משנה למלך/מאכלות אסורות/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה למלךTriangleArrow-Left.png מאכלות אסורות TriangleArrow-Left.png ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
יצחק ירנן
מעשה רקח
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים. נ"ב איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ"כ הרשב"א סי' שס"ד יע"ש:

טז[עריכה]

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו' ודברי ה"ה על זה. (א"ה הכל נתבאר היטב בדברי הרב המחבר לעיל פ"ה מהל' יסודי התורה יע"ש באורך):

יז[עריכה]

הצייד שנזדמנו לו כו' (א"ה עיין בדברי המחבר לקמן בפרקין דין ח"י יע"ש):

יח[עריכה]

זה הכלל כל שאיסורו מן התורה וכו'. נשאלתי על המומי"א שמוכרים הכהנים אי שפיר עבדי או לא כו'. (א"ה יתבאר פסק זה בפי"ד מהל' אבל (הכ"א) יע"ש כי שם ביתו). עוד זאת אדרש במומי"א הלזו במה שלא נזכר בדברי השואל שכפי הנראה פשיטא ליה דלישראל שרי למוכרה ולא נסתפק אלא בכהן ומשום טומאה. ולדידי כגון דא צריכא רבה להתירו לישראל לעשות בו סחורה שהרי לסברת רבינו ז"ל (א"ה לעיל פ"ב מהל' אלו דין ג' יע"ש) וכת דעמיה דאית להו דבשר מהלכי שתים אסור מה"ת פשיטא דאסור לעשות בו סחורה וכדתנן בפ"ז דשביעית אין עושין בו סחורה בנבלות וטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים (א"ה וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ט"ז) ואע"ג דכל הני איסורין בלאו פשיטא דלענין איסור סחורה אין חילוק בין דבר שאיסורו בלאו לדבר שאיסורו בעשה שהרי כתב רבינו זה הכלל כל שאיסורו מן התורה כו' הרי שלא הוציא מן הכלל להתיר אלא דבר שאיסורו מדבריהם. אך מאי דאיכא לספוקי בנ"ד הוא דכיון דאיכא חולקים על רבינו ז"ל וס"ל דבשר מהלכי שתים אין בו איסור תורה כלל ולדידהו פשיטא דמותר לעשות בו סחורה א"כ השתא דאיכא ספיקא אם בשר מהלכי שתים אסור דבר תורה או לא היכי לידיינו דייני לענין סחורה. ונראה דאסור לעשות בו סחורה וראיה ממ"ש רבינו זה הכלל כו' וסיים דבריו בין בספיקו בין בודאו. ונראה דהאי דקאמר בין בספיקו בין בודאו לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו שאיסורו מדבריהם. משום דבספק של דבריהם אפילו באכילה מותר. ועוד דהן לו יהי שהיה הדין דאף ספק של דבריהם היה אסור באכילה לא היה צריך רבינו לבאר שזה ההיתר של הסחורה באיסורין של דבריהם שהוא בין בספק בין בודאי. דמאחר שסתם וכתב דכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה מהיכא תיתי שהיה עולה על הדעת לחלק בין ספק לודאי שיהיה הדבר צריך לאומרו. אשר ע"כ נראה דלא קאי אלא ארישא דמילתא דכל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה ועל זה קאי מ"ש בין בספיקו בין בודאו דלא נימא דוקא באיסור ודאי איכא איסור סחורה ולא בספק איסור. ובפרט כפי שיטת רבינו דאית ליה דאיסורי הספיקות אינן אלא מדרבנן והיה עולה על הדעת דדמי לחלב שחלבו נכרי דמותר לעשות בו סחורה. לזה כתב דליתא אלא אפי' בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה דלא דמו איסורין דרבנן שעיקר איסורם הוא מדרבנן לספק איסור תורה. שוב ראיתי להרב פ"מ ח"א סי' ג' שהבין בפשיטות בדברי רבינו הללו כדכתיבנא. ולפי זה תבנא לדיננא שאסור לעשות סחורה במומי"א הלזו. הן אמת דפירוש זה שכתבנו בדברי רבינו דמ"ש בין בספיקו בין בודאו דקאי ארישא דמלתא הוא דחוק קצת בעיני. והנראה אצלי בכונת דברי רבינו הוא דברים כפשטן דקאי למאי דסמיך ליה דהיינו דבר שאיסורו מדבריהם והכוונה דקודם זה כתב דמותר לעשות סחורה בחלב שחלבו כותי ובגבינות כותים וכל זה מהתוס' דפ"ד דשביעית וכל הני איסורין הן מן הספק, דחלב שחלבו כותי הוא משום חשש חלב בהמה טמאה ומן הדין לא היה לנו לחוש למיעוטא בדבר דלא איתחזק איסורא אלא שחכמים החמירו ואסרוהו. וכן גבינות הכותים הוא מן הספק שמא העמידו אותם בעור קיבת נבלה ומן הדין לא היה לנו לחוש לזה שהרי אפשר שיעמידו אותה בעשבים או במי פירות ועוד דאף במונח שהעמידו אותם בעור קיבת נבילה בטל הוא במיעוטו אלא שחז"ל החמירו בזה משום דהוא דבר המעמיד או משום דאין הולכין באיסורן של ע"ז אחר נתינת טעם וכמ"ש הראשונים ז"ל. ויש סוג אחר באיסורין של דבריהם שאין משום ספק אלא משום סייג. ולזה בא רבינו ז"ל ואמר כל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאו כלומר בין שהיה האיסור מחמת ספק בין שהיה האיסור על הודאי. וכפי דרך זה שכתבנו בדברי רבינו אין ללמוד מדבריו דבדבר שהוא ספק איסור תורה שתהיה הסחורה אסורה. ומ"מ נראה דעדיין יש ללמוד מדבריו דין זה מדהתיר חלב שחלבו עכו"ם ודכותיה משמע הא שאר ספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. ובר מן דין כיון שהסכמת כל הפוסקים ז"ל הוא דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא דבר תורה וכמ"ש הר"ב פ"מ שם באותה תשובה הנ"ל וכתב דסברת הרב בעת"ה דסובר דאיסור זה הוא מדבריהם דברי יחיד הם. וכתב עוד דאף דרבינו לא גילה דעתו בזה אם איסור זה הוא דבר תורה או לא מ"מ יש להכריח דאית ליה דאיסורו מן התורה ממה שאסר הסחורה בספק איסור תורה ע"כ. והנה הרב הולך לשיטתו דסיום דברי רבינו קאי ארישא דמלתיה. ולדידי דעת שפתי רבינו ברור מללו דס"ל דאיסור הסחורה הוא דבר תורה. שהרי כתב וכל דבר שאסור באכילה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. ואם איתא דס"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחכמים גזרו ואסרו סחורה מנין לו לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין. אלא ודאי דס"ל לרבינו דאיסור הסחורה הוא מן התורה ומש"ה כתב חוץ מן החלב. ולפי זה דאיסור הסחורה הוא דבר תורה פשיטא דאף בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה מהכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא. וא"ת איך יתכן שיהיה איסור הסחורה דבר תורה והא בפ"ק דבכורות (דף ה') אמרי' וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי כו' אלא מדכתיב ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך ודלמא לסחורה אלא מדכתיב ואת עשרה חריצי החלב דלמא לסחורה ע"כ, ואי אמרת דאיסור הסחורה הוא דבר תורה איך תירצו ודלמא לסחורה ולעולם דחלב אסור דבר תורה משום אבר מן החי ואם היה אסור באכילה מן התורה הרי הסחורה ג"כ היתה אסורה ואדרבה היה לנו להכריח מכאן דחלב שרייה רחמנא באכילה מדמותר בסחורה. הא ל"ק כלל משום דלא נאסרה הסחורה אלא במכוין להסתחר בדברים האסורים אבל אם נזדמנו לו דברים טמאים פשיטא דמותר למכרם דהא תנן בפ"ז דשביעית ציידי חיה ועופות דגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרם וא"כ פשיטא דמי שהיו לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למוכרו שהרי אין כונתו להסתחר בדברים האסורים אלא שנזדמן לו. ומ"מ נראה דאף שכתבנו דאיסור הסחורה הוא דבר תורה ולפיכך יש להחמיר דאפי' בספק איסור תורה שלא לעשות בו סחורה, מ"מ אין לאסור המומי"א בסחורה משום דמומי"א זו כבר בטלה ממאכל אדם ואינה ראויה לאכילה כלל וכל דבר שבטל ממאכל אדם אין בו איסור תורה וכמ"ש רבינו לקמן בפי"ד מהלכות אלו דין י"א שאם אכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור. ואע"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה מ"מ כבר כתבנו דכל דבר שאין איסורו כי אם מדרבנן מותר לעשות בו סחורה. ועיין במה שעמדתי אם האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה אם אסור מן התורה או דלמא אין איסורו כי אם מדרבנן יע"ש שהארכתי בזה (א"ה נתבאר לעיל פ"ה מהלכות יסודי התורה וע"ש):

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף