מגיד משנה/מאכלות אסורות/ח

מגיד משנה ‏ מאכלות אסורות ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה וכו'. תחלת פ' (דף פ"ט) גיד הנשה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ונוהג בשליל. ולא הוצרך רבינו לכתוב דין ח"ל ושלא בפני הבית שידוע שכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בח"ל ושלא בפני הבית וסתמו כפירושו. עוד במשנה (דף ק':) נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה והלכה כת"ק ולזה כתב רבינו הטהורין ופסק כר' יוחנן דאמר בגמ' אחד קדשים הנאכלין ואחד שאין נאכלין.

ומ"ש ואפי' בנבלות וטריפות. מבואר בגמ' כמו שאזכיר למטה וכבר כתבתי פ"ז בדין גידו של שליל:

ואין אסור מן וכו'. בגמרא (דף צ"ז) אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנא' אשר על כף הירך. ומתבאר שם שצריך לחטט מדבריהם וקנוקנות שבו ושמנו של גיד אסור הכל מדבריהם דקי"ל כר"מ (דף צ"ב:) דאמר הכין וכשמואל דקאי התם כוותיה:

ושני גידין הן וכו'. שם (דף צ"ג:) מימרא דשמואל:

ב

האוכל מגיד הנשה וכו'. חיוב המלקות שם (דף צ"ו) במשנה ובגמ' וחיוב המכת מרדות באיסור של דבריהם ידוע:

וכמה שיעור אכילה וכו'. משנה שם האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים ואכלו ואין בו כזית חייב ואמרו בגמרא מפני שהוא בריה:

ג

אכל כזית מגיד וכו'. שם אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר"י אומר אינו סופג אלא ארבעים וקי"ל כסתם.

ומ״ש רבינו או שאכל ב' גידין וכו'. הכל מתבאר בגמ' בביאור דת״ק דמתני'. ויש מי שכתב דדוקא שאכלן בשתי התראות אבל אכלן בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת וכן מבואר בגמרא בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב:) דלרבנן דפליגי עליה דסומכוס בדין אותו ואת בנו מתניתין דוקא בשתי אכילות ושתי התראות והלכה כרבנן כמו שיתבאר פי״ב מהלכות שחיטה, ומה שסתם רבינו כאן לפי שסמך על מ״ש בזה פרק י״ד בדין האוכל אכילה גדולה מדבר האסור:

ד

העוף אין בו וכו'. במשנה (דף פ"ט:) ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ופירשו בגמרא שאין לו כף עגול בעי ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגיל אית ליה לבהמה ולא עגיל מאי בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן תיקו וידוע שספיקא דאורייתא לחומרא ואין מלקין על הספיקות:

ה

האוכל גיד הנשה מבהמה וכו'. כבר כתבתי המשנה שאמרה ואינו נוהג בטמאה. וכבר נתבאר פ"ד שאין מלקות באוכל גידי נבלת טמאה כנזכר שם.

ומ"ש שהחלב שעל הגיד הרי הוא כאוכל מבשרם. פשוט הוא:

ו

האוכל גיד הנשה של נבילה וכו'. בגמרא (דף ק"ג) אמרו שהוא מחלוקת תנאים ומאן דאית ליה איסור כולל מחייב שתים ודעת רבינו לפסוק כן כמו שכתב בהרבה מקומות:

ז

הנוטל גיד הנשה וכו'. כבר כתבתי זה למעלה דהלכה כר"מ דאמר צריך לחטט אחריו מדרבנן שמן התורה אינו אסור אלא שעל כף הירך בלבד כנזכר למעלה:

ונאמן הטבח וכו'. שם (דף צ"ג:) מסקנא דגמרא:

ואין לוקחין וכו'. כבר נתבאר כיוצא בזה בחתיכת דג פ״ג וה״ה לבשר וכן נראה מן הגמרא שאמרו בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ט:) בדין החותם חתיכת דג היינו בשר ועוד יתבאר פי״א:

ט

טבח הנאמן למכור וכו'. דין חזרת הדמים מבואר בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל"ז) והוא אע״פ שאכלו הבשר כנזכר פרק ו' מהלכות מכירה.

ומ״ש משמתין אותו וכו'. מבואר בסנהדרין x פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ה):

י

הלוקח בשר ושלחו וכו'. כך היא מסקנא דגמרא בפ"ק דחולין (דף ו') דלחלופי לא חיישינן ומפקידין תבואה מתוקנת ואפילו אצל עם הארץ ואין חוששין שמא יחליף והוא שלא הוחזק על הגזל וכן מתבאר בדברי רבינו. וכתב הרשב"א ז"ל ונראה ג"כ שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אע"פ שחשוד לתפור בגדיו בפשתים אלא שיש בו כדי להחמיר מפני שיש בו טורח בתפירת הקנבוס יותר משל פשתים ואפשר שמפני טרחו הוא מחליף ובודאי אסור לומר לו לתפור בחוטי קנבוס שלו עכ"ד. וראיתי עכשיו שנהגו בהרבה מקומות לסמוך בזה אף על חייט נכרי שקונה חוטי קנבוס לתפור בינו לבין עצמו, ואפשר שכיון שיש היכר בין של קנבוס לשל פשתן מרתת ולא אתי לאחלופי דהא מרע אומנותיה ונתפס עליו ולא אמרו לחוש אלא בדבר שא"א לעמוד עליו אבל בדבר שיש לעמוד עליו ע"י בדיקת האש דשל פשתן כבה מיד ושל קנבוס הולך ונשרף מתירא הוא להחליף ובעל נפש יחוש בדבר כנ"ל.

ומ״ש ואפילו עבדי ישראל וכו'. הוא בעבדים כנעניים שמלו וטבלו לשם עבדות וכבר נתבאר ענינם פי״ב מהלכות א״ב והרי הן כנשים. וראיתי לרשב״א ז״ל שכתב בספרו הארוך שמי שהוא חשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילין להקל בהן שאף הוא חשוד להחליף ולא אמרו אין חשודין להחליף אלא במי שחשוד לאכול אחד מן הדברים האסורין שהרבים רגילין בהן כדמאי לעם הארץ וכגבינה של עכו״ם אבל אם הוא חשוד לאיסורין שאין הרבים רגילין להקל בהם הרי הוא כעכו״ם ואין מפקידין אצלו דבר האסור מן התורה אלא בשני חותמות ועל הדרך שיתבאר פי״ג בדין העכו״ם בדברי רבינו והביאו לזה מה שאמרו בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) בדבר של תורה שאסור בחותם אחד ומפרשי לה רבוותא ז״ל בישראל החשוד ע״כ דבריו ז״ל. ואין נראה כן דעת רבינו כמו שיתבאר פ״ג אלא בעכו״ם דוקא וז״ש כאן אבל לא לעכו״ם שמא יחליף:

יא

עשר חנויות וכו'. ברייתא הובאה בהרבה מקומות ומהם פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ה) תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב. עוד שם מבואר שבשר הנמצא ביד עכו״ם אם רוב טבחים ישראל מותר וכתבו מן המפרשים ז״ל שמה שאמרו כן הוא בשלא ראו אותו פורש מן הקבוע אבל ראה העכו״ם פורש מן הקבוע הרי נולד הספק בקבוע ואסור וברור הוא. וכתב הרשב״א ז״ל ויראה לי שהלוקח מן הקבוע שלא אסרו אלא בזמן שהיא בפני עצמה אבל אם נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה היא ברוב משום ספק ספיקא עכ״ל. וכוונתו אע״פ שהיא חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים שאם היא ודאי מן האיסור אינה בטלה כמו שיתבאר פי״ו. ועוד כתב שמי שלקח בשר מן המקולין ואפילו חתיכה חשובה ונמצאת טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטריפה ואינו יודע מאי זו לקח כל מה שלקחו מן המקולין קודם שנמצאת טריפה מותר שלא נפל שם הספק בקבוע אלא לאחר שפירשו וכיון שהרוב כשירה מותר אבל ליקח מכאן ואילך אסור ואפילו חתיכה שאינה חשובה לפי שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין חשובה לשאינה חשובה עכ״ד ז״ל:

יב

זה הוא דין תורה וכבר אסרו חכמים וכו'. שם אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ופסקו הגאונים ז"ל כרב וכן דעת קצת האחרונים ז"ל והקשו עליו מהא דתשע חנויות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ותירץ בנמצא ביד עכו"ם וכן הזכירו עוד זה שם ולפי סוגיא זו אע"ג דרב אסר בשר שנתעלם בנמצא ביד עכו"ם כיון שהוא בחזקת משתמר ורוב המוכרים שבעיר מוכרין בשר כשירה מותר וזה דעת רובי המפרשים ז"ל. ורבינו שכתב דכשנמצא ביד עכו"ם שאסור נראה שסמך על מ"ש בירושלמי במס' שקלים (פ"ז הל' ד') ובנמצא הולכין אחר הרוב אמר רבי יוחנן (בשר) הנמצא ביד עכו"ם כנמצא בפלטיא וכו' והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל וכו' רב נחת לתמן חמיתון מקילין וחמר עליהון אלמא משמע דטפי אסור נמצא ביד עכו"ם מנמצא בפלטיא ואין צ"ל מבשר שהניח בביתו ומצאו במקום שהניחו שאסור לדעת רב שהרי יש לחוש כשנמצא ביד עכו"ם שמא תחלתו מן האיסור הוא ואע"ג דלמיעוט לא חיישינן וסוגיין היא לעיקר דינא אבל כיון דחזינן בירושלמי דרב משום חומרא אמרה ודאי בכל גוונא היא ונמצא ביד עכו"ם נמי אסור זהו דעת רבינו ואינו מתחוור לפי גמרתנו. וכבר כתבתי שדעת הרבה מן המפרשים לומר דבנמצא ביד עכו"ם במקום שרוב טבחי ישראל מותר ומכל מקום ראוי להחמיר בדבר:

ולא עוד וכו'. זו היא הא דרב ואמרו בגמרא ורב היכי אכיל בשרא ואמרו (איבעית אימא) בשעתיה דלא איעלם עינא מיניה ואיבעית אימא בציירא וחתימא ואב"א דאית להו סימנא (בי פסקי). ויש מן המפרשים ז"ל שכתבו דהא דרב דוקא שהניחה במקום שעופות או שרצים יכולין להביא אחרת במקומה אבל תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח בכיוצא בזה מותר וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ואפשר שאף דעת רבינו כן ממ"ש תלה כלי מלא וכו' ונשבר הכלי וכו' נראה שאם מצאו כמות שהוא אע"פ שאין לו בחתיכות סימן ולא טביעות עין מותרות.

ומ"ש רבינו שבטביעות עין מותר בכל גוונא. מפורש בגמרא שם וכבר העלה הרמב"ן ז"ל שכל אדם נאמן לומר טביעות עין יש לי בו ואין צריך ת"ח בדוקא וזהו דעת רבינו ומ"מ צריך שידקדק יפה בדבר. ודע שיש מן האחרונים ז"ל מי שפסק כלוי דפליג אדרב ושרי בשר שנתעלם וכן דעת הרשב"א ז"ל וכתב והוא שמצאה במקום שהניחה ואם הוא בביתו אפי' רוב טבחים נכרים ואפי' הניחה בשוק והוא שהיו רוב טבחים ישראל אבל אם לא מצאה במקום שהניחה כיון שאינו מכירה בדין הוא לחוש ואפי' הניח עשר ומצא ט' כיון שאין לו בהן סימן או טביעות עין עכ"ד. ודברי רבינו והגאונים עיקר להחמיר:

יד

גיד הנשה מותר בהנאה וכו'. מחלוקת תנאים הוא בפסחים פ' כל שעה (פסחים דף כ"ב) דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון אוסר וסתם מתני' דגיד הנשה כר' יהודה דתנן שולח אדם ירך לעכו״ם שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר וידוע דר״ש ור״י הלכה כר״י וכ״ש דסתם מתני' כן ואע״ג דהתם בפרק כ״ש אמרי' בריש סוגיין מאן דאית ליה אין בגידין בנותן טעם אסר בהנאה ואנן קי״ל כמ״ד אין בגידין בנותן טעם כדאיפסיקא הלכתא בגמ' כבר תירץ הרמב״ן ז״ל דלרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת״ל אין בגידין בנותן טעם דלאו הא בהא תליא וזה דעת רבינו ועיקר:

לפיכך מותר וכו'. במשנה שהזכרתי בסמוך ובגמ' שולח אדם לעכו"ם ירך וכו' שלמה אין חתוכה לא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין וכו' פירוש שאין מכריזין כשנפלה טריפה במקולין לפי שכל הטבחין ישראלים ונשאו ונתנו בזה ואמרו אב"א במקום שאין מכריזין (וחתוכה לא) גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל (ויחזור וימכרנה x לישראל אחר) ואב"א משום דקא גניב ליה לדעתיה דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עכו"ם ע"כ נזכר בהלכות מן הגמרא. עוד יש שם ברייתא ואוקמתות בגמרא ולא נזכרו בהלכות ויש בזה דעות למפרשים ז"ל והנראה אלי בדעת רבינו שהוא סבור דהכא במפרש שהירך מבשר כשירה הוא וכן הוא ובכה"ג יש לחוש שמא ישראל הרואה שהוא נותנו לו בחזקת כשירה והיא חתוכה סבור דודאי כשרה היא דאי לא לא הוה גניב ישראל דעתיה דאסור הוא כנזכר פ"ג מה' דעות וסבור ג"כ שגידה ניטל מפני שהיא חתוכה ואתי למזבן מיניה ואוכלה עם גידה וכבר ביאר רבינו למעלה דבשר הנמצא ביד עכו"ם אסור בכל מקום וכפי שיטתו הילכך השתא ודאי ליכא למיחש אלא בכה"ג ובכ"מ ג"כ מותר למכור להם נבלות וטריפות ואומר להן שהן נבלות או טריפות. ויש מתירין אפי' בסתם ואפי' בפני ישראל כיון שאינו אומר לו שהיא כשירה וזה דעת הרשב"א ז"ל ואפשר שאף הוא דעת רבינו שאין גניבת דעת אלא במפרש לו שהיא כשירה וכמ"ש למעלה. ודקדקו קצת מן המפרשים ז"ל מכאן שרוב המצויין אצל ניקור מומחין הן וישראל ששלח ירך חתוכה לחבירו כדרך שמחתכין אותה מנקרי בשר הרי הוא סומך עליו ואינו נמנע דאלת"ה היאך נחוש כאן שמא יקחנה ויאכלנה עם גידה והלא אפי' שלחה לו ישראל צריך לבדוק אם נטל גידה ועוד הביאו ראיות לזה ועיקר. וכתב הרשב"א ז"ל הצנועין מושכין ידיהם עד שיודע שנקר אותה בקי במלאכה עכ"ל:

טו

כל מקום וכו'. בפסחים פ' כל שעה (פסחים כ"א:) א״ר אבהו א״ר אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. והחלב ושאר הדברים שהזכיר רבינו מפורשים שם:

טז

כל מאכל שהוא אסור בהנאה וכו'. פרק כל שעה (פסחים דף כ"ד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן וכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ועוד יתבאר פרק י"ד. ואפילו סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו בגמרא גבי רבינא שהיה סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הוא ולפי זה הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו.

ומה שכתב רבינו והדמים מותרין. הוא ממה שאמרו פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ו:) המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן (הרי זו) מקודשת וכבר נזכר זה פרק ראשון מהלכות אישות ואמרו בגמרא (דף נ"ח) מנא לן (דדמיהן מותרין) מדגלי רחמנא והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה הימנו הרי הוא כמוהו מכלל דכל איסורין שבתורה שרו. וכבר נזכר דין זה פרק שביעי מהלכות עכו״ם ויתבאר פרק עשירי. ויש מן המפרשים ז״ל מי שסובר שהמוכרן עצמו אסור ליהנות לו מדמיהן אבל לאחרים הוא שמותר. אבל דעת הרמב״ן ז״ל כדעת רבינו שאפילו הוא עצמו מותר בהן ואיסורא דעבד עבד וכן עיקר:

וכל דבר שאסור וכו'. משנה במס' שביעית פ' כלל גדול (משנה ג'):

אין עושין סחורה וכו'. דע שאין זה אלא דוקא במה שהוא אסור באכילה ואינו עומד למלאכה אבל מה שעומד למלאכה כגון חמור וגמל מותר לעשות בהן סחורה שהרי אין לחוש בהן מחמת אכילה. וכן מפורש בירושלמי בפרק מרובה:

יז

הצייד שנזדמנו לו חיה וכו'. שם בשביעית ציידי חיה עופות ודגים שנזדמנו להן מינים טמאין מותר למכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין וקי"ל כחכמים דבכל גוונא אסור ליקח לכתחלה. ומכאן אתה למד שבהמה וחיה ועופות ודגים טמאין כולם מותרין בהנאה ומה שלא הזכירו רבינו למעלה סמך לו על מ"ש כאן:

ומותר לעשות סחורה וכו'. בתוס' בשביעית פרק פירות שביעית:

יח

זה הכלל כל שאיסורו וכו'. בירושלמי בפרק מרובה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף