שרשי הים/אישות/כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ אישות כג

יג

שורש דברים הנקנין באמירה

איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך כו' קנו אותן הדברים ואעפ"י שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנין באמירה. ע"כ. הכי איתא במס' קדושין דף ט' וכרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו' הן הן הדברים הנקנין באמיר' ע"כ הנה הריב"ש ז"ל בסי' שמ"ה הביא דבריו מרן ב"י בא"ה סי' נ"א כתב דהא דרב גידל לאו דוקא כשהתנו כן בשעת קדושין דה"ה בשעת נשואין ושכן נר' מלשון רבינו פי"א מה' מכירה שלא הזכי' שם אלא שעת נשואין וטעמא דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא אקרובי דעתא ורב גידל נקט וקדשה לרבות' דבקדושין לחוד מהני אעפ"י שלא נזכר התנאי בשעת הנשואין עכ"ל ומדברי התוס' בכתובות פ' נערה דנ"ג ד"ה השתא נמי אהדר בי שכתבו וז"ל ואע"ג דהן הן הדברי' הנקנין באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו א"נ הכא כבר קידשו קודם לכן ואח"ך כתבו ולא אמרינן הן הן הדברים דנקנים באמיר' אלא כשקידשו אחר כך עכ"ל.
והנה מתירוץ הלז שתירצו דהכא כבר קדשו ואחר כך כתבו ולא אמרו הן הן הדברי' אלא כשקדשו אח"כ משמע דס"ל דבשעת הנשואין לא מהני תנאה דאי בשע' נשו' מהני תנאה אכתי תקשי להו דאפי' אם כבר קדשו תקני באמיר' כיון דאיכא נשואין עדיין וגמר ומקנה בההיא הנאה דנשו' ואין לומר דאע"ג דבשעת הנשואין גמר ומקנה היינו דוקא בשעמדו ונשאת והתם כשפסק אבא סוראה והדר ביה עדיין לא גמרו הנשואין דא"כ מה הועילו התוס' בתירוצם השני כיון דאכתי תירוץ זה הוא ניהו מעין התירוץ הא' שעדיין לא קדשו או שעדיין לא נישאו אלא ודאי דכונתם לומר בתירוץ זה דאפילו הו"מ למהדר ביה לעולם וכי אמר אבא סוראה השתא נמי אהדר כי לאו דוקא השתא אלא כי בעינן למהדר הדרנא בי היינו משום דכבר קדשו ומשמע דאפילו עמדו ונשאו נמי מצי למהדר ביה ויש לדחות דודאי התוס' אזלי ומודו דאי התנה נמי בשעת נשואין ועמדו וגמרו הנישואין הן הן הדברים הנקנין באמי' וכשתירצו דהכא כבר קדשו קודם לכן כונתם לומר דהשתא ארווח לן דכי אמרינן דלא קנה באמירה לבד משום דעדיין לא נישאו אין זה דוחק דהא באותו מעמד הוא דהוה בעי למהדר אבא סוראה ובודאי דעדיין לא נשאו משא"כ אי הוה עובדא שפסק קודם קדושין דאפשר ואפ' דבמה שפסק עמדו וקדשו ומ"מ פשט דבריהם מורים כמ"ש מעיקרא וכבר הרב נ"מ בדצ"א ע"ג דקדק מדברי המרדכי ג"כ דאזיל בתר סברת הריב"ש הלזו יע"ש.
ואני בעניותי עיקר סברת הריב"ש הלזו לא יכולתי להולמה שכ' דר"ג נקט קידושין לרבותא דאפילו התנה כן בשעת קדושין ולא בשעת נשואין דאיכא אקרובי דעתא טפי אפ"ה מהני תנאה באמירה בעלמא והדא מן התימה בעיני דכיון דנישואין בתר קדושין גרירי ועיקר אחתוני אהדדי בקדושין הוא והגע עצמך במי שקדש אשה סתם בלי שום תנאי ובשעת הנשואין היא האשה אינה רוצה לינשא אם לא כשיתן לה האיש כך וכך או להפך וכי הדין נותן שלא תנשא לו אם לא יקיים תנאה אשר שאלה זו אין הדעת סובלו דכיון דקדש סתם שורת הדין מחייב שתנשא לו סתם וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דרב גידל נקט קדושין לרבותא וכ"ש כשהתנו כן בשעת הנשואין דאדרבא נהפוך הוא דדוקא בשעת הקדושין דכל אחד רשאי בעצמו וע"י התנאי' גמרו וקדשו ואחתנו אהדדי אז הוא דמהני תנאי באמירה בעלמא אבל בשכבר קדשו סתם ובשעת הנשואין התנו תנאם ודאי דפטומי מילי בעלמא נינהו הואיל וליכא השתא הנאת דמחתני אהדדי דכבר אחתנו להו ואינן יכולין למאן זה בזה בנשואין.
והנה דבר זה היה מקום ליישב ולומר דהכא לאו מטעם דגמרו להתחתן זה בזה ע"פ תנאם הוא דאמרינן דבאמירה בעלמא גמרי ומקנו דומי' דערב דבההיא הנאה דסמך מלוה אדבורא דערב ויזיף ליה גמר ערב ומשעבד נפשיה ה"נ בההיא הנאה דצייתי ומחתני אהדדי גמר ומקנה כי זו היא סברת חכמי צרפת המובא בהגהות מיימוניות בפכ"ג מהלכות אישות וכבר נדחה קרו לה לסברא זו דא"כ שאר אינשי נמי שייכי בהכי ואלו בירוש' אמרו בהדיא דוקא אב ולא אחי אלא עיקר טעמא דדוקא אב שדעתו קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באם וא"כ איכא למימ' דאפילו עמדו וקדשו כבר כל שהוא מתנה ליתן בשעת הנשואין גמר ויהיב ולאו משום דאי לא יהיב לא מחתני אהדדי וכי יהיב מחתני אלא כל שהוא מוציא בפיו ובשפתיו בעת ההיא לאמר גמר ויהיב באמירה בעלמא מרוב שמחתו אשר ראו עיניו נשואי בנו וחתון דידיה אשר קרב את הרחוקים ועוד כי במתנות אלו אשר הוא נותן דין גרמא שיהיו כולם שמחים אלי גיל ולא יעבור בהם דרך עוצב ובההיא הנאה הוא דגמר ויהיב באמירה בעלמא לא כן באדם דעלמא כי לגבי דידיה לשמחה מה זאת עושה.
אך קשה דא"כ אפי' לא התנו על כך אלא שהוא מעצמו אמר ליתן נימא דגמר ויהיב באמירה בעלמא כיון דעיקר טעמא בשמחה תליא מילתא וכדאמרן ואלו הריב"ש ז"ל גופיה הביא דבריו מרן ז"ל שם בב"י כתב דדוקא אם התנו ליתן מהני תנאה אבל אם מעצמו עשה כן הו"ל כשאר חוב דעלמא ולא מקני באמירה ע"כ לשונו יע"ש ויש לישב והדבר תלוי בשיקול הדעת ודוק.
ודע שמרן בכ"מ בפכ"ג מה' אישות הל' י"ג הביא דברי הריב"ש הללו דמשמע ליה דהא דרב גידל לאו דוקא בקידושין דה"ה בנשואין וקדושין לרבותא נקטיה וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז"ל יע"ש וקשה טובא שהרב עצמו לקמן בהל' י"ז עמ"ש רבינו הפוסק עם האשה שיזון את בתה ה' שנים והוא שיתנו ע"ז בשע' קידו' אבל שלא בשע' קדו' עד שיתנו כתב דדבר שאינו קצוב כשהוא בשעת קדושין שלא באמירה בעלמא סגי וכשהוא בשעת נישואין לא קני באמי' עד דאיכא קנין דכיון שכבר קדש לא קני באמירה כו' וכ"כ בפי"א מה' מכירה יע"ש וכיון שכן דבשעת נשואין גרע לדעתו משעת קדושין לענין דבר שאינו קצוב א"כ איך יחס בדעת רבינו כסברת הריב"ש ז"ל דאפילו בשעת נשואין נמי אמרינן הן הן הדברים הנקנין באמירה ומנ"ל הא לרבינו כיון דרב גידל נקט קדושין איכא למימר דוקא קדושין ולא נשואין דלדעתו ליכא למימר דקדושין דנקט רב גידל לרבותא נקטיה דהא לדידיה נשואין גרע מקדושין לענין דבר שאינו קצוב דבעי קנין לא כן בשעת קדושין.
ובעיקר חילוק זה שחילק הרב ז"ל לענין דבר שאינו קצוב בין באמירה דשעת קדושין לאמירה דשעת נשואין ראיתי להרב גד"ת בד' שמ"ו ע"ג שכתב וז"ל לדעתו ז"ל גרע שעת נישואין משעת קדושין ואלו הריב"ש ז"ל בסי' שמ"ו כתב דרב גידל נקט קדושין לרבותא דבקדושין לחוד מהני ולפי דבריו הדבר קשה לאוקמא ההיא דרב גידל דוקא בקדושין דהא מתני' קתני הנושא את האשה ופסקה עמו כדי לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים עד הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כל זמן שאת עמי ומסתמא משמע דהך סיפא דהפקחין קאי ארישא דהנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה דהיינו פסקה בשעת נישואין שכן הוא משמעות הנושא ועלה קאמר דהפקחין כשעושין פסיקא זו מפרשי כל זמן שאת עמי ובגמ' שיילינן בהא דרב גידל אי ניתן ליכתב או לא וקאמר רב אשי דלא ניתנו ליכתב ואותיב עלה רבינ' מהא דהפקחין היו כותבין ומשני מאי כותבין אומרים כו' ואם כדעת הרב כ"מ כיון דאוקימנא למתני' דאיירי בנשואין היכי מצינן לאוקומא באמירה הא ע"כ לא סגי בלא כתיבה או קנין עם כי זה היה מקום לתרץ בדוחק קשה עוד כיון דלדעתו ז"ל כך היא כתיבה בנשואין כמו אמרו בקדושין למה לי לדחוקי דקרי ליה לאמירה כתיבה לימא דהך כתיבה היינו משום דהוייא בשעת נישואין דלא סגי בלא כתיבה ואין לו כח אלא באמירה בשעת קדו' ולעולם דההיא דרב גידל לא ניתן ליכתב עכ"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בפשיטו' טפי למאי דמשמע ליה ז"ל דהנושא דקתני במתני' היינו נשואין ולא קדושין מתחילת הסוגייא דפריך תלמודא לר"ל מהא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים ומוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יע"ש, וליכא למימר דבקנין הוא דמוקי למתני' ומייתינן לרב גידל לומר דכי היכי דמהני בשעת קדושין אמירה בדבר קצוב ה"נ מהני בקנין בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב דהא ליתא שהרי בדי"ג עמ"ש ר' איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין והתנו ביניה' הרי הם דברי' הנקנין באמי' כת' מרן כ"מ דמש' לר' דההי' דר"ג לאו דוק' באב אצל בנו דהה"נ בבעל עם אשתו וראייה לזה מההיא דר"פ הנושא דמוקמי' מתני' דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בדרב גידל יע"ש הרי דמשמע ליה דמתני' בלתי שום קנין איירי ולפי דבריו ז"ל דבשעת הנישואין ודבר שאינו קצוב לא מהני אמירה בעלמא אם לא בקנין היכי מוקמינן לה כדרב גידל ויש לישב לזו דאה"נ דכי מפרשינן למתני' בשטרי פסיקת' ע"כ לאוקומה בקנין כיון דהוי בשעת נשואין ודבר שאינו קצוב מיהו מינה יליף רבינו ז"ל לדבר שאינו קצוב בשע' קדו' לגבי בעל ואשתו דכי היכי דמהני תנאה בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב ובקנין ה"נ מהני בשעת קדושין או נשואין בלתי קנין בדבר קצוב דשקולין הם שעת נישואין בקנין בדבר שאינו קצוב כשעת קדושין בלתי קנין ואפי' בדב' שאינו קצוב.
ומיהו האמת יורה דרכו דמשמע ליה למרן ז"ל דלישנא דהנושא לאו דוקא נשואין אלא ה"ה דלקדושין נמי קרי ליה נשואין וכ"כ רבינו בפ' כ"ג מה' אישות די"ז הנושא את האשה כו' והוא שיתנו על זה בשעת קדושין כו' ובשעת קדושין אפי' דבר שאינו קצוב הוא נקנו באמירה בלתי קנין ולהכי מדמי תלמודא שפיר כי מוקמי' מתני' דהנושא בשטרי פסיקתא לההיא דרב גידל דמיירי בלי קנין כי אם באמירה לבד ומינה יליף רבינו לאיש ואשה שהתנו בשעת קדושין דמהני בהו תנאי בלי קנין באמירה בעלמא ובהכי מתישב שפי' מה שהוקשה לו להרב גד"ת ז"ל מההיא דפריך תלמודא מהפקחין היו כותבין דכיון דהנושא לאו דוקא אמאי היו כותבין בשעת קדושין באמירה בעלמא מחייבי ודחיקא ליה לאוקומה בשעת נשואין דוקא ועיין להר"ב נ"מ ז"ל בדצ"א ע"ג.
ולענין אם הבעל מתחייב לאשתו בשעת נשואין באמירה בלבד מדברי רבינו פכ"ג הל' י"ג מבואר דמהני תנאם וכתב ה"ה ז"ל דכ"ש הוא מדין האב וג"כ מתבאר מן הגמרא עכ"ל וכבר ביאר מרן בכ"מ ז"ל ראיית הגמרא ואין ראייתו מכרחת לדברי הראב"ד ז"ל וסיעתו שכתבו דר"ל הוא דמוקי למתני' דהנוש' את האשה בשטרי פסיקתא אבל לר"י מתוקמא באומר חייב אני לך מנה בשטר וכמ"ש הרב נ"מ ז"ל בד' צ"ב ע"ב והוא ז"ל הכריח שפיר מסוף אותה סוגייא דפ' הנושא בד' ק"ב דפרכינן לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב ממתני' דבנותיו נזונות מנכסים ב"ח והיא נזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו ופריך עלה בנותיו נמי ומשני בשקנו לזו ולא קנו לזו ופרכינן אמאי פסקא כו' ומאי פריך ומאי פסקא האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב"ד ולא בעו קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בעל אשתו כיון שהוא פסק אי לא סגי באמירה מסתמא קנו מידו אלא עכ"ל דבת אשתו נמי קנו באמירה וכיון שעם כל זה נקט למלתיה בשקנו מידו אמאי לא נקט הכי גבי בנותיו אלו דבריו ז"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הביא ראיה מהא דפרי' תלמו' מקמי הכי לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב מהא דתנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כו' ואם איתא דבעל עם אשתו לא קני בלא כתיבא או קנין מאי קושיא לרב אשי מההיא מתניתין דמיירי בבעל שהתנה לזון את בת אשתו אלא ודאי דאף בבעל עם אשתו דינא הכי דמהני תנאה באמירה בעלמא וראיה זו היא ראיה פשוט' ואלימא טובא ולא ידעתי איך העלימה הרב מנגד עיניו.
וכתב עוד הרב נ"מ ז"ל דסברת רבינו הלזו כבר נמצא מי שחולק בה והוא רשב"ט ז"ל שכתבו בהגהות מיימוניות שם בפ' כ"ג מהלכות אישות על שמו דדוקא אב ולא בעל ויש לו על מה שיסמוך מן הירוש' שאמרו בפ' אעפ"י כשם שהאב פוסק כך הבעל פוס' אלא שהבעל בכתב והאב בדברים ע"כ והרי זה מפורש בדבריו אלא דשאר רבוותא אפשר דס"ל דכיון דבגמ' דידן מוכח איפכא לא שבקינן תלמודא דידן ועבדינן כירושלמי עכ"ל ואם הירושלמי הזה מפורש כסברת רשב"ט ז"ל קשה טובא על דברי ה"ה ז"ל שכתב הבעל לגבי אשתו אתי מכל דכן דאב לגבי בנו שהרי מירושלמי הזה מוכח איפכא קאזיל ולולי שבש"ס דידן מוכח איפכא הוה אזלינן בתריה ולא מצד הסברא דליתא להך סברא, ולדידי יש קצת ראיה לסברת רשב"ט ז"ל הלזו מתלמודא דילן מאותה שאמרו בס"פ הכותב דפ"ט ע"ב א"ל מר קשישא ברי' דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן הארוסין מנ"ל דאית לה כתובה אי לימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה כו' וכ"ת מאי למימרא לאפוקי מדר"א בן עזריא כו' ואלא מדתני ר"ח בר אבין אשתו ארוסה כו' מת הוא גובה כתובתה דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימ' מתה אינה יורשה אצטריכא ליה כו' יע"ש והשתא אמאי לא קאמר דמתני' בשפסק עמה והא קמ"ל כרב גידל דהן הן הדברים הנקנין באמירה ומדלא דחי הכי משמע דהא דרב גידל ליתא בבעל עם אשתו ואין זה ראיה כל כך כאשר יראה הרואה ובפרט דסוגיין דפ' הנושא מוכחא איפכא כמדובר ומ"מ סברת רשב"ט הלזו נידחה קרו לה כל הפוסקים ז"ל.
ודע דרבני צרפת הביאו דבריהם בהגהות מימון פכ"ג מה' אישות כתבו דאפי' כל אדם נמי משתעבד באמירה בשעת קדושין כיון שעפ"י דיבורם נגמרו הקדושין והוה ליה כערב דמשתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה ומ"ש רב גידל בההיא הנאה דמחתני אהדדי הכונה בההיא הנאה דצייתי ליה ומחתני אהדדי גמר ומשעבד נפשיה ורשב"ט ז"ל דחה דבריה' מדברי הירושלמי יע"ש, ונר' שזו היתה סברת הרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' רכ"ג שכתב והטעם השני דאף אם לא קדש לא היה יכול לחזור כיון שעשו שידוכין על פיהם ואינן יכולים לחזור בהם ולא נתחייבו אלא על מה שפסקו להם אביהם לכן חייבים לקיים מה שפסקו וכי לא נשתעבדו אלא על דבו' אביהם והו"ל כערב לזר ואני ערב לך כו' עכ"ל, והרב נ"מ ז"ל בד' צ"א ע"ד הרבה להשיב על טעם זה עד שהניחו טועה ח"ו להרב ז"ל בזה יע"ש, ולדעתי הן הן דברי חכמי צרפת הללו שעשה מדבריהם הרב ז"ל סניף לדבריו שם ומבוארים דבריו לע"ד וכבר כתב הרב המבי"ט דלענין הלכה הוא לא היה סומך על הטעם הזה לבד כי סברת חכמי צרפת הלזו נדחה היא לדעת שאר כל הפוסקים.
ולענין אם בעינן עמדו וקדשו מיד מתו' הדברים הנה התוס' ז"ל כתבו ע"ש רשב"ם דדוקא בשמתוך התנאים עמדו וקידשו אז ניקנית באמירה ולזה הסכים הטור בא"ה סי' נ"א ומרן כ"מ בפ' כ"ג מה' אישות הל' י"ד יחס סברא זו בדעת רבינו וכתב שכן כתב הטור שהוא דעת רבינו יע"ש, ואני חפשתי בדברי הטור ולא מצאתי שכתב שזו היא דעת הר"ם במז"ל כי אם בא"ה סי' נ"א הביא סברא זו מעצמו ולא ע"ש הרמב"ם כאשר יר' הרואה שם, ואם מדברי רבינו אין הכרח לזה דמה שכתב מרן ז"ל שיש ללמוד כן מדבריו ממ"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין וכן ממ"ש שם בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקדושין כו' יש לדחות דדוקא בפוסק לזון את בת אשתו דהוי דבר שאינו קצוב מצריך הרמב"ם שעת הקדושין אבל בפיסוק דמים דליכא רעותא אפי' שלא בשעת קדושין מהני כי היכי דמחל' הרב ז"ל בין שעת הנשואין לשעת הקדושין בדבר שאינו קצוב לדבר קצוב דבדבר קצוב אפי' פסק עמה אחר הקדושין קודם נשואין אהני תנאם בדברים בעלמא בלי קנין ואלו בדבר שאינו קצוב בעי קנין כל שלא היה בשעת הקדושין וכמ"ש שם בהל' י"ז ובפי"א מה' מכירה יע"ש וכבר עמדו ע"ז הרב גד"ת בד' שמ"ז ע"א ודחה הכרעת מרן הלזו כדבר האמור, וכתבו עוד התוס' ז"ל ע"ש ר"ת ז"ל דהא דרב גידל דוקא באב הפוסק לבנו בנשואין ראשונים אבל בנשואין ב' לא קני באמירה בעלמא עד דאיכא קנין וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' הנושא משם הירושלמי וכ"כ רבינו בפ' כ"ג מה' אישות והטור באבן העזר סימן נ"א יע"ש.
ונסתפק הרב נ"מ ז"ל בד' צ"ד ע"ד אי בעינן נשואי ראשוני' מדידיה ודידה או בחד מינייהו סגי להתחייב לכל אחד מהם שאפי' הם נשואין הראשונים לגבי הבן אפי' דלגבי דידה הם שניים מתחייב אבי הבן כיון דלגבי דידיה איכא שמחה דהוו נשואין ראשו' וכן להפך יע"ש והנ' מההיא דר"פ הנושא דמוקמי' מתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יש להבי' ראיה דאפי' בנשואין ראשונים דידיה מהני תנאה שהרי התם לגבי האשה הזו נשואין שניים שהרי בתה מורכב לה על כתפה ובדידה קטרח להתנות ע"מ שיזון אותה הבעל הזה חמשה שנים ומוקמינן לה כרב גידל דבאמיר' בעלמא מתחייב ומוקמינן בדרב גידל בנשואין ראשונים דוקא, איברא כי לפי מ"ש הריב"ש ז"ל בסי' שמ"ו הביא דבריו מרן ב"י בא"ה סי' נ"א דאפשר דלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא באב הפוסק ע"י בנו או בתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנשואין שניים וכו' שכן נראה מדברי רבינו ז"ל עכ"ל.
הנה אין משם ראייה דאפש' דלגבי אב לגבי בנו או בתו בעינן נשואין ראשונים מצד שניהם ומאי דמהני תנאי דברים לגבי בעל אפי' דליכא נשואין ראשונים לגבי דידה משום דלגבי בעל הפוסק לאשתו אפי' נשואים שניים מהני תנאה וע"כ לחלק בהכי שהרי בנשו' שניים מצד שניהם אין ספק דלא מהני תנאה דדברים בעלמא לגבי אב הפוסק לבנו או לבתו וכמ"ש בהדייא כל הפוסקים ודוקא בנשואין ראשונים ולפחות בעינן שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם כדי שיתחייב בדברים כמבואר ואלו לגבי בעל עם אשתו אפי' דלגבי דידיה ודידה הוו נשואין שניים אהני תנאי דברים להתחייב ומנא אמינ' לה מאותה סוגייא דר"פ הנושא דק"ב ע"ב דפריך רבינא לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב מדת' בנו' בנותיהם נזונות מב"ח והיא ניזונת ממשעבדי ומשני בשקנו מידו והד' פריך אי בשקנו מידו אפי' בנו' נמי ומשני בשקנו לזו ולא לזו והדר פריך ומאי פסק' ומשנינן איהי דהוואי בשע' קנין מהני להו קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני בהו קנין והדר פריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה אלא כו' יע"ש.
והנה מהך דפריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה מוכח דאפי' בגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים דידיה ודידה מהני נמי תנאי דברים ומשו"ה פריך שפיר דכיון דמשכחת לה דגרשה ואהדרה ומהני בה תנאי דברים ואפי' הכי אוקימת' לה בשקנו מידו דמש"ה גובה מן המשועבדים א"כ בנות נמי בשקנו מידו מיירי דומיא דבת אשתו ואמאי גבי מב"ח אבל בשגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים לגבי דידיה לא מהני ביה תנאי דברים בעלמא לגבות אפילו מב"ח וע"כ לאוקמה בשקנו מידו אפי' לגבי בת אשתו א"כ מאי פריך מינה לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב דאטו לדידך מי ניחא דכיון דמתני' סתמא מיירי ואפי' בגרשה ואהדרה א"כ לגבי בת אשתו ע"כ לאוקמה בשקנו מידו דאי לא הו"ל תנאי דברים בעלמא ולא קני וכיון שכן לגבי בנות נמי בשקנו מידו הוא ואמאי לא גבו מן המשועבדים כיון שקנו מידו ודוק.
שוב ראיתי שאין מכאן ראיה דודאי כי מוקמינן לה בשגרשה ואהדרה ודאי דכי פסקה עמו לזון את בת אשתו בתר דגרשה ואהדרה צריך שיהיה בקנין כיון דהוו נשואין שניים לגבי בעל וליכא שמחה מיהו ליכא למידק דדומיא דתנאי דפיסוק דבת אשתו הוי נמי תנאי דבנות נמי דידיה והיינו דוקא בקנין משום דאיכא למימר האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב"ד ולא בעי קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בת אשתו דליתא בתנאי ב"ד ואיהו פסק לה ולא סגי באמירה בעלמא כיון דהוו נשואין שניים מסתמ' קנו מידו ולהכי בת אשתו דאית לה קנין גובה מן המשועבדים בנותיו דליתנהו בקנין גבו מב"ח אבל לרב אשי פריך תלמודא שפיר דלדידי' דמשמע ליה דבת אשתו נמי לא גבי ממשעבדי אלא בדקנו מידו וכשלא קנו מידו גובה מב"ח ולדידיה תנא דמתני' דקתני דבת אשתו גובה ממשעבדי בהכי מיירי בשקנו מידו דוקא ע"ז קמתמ' תלמוד' דא"כ דנחית תנא למתני גבי בת אשתו דגובה מן המשועבדים בדקנו מידו אמאי לא נחי' לאשמו' נמי גבי בנות דגבו ממשעבדי בדקנו מידו וגרשה ואהדרה אלא ודאי דליתא דלרב אשי בת אשתו אפי' בלא קנין גובה מן המשועבדים ותנא קא סתים ותני דבת אשתו לעולם היא גובה מן המשועבדים דאי בנשואין ראשונים אפילו שלא קנו מידו ובדברים בעלמא היא גובה מן המשועבדים דדברים הללו ניתנו ליכתב ואי בנשואין ב' לעולם לא גבי אפי' מב"ח אלא בקנין וכיון שקנו מידו גובה מן המשו' לא כן בבנות דידיה דמשכח' לה דגובה מב"ח ולא ממשעבדי בשלא קנו מידו וסמך אתנאי ב"ד וכיון דמשכחת לה דגוב' מב"ח ולא ממשעבדי לא קשיא אמאי לא תני תנא דגבו ממשעבדי בשקנו מידו וגרשה ואהדרה דתנא מילתא פסיקתא קתני דבת אשתו לא משכחת לה דגבי אלא מן משעבדי אבל בנות גבו מב"ח בשלא קנו מידו באופן דאכתי שפיר איכא למימר דבעל נמי לא מתחיי' בדברים אלא בנשואין ראשונים ולא בשניים וההיא דפ' הנושא לא מכרעא וכדאמרן.
ובהכי ניחא דהריב"ש ז"ל שחילק בין בעל לאב לא הביא ראיה מההיא דפ' הנושא דאיכא למידחי כמדובר ומ"מ מדברי הריב"ש ז"ל הללו יש לפשוט הספק הזה שנסתפק הרב נ"מ ז"ל דאם איתא דלגבי אב הפוסק לבנו או בתו בעינן שיהיו נשואין ראשוני' מדידיה ודידה ואי לאו הכי אפילו שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם לא משתעבד אמאי לא פשיט הריב"ש ז"ל דלגבי בעל עם אשתו לא בעינן נשואין ראשונים מדחזינן בפרק הנושא דבעל שפסק לזון את בת אשתו בקנין דבריה' בעלמ' משתעבד וכדרב גידל הרי דאפילו שהאשה היתה נשואה מקודם ולגבי דידה הוו נשואין שניי' הבעל מתחיי' בדברים בעלמא ולגבי אב בעינן שתהיה אשתו ראשונה ובעל רא' אלא ודאי דלגבי בעל לא בעינן נשואין ראשונים ואמאי אמרה הרב ז"ל לסברתו בדרך אפשר אלא ודאי דמשמ' ליה להריב"ש דנשואין ראשונים לגבי א' מהם בעי' ולהכי ליכא שום ראיה מההיא דפ' הנושא דאפש' דבבעל הפוס' בנשו' ראשונים דידיה הוו וכ"ש לפי מה שדחה הרב נ"מ ז"ל דברי הריב"ש שם בדצ"ב ע"ב מדברי הירושלמי שחלקו בין נשואים ראשונים לשניים בבעל עצמו דעלה דמתניתין דהפקחין היו כותבין אמרו ובלבד מן הנשו' הראשונים כו' יע"ש, דלפ"ז מבואר הדבר דנשואין ראשונים היינו לגבי אחד מהם כמובן.
ואת זה חזיתי להרב נ"מ ז"ל בדף צ"ב ע"ד שכתב דמדברי התוס' והרא"ש יש להוכיח הפך דברי הריב"ש שהקשו עלה דהך מילתא דרב גידל מפלוגתא דאדמון וחכמים גבי הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל כו' ואמאי כיון שהן דברים הנקנין באמירה מוציא ממנו בב"ד מה שפסק לו ותרצו דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב"ש ז"ל אכתי לא מתרצא דקתני התם בברייתא לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה היא לעצמה אדמון אומר דסבור אני כו' ואם איתא דאפי' בנשואין ב' כשפסק' היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר דסבו' אני כיון שהיא חייבת מהדין לפרוע לו מה שפסקה לעצמה ויכול להוציא ממנה בב"ד מה שפסקה לו אלא עכ"ל דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה עד כאן לשונו.
ואין זו ראיה לע"ד לדחות דברי הריב"ש דאפשר דאף הריב"ש אזיל ומודה דכל שהאשה יכולה לטעון דסבורה אני שאבא פסק עלי טענה אלימתא היא ואפי' בנשואין ראשונים מצי למטען הכי ועיין בשי' מקובצת מ"ש שם הרשב"א ז"ל בטעם הדבר דמיירי שפסקה במעמד אביה ואביה שתק אבל בפוסקת שלא במעמד אביה תשב עד שתלבין ראשה והריב"ש ז"ל לא אמר דבשפסק' היא לעצמה בנשואין שניים קני באמירה בעלמא אלא כשפסק' לעצמה ואינה יכולה לטעון טענה זו דאז ודאי גמרה והקנה בדברים בעלמא ואינו תלוי זה בזה מיהו הוה מצי הרב ז"ל להביא ראיה מדברי חכמים דפליגי אאדמון ואמרו תשב עד שתלבין ראשה דלדידהו הלא מצי למטען כסבורה אני שאבא פסק עלי אם כן הוה ליה כשאר נשים דפוסקות לעצמן וכיון שכן אמאי תשב עד שתלבין ראשה יכופו אותה לקיים דיבורה כיון שקנה הבע' בדברים בעלמא ואפי' בנשואין ב' אם איתא לדברי הריב"ש וכמו כן יש לדקדק מדברי אדמון דמתניתין דאמר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי כו' ואמאי תשב עד שתלבין ראשה כשפסקה היא לעצמה ישלם לה מה שפסק דהן הן הדברי' הנקנין באמירה א"ו דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה ומהתימה על הרב ז"ל שהעלים עין מזה.
ועוד זאת חזי הוית בדברי הרב ז"ל דברים תמוהים שכתב ע"ש וז"ל וכן מצאתי במרדכי פ' נערה אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז"ל ה"ה אם לא כתב אלא באמירה בעלמא ור' שמואל בר רב פי' דהא דנקט כתב לו משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לשניים דלא קני אלא בכתיבה משום הכי נקט מלתא פסיק' עכ"ד, וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ"ז כתב דמשו' הכי נקט ולא באמירה משום דמילתא פסיקתא קתני ואף בנשואין שניים דלא קני באמירה הרי דגם בחתן הפוסק לעצמו לא קני באמירה בנשואין ב' כלל ודברים אלו יש לתמוה אם יצאו מפה קדוש דההיא דכתב לה פירות כסות וכלים מבואר בגמ' בפ' נערה דמ"ז ע"א דבכתב לה האב לבתו מיירי כמ"ש שם רש"י ז"ל וכמבואר שם ולית לה פתרי באופן אחר כאשר יראה הרואה והדא מן התימה וצ"ע.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.