמת אה"נ דלדעת הרמב"ם דסובר דגיה"נ של נבלה חייב שתים מיושב, ומה דאמר בגמ' דלר"ש דאית לי' אין בגידין בנו"ט אסור בהנאה היינו דר"ש אית ליה אאחע"א וליכא איסור נבלה וא"כ לא הותרה איסור גיד בכלל היתר נבלה כיון דליכא איסור נבלה, ורק אם יש בגידין בנו"ט א"כ הגיד הוא במציאות נבלה וכשהותרה נבלה ע"כ הותר גם הגיד, אבל אי אין בגידין בנו"ט עיקר הגיד במציאות אינה נבלה ומצד איסורו אאחע"א.

אכן תירוצו מספיק רק למסקנת הגמ' דאמר על ר"ש ומזה מיישב מה דלא אמר על ר"י בן ברוקה, אבל קשה מתחלת קושיית הגמ' דפריך בפשיטות הניחא למ"ד וכו' אבל למ"ד אין בגידין וכו' ולא הזכיר למ"ד אאחע"א.

אכן באמת כפ"מ שהסביר הרשב"א בתוה"ב קושייתו הוא באופן אחר שכתב דכיון דהיתר נבלה הוא משום דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ולכן אין ההיתר על גיד שאינו דבר אכילה לגר, וא"כ לא מהני מה דבדין איסור נבלה גם גיד בכלל כיון שלגר אינו דבר אכילה, ולכן שפיר מקשה הגמ', ושוב יהי' קושיא על הרמב"ם שפסק אין בגידין בנו"ט ופסק דגיה"נ מותר בהנאה.

אך נראה דזה דוקא אי ילפינן מלגר אבל אי ילפינן מאותו א"כ העיקר הוא אם גיד הוא בכלל איסור טרפה וא"כ נוכל ללמוד מלכלב תשליכון אותו, ואפשר דאם לא נלמוד שאר איסורין דאסור בהנאה לא נוכל ללמוד מפשטא דקרא דאפשר לא נאמר היא וחלבה וגידה הותרו, דרק אם עיקר קרא אתא לאיסור הנאה בשאר איסורין נאמר כן והוא מוסבר למעיין, ולכן אם הרמב"ם יפסוק דילפינן מאותו מיושב, ורק דהרמב"ם למד בפירוש איסורי מאכל דאסור בהנאה מנבלה ומחלב.

אך באמת נוכל לומר להיפוך דלמ"ד אין בגידין בנו"ט כיון דבאמת אין בו הנאה דעץ בעלמא והתורה אסרתו ולכן אף דאחשבי' התורה לאכילה מ"מ אין בו גדר הנאה ולא נוכל לומר דכשאמרה תורה לא יאכלו הכונה על הנאה, אבל כ"ז אי ילפינן מנבלה דאמרינן דידעינן מזה דסתם אכילה הכונה על הנאה אבל אי ילפינן מאותו הוא סתם דין לאסור איסורי מאכל בהנאה וכיון דגיד הוא איסור מאכל אסור בהנאה וא"כ איכא למימר להיפוך דהגמ' אזיל אי ילפינן מאותו אבל לדידן דילפינן מנבלה מיושב כנ"ל.

[הר"ר צבי איזינשטיין שי' העירני דלפמש"כ יהי' כ"ש דאסור בהנאה כר' יהודא והתוס' הקשו דמר"ש קשה על חזקיה ותירצו דר"ש כר"מ וחזקי' כר"י, ואמרתי לו דלפמש"כ במק"א דלדעת הרמב"ם חזקי' אינו חולק על ר' אבהו אלא בחמץ ולא בשאר איסורין א"כ מיושב קושיית התוס'].

ובקושיא הראשונה שהקשיתי במה דסובר הרמב"ם דגיד בכלל נבלה לאיסור נבלה מהא דאמר בגמ' להיפוך י"ל דזהו דוקא לפרש"י אבל לדברי הרשב"א דהטעם הוא משום דליכא בכלל היתר לגר אשר בשעריך תתננה. (חסר).

ו

האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת, ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידים מכלל הבשר כמו שבארנו, ואם אכל מחלב שעל הגיד הרי זה כאוכל מבשרה. האוכל גיד הנשה של נבילה או של טרפה או של עולה חייב שתים, מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר.

במה שפסק הרמב"ם דאוכל גיה"נ של נבלה וגיה"נ של עולה לוקה שתים וגיה"נ של טמאה פטור משום דגידין אינם בכלל הבשר, וכבר הקשה הרשב"א דמ"ש נבלה מטמאה, ותירצו דכיון דחדשה התורה דגיה"נ יש בו איסור אכילה אחשבה לאכילתו להתחייב גם משום נבלה, וזהו דוקא בנבלה דיש בו איסור גיד וכן משמע דמפרש הרשב"א ג"כ בדעתו ורק שהקשה מהא דמפורש בגמ' בריש גיה"נ גבי מוקדשין דאמר דכיון דאין בגידין בנו"ט כבר ליכא איסור מוקדשין.

ונראה וכן מצאתי שכתבו הראש יוסף והאור שמח דמה דאמר דליכא איסור מוקדשין היינו האיסור דשייך משום איסור הקדש והיינו איסור מעילה, ובזה שפיר דכיון דאין בגידין בנו"ט ליכא איסור מעילה והוי בגדר כי יאכל פרט למזיק, ולא אמרינן בזה כיון דחידשה התורה להתחייב משום גיה"נ דזהו דוקא בדיני איסור אכילה ולא בהקדש דהוא משום איסור הנאה, אבל גיה"נ של עולה דיש בזה איסור אכילה מכליל תהיה לא תאכל שפיר הוי כמו גיה"נ של נבלה.

אך קשה עוד על שיטת הרמב"ם מה דאמרינן בפסחים דכ"ב דאם אין בגידין בנו"ט לא הותר גיד בכלל נבלה ופרש"י דלאו נבלה מיקרי ועץ בעלמא והתורה אסרתו, והנה באמת הקשו עוד על הרמב"ם דסובר אין בגידין בנו"ט וסובר דגיה"נ מותר בהנאה וכבר הקשה זה הרא"ש בפ' גה"נ בשם חכמי לוניל, וכתב הכו"פ דבאמת אה"נ דלדעת הרמב"ם דסובר דגיה"נ של נבלה חייב שתים מיושב, ומה דאמר בגמ' דלר"ש דאית לי' אין בגידין בנו"ט אסור בהנאה היינו דר"ש אית ליה אאחע"א וליכא איסור נבלה וא"כ לא הותרה איסור גיד בכלל היתר נבלה כיון דליכא איסור נבלה, ורק אם יש בגידין בנו"ט א"כ הגיד הוא במציאות נבלה וכשהותרה נבלה ע"כ הותר גם הגיד, אבל אי אין בגידין בנו"ט עיקר הגיד במציאות אינה נבלה ומצד איסורו אאחע"א.

אכן תירוצו מספיק רק למסקנת הגמ' דאמר על ר"ש ומזה מיישב מה דלא אמר על ר"י בן ברוקה, אבל קשה מתחלת קושיית הגמ' דפריך בפשיטות הניחא למ"ד וכו' אבל למ"ד אין בגידין וכו' ולא הזכיר למ"ד אאחע"א.

אכן באמת כפ"מ שהסביר הרשב"א בתוה"ב קושייתו הוא באופן אחר שכתב דכיון דהיתר נבלה הוא משום דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ולכן אין ההיתר על גיד שאינו דבר אכילה לגר, וא"כ לא מהני מה דבדין איסור נבלה גם גיד בכלל כיון שלגר אינו דבר אכילה, ולכן שפיר מקשה הגמ', ושוב יהי' קושיא על הרמב"ם שפסק אין בגידין בנו"ט ופסק דגיה"נ מותר בהנאה.

אך נראה דזה דוקא אי ילפינן מלגר אבל אי ילפינן מאותו א"כ העיקר הוא אם גיד הוא בכלל איסור טרפה וא"כ נוכל ללמוד מלכלב תשליכון אותו, ואפשר דאם לא נלמוד שאר איסורין דאסור בהנאה לא נוכל ללמוד מפשטא דקרא דאפשר לא נאמר היא וחלבה וגידה הותרו, דרק אם עיקר קרא אתא לאיסור הנאה בשאר איסורין נאמר כן והוא מוסבר למעיין, ולכן אם הרמב"ם יפסוק דילפינן מאותו מיושב, ורק דהרמב"ם למד בפירוש איסורי מאכל דאסור בהנאה מנבלה ומחלב.

אך באמת נוכל לומר להיפוך דלמ"ד אין בגידין בנו"ט כיון דבאמת אין בו הנאה דעץ בעלמא והתורה אסרתו ולכן אף דאחשבי' התורה לאכילה מ"מ אין בו גדר הנאה ולא נוכל לומר דכשאמרה תורה לא יאכלו הכונה על הנאה, אבל כ"ז אי ילפינן מנבלה דאמרינן דידעינן מזה דסתם אכילה הכונה על הנאה אבל אי ילפינן מאותו הוא סתם דין לאסור איסורי מאכל בהנאה וכיון דגיד הוא איסור מאכל אסור בהנאה וא"כ איכא למימר להיפוך דהגמ' אזיל אי ילפינן מאותו אבל לדידן דילפינן מנבלה מיושב כנ"ל.

[הר"ר צבי איזינשטיין שי' העירני דלפמש"כ יהי' כ"ש דאסור בהנאה כר' יהודא והתוס' הקשו דמר"ש קשה על חזקיה ותירצו דר"ש כר"מ וחזקי' כר"י, ואמרתי לו דלפמש"כ במק"א דלדעת הרמב"ם חזקי' אינו חולק על ר' אבהו אלא בחמץ ולא בשאר איסורין א"כ מיושב קושיית התוס'].

ובקושיא הראשונה שהקשיתי במה דסובר הרמב"ם דגיד בכלל נבלה לאיסור נבלה מהא דאמר בגמ' להיפוך י"ל דזהו דוקא לפרש"י אבל לדברי הרשב"א דהטעם הוא משום דליכא בכלל היתר לגר אשר בשעריך תתננה. (חסר).

יא

עשר חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות ולקח בשר מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש, אם היו רוב המוכרים עכו"ם אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר.

החוו"ד בסימן ק"י הביא תשובת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קפ"א וז"ל שם, שאלה, מעשה היה ששחטו שלשה כבשים והכשירם הטבח וכל אחד מהם העלו הכותים למגדל מיד שנבדקו זה אחר זה ולא נשאר אצל היהודים אלא שלש הריאות ומקצת מן הכבש השלישי ואח"כ נמצא סרכא באחת, תשובה, שאם נתערבו הג' כבשים תחלה קודם פרישתם נראה שהם בטלים ואין לנו לאסור אותם מדין חתיכה הראויה להתכבד כיון שהם שלמים וכו' והאריך הרבה בתשובה ולבסוף כתב וז"ל אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלום למגדל טרם שנתערבו כולם אסורים דאין כאן רוב ולא שייך בהם ביטול עכ"ל, והדברים תמוהים דמה בין זה לזה.

ונראה דהחוו"ד בסימן ק"א הקשה במה דאמרינן בפסחים דף פ"ח חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דיוצאין כולן לבית השריפה משום דא"א לאכול כל אחד דלמא הוא הבעל מום. והקשה דלמה לא יתבטל הפסח הבע"מ בשאר הפסחים הכשרים, והוכיח מזה דשלם ג"כ מקרי חתיכה הראויה להתכבד, ואח"כ הביא קושיית הכו"פ במה דאמר שם כשנתערבו אחר זריקה דפטרינן מלעשות פסח שני, ואמר בגמ' בטעמא דלא מייתי פסח ויתנו כל אחד אם דידי בע"מ הוי האי פסח ואם דידי כשר הוי האי שלמים, משום דאיכא חזה ושוק דלא יוכל הכהן לאכול משום דשמא פסח הוא ונמצא פסח נאכל שלא למנויו, והקשה הכו"פ דלמה לא יוכל הכהן לאכול החזה ושוק שיתבטל האחד בין החמשה דהא ארבעה הוי שלמים, וכתב החוו"ד דכאן על כל אחד הוי ספק מצד עצמו שמא הוא פסח ולא מצד התערובות לכן אין לו היתר ע"י ביטול.

והנה מדברי החוו"ד מוכח דבדבריו אינו מיושב קושייתו הראשונה, אמנם דראיתו שם מהא דפריך הגמ' ור"מ היכי אכיל בישרא אינה ראיה כלל ליסוד שלו דהתם ודאי לא שייך ביטול דהספק אינו כלל מגדר תערובות אלא חשש טרפות בעיקר על כל בהמה, אבל עכ"פ יש להבין במה שהחוו"ד מחלק בין קושייתו וראיתו לדין חתיכה הראויה להתכבד ובין קושיית הכו"פ.

ונראה דמקודם הקשה שיתבטל הפסח הפסול מצד שנמצא יבלת בין רוב הכשרים ויהיו כולם מותרין באכילה, אבל בקושיית הכו"פ כיון שזה לא שייך שיתבטל בעל הפסח הבעל מום בין שאר בעלי הפסח הכשרים, דהא פריך בגמ' אמאי פטורים מלעשות פסח שני, וא"כ כשיקריבו כולם שנית ויתנו שמי שפסחו היה כשר יהיה זה שלמים, והרי על כל חזה ושוק של כל אחד יהיה ספק שמא הוא בעל הפסח הבעל מום והוא פסח ואינו נאכל לכהן והוא ספק בעצם כיון שהבעלים אי אפשר שיתבטלו והפסח שלו הוא ספק פסח ספק שלמים, לא שייך כאן ביטול גם לגבי הכהן.

והנה באמת אפשר לומר סברתו של החוו"ד גם על קושייתו הראשונה דלא שייך דין ביטול אלא היכי שנתערב איסור בהיתר שאין אנו יודעים על עצם החתיכה מה היא אם האיסור או ההיתר, אבל היכי שאנו יודעים שפיר איזה חתיכה היא על כל א' וא' אלא שנולד ספק על כל אחת שמא היא נטרפה, בזה ליכא דין ביטול כיון שהספק הוא על כל א' וא', אלא שנולד הספק על כל אחת שמא היא טרפה מצד עצמה ולא מצד התערובות.

ונראה דזהו ביאור תשובות הרשב"א שהביא החוו"ד דלא שייך ביטול אלא היכי שהגופים נתערבו, אבל היכי שבכל הריאות שנתערבו נמצא אחד מהם טרפה, ונעשה ספק על כל אחד לא הותר מדין ביטול, וה"נ כשנעשה פסול על פסח אחד בשביל שנמצא יבלת באחד מן העורות.

אלא דיש להוסיף דכל זה אם הגופים ידועים כל אחד אבל אם נתערבו גם הגופים אף שנתערבו גם הריאות ואח"כ נמצאת אחת טרפה אף שגם אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן של מי הריאה הטרפה, מ"מ כיון דאפילו אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן עכשיו כיון שנתערבו הגופים לכן יש בזה דין ביטול.

ובזה מבוארים דברי הרשב"א דאם נתערבו הכבשים תחילה קודם שנמצאת הסירכא בהריאה דהא מבואר בהשאלה דהסרכא נמצאת אחר שהעלום למגדל, ולכן כתב דאם נתערבו קודם א"כ נעשה ע"כ דין ביטול על הכבשים, אבל אם לא נתערבו הכבשים קודם ובשעה שהעלום למגדל שאח"כ נמצא הריאה הטרפה הי' ידוע כל כבש בפני עצמו, ונמצא שהספק נעשה על כל אחד רק בשביל תערובתן של הריאות לכן נאסרו כולם דאין בזה דין ביטול כיון שכבר נאסרו כולם.

והנה המחבר בשו"ע יו"ד סי' ק"י סעיף ה' כתב מי שלקח בשר מהמקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד, ונמצאת טרפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטרפה ואינו יודע מאיזה מהן לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטרפה מותר, שלא נולד הספק בקבוע אלא לאחר שפירש.

והחוו"ד שם כ' וז"ל הרבה יש לתמוה בזה דבשלמא אחר לידת הספק שהמקום שנולד בהן הספק הוא מקום קביעותן, וכשפירש מאותו מקום הוי כפירש ממקום קביעותן, אבל מה שנפרש ממקום שהיה ביחד קודם שנולד הספק ואח"כ נתחלקו למקומות אחרים ונמצא ריאה טרפה, וא"י מאיזה בהמה נדון אותם כפירש ומותרים, ואם היו מעיקרא בג' בתים אסורין, וכי מפני שהיו פעם אחת ביחד ואח"כ נתחלקו, ואחר שנתחלקו נולד ספק ותערובות עליהם נידון אותם כפירש, א"כ גם אם היו בחיים במקום אחד ונלקח לג' מקומות ונשחט כל בהמה במקום אחר ונתערבו הריאות ונמצא ריאה אחת טרפה נדון אותם ג"כ כפירש מחמת שנקבעו קודם השחיטה ביחד וזה תימה וישתקע הדבר, לכן נראה דהמחבר מיירי שנשחטו שלשה בהמות במקום אחד ועירבו הריאות ולא נודע ספק טרפה עדיין, ופירשו מאותו המקום ונמצא ריאה טריפה ביניהם מקום התערובות של הריאות נחשב מקום הקביעות דהא אף אם היה מוצא הטריפות בעודו במקום שהם ביחד לא היה נודע ממי, לכך בהבית שנולד התערובות אף שלא נולד הספק באותו פעם נקרא מקום הקביעות, וכשפירש ממקום זה נקרא פירש ממקום הקביעות, אבל אם נולד התערובות אחר שנתחלקו לשלשה בתים אף שהיו קודם במקום אחד לא נקרא פירש, וכן מוכח בתשובת הרמב"ן סי' קפ"א [וכונתו לתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן שהבאתי] שכתב ואילו פירשו קודם שנתערבו כל הבהמות אסור עכ"ל.

והנה לא ידעתי במה נתיישב להחוו"ד בתירוצו דמה מהני מה שהיו במקום אחד כשנתערבו הריאות כיון שאין תערובות הבהמות גורם הספק אלא תערובות הריאות, וגם בזה יקשה דאם היו ג' בהמות בג' מקומות ואז נתערבו הריאות היו כולם אסורים, ואם היו במקום אחד והופרשה אחת למקום אחר תהי' ניתרת הא הספק הוא מצד הריאה שלה כמו אם היו בג' מקומות ואין הספק עליה בעצמה איזה בהמה היא והבהמה היא נכרת מתחילתה ועד סופה ומה מהני כל דפריש מרובא פריש.

לכן נראה דהבאור בד' המחבר הוא כמו שכתבתי דאם נתערבו גם הגופים אף שנתערבו גם הריאות ואח"כ נמצא אחת טריפה, אף שגם אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן של מי הריאה הטרפה, מ"מ כיון דאפי' אם לא נתערבו הריאות לא הוי ידעינן עכשיו כיון שנתערבו הגופים, לכן יש בזה דין ביטול, ובארתי בזה דברי הרשב"א שכתב דאם נתערבו הריאות ולא הגופים אין ניתר מדין ביטול כיון דהספק הוא על כל אחד בפני עצמו, ולכן גם לדין כל דפריש מרובא פריש כן הוא דכמו ששייך דין ביטול כן שייך כל דפריש, והיינו כיון דאפי' אם לא היו הריאות מעורבים וידענו למשל שזו הריאה היא מבהמה לבנה וזו משחורה וזו מאדומה אלא דעכשיו הפשיטו העורות ואין אנו מכירים הבהמות א"כ הוי תערובות על הבהמות וזה אי אפשר אלא כשהם במקום אחד, דאם היה כל אחד במקום אחר הלא נכרים ע"י מקומם, וכיון דהתערובות הוא בשביל שנתערבו במקום זה לכן שייך בכה"ג גם דין כל דפריש מרובא פריש לומר דזו הבהמה אינה זו שנאסרה, לכן אפילו נתערבו גם הריאות כיון דשייך בזה דין ביטול כדמוכח בד' הרשב"א, ה"נ שייך דין כל דפריש לומר דזו הבהמה נפרשה מהרוב שאינם טריפות כיון דאפילו לולא נתערבו הריאות יש לנו אותו ספק על כל בהמה איזו היא.

ועכשיו מבוארים דברי המחבר שהוא מד' הטור בשם הרשב"א שכתב מי שלקח בשר ממקולין וכו' והיינו דבהמקולין כבר נחתכו הבהמות לחתיכות בשר ועכשיו בודאי אינו נכר מאיזה בהמה זה הבשר, ולכן אף שהטריפה נמצא אח"כ בהריאות או בבני מעים שגם הם נתערבו מ"מ כיון שגם הבשר נתערב שייך בטול וממילא שייך כל דפריש מרובא פריש וכנ"ל.

והנה לפ"ז יוצא חידוש גדול לדינא דהיכי דנתערבו הריאות ולא הגופים לא שייך לא דין ביטול ולא דין כל דפריש מרובא פריש ודלא כד' החוו"ד, ואמנם בפשוטו משמע מכל הפוסקים האחרונים כד' החוו"ד עי' בפ"ת סי' ק"י ס"ק ד' מה שהביא מד' הבאר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל ומד' תשובת חת"ס סי' צ"ט אבל מה אעשה שלדעתי הדבר פשוט ומוכרח מד' הרשב"א כמש"כ לדין בטול וכן הוא ברור בדין כל דפריש.

ובתשובה להגאון בעל חזון איש זצ"ל בענין זה כתב רבנו וז"ל והנה הדר"ג כולל בדבריו שני הדברים שכתבתי דאם נודעו טריפות בבני מעים והבהמות נכרים ליכא דין ביטול, והב' מה שכתבתי דמטעם זה לא אמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש, כיון דאין מקום התערובות גורם הספק ולא שייך לומר שנפרש ממקום התערובות שכל מקום שהוא ספיקו עמו, והנה החדוש הא' כתבתי שהדברים מבוארים בדברי הרשב"א בתשובה שלע"ע אין ביאור אחר בדבריו במה שסותרים מרישא לסיפא, וגם הדר"ג לא נגע בזה, והביאור לזה במה שכתב הדר"ג שבסברא אינו מובן מה מוסיף לנו מה שידוע שבשר זה היה על גבו עור שחור בחיים הלא עכשיו הוא הנדון אם הוא בשר כשר או בשר טריפה וידענו בבירור שהג' חתיכות שלפנינו שתים מהן כשרות והשלישית טריפה והרי יש כאן רוב גמור, אכן טעמא דמילתא הוא בגדר ביטול שנתבטל הדבר האסור ברבים ואמרינן על כל אחד דאינו זה שאנו דנין עליו בשביל שנמצא בתערובות דבר אסור ואמרינן דנתבטל האיסור לגמרי, והרא"ש סובר דמותר לאכלם כאחת, אבל אם כל אחד ידוע מי הוא אלא שמצד הבני מעים נולד ספק אם הוא טריפה בזה אין כאן שאלת מי הוא שנאמר שנתבטל האיסור אלא ספק בעצם מה הוא רק יש מקום ודין שנלך בתר רובא ולומר דלא זהו שהבני מעים שלו טריפות.

ולכאורה באמת אין נ"מ דהא גם דין ביטול הוא משום אחרי רבים להטות אלא דהנ"מ הוא כן, דזה שאנו דנין בו דין ביטול שנתבטל האיסור אנו מוצאים בזה חילוקים אם אמנם שהם מדרבנן, דבע"ח חשיבי ולא בטלי ובריה לא בטיל וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה, ומצד אזלינן בתר רובא אין מקום לכל זה דעכ"פ למה לא נדון על כל אחד שהוא מן הרוב אלא דחכמים חידשו דין קבוע [לשיטת התוס' דהיכי שאין האיסור וההיתר ניכרין דין קבוע אינו אלא מדרבנן] לומר דכיון שהאיסור וההיתר קבועין לפנינו ואנחנו נטול אחד מהם ונאמר שזהו ההיתר משום דאזלינן בתר רובא אמרו חז"ל דהוי כמו קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה, ולשיטת שאר הראשונים עיקר דין קבוע כזה הוא מדאורייתא אלא דכאן הוא ע"כ מדרבנן כיון דמה שאינו מתבטל הוא מדרבנן, עכ"פ חידוש דין הביטול דגם זה נלמד מאחרי רבים להטות הוא לומר שנתבטל לגמרי והוי כמו שאינו בעולם ואין אנו דנין בזה דין קבוע כמע"מ.

ומבואר עכשיו דעת הרשב"א בתשובה שהוצאתי מתוך דבריו יסוד זה דאין אנו דנין דין ביטול אלא היכי שאין אנו יודעין מי הוא דאמרינן דהאיסור נתבטל והוי כמו שאינו בעולם, אבל היכי שנולד ספק על כל אחד ואחד בעצמו שמא הוא טריפה ולא משום שהוא נתערב, וא"כ מה מהני שנאמר שהאיסור הוי כמו שאינו בעולם הרי אנו מסתפקין על כל אחד מצד עצמו, ולא בשביל תערובות, שמא הוא אסור והבמ"ע הטריפות הם שלו, וכיון שהאיסור לא נתבטל ורק שנבוא לדון מדין אזלינן בתר רובא דנאמר על כל אחד שאינו זה שהבמ"ע שלו טריפות, בזה אנו דנין דין קבוע אפי' אינה חתיכה הראויה להתכבד דכיון דליכא דין ביטול איכא דין קבוע כמע"מ.

ואחר שבארנו כל זה הנה ראיותיו של הדר"ג מהראשונים כנגד מה שכתבתי אינם סותרים החדוש הא' דבכגון זה אין דנין דין בטול, דר"ת שהתיר בדרוסה הא כתב בפירוש דנכבשינהו ונדיינינהו ונאמר כל דפריש, וכן קושית התוס' גבי נתערבו נסקלין בנשרפין לא דנו מדין בטול אלא שנלך בתר רובא, ובאמת תירצו מדין קבוע, ומה דהוי ס"ד דתוס' נראה דכיון דבמקום שאין האיסור וההיתר ניכרין ליכא קבוע אלא מדרבנן ולא שייך אלא לחומרא אבל כאן דחובה לקיים בהנידון מיתת ב"ד שהוא חייב ניזול בתר רובא ומ"מ תירצו דגם בזה אמרינן קבוע.

ומכיון שבאנו לקושיית התוס' נראה דיש לדון ליישב גם מטעם אחר דבנתערבו הנסקלין בנשרפין כיון דע"כ אין עכשיו פסקי הב"ד וגם אין הב"ד יודעים עכשיו חיובי המיתות ועבירותיהם של כל אחד אלא שיודעים שנגמרו דינם של כל אחד מהם למיתה או שעדים מעידים כן, ולפ"ז נראה דעל מיתת שרפה שהיא חמורה ליכא עדים כלל דלא אזלינן בתר רובא אלא באופני החיוב, אבל העדים צריכים לידע הכל מה שיכולים לידע, וכששכחו אינם עדים לזה אלא שיכולים לידע דעכ"פ נגמרו דינם למיתה ולסקילה שהיא קלה, אבל על שרפה שהיא חמורה אין לנו עדים על שום אחד מהם, וממילא לא שייך דניזול בתר רובא, רק בהו"א סברו התוס' כן בקדושין דף ל"ב.

עתה נדון על מה שכתבתי דגם כל דפריש מרובא פריש לא שייך בנתערבו במ"ע, והדר"ג הסכים בזאת בסברא, אלא שכתב דכיון דהא דדברים חשובים לא בטלי מדרבנן הן משום מילתא דקבוע בדאורייתא, וכיון דקבוע דאורייתא כשפירשו ממקום קביעותן הן מפסידין דין קבוע לא החמירו גם בדברים החשובים, וזהו רק תירוץ אם היה מבואר כן בגמ', אכן ע"ז שכתבתי דלא אמרינן בזה כל דפריש יהי' באמת קושיא חזקה מהא דספק דרוסה שהביא הדר"ג דהספק הוא ג"כ על כל בהמה שמא זו היא שדרסה הזאב, והנה במש"כ התוס' דמעשים בכל יום הזאבים טורפים ונושאים שה מן העדר והרועה מחזירה בזה לא קשה דהוי תערובת גמורה, אכן בזה שכתבו וכן רוב עופות דורסין אווזין ותרנגולים אם הי' כונתם שראינו דורסים ונתערבו אח"כ גם מזה לא קשה, אבל לפ"ז היה צריך לומר דבספק דרוסה דהוא איהו קא שתיק ואינהו קא מקרקרן לא יתיר ר"ת דבזה הוא ספק בעצם על כל אחת ולא משמע כן, אך נראה דגם זה לא דמי להא דנתערבו במ"ע דאין הספק שייך להמקום כלל, וממילא לא שייך כל דפריש וכל מקום שהן הוו קבוע, אבל בספק דרוסה הא עיקר הספק גורם המקום שידענו שבמקום זה נעשה דריסה וכיון שנפרשה ממקום זה שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש.

ומה שכתב הדר"ג מדברי הש"ך בסי' ק"ט סק"ח שכתב דמשכחת לה בטול מבשא"מ כגון ששחט כמה מינים וידוע שאחד מהן נשחט שלא כהוגן ואינו ידוע איזהו, הנה אפי' לפמש"כ משכחת לה אם בשעה ששחט היה ידוע שלא נשחט אחד כהוגן אלא שאח"כ שכחו איזהו, דזה ודאי מיקרי תערובות כיון שהיה ידוע האיסור [ויש לעיין בזה דעכ"פ עכשיו אין ידיעה על כ"א אם נשחט כהוגן] אכן אם אח"כ נודע שלא נשחט אחד כהוגן שנמצא סכין אחד מג' סכינים ששחטו בהם ג' בהמות וזה ודאי כמו נמצאו במ"ע טריפות, אכן באמת כתב שם הדגול מרבבה דלדעת הב"ח מיקרי זה קבוע ודימה זה לנתערבו החנויות ואין ביאור לדבריו אלא עפ"מ שכתבתי.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.