שער המלך/נדרים/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ נדרים ג

ו

כיצד חלות הנדרים על דבר מצוה כו' ואם אכל או ישב לוקה כו'. הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז"ל שלא כדעת ריב"א שכתבו התוס' פרק שילוח הקן דקמ"א ע"א ד"ה צריכה דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה ל"ת אינו לוקה משום דכיון דהעשה דוחה את ל"ת נמצא דאין כאן אלא עשה לחודי' ומשום דעבר אעשה אינו לוקה ע"ש ועיין בהרב משנה למלך פ"א מה' שופר וזה שהרב החינוך ז"ל בס' יתרו סי' ל"ב הקשה וז"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה לא תעשה תשובתך שהנדר עשה ולא תעשה דכתיב לא יחל ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש וא"כ לדעת ריב"א ז"ל משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה משום דלאו דלא יחל הא אדחיה ליה מקמיה עשה דבערב תאכלו מצות ואיך כתב רבינו ז"ל דלוקה אלא משמע דס"ל שלא כדעת ריב"א וכן ראיתי בס' קול יעקב בלשונות הרמב"ם ז"ל דף ל"ה שהוכיח כן מדבריו וכן נראה מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דקדושין דל"ד ד"ה מעקה למעיין בדבריהם שם ואולם כד דייקת שפיר אין ראיה מדברי רבינו ז"ל משום דתירוץ הר"ב החינוך ז"ל לקושיא הלזו לאו דסמכה איהו והן רבים החולקי' על תי' זה וכבר הרב פרשת דרכים בדרך מצותיך ד"ע ע"ד תמה עליו דבהדיא אמרינן בנזיר דנ"ח ובריש יבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר כיון דקיל ואיתיה בשאלה וא"כ ה"נ נימא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה ועשה דנדר הואיל ואיתי' בשאלה וכ"ת שרבי' נתן טעם אחר בספ"ו מה' נזירות לנזיר שנצטרע ואולי כן היתה גירסתו וגירסת החינוך ז"ל יע"ש וא"כ לפי גירסתנו וגי' הראב"ד ז"ל וכל המפרשים לא ניתן תי' זה ליאמר ואם כן ק' דמה יענה לקו' החינוך ז"ל ולהא ודאי היה אפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' ז"ל בקידושין דל"ז ד"ה דאקריב עומר וז"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה וידח' ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לא תעשה דלאחר הדיבור וא"נ גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ע"ש: ודרך אגב ראיתי לכתוב מה שמצאתי כתוב בכתבי הקדש של הרב כמוהר"א חאקו ז"ל שהקשה משם הרב הגדול כמוהר"א צמח זלה"ה לדברי התוס' שפירשו דברי הירושלמי דכתוב בצדו ר"ל לאחר מתן תורה ושאינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה וכן פירש הר"ש ז"ל בפ' דחלה לחד פי' דזה לא יתכן שהרי אמרינן בירושלמי פ"ק די"ט אמתני' דומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה על דעתיה דר"י דאמר אתי עשה ודחי ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדו ניחא אבל למ"ד אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתוב בצדו כיון שהתחיל אומרים לו מרק הרי בפירוש דכתוב בצדו שאמרו בירושלמי כמשמעו בצדו ממש וצ"ע וא"כ היא גופא איכא לתרוצי לקו' הרב החינוך ז"ל אלא דאכתי קשה ממתני' דס"פ שני דנדרים דקתני קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור וגבי סוכה ולולב לא שייך שום אחד מהתי' הללו והדרא קושיא לדוכתא וא"כ עכ"ל דטעמא אחרינא איכא במלתא ואנחנו לא נדע וא"כ מעתה אין ראיה מדברי רבינו שכתב אם אכל או ישב לוקה די"ל לעול' דס"ל כדעת ריב"א ז"ל וכמבואר ועוד אני אומר לישב קו' הרב החינוך ז"ל ע"פ מ"ש התוס' בעירובין ד"ק ד"ה מתן ד' שהקשו וז"ל וא"ת ליתי עשה ולדחי לא תעשה דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל וא"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דמה"ט לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי לא תעשה דבל יחל משום דעל ידי פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו שלא ידור: ודרך אגב אודיע למעיין מה ששמעתי מקשים בתי' התוס' הלזו משם החכם השלם והכולל כמוהר"ר שלמה שפמי הי"ו מאותו שאמרו פ' דם חטאת ד' צ"ז ת"ר כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ופריך עלה וניתי עשה ולדחי לא תעשה ומשני אמר רבא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש יע"ש והשתא לפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא על ידי פשיעתו שנגע בשר קודש פסול בבשר קדש אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע"י פשיעתו שנגעו ובלעו זמ"ז והר"ז דומה ממש לההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת ומהיותר תימה מה שראיתי למוהר"י קולון ז"ל שורש קל"ט שכתב וז"ל ועוד שהרי כתבו התו' בעירובין וז"ל ועי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאשכחן פ' דם חטאת כו' עד מיהו יש לדחות דלא דמי דה"ט משום דל"ת שבמקדש חמיר ולא מדחי מקמי עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שום חומרא דשייך נמי בעלמא מ"מ י"ל כיון דהוי במקדש לא דחי עכ"ל וכנר' שבתוספות אשר הי' לפניו היה כתוב אחר תירוץ הראשון דפשיע' תירוץ זה והדבר תימה שאחר שהביאו סוגיא דפרק דם חטאת בתירוצם הב' היכי הוה ניחא להו תירוצם הראשון דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה גם הרשב"א בחידושי כתיב' יד כתב תי' זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש משם התו' והביא סוגיא דפ' דם חטאת וכתב עוד דיש מתרצים דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת והוא מן התימה איך מיתבא להו סוגייא דפ' דם חטאת דעדיין לחלוחית הדיו קיימת דהתם נמי ע"י פשיעה הוא בא ובאמת שהיא קושיא חזקה: ואשר אני אחזה ליישב ולומ' דמעולם לא כתבו התוס' דכל שבא דחיית הלאו ע"י פשיעתו לא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת אלא דוקא גבי נתערבו מתן ד' במתן אחת והיינו טעמא משום דמיד כשקיבל דם הניתן במתן אחת קודם תערובתן הרי חל עליו לאו דבל תוסיף באותו דם שלא ליתנו במתן ד' אלא דכשנתערבו אח"כ אנו באים לומר דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף דמתנ' אחת והלכך איכא למימר שפיר מלתא בטעמא דכיון שכבר חל עליו באותו דם לאו דבל תוסיף תו לא אתי עשה ודחי לאו שחל עליו מקמי הכי כיון שע"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו משא"כ בההיא דפ' דם חטאת אע"ג דע"י פשיעתו שנגע ובלע בשר קדש פסול בבשר קדש כשר הוא בא לידי דחיית הלאו אפי' הכי אמרינן שפיר דאתי עשה ודחי ל"ת וה"ט משום דברייתא דהתם דקתני יקדש להיות כמוה מיירי בחצי זית פיגול שנגע דנבלע בבשר שלמים כשר דאתא קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור וחצי זית כולו איסור כמבואר שם ובפסחים פרק א"ע וא"כ מבואר הוא דכל זמן שלא נגע ונתערבו בחצי זית פיגול כל שהוא בעיניה אין כאן לאו שהרי אינו אלא חצי שיעור ולר"ל אפי' איסורא דאורייתא ליכא ואין איסורו אלא מדרבנן אלא שע"י פשיעתו שנגען ועירבן זה בזה הוא בא לכלל חיוב לאו דמכי נתערבו הו"ל היתר מצטרף לאיסור וחשיב זית כולו איסור והלכך אמרינן בהא שפיר אתי עשה ודחי ל"ת משום שעל ידי פשיעתו חלו בו ידים העשה והלא תעשה כאחת זה נ"ל נכון ליישב דבריהם: ובמה שתרצו התוס' דה"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ק"ל דהא בפרק דם חטאת רבא הוא דמשני הכי ליישב ברייתא דכל אשר יגע בבשרה אמנם רב אשי משני התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומשמע דרב אשי לאפלוגי אהא דרבא אתא דאי ס"ל כרבא ל"ל טעמא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אפי' לא תעשה גרידא לא דחי וכ"כ הרב קרבן אהרן די"ג ע"ד וכיון שכן היכי ניחא להו מתני' דהניתנין במתן ד' משום טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הא אכתי תקשי להו אליבא דרב אשי מה יענה למתני' דהניתנין במתן ד' ולהא ודאי נראה דסבירא להם ז"ל דרב אשי ודאי לא פליג ארבא וס"ל ודאי דאעדל"ת שבמקדש וזה מוכרח משום דאי פליג אדרבא וס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש א"כ אכתי תקשי לרב אשי ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח כו' דניתי עשה דאכילת פסח ולדחי לא תעשה דשבירת עצם אשר ממנה הביא ראיה רבא לומר דאעדל"ת שבמקדש ולומר דס"ל לרב אשי דטעמא דהתם משום דאפשר לקיים את שניהם ע"י גומרתא וכמו שהקשו התוס' ז"ל שם זה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לרב אשי לאומרו וכי היכי דאכפל רב אשי ליישב לברייתא דיקדש להיות כמוה הכי נמי היה לו ליישב ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ולומר דה"ט משום דאפשר לקיים את שניהם אלא משמע ודאי דרב אשי אזיל ומודה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו טעמא דברייתא דאחד עצם שיש בו מוח אלא דבא רב אשי לומר דאברייתא דיקדש קו' מעיקרא ליתא ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא שפיר מטעמא דיקדש עשה הוא זה הנראה בכונתם ז"ל וכן נרא' מדוקדקין דברי הרשב"א בשיטת כ"י שכתב וז"ל תרצו בתוס' ז"ל דלא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש כמ"ש בזבחים גבי אם פסולה היא תפסל ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח דלא אתי עשה דאכילת פסחים ודחי ל"ת דשבירת עצם עכ"ל והרואה שמ"ש ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח כו' הן דברים ללא צורך אלא נראה שכונתו היא למ"ש לומר דלא נימא דרב אשי דמשני התם אברייתא דאם פסולה היא תפסל משום דיקדש עשה כו' פליג ארבא וס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש אהא כתב דהא ליתא שהרי מייתי התם ברייתא דאחד עצם כו' דבההיא עכ"ל דטעמא הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכן נראה גם כן ממ"ש בס' כריתות סי' כלל זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ואי רב אשי פליג ארבא הי"ל לפסוק כרב אשי דבתרא הוא ובהכי ניחא לי מה שיש להקשות אסוגיא דזבחים מההיא דגרסינן בפ' אלו עוברים דמ"ד אמ"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע כו' לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התור' כולה א"ל רב אשי משום דהו"ל נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין כו' עד ור"ע מאי צריכי בשלמא אי כתיב רחמנא בחטאת לא ילפינן נזיר מיניה דחולין מקדשי' לא גמרי' לא לכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה יע"ש והשתא ק' כיון דרב אשי גופיה קאמר דה"ט דחטאת דלא אתי עשה ודחי ל"ת משום דיקדש עשה הוא א"כ היכי קאמר הכא בפסחים דלכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה הא אי כתיב בנזיר הו"א דגבי חטאת אתי עשה ודחי ל"ת להכי אצטריך קרא גבי חטאת וכמו כן ראיתי להרב המובהק יצחק בכר דוד ז"ל שהקשה כן בספר דברי אמת ד' נ"ו ע"ד אכן כפי מ"ש אין כאן מקום קושיא דודאי לרב אשי נמי אפי' אי לא כתיב יקדש גבי חטאת הוה ילפינן מנזיר ולא אתי עשה ודחי ל"ת משום שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדילפינן משבירת עצם אלא דמאי דקאמר רב אשי בזבחים היינו לומר דלפו' מאי דכתב השתא יקדש אין כאן מקו' קושיא דניתי עשה כו' משום דיקדש עשה ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא ברייתא דהתם אמנם ודאי ס"ל דאפי' אי לא כתי' יקדש אפ"ה לא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש כנ"ל נכון: האמנם הא ק"ל לתירוץ התוס' שכתב הרשב"א דטעמא דמתני' משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דא"כ למאי דס"ד התם דפריך אברייתא דאם פסולה היא תפסל כו' אדק"ל אברייתא דהתם ת"ל אמתני' דהניתן במתן ארבע דמקמי הכי וצ"ע ואיך שיהיה קו' הרב החינוך ז"ל מיתבא שפיר כמ"ש ומעתה אף אנו נאמר שכן דעת רבינו ז"ל ולעולם דס"ל כדעת ריב"א ובהכי יש לישב ג"כ מה שהקשה עוד הרב משנה למלך ז"ל הובאו דבריו בספר בני דוד ה' נזירות דנ"ח ע"ב אמ"ש הרשב"א ז"ל בריש יבמות דהאומר לאשה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונפלה יבמה לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בכה"ג כל שאינו עולה ליבו' אינו עולה לחליצה כיון שאין איסורו מחמת עצמה אלא דבר אחר גרם לה וכתב עוד וז"ל והר"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה והר"ז אינו עולה ליבום דבר תורה דקיימה עליה בלאו ועשה ואע"פ כן עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם לה ליאסר א"ד והקשה הוא ז"ל דלמה אינו דוחה שהרי נותן לשאלה כמ"ש בריש יבמות ומבואר מדברי הרשב"א שם לקמן דגריס כגירסתינו ע"ש שהניחו בצ"ע וכונת דבריו מבואר דאמתני' גופה דתנן בפרק ב"ש הנודר' הנאה מיבמה כופין אותו שיחלוץ לה לא ק"מ דאמאי אינה מתיבמת דליתי עשה ולדחי ל"ת ועשה הואיל ואיתיה בשאלה דאיכא למימר דאינה מתיבמת מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דמה"ט אפי' חייבי לאוין גרידא חולצת ולא מתייבמת כדאיתא בפ"ב דיבמות ד"ך אכן לדברי הרשב"א ז"ל שכתב דאינה עולה ליבום דבר תורה ק"ל שפיר והרב המחבר לא ירד לכונתו שם יע"ש ודוק אמנם לפי מ"ש הנה נכון דאיכא למימר דהרשב"א ס"ל כתי' התוס' בערובין דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ומה"ט לא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דבל יחל כיון שבא לו ע"י פשיעה ואע"ג דאיתיה בשאלה נמי לא דחי שהרי אפילו ל"ת גרידא דבעלמא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת אפי"ה כל בפשיעה לא דחי ומ"ש הרשב"א ז"ל דקיימא עלה בלאו ועשה לאו למימרא משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאפילו ל"ת גרידא נמי לא דחי כיון דבפשיעה אתי עליה אלא קושטא דמלתא קאמר ובחידושי הרשב"א ז"ל מכ"י מצאתי כתוב משום דקיימא עליה בלאו ולא עוד אלא מיהו הא ק"ל בדברי הרשב"א דמשמע דנודרת הנאה מיבמה דבר תורה עולה ליבום שהרי הנאת תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ואין בו אלא בל יחל מדרבנן ועיין בחדושי הרשב"א לנדרים דט"ו ע"ב וצ"ל דס"ל להרשב"א דמתני' סתמא קתני ואפילו באומר קונם גופך לתשמישך דמדאורייתא אסירא והשתא דאתינן להכי יתיישב ג"כ קו' הרב בעל משנה למלך ז"ל דהרשב"א ז"ל הכי ק"ל דמתני' סתמא קתני הנודרת הנאה מיבמה ומשמע בכל מיני נדר ואפי' נדרה על דעת רבים דליתיה בשאלה כלל דבהשתא הו"ל כשאר ל"ת דעלמא ובהכי ניחא מאי דק"ל תו דמאי ראיה מייתי הרשב"א מההיא דהנודרת הנאה דהתם שאני דעולה ליבום מקרי שהרי בידה לאתשולי עלי' וחזייא ליבום משא"כ באומר ע"מ שלא תנשאי לפ' והיה נראה לי שדעת הרשב"א ז"ל דאפילו נשאל על הנדר לא חזייא ליבום כיון דבשעת נפילה לא חזיא ליבום דומייא דאחות אשה שאינה מתייבמת אפילו מתה אשתו אח"כ ולא דמי לאשה שהיתה נדה כשמת בעלה שכתב הרא"ש בריש יבמות דנידה שאני דאסורה לכל ולא דמייא לעריות שאינה אסורה אלא ליבם אבל בנודרת הנאה מיבמה כיון שאינה אסורה אלא ליבם הוי דומיא דעריות ושוב ראיתי להרשב"ץ בח"ב סי' ר"ס שכתב בפשיטות דהנודרת הנאה מיבמה ונשאל על השבועה דמתייבמת ע"ש ודוק אחר זמן רב מצאתי להרשב"א בחי' לנדרים פ"ב דט"ו ד"ה הא דאמר ישיבת סוכה שכתב וז"ל וא"ת ליתי עשה ולדחי ל"ת כו' וי"ל דנדרים עשה ול"ת הם כו' יע"ש הנה מבואר שדבריו הן הן דברי הר"ב החינוך ומעתה אזלא לה תירוצא דכתיבנא ולכן היותר נכון אצלי ליישב ע"פ מ"ש התוס' פרק אלו מציאות ד"ל ד"ה הא אין עשה שהקשו וז"ל וא"ת הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הנ"מ ל"ת השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדאמרי' פ"ב נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דכהנים כו' וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמרינן בפרק שלוח הקן דעשה דמצורע הוה דחי עשה ול"ת דשלוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפי' אינו שוה בכל כו' וכ"כ הריטב"א ז"ל בריש יבמות א"כ איכא למימר דה"נ ס"ל להחינוך והרשב"א ז"ל דכי אמרינן דעשה דמצורע דחי ל"ת ועשה דנזיר הואיל ואיתיה בשאלה היינו דוקא עשה דמצורע דחמיר אבל עשה דעלמא לא דחי ל"ת ועשה אפילו דאיתיה בשאלה ודרך אגב ראיתי להרב בעל ח"ה שכתב בדברי התוס' הללו וז"ל טעות קא חזינא הכא דאם כן ל"ל למימר בפ' שני נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפי' שוה בכל כשילוח הקן דחי ובהדיא אמרינן בפרק שלוח הקן דלא הוה דחי אלא עשה דשלוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמיה כו' ומשני סד"א גדול השלום וליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' פ"ק דיבמות דף ה' ד"ה ואכתי כו' שהקשו שם כקושיא דהכא ותירצו כתי' דהכא וסיימו וז"ל ובשמעתין הוה מצי לדחויי דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דחי דאפי' עשה כי האי לא נגמר מהכא דלדחי כו' עכ"ל הנה מבואר שהתוס' ז"ל כבר הרגישו בעצמן ממה שהקשה הרב ח"ה ז"ל וניחא להו מטעמא דבלא"ה דחי שפיר וההיא דפרק שלוח הקן איכא לדחויי דס"ל דודאי למאן דמסיק סד"א גדול השלום תו לא צריכנא לאוקמה כגון שנטלה ע"מ לשלחה אלא משום דמר בר רב אשי מעיקרא תריץ יתיב כגון שנטל' ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה איכא והוא ס"ל דאתי עשה ודחי עשה ולבתר כי פריך עליה מאי אולמיה כו' משני שפיר אאוקמתא דמר בר רב אשי גופיה סד"א כו' וליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן ולעולם דלה"ט אפי' עשה ול"ת נמי הו"א דלדחי וכיון דבעלמא לא אתי עשה ודחי עשה ואפ"ה עשה דמצורע דאלים הו"א דלדחי ה"נ י"ל דמהאי טעמא הוה דחי עשה ול"ת אע"ג דבעלמא לא דחי: האמנם מצאתי להתוס' ז"ל בזבחים דל"ג ע"ב ד"ה לענין מלקות שכתבו שם כדברי הרב ח"ה ז"ל וז"ל וא"ת והא עשה דמצורע דאלים משום שלום הבית ודחי עשה אפ"ה עשה ול"ת לא דחי כדאמרינן בפרק שלוח הקן למה לי שנטלה ע"מ לשלחה ומ"מ לדאתאן עלה נראה שדברי החינוך ז"ל אינן מתישבין דאכתי ק' דמה יענה הרב החינוך למאן דס"ל פ"ק דמ"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו וכן פסק הרמב"ם ז"ל דע"כ לדידיה צ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה קיל דאיתיה בשאלה ואפי' עשה דעלמא שהרי מצורע נמי ליכא שום אלמות כיון דמותר בתשמיש ואפ"ה דחי וא"כ אכתי תקשה להך מ"ד מתני' דנדרים דקתני קונם סוכה שאני יושב כו' ושוב מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נזיר פ"ב נזירין דף נ"ח שהקשו שם משם הרב עזריאל כקו' התוס' דפרק אלו מציאות ותירצו כתירוצם ז"ל דעשה דמצורע שאני דאלים משום שלום הבית וסיים וז"ל ואפי' למ"ד במ"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו איכא קצת שלום הבית דקודם תגלח' שהוא משולח חוץ לשני מחנות אעפ"י שהוא מותר בתשמיש המטה לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה אלו דבריו יע"ש ובהכי יש ליישב דברי החינוך ז"ל וכמבואר: ואולם המעיין בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דיבמות יראה בהדיא דלא שמיע ליה כדברי הרב עזריאל ז"ל ולעדתו ז"ל אזלה לה להך תירוצא ודוק כי על כן לדידי חזי לי ליישב עיקר קו' הרב משנה למלך ז"ל במה שיש לדקדק על קו' הרב החינוך ז"ל דנראה דקו' מעיקרא ליתא שהרי בפ"ב דנדרים דף ט"ז פרכינן אמתני' דקתני אמר קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור ובשבועות מותר מ"ש נדר דכתי' לה' דמשמע אפי' יש בנדרו ביטול מצות ה' שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה כלומר דלה' דכתיב אכולהו קאי ומשני הא דאמר ישיבת סוכה כו' יע"ש ופירש הרא"ש והר"ן והרשב"א ז"ל דהיינו לומר דסברא הוא דלה' לא קאי אלא אנדר דסליק מיניה משום דהוי מתסר חפצה אנפשיה יע"ש ואם כן מה מקום להקשות עוד דליתי עשה דסוכה ודמצה ולדחי ל"ת דבל יחל מאחר דגזרת הכתוב הוא מדכתיב לה' ולפחות איכא למדרשיה לנדר דסליק מיניה והנראה לישב דבריהם כלפי מה שראיתי להתוספות ז"ל פרק דם חטאת דף הנזכר ד"ה ניתי עשה שהקשה מעין קושיא הלזו דמאי פריך התם דליתי עשה דאכילת פסחים ולדחי ל"ת דשבירת עצם הא גזרת הכתוב הוא כדנפ"ל מקרא דועצם לא תשברו בו דאמור בפסח שני ותרצו דהכי פריך דנגמר מהכא דאין עשה דוחה ל"ת בעלמא דאדילפת מכלאים בציצית לקולא לילף משביר' עצם לחומרא ואהא משני דמהכא ליכא למילף משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עכ"ל וא"כ נראה דהיינו דק"ל להרשב"א והרב החינוך ז"ל דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דבל יחל וליכא למימר דגזרת הכתוב היא דא"כ אדנילף מכלאים בציצית לקולא לילף מהכא לחומרא ואהא תירצו שפיר דמהכא ליכא למילף בעלמא משום דנדרים עשה ול"ת הוא וא"כ מעתה אין מקום למה שהקשה הרב משנה למלך ז"ל מההיא דאמרינן דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה דהכא שאני דגזרת הכתוב היא דאפי' דנדרים איתנהו בשאלה אפי"ה חיילי כדנפ"ל מקרא דלה' גם אין להקשות דהיכי אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל דאיתא בשאלה נילף מנדרים דאע"ג דאיתנהו בשאלה אפי"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה דהתם גבי מצורע לאו מסברא הוא דאמרינן הכי אלא מקרא כדנפ"ל התם מראשו וגזרת הכתוב היא זה נראה לי אמת ויציב:
ודע דלסברת ריב"א ז"ל שכתבנו לעיל הלא מראש דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה מלקא לא לקי ק"ל מהא דגרסינן פרק אלו מציאות ד"ל ע"ב ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות כו' לכך נאמר והתעלמת מהם ופריך למאי אצטריך קרא אלימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כו' והשתא לדעת ריב"א ז"ל מאי קושיא אימא דאצטריך קרא דוהתעלמת לאשמועינן דכהן והוא בבית הקברות ליתיה לעשה דהשבת אבידה כלל ונפקא מינה דאם עבר ונכנס לבית הקברות לוקה עליו משום טומאה דאי לאו דמיעטיה קרא אע"ג דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ מלקא לא לקי להכי אצטריך והתעלמת וכה"ג נמי קשה מהא דפריך התם דל"ב אברייתא דקתני מנין שאם אמר לו אביו הטמא או אל תחזור אבידה שלא ישמע לו שנאמר איש אמו כו' טעמא דכתב רחמנא אני ה' הא לא"ה הו"א צייתא ליה ואמאי האי עשה כו' ומאי קושיא אימא דאצטריך קרא לאשמעינן דאם אמר לו אביו הטמא ליתיה לעשה כלל ואם עבר ונטמא לוקה עליו ועיין בתוס' שם ד"ה הא כו' מה שהקשו שם ותרצו דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יע"ש וא"כ אף אנו נאמר כן על קו' דידן ועוד אפשר לומר דתלמודא התם לאו אקרא פריך דלמאי הלכתא כתביה רחמנא דהאי ודאי לא קשיא כמ"ש אלא אתנא דבריי' קפריך דקתני פעמים שאתה מתעלם כיצד כו' לכך נאמר והתעלמת דמשמע דאי לאו קרא דוהתעלמת היה חייב להחזיר וכן נמי בברייתא דהתם דקתני מנין שאם אמ"ל אביו שלא ישמע לו דמשמע דאי לאו קרא דאני ה' הו"א דחייב לשומעו ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא ועיין מ"ש רבינו ז"ל פי"ג מה' שחיטה ה' י"ט וז"ל אסור ליטול אם על הבנים ואפי' לטהר את המצורע כו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ונראה שאין מכאן ראיה דס"ל שלא כדעת ריב"א דהתם ה"ט משום דגלי קרא תשלח אפי' לדבר מצוה כדאיתא התם ועיין במ"ש ה"ה ז"ל פי"א מה' גזילה דח"י שמדבריו שם נראה בהדיא שחולק על ס' ריב"א ז"ל כמו שיראה המעיין ודוק:
טעם המלך

א) בדברים אלו צריך אני לכבוש את ניב שפתי כי הלא רשומי דברים בעלמא אנכי מציין פה והרבה דברתי בענינים האלה לא יספיקו גליונות הרבה. ואולם אחת אחקור ואותו אדבר לפי מה שאמרי' ש"ס פסחים (ל"ח ב') דהיינו טעמא דאין אדם יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר כי מצה הראוי' לשבעה בעינן. ולפי נושא הזאת לא מצינו היתר לצאת ידי חובת אכילת מצה בכל מצה של איסור ונפלה כל הקושי' וצדדי היתר. דאף אם בכזית ראשון יש היתר לאכלה מפאת דחית העשה הא עכ"פ אין יוצא בה כלל וכלל לפי שמצה זאת אינה ראוי' לכל זי"ן. ומה לי רקיקי נזיר ותודה שאין יוצאין בה לפי שאח"כ נעשין נותר. ומה לי איסור אחר ובאמת מעודי עד היום הזה עמדתי בזה על דברי הירושלמי שהביא הרב פה (שמה) דהקשה אמאי לא אכלו ישראל מצה של חדש. דלפי דברינו אין אדם יוצא כלל וכלל במצה של חדש לפי שאינה ראוי' לכל זי"ן ימי הפסח. ואולם במצה של חדש. יש לפקפק קצת דהא מצה זו מותרת עכ"פ לאחר הבאת העומר. או למ"ד שהאיר המזרח מתיר. וכן מצה של טבל שאמרי' בש"ס פסחים (ל"ו ב') דאינו יוצא בה וילפי' לה מקרא מההיקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' ולפי דברי הא בלא"ה אינו יוצא לפי שאינה ראוי' לזי"ן וגם בזה יש לחכך דזה מקרי ראוי לזי"ן כיון דיכול להפריש ממנו התרומה. וא"כ ה"נ גבי נדר שעומד עליו הרב פה דיש לצדד ולומר לכאורה לפי שאינה ראוי' לזי"ן אינו יוצא בה. ומתחלה קושי' הרב בעל החינוך לאו קושי' היא במצה אלא דיש לדחות נמי הא ראוי' לזי"ן היא לפי שיש היתר בשאלה א"כ מקרי ראוי' לזי"ן. ואף שאין נשאלין בי"ט וגם אין מפרישין תרומות ומעשרות בי"ט ולפ"ז אינה ראוי' ליום ראשון ולאו ראוי לכל זי"ן נקראת הא דבר זאת אינה אלא איסור דרבנן ומן התורה ראוי' לז' מקרי. וא"כ אתי' עשה דמצה ודחי ל"ת ואולם גבי מצה של חדש עדיין לבי מהסס בין למ"ד הבא' העומר מתיר בין למ"ד האיר המזרח מתיר. מ"מ הרי בי"ט א' של פסח אסור כל היום במצה זאת של חדש ולא מקרי ראוי' כיון דחסר יום ראשון דוק. וגם דבר זאת כיון דאינו יכול להפריש. ולשאול על נדרו מדרבנן יש לפקפק ולומר דעכ"פ לא מקרי ראוי' לזי"ן. דכיון שאינה ראוי' הוא. אינה ראוי' מקרי מה לי מדאוריית' מה לי מדרבנן ובאמת נקשרו דברים אלו בפלוגתת ר"מ ור"י בסוכה (כ"ג א') דר"י פוסל בסוכה העשוי' ע"ג בהמה. כיון דאין עולין ע"ג בהמה בי"ט לא הוי ראוי' לזי"ן וסוכה הראוי' לזי"ן בעינן. ור"מ מדאורייתא מחזי חזי. הרי חזינן דאית לי' לר' יהודה עכ"פ כיון דהשתא גזרי רבנן דאין עולין ע"ג בהמה הוי אינו ראוי' לז' כי מה לי שאינה ראוי' מדאורייתא מה לי דרבנן סוף כל סוף אינה ראוי' הוא ועיין ב"ש באה"ע סי' כ"ח גבי חיטי קורדנייתא ובעניותינו פ"ג מהל' מכירה הל' ח' ובמ"ש רבינו שם עייש"ה וגם במ"ש רבינו הל' לולב לענין אי קני אתרוג בקנין דרבנן אי יוצא בו בי"ט ראשון. ועיין במ"ל פ"ז מהל' תרומות. והרבה הי' לי לדבר בעניי ואולם אשים לפי מחסום ואין אנכי רוצה לצאת פה מגדר הקונטרס. כי אין פה המקום לאסוף. ונחזור לענינינו דה"נ בענין שלפנינו כיון שאינו יכול לאכול בי"ט ראשון. מה לי מדאורייתא מה לי מדרבנן. ואולם באמת כל זאת למ"ד דדריש מצה הראוי' לז' בעינן אמנם הרי ברייתא אחריתא לא דריש הכי וקאמר שם דלכך אינו יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן וליכא דהכא שימור לשם תודה ורקיקי נזיר הוי עיין היטב בסוגי' דפסחים שברייתות חלוקות הוי ואמרתי שברייתות אלו ר"א ורבנן היא דר' אליעזר בסוכה (כ"ז ב') לא דריש סוכה הראוי' לז' בעינן ורבנן בעינן סוכה הראוי' לז' ועיין בט"ז (א"ח סי' תרל"ז סק"א) ובחדושי אמרתי דיש לפ' בזה כונות הירושלמי הובא בכל הפוסקים ובתוס' שבועות (כ"ד א') ד"ה אלא הן. שאמר הירושלמי אם אמר שבועה שלא אוכל מצה שלא אשב בצל סוכה אסור לאכול מצה בלילה ראשונה של פסח ואסור לישב בצל סוכה ומזה רצו הפוסקי' להוציא דשבועה חל בכולל אפי' לבטל המצוה וכן דעת כל הפוסקים ורציתי לומר דאין ראי' מזה אלא י"ל כונה אחרת בדעת הירושלמי והיינו טעמא כיון שאמר שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל סוכה וא"כ נאסר עליו מצה של רשות וסוכה של רשות ולפ"ז לכך נמי אסור מצה של מצוה וסוכה של מצוה (שמו) דכיון דאסור לאכול מצה אחרי שיצא בה. ולישב בסוכה אחרי לילה ראשונה וא"כ מצה זו וסוכה זו לא הוי ראוי' לז' ולכך נמי אסור לאכול כזית הראשון ואסור לישב בצל סוכה בלילי חג סוכות. דאינו יוצא כלל וכלל בזה כיון דלא הוי ראוי' לז' ולא מצד ששבועה חל בכולל אלא לפי שאינו יוצא בסוכה ומצה זו ואמרתי בזה דקדוק צח ונכון בירושלמי דלפי ייעוד הזה נכון הוא דירושלמי בכונה נקט דוקא שתי מצות אלו מצה וסוכה. ולא נקט שאר מצות שופר לולב תפילין וכדומה. ולפי ייעוד וכונה שלנו בדעת הירושלמי דוקא ב' מצות אלו נקט דגבי שתיהן דרשי' שבעינן ראוי' לז' מצה הראוי' לז' וסוכה הראוי' לז' אבל גבי שאר מצות לא מצינו כן. ואולם כאשר פתחתי הירושלמי ועיינתי בו ראיתי לשון הירושלמי כן הוא. ע"ד דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' והיינו שהירושלמי הביא מקדם פלוגתת ר' יוחנן ור"ל אי אמרי' גבי שבועה איסור כולל כלל וכלל. וכמו שפליגי בזה בבבלי שבועות (כ"ג ב') וע"ז אמר על דעת דר"י שבועה שלא אשב כו' ומשמע בהדיא דמצד כולל נגע בי' ושפיר הוציאו הפוסקים מזה דאמרי' כולל לבטל המצוה. אמנם הדברי' עכ"פ נכונים מצד עצמותן אי אמרי' דבעינן סוכה ומצה הראוי' לז' אין אדם יוצא במצה של איסור וסוכה של איסור דאינן ראוין לז' הן והרבה אמרתי בזה בחדושי ועיין פארה אחת קטנה מזה מה שכתבנו בעניותן פ"ו מהל' חו"מ הל' א' בגליון דברי רבינו שם:
ובמה שכתב רבינו דיש לומר דלכך לוקה ולא אמרינן דעשה דוחה ל"ת כיון דהוי עשה ול"ת ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולוקין על הלאו כדעת הריב"א דס"ל דאלים ללאו ואפילו הלאו אינו נדחה הנה לא אחדול טוב מלהזכיר דבר נחמד ונעים אשר מצאתי כתוב בגליון הרמב"ם הל' שופר מדודי זקני הרב המופלא מוהר"ר דוד ייטלש זללה"ה שהביא ראיה דלא כריב"א והוא שאמרי' פסחים (פ"ג ב') ושבת (כ"ד ב') דאין שורפין קדשים בי"ט והקשה הש"ס וניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני חזקיה מדכתיב בקר ללמד ליתן בקר שני לשריפתו. אביי אמר עולת שבת בשבתו. רבא אמר הוא לבדו יעשה לכם רב אשי אמר משום דהוי עשה ול"ת עייש"ה ובאמת תימא על כל אלו וכי המה לא ידעו שי"ט עשה ול"ת ועוד הא רבא גופיה מתרץ ליה הכי בביצה (ח' ב') י"ט עשה ול"ת הוא וקשיא רבא אדרבא וכבר עמדו בעלי תוספות בזה ודחקו עייש"ה אמנם אי אמרינן לא כריב"א לק"מ (שמו) דודאי כולהו אמוראי נמי סבירא להו כן די"ט הוי עשה ול"ת. אלא לפ"ז עכ"פ העשה דוחה ללאו דל"ת כל מלאכה ואי עבר ושרף אין לוק' על זה ולכך למדו המה כל אחד ואחד בשיטתיה דאין שריפת קדשי' נוהג כלל בי"ט ולא הוי עשה ואי עבר ושרף לוק' דלא קיים לעשה. וא"כ ל"ק דרבא אדרבא עיין בזה כי נכון הוא: ואגב ארחין אזכיר דבר חריף מה שאמרתי עוד בענין הזה. והוא לתרץ קושיא חמורה הקשה אותה כבוד ידידי ומחו' הרב המאור הגדול המובהק המופלג מוהר"ר אלעזר נרו פלעקלש דמו"ש דקהלתינו יע"א בדברי רש"י מנחות (ס"ו א') שאמרי' שם ר"ש ב"א אומר כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות. וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאכול שבעה מן החדש אתה יכול לאכול ששה מן החדש. וכתב רש"י בד"ה מצה וז"ל שלמחר יקריב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצא מבטל מקרא הזה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו עכ"ל. והקשה כבוד הרב נרו מדוע לא נקט רש"י רבותא יתיר' דאם חל פסח בחד בשבת נמצא שלא תאכל מצה חדש כלל וכלל. ועי' בזה כי צ"ע לכאורה. ואמרתי בישוב הדבר דהנה אמרי' בפסחים (כ"א א') תניא כותיה כו' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצר' לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מ"ט הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ופרש"י הוה דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכל מצות עיי"ש היטב. והנה ודאי דהאי כללא דבר שהיה בכלל כו' הוי א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ואין הצדוקין מודין בזה. ולפ"ז הצדוקים ס"ל דדוקא ביום השביעי שהוא עצרת רשות בידו לאכול מצה. אבל כל ששת ימים חובה הוא לאכול מצה והנה בא ללמד על עצמו ולא על הכלל כולו. והנה לפ"ז הצדוקים סוברין דכל ששת ימים הראשונים מותר לאכול מצה מן החדש. לפי שהוא חובה ואפשר דס"ל עשה דוחה לל"ת ובפרט דלפ"ז הוה עשה שלאח"הד. ולפ"ז יש לפרש המקרא כמו שמפרש רשב"א במנחות ואפ"ה אין ראיה נגד כת הצדוקים ואדרבא יש לסיוען מזה חלילה כי הכי פרושא. שבעת ימים תאכל מצה. וכתיב ששת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש. אתה יכול לאכול ששה מן החדש. והיינו כי ששה ימים הראשונים יכול לאכול מצה מן החדש לפי שהוא חובה ואף אם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת ואין מביאין העומר לדעת הצדוקים עד כלו' ימות הפסח. אפ"ה יכול לאכול ששה מן החדש כי לפי שהוא חובה ועשה דוחה לל"ת דחדש. אבל ביום השביעי שהוא רשות ועדיין העומר לא נקרב אסור לאכול מן החדש אלא מן הישן ואולם זה ליתא. הכי כל פעם ופעם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת והלא רוב השנים אינם חלין כן. ולפ"ז אי אפשר לומר כפירושן. דהא אם חל למשל בשני בשבת א"כ כל שבעת ימים יכולין לאכול מן החדש. כי ששה ימים הראשונים והמה ב' ג' ד' ה' ו' ז' יכולין לאכול מן החדש לפי שהוא חובה. ויום האחרון הוא יום א' נמי מותר לאכול מן החדש דהרי ביום הזה שהוא ממחרת השבת כבר הקריבו העומר ומותר לאכול מן החדש שאין כאן איסור כלל וכלל. וע"כ איפכא כדעת החכמים והיינו שבעה מן הישן וששה מן החדש וטעמי' כי ביום הראשון אסור לאכול חדש לפי שלא נקרב העומר ואין כאן עשה כלל וכלל רק בלילה הראשונה. וממחרתו שהוא התרגום של ממחרת השבת ולא שבת בראשית כדע' הצדוקין מקריבין העומר ומותר לאכול חדש עד יום האחרון ואף שכל אלו רשות. ומוכח מזה שלא כדעת הצדוקים. דהא לדידהו אי אפשר לומר כן דאי חל יום ראשון של פסח בשני בשבת נמצא מבטל מקרא זה לפי שלפ"ז אי אפשר לאכול מן החדש עד יום א' האחרון של פסח. ואינו אוכל אלא יום א' בלבד. וא"כ נחה ושקטה קושי' ידידי הרב נרו דבכונה נקט רש"י המשל מיום שני בשבת. דמיום ראשון אין ראי' דבכה"ג אומרין הצדוקים שהפי' יכול להיות איפכ' כאשר בארנו ורק נסתרי' ממה נפשך בגונא אם חל יום הראשון של פסח ביום ב' ונאמנים דברי רבינו רש"י ז"ל דלא לחנם נקט כן וכל מעיין בצדק בעיניו יראה ובלבבו יבין שמתורץ בזה קושי' תוס' במנחות (ס"ו א') ד"ה כתוב א' אומר כו' אלא שלא רציתי להאריך בזה: והני זוגי דרבנן ה"ה ידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוה' בצלאל רנשבורג ני' וידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוהר"ר איסרל ליסא נרו כוונו שניהם יחד לסתור הקושי' שהביא הרב בשם מהר"א צמח לפי' תוס' והר"ש בדברי הירושלמי דהמה מפרשים כונת הירושלמי במה שאמר דכתוב בצדו דוחה דאין כתוב בצדו אינו דוחה. כתוב בצדו היינו אחר מתן תורה ואינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה. ועל זה הקשה מהר"א צמח דזה לא יתכן שהרי אמרי' בירושלמי פ"ק די"ט אמתני' דמודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה כו'. ואמרו הני צנתרי זהב. דלק"מ דכונת הירושלמי ברורה דל"א עשה דוחה ל"ת אלא שניהם נאמרו בזמן אחד או קודם. או לאחר הדבור ולא בעינן שיהיו סמוכין ממש כעשה דגדילים ולא תלבש שעטנז אבל אם העשה נאמרה קודם הדבור. והלאו לאחר הדבור. או איפכא. אם העשה הוא לאחר הדבור והלאו קודם לא נקראין כתוב בצדו. ואין הל"ת שנאמרה קודם הדבור נדחית מפני העשה שלאחר הדבור. כמו שאמרי' שאין הלאו לאחר הדבור נדחית מפני העשה קודם הדבור. וכן כ' רבינו הגדול בחדושיו לפסחים בצל"ח בדף צ"ו בתוס' ד"ה אבל אתה כו' עייש"ה. ולפ"ז הרי כונת הירושלמי פה נכונה דהא עשה דכיסוי לאחר הדבור נאמרה. והלאו דכל מלאכת עבודה לא תעשה קודם הדבור נאמרה בפ' בא. והרב מוהר"א ליסא נרו הוסיף עוד ראי' מהאי דאמרי' בירושלמי שלהי פ"ג דנדרי' בעשה דמילה שדוחה צרעת. שקרי' לי' אינה כתובה בצדה. אע"ג דנשנית לאחר הדבור. כיון דעכ"פ נמי נשנית קודם הדבור תו לא מקרי כתובה בצדה עיי' בזה היטב כן היה דבריהם בקצרה. ואולם אנכי פקפקתי בזה כבר על דברי רבינו בצל"ח דא"כ קושי' הש"א בתשובה סי' צ"ו מהאי דפ"ק דיבמות דאמרי' שם מה לכולהו שכן ישנן לפני הדבור. במק"ע ואין שייך תרוצו שם לפי' זו. דאין מעלה וגריעותא בזה. ועוד באמת לפ"ז עכ"פ יהיה מוכח שש"ס דילן חולק. דהא ש"ס דילן פריך נמי בריש ביצה קושי' הירושלמי שידחה עשה דכיסוי ל"ת די"ט ואמרי' שם אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומה לי לזה. הא הוי ל"ת שלפני הדבור. והרב מוהר"א נרו רצה לקיים דבריו. דש"ס דילן על שאר ימים טובים קאי דהוי ל"ת שלאחר הדבור. והירושלמי בפסח קאי דהוי ל"ת שלפני הדבור. ומה מאוד מן הדוחק בזה. ועיי' בכל זה ובש"א סי' צ"ו היטב שהרגיש נמי בקושית מהר"א צמח והבוחר יבחר. ועיין פסחים (פ"ג ב') שבת (כ"ד ב') מפלפל הש"ס לענין שריפת קדשים ואי דוחה ל"ת די"ט והנה לכאורה שרפת קדשי' הוי עשה שלפני הדבור דמקרא והנותר ממנו עד בקר בפ' בא כתיב ואף שבויקרא ז' כתיב נמי ביום השלישי ישרף למלתי' הוא דאתי' כדדרשי' ריש פסחים (ג' א') ודאי מהאי דפסחים (פ"ג ב') ל"ק דשם בפסח איירי והוי ל"ת נמי קודם הדבור אבל בשבת דאיירי בשאר י"ט הא הוי ל"ת לאחר הדבור קשי' קצת: וכמו כן הערה להקשות הרב מו"ה בצלאל נרו על הא דהקשו תוס' בכמה מקומות ליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה ל"ת דלא תהיה קדשה. ועיי' בתוס' חגיגה (ג' א') והא עשה דפ"ו הוי עשה שקודם הדבור ולאו דל"ת קדשה לאחה"ד נאמר. ועיין ביצה ד' ועיי' אלי' רבה ריש סי' תצ"ה מ"ש בשם ספר יראים. ועיי' בכל זה כי עת לקצר:
מעשה חושב

(שמג) הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז"ל שלא כדעת ריב"א שכ' התוס' כו' וזה שהרב החינוך ז"ל כו'. אני תמה על הוכחה זו הן אמת דקושיא זו שהביא הגאון המחבר כאן בשם ס' החינוך וגם התירוץ הביאם השואל בתשובת הרשב"א ח"ג סי' שמ"ג בשם התוס' אלא דהשואל הקשה עליהם מנזיר ומצורע דאמרינן דעשה דגילוח דוחה לל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה [ומהתימא על מאור עינינו המל"מ ז"ל בפ"ד ועל הגאון המחבר כאן שנעלמה מהם התשובה הזאת] אבל מ"מ מעודי תמהתי דהקושיא מעיקרא ליתא שהרי בפירוש אמרינן בסוגיין דבנדר משום דמיתסר חפצא עלי' ילפינן מקרא דכי ידור נדר לד' שאפילו לד' דהיינו לדבר מצוה נמי לא יחל דברו וע"ש וא"כ הרי א"א לומר דליתי עשה וידחה לל"ת דא"כ קרא למאי אתא שהרי לעולם נימא דהעשה דוחה לל"ת ולפ"ז הא שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דאם אכל או ישב לוקה כיון דגזיה"כ הוא דאינו דוחה וא"כ הא שפיר מצי הרמב"ם למיסבר כהריב"א ז"ל: ואין להקשות דאי הרמב"ם כהריב"א ס"ל א"כ קשה עד דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לל"ת נילף מנדר לדבר מצוה דאינו דוחה דהא ליתא משום דשאני נדרים דמתסר חפצא הוא משא"כ בכל הל"ת שבתורה דאיסורי גברא נינהו ומש"ה לא אמרינן כן בשבועה לבטל המצוה דנימא דאפילו לד' לא יחל דברו דמשום דשבועה הוי איסור גברא ככל לאוי תורה א"א למדרש הכי שיבטל המצוה בשביל השבועה דהא אמרינן בעלמא דעשה דוחה לל"ת דמכלאים בציצית ילפינן לה וכלאים נמי איסור גברא הוא וכיון שכן א"א למדרש גבי שבועה הכי דאפילו לד' לא יחל. ולפ"ז תו אין סתירה בדינא דדחי' מלאו דכלאים ללאו דבל יחל ודו"ק: והנה בחידושי הארכתי בזה משום דאכתי קשה למאי דאיתא בירושלמי הביאו הרי"ף שלהי פסחים בנשבע שלא יאכל מצה או שלא לישב בצל דאסור לאכול מצה ולישב בסוכה מטעם כולל וקשה דאמאי אין העשה דוחה לל"ת דהא ל"ת דשבועה איסור גברא הוא. ועיין מ"ש לקמן בדף וי"ו ע"א על הגליון בד"ה לכאורה תמוה כו' ודו"ק:
(שדמ) דבהדיא אמרינן כו' דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר כו' וכ"ת שרבינו נתן טעם אחר בספ"ז מהלכות נזירות לנזיר שנצטרע כו' היינו דכיון שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו הרי אינו קדוש ובטל המעשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת ע"כ ותמהני דהרי הרמב"ם בריש הלכות נזיר מונה שם גם המ"ע דכל היוצא מפיו יעשה מלבד העשה דגדל פרע שער ראשו וא"כ ניהו נמי דכיון שנטמא הנזיר בצרעת בטל העשה זו דגדל פרע מ"מ הא עדיין נשאר העשה דכל היוצא מפיו יעשה וא"כ אכתי נשאר ל"ת ועשה זו והרי הקושיא במקומה עומדת דאמאי דחי הא הוי ל"ת ועשה. ועיין מ"ש מו"ז רבינו התיו"ט זצ"ל במשנה ה' פ"ו מנזיר בד"ה בתגלחת מצוה כו' ולא ירדתי לסוף דעתו של מו"ז התיו"ט זצ"ל שלא העיר שם להקשות כן על הרמב"ם ז"ל: והא דהרמב"ם ז"ל לא נקט טעמא דהש"ס דאיתי' בשאלה י"ל כמ"ש בחידושי דניחא לי' טפי בטעמא דידי' כדי ליתן טעם גם בנזיר שמשון או במדיר את בנו בנזיר (למ"ד דמצי להדירו אף לאחר שיגדל) דשניהם אינם בשאלה במת אביו. עיין מל"מ פ"ג הלכה י"ג מנזירות: אלא דקשה אמאי לא יהיב הש"ס טעמא דכתב הרמב"ם ז"ל ועכ"ר צ"ל משום גילוח נתק דילפינן מוהתגלח דאפילו נזיר מגלח הנתק והרי נתק בימי הסגר כשלא פשה ולא נולד בו שער צהוב או שחור דמגלח סביבות הנתק אינו טמא וימי הסגרו עולין לו. וא"כ הא אית בי' נמי עשה דקדוש יהי' ואפ"ה אתי עשה דגילוח ודחי לל"ת ועשה דנזיר ועכ"ר דהיינו טעמא משום דאיתי' בשאלה: אמנם בנזיר שמשון או במודר בנזיר עפ"י אביו שהוצרך לגילוח נתק בימי הסגרו דלית בי' לא טעמא דהש"ס ולא טעמי' דהרמב"ם ז"ל שהרי ליתי' בשאלה וגם אית בי' עשה דקדוש יהי' וכנ"ל צ"ל דעשה דגילוח הנתק לא דחי לל"ת

י

כיצד אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו'. כתב מרן ז"ל בריש פ"ב דנדרים קונם שאני ישן כו' וכתב הר"ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו"ד משום דנדרים מתפיס חפצה אנפשיה תנא בלשון שאני כו' עכ"ל הנה התוס' ז"ל בפ' אע"פ דנ"ט ע"א ד"ה קונם שאני עושה לפיך כתבו וז"ל אפי' אי גרסינן קונם שאיני עושה לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר ע"כ וראיתי להרב נתיבות משפט דף ר"ז ע"ב שהקשה שדבריהם סותרים אמ"ש בספ"ק דנדרים וז"ל שם באומר ידי לעושיהן וא"ת ת"ל דמע"י דבר שיש בו ממש הוי כדמוכח בכתובות דאם אמר קונם מע"י לפיך דחייל לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וי"ל דאה"נ ומשום אינך נקט הך שנוייא אכולהו ועוד דאיכא מע"י שאין בו ממש כגון שלא אתן תבן לפני בקרך עכ"ל הרי דשם כתבו דשלא אתן תבן הוי מע"י שאין בהם ממש וא"כ מ"ש קונם שלא אתן תבן לפני בקרך ע"כ הוה מדרבנן כדמשני רבינא בפ"ב דנדרים אמתני' דקונם שאיני ישן וכאן אדרבא הביאו ראי' דאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש מההיא דשלא אתן תבן דמשמע להו דמדאורייתא קאמר עכ"ל והניחה בצ"ע. ולע"ד נראה שדבריהם לא סתרי כלל שכפי הנראה מדבריהם דהכא ודאי שדעתם ז"ל הוא כמ"ש ברפ"ק דנדרים בשם ר"י וז"ל ועוד אומר ר"י דבגמ' משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו"ד לא קרינן בזו דבר שאין בו ממש ולא דמי לאיני ישן דאמרינן לקמן דדבר שאין בו ממש הוא דהתם אין ממש בשינה אבל הכא במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו שאינו אוכל עכ"ל וכ"כ הרב עצמו שם יע"ש ואם כן היינו מ"ש הכא דאפי' גרסינן שאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש כיון דאיירי במעשה שיש בו ממש הוי כאומר קונם העשיה שאיני עושה לפיך ומתרצינן דבוריה הכי ואהא הביאו ראיה מההיא דקונם שלא אתן תבן לפני בהמתך דאע"ג דבנתינה גופה אין בו ממש כמו שכתוב בנדרים אפי' הכי כיון שמזכיר החפץ דהיינו תבן ובתבן יש בו ממש מתרצינן לדבוריה דהכי קאמר קונם תבן עלי לנתינתו וכמ"ש בההיא דישיבת סוכה עלי וא"כ ה"נ כיון שמזכיר עשיה דהיינו חפץ ובעשיה יש בו ממש מתרצינן דבוריה דה"ק קונם העשיה שאיני עושה ומש"ה קתני במתני' דיפר משום מע"י שיש בהן ממש משא"כ בההיא דפ"ק דנדרים דהתם אמתני' דידי עושות לך קיימי' ואהא כתבו שפיר דמשום דאיכא מע"י שאין בהן ממש כגון שלא אתן תבן מש"ה מוקי לה באומר ידי לעושיהן משום דהתם לא הזכיר חפץ אלא ידי עושות לך קאמר ואם כן ליכא לתרוצי לדבוריה ולומר דקונם תבן לנתינתו קאמר שהרי לא הזכיר תבן כלל כדי שנאמר הכי וא"כ לא אסר על עצמו אלא המעשה דהיינו הנתינה ובנתינה אין בה ממש ומתני' קתני אסור דמשמע בכל גווני מעשה ידיה קאסר כנ"ל ברור כונת התוס' ז"ל ודוק:
עוד הקשה הרב הנזכר לדעת רבינו והטור ז"ל סי' רי"ג שכתבו דהאומר דבורי ועשייתי אסורה עליך דלא חייל משום דהוי דשאב"מ שהרי לכ"ע קונם מה שאני עושה לפיך בלא יו"ד הוי נדרים מעלייא וע"כ לא נחלקו רבוותא אלא באומר שאיני עושה ולדעת התוס' ז"ל מתרצינן דבוריה והו"ל דבר שיש בו ממש ולדעת ר"ת ז"ל שכתבו התוס' בפרק הערל והרא"ה ז"ל חשיב דשאב"מ וזה מוכרח מכח סוגיין דפ' אע"פ דע"כ לא אוקמו' באומר' יקדשו ידי לעושיהן אלא למאן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל אמנם למאי דהוה ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל אתיא מתני' כפשטה וכן מוכח בהדיא מסוגיא דקדושין דס"ג ודפרק האשה דצ"ג ואם כן באומר עשייתי עליך איך כתבו דהוי דשאב"מ וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דכולהו הני מדרבנן הוא דהוו נדר ואע"ג שאב"מ כדמשני רבינא בפ"ב דנדרים ע"כ ת"ד יע"ש: ולע"ד אין תירוצו מחוור דא"כ נמצא הטור ז"ל פליג אהרא"ש אביו שהרי בפ"ג דשבועות כתב וז"ל והא דקאמר הרי עלי שלא אוכל בשר לאו דוקא שאם אומר בזה הלשון אינו נדר דשלא אוכל דבשא"מ הוא כו' וה"נ צריך שיאמר אכילת בשר עלי וכן בפ' אע"פ קונם שאני עושה לפיך לאו כלום הוא אלא מה שאני עושה יהא לפיך בקונם ע"כ הרי מבואר מדברי הרא"ש דקונם שאני עושה לפיך הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר דבר תורה דאי חייל מדרבנן קאמר וכדרבינא אם כן שפיר מצינן למימר דקונם שאיני עושה לפיך קאמר ואע"ג דהוי דשאב"מ חייל מדרבנן וכן מבואר מחידושי הרא"ש ז"ל למס' כתובות שהביא הרב ז"ל שם בסמוך וכיון שכן לפחות הי"ל להטור להזכיר סבר' אביו הרא"ש ז"ל ולומר שהוא חולק בזה ותו דאכתי תקשי דמה יענה הרב לסברת הרשב"א ז"ל שכתב בספ"ק דנדרים כדעת רבינו דאחר שהביא דעת התוס' ז"ל שכתבו דר"י דאמר באומר יאסר פי לדבורי כו' לא קאי אחלוקת ידי עושות עמך כתב וז"ל ואינו מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר אלא הדבור והעשיה ודאי כל אלו אין בהם ממש דודאי מה שנעשה יש בו ממש אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש יע"ש וא"כ לדעתו ז"ל תקשי ליה סוגיא דפ' אע"פ דליכא למימר דההיא מדרבנן וכמ"ש הרב הנזכר שהרי כתב הרשב"א שם בסמוך דליכא בל יחל מדרבנן בדבר שאב"מ אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים אפי' בקונם ליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן יע"ש וא"כ מתניתין דקונם שאני עושה לפיך דאוסרת מע"י על בעלה היכי חייל נדרא ואפילו מדרבנן ולכן נראה שדעת הטור והרשב"א ז"ל לחלק בין עשייתי עליך או ידי עושות עמך לאומר קונם שאני עושה לפיך דעשייתי עליך משמעותו שאינו אוסר עצמו אלא הנאת עשייתו דוקא ובעשיה אין בו ממש אבל קונם שאני עושה לפיך משמע שאוסר עליו החפץ שעושה בידיו ובדבר הנעשה יש בו ממש ובהא כ"ע מודו דחייל וכמבואר בדברי הרשב"א יע"ש ושוב מצאתי להר"ב ש"ך סימן רל"ד שרמז חילוק זה בדרך אפשר ולע"ד הדבר מוכרח כן לדעת הרשב"א והטור כמ"ש ועיין ע"ש מה שהק' לדברי התוס' דפ' אע"פ וע"פ מ"ש בספ"ק דנדרים נראה שדבריהם נכונים כמבואר אלא דכפי זה צ"ל דמ"ש הטור בסי' הנזכר אין הנדרים חלי' על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונ' שאיני מדבר שאיני עושה דוקא קאמר אבל קונם שאני עושה אף הטור ז"ל יודה דהוי דבר שיש בו ממש ועיין בדרישה שנראה שגורס בדברי הטור ז"ל שאני מדבר שאני עושה וכמו שהגיה מרן כ"מ ז"ל בדברי רבינו יע"ש וכיון שכן קשה דל"ל טעמא משום דאין בו ממש ת"ל משום דהוי נדר בלשון שבועה שכתב בסי' ר"ד משם הרא"ש ז"ל דלא מהני ואי משום דבעי למימר דלכ"ע לא מהני משום דהוי דשאב"מ ואפי' לדעת רבינו החולק על הרא"ש בזה כמ"ש בסי' הנז' אכתי קשה דאיך כתב ומיהו מדרבנן צריך שאלה הא לדעת הרא"ש ז"ל משמע דאפי' שאלה לא בעי אלא משום דהאידנא רגילים הוא דכ' דצריך שאלה ושמא מ"ש ומיהו מדרבנן צריך שאלה לא קאי אלא אמ"ש וכן אם אמר דבורי או עשייתי עליך אבל בקונם שאני עושה לא וסמך אמ"ש בסימן ר"ה דזה תלוי בפלוגתא דהרא"ש ורבינו ועוד נראה לומר דס"ל להטור דלא מקרי נדר בלשון שבועה אלא באומר הריני נודר שלא אוכל או קונם שלא אוכל שמשמעותו שאוסר עצמו על החפץ אבל באומר קונם שאיני עושה לא הוי לשון שבועה ודבר זה מצאתיו מפורש יוצא בדברי התוס' פ"ק דנדרים דף ה' ע"ב ד"ה מתניתין קשיתיה כו' וז"ל וא"ת כיון דשאני אוכל מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל מנלן דהוי יד לנדר דלמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה בתחלה וי"ל דשבוע' רגילות לומר שבועה שאוכל ושלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים עכ"ל וכן משמע מדבריהם שם בראש הפרק שקיימו גירסת הספרים דגרסי שאיני אוכל ואילו סמוך ונראה שם כתבו בפשיטות שאם אמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום משום דהוי נדר בלשון שבועה ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן מ"ח ובספר בני יעקב דף קצ"ו:
ומעתה אין צריך להגיה בספרי רבינו ז"ל שאני בלא יו"ד וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל משום דאיכא למימר דסובר רבינו דקונם שאיני הוי ל' נדר ולא ל' שבועה כדעת התוס' ז"ל ומ"מ לפי גירסת מרן ז"ל דס"ל לרבינו דאפי' קונם שאיני עושה הוי דשאב"מ שאינו אוסר החפץ הנעשה אלא עשיה גרידא ע"כ צ"ל במ"ש הר"ב ל"מ דההיא דפ' אע"פ מדרבנן קאמר וכן נמי צ"ל דס"ל לרבינו שלא כדעת הרשב"א ז"ל שכותב דבאוסר על אחרים דשאב"מ אינו אסור אפי' מדרבנן משום שלדעתו אפי' בקונ' שאני עושה הוי דשאב"מ ע"כ ההיא דפ' אע"פ מדרבנן קאמר ואע"ג דהתם באוסרת על אחרים היא ועיין בהרב בני יעקב ז"ל סימן הנז' שרצה להוכיח מדברי רבינו ז"ל דס"ל כדעת הרשב"א ולע"ד לפי גירס' מרן ע"כ צ"ל כמ"ש ולדעת הרשב"א נראה דאיכא למידק מהא דפ"ב דנדרים די"ו דפריך התם אמתני' דקונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאורייתא ומשני באומר הנאת תשמישך עלי כדרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משתעבדא ליה והשתא לדעת הרשב"א ז"ל באומר הנאת תשמישי עליך אמאי אצטריך לטעמא דמשעבד' ליה ת"ל דהנא' תשמיש הוי דבר שאין בו ממש וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל שם ואפי' מדרבנן לא חל באוסר על אחרים ויש לי מן התימ' על הרב בעל בני יעקב סימן הנז' שהוכיח מסוגיא זו לנדון שלו על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל דלא הוי דשלב"ל ושלא כדעת מוהר"א אלפאנדרי ז"ל שיצא לדון כן וכתב הרב הנז' דלא דמי משום דלא חשיב דשלב"ל אלא האומר פירות דקל יהיו אסורי' עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע"י כיון דמע"י עצמן הוא אוסר שהוא הויה אחרת המתהוה מכחה לא חל האיסור שעדיין לא עשאן כדי שיחול על הדבר העשוי אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטת עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והוכיח מהא דרב כהנא דאם איתא אמאי אצטריך לטעמא דמשעבדא ליה ת"ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל שהרי התשמיש עדיין לא בא לעולם יע"ש ואילו סמוך לזה הסכימ' דעתו לדעת הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל דבאוסר על אחרים דבר שאב"מ לא חייל אפילו מדרבנן וכדעת הרשב"א ז"ל וא"כ לדעתו תקשי הא דרב כהנא: ולעיקר הקושיא נלע"ד דלא קשיא דאיכא למימר דנקט רב כהנא טעמא דשעבודי משעבד ליה לאשמועינן דאפלו באומר קונם גופי לתשמישי עליך דהוי דשיב"מ אפ"ה כופין אותו וא"כ ממיל' אזלא לה ראיית הרב הנז' דאיכא למימר דהנאת תשמישי עליך הוי דשלב"ל אלא דנקט טעמא דשעבוד לו' דאפי' באוסר גופו לתשמישו דגופו איתיה בעולם לא חייל וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בהדיא דהנאת תשמיש חשיב דשלב"ל שכתב בפ"ב דף ט"ז וז"ל ומיהו משום דהוי דשלב"ל לא ק"ל דכיון דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו אוסר דשלב"ל עליו יע"ש ומן האמור בזה נראה שמה שהביא הרב הנז' ראייה לנדון שלו ממ"ש הר"ן בספ"ד נדרים גבי שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות דאפילו בנכסים שקנה אחר נדרו אסור דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו הנ"מ כשאוסר בפי' דשלב"ל כפירות דקל או שעתיד לקנות כו' אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תלי' ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים לאחר מכאן הרי הוא מהני אותם ע"כ נראה דליתא שהרי דברי הר"ן ז"ל הן הן דברי הרשב"א ז"ל שם כמו שיראה הרואה ואפי"ה כתב הרשב"א ז"ל דהנאת תשמישי עליך הוי דבר שלבל"ע אע"ג דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם ועיין בס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' כ"ב אלא ודאי צריכין אנו לחלק ולומר דההיא דשאיני נהנה לישראל שאני משום דאסר כל הנאתו על ישראל בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך חל איסורו על גופו ממש שהרי אינו יכול ליהנות מגופו כלל בשום צד והו"ל כמקדיש דקל דכל הפירות היוצאים ממנו אסורים משא"כ באומר הנאת תשמישי עליך דלא אסר עליה אלא הנאת תשמישו לבד אבל שאר הנאות לא אסר עליה נמצא שהאיסור לא חל על גופו וכיון דאינו אוסר אלא הנאת תשמיש גרידא חשיב שפיר דשלב"ל והו"ל כאוסר פירות דקל על חבירו דאינו אסור אע"ג דהדקל איתיה בעולם משום דלא אסר עליו הדקל שהרי הוא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות אם לא במפרש בהדיא קונם גופי לתשמישי שהאיסור חל על גופו לענין הנאת תשמיש דהוי כמוכר דקל לפירותיו דלא חשיב דשלב"ל אע"ג דלא מכר אלא הפירות גרידא ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרשב"א ז"ל בר"פ המדיר והביאו הרב מוהר"ב ז"ל שם דמתני' דקתני המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס וז"ל מיירי במפרש בפי' שהדירה מנכסיו בלבד אבל במדירה סתם הנאת תשמיש בכלל ושלא כדעת ר"ת ומש"ה לא פריך התם בגמ' ממתני' יע"ש והשתא לפי מ"ש בנדרים דהנאת תשמישי הוי דשלב"ל אפילו נימא דמתני' מיירי במדירה סתם ואיתיה להנאת תשמיש בכלל לא מצי פריך התם תלמודא ממתני' משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' לאו משום דמשועבד לה אלא משום דהוי דבר שאב"מ דאין אדם אוסר על חבירו וכן בירושלמי אמאי אצטריכו לאוקומיה במפרש בהדיא הנאת נכסיו בלא"ה אתי שפיר אלא ודאי נראה כמ"ש דבאוסר עליו כל הנאות האיסור חל על גופו והלכך כי מתני' מיירי במדירה סתם כיון דאסר עליה כל הנאות חייל ודוק ולפי דבריהם ז"ל נ"ל דאם אסר על חבירו הנאת דקל זה שאסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאות דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם כנ"ל לחלק ופשוט וא"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל אלא הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי ממש כההיא דהנאת תשמישי עליך דחשיב דשלב"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל וכדעת הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל כנ"ל: גם מה שהביא ראיה הרב הנזכר ממ"ש הטור ז"ל סימן הנז' דעשייתי עליך אינו חל אלא מדרבנן משום דהוי דשאב"מ והיכי חייל מדרבנן הרי דשלב"ל הוא שהרי העשי' לא באה לעולם ומ"ש מאוסרת מע"י דלא חייל ופתר לה הרב הנז' ז"ל דהטור מיירי באומר שלא אתן תבן לפני בקרך או שלא אעשה עמך בצמר שאין כאן שום דבר חדש העתיד להיות שלא בא עדיין לעולם אלא טורח גופו הוא אוסר שלא לעשות מלאכתו את"ד יע"ש נראה לע"ד דאין ראיה כלל דכיון דהטור מיירי באומר קונם שלא אתן תבן או שלא אציע לך מיטתך וכיוצא וא"כ אפי' נימא דחשיב דשלב"ל חייל שפיר שהרי האיסור אינו אלא על עצמו שאוסר עליו שלא ליתן תבן או שלא להציע את המיטה ואינו אוסר על חבירו כלל שהרי אם הציע את המיטה או נתן את התבן לפני בהמתו לא נאסר חבירו בבהמתו או במטתו כדי שנאמר דאוסר על אחרים ולא דמי לקונ' שאני עושה לפיך שאוסר' על בעלה שלא יהנה ממע"י וכ"כ הרב הנז' שם בסמוך משם הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל דכיון דהטור מיירי בהני גונ' דהאיסור הוא על עצמו ולא על אחרים יע"ש וכן הבין הדרישה ז"ל דהטור מיירי באוסר על עצמו לבד ואדם אוסר דשלב"ל על עצמו כנ"ל להלכה וכדעת מוהר"א אלפאנדארי ז"ל ודוק: ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי להר"ב תי"ט ז"ל בפ"ב דנדרים שהקשה וז"ל שבועה שאיני ישן כו' צ"ע דלא תנן נמי שבוע' שאיני משמשך ולדעת התוספות ז"ל גבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא בשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא (כלו' באומר קונם גופך עלי לתשמישי אבל בלאו הכי לא אתי נדר דרבנן ומפקע מצות עונה מדאוריית' וכקו' הר"ן ז"ל שם) ניחא אבל להר"ן והרמב"ם צ"ע עכ"ל: ולע"ד יש להקשות עליו דאפי' לדעת התוס' נמי אכתי תקשי ליה למאי דתרצו בגמ' דמתניתין מיירי באומר קונם עיני בשינה וכן בכל הני ובל יחל דקתני מדאורייתא הוא דקאמר א"כ אמאי לא תני בשבועו' שבוע' שאיני משמשך דליכא למימר דמשום דנדרים ושבועות שוים בהא דהוי מדאורייתא לא קתני לה שהרי אינך נמי בנדרי' הוו מדאורייתא ואפ"ה קתני להו אלא ודאי דלהך תירוצא צ"ל דמתני' אדיוקא קאי דבנדרים דוקא באומר קונם עיני בשינה הא לאו הכי לא חייל ובשבועות אסור בכל גוונא משום דשבועות אסר נפשיה אחפצא וא"כ בחלוקת שאיני משמשך נמי ליתני לה הכי ועיין בתוס' דצ"ח ע"ב ד"ה זה חומר ולעיקר קושיתו נלע"ד דלא ק"מ משום דהרי בגמר' אוקמוה למתני' דקונם שאיני משמשך באומר הנאת תשמישך עלי אבל הנא' תשמישי עליך לא חייל משום דמשועבד לה וא"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך משום דכיון דשבועו' אסר נפשיה אחפצא לא חייל עליה כלל שהרי גופו משועבד לה למעש' וכ"כ רבי' בפ"ד מה' אלו ד"י דמי שנשבע שלא ישמש מיטתו הר"ז שבועת שוא וכי תימא אכתי אמאי לא תני לה ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבוע' דומייא דנדרי' דבנדרי' הר"ז בלא יחל דרבנן ובשבועות אסור מדאוריית' הא נמי ליתא דאפשר דס"ל לרבינו דבאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה אע"ג דאסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסו' לא חייל משום דשבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר זה וגופא הרי הוא משועבד לה וכמ"ש הטור סימן רל"ד והרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה לא חייל מה"ט וכן מדוקדק מלשון רבינו ז"ל שבפי"ד מה' אלו שכתב אמר לה הנאת תשמישך עלי הר"ז נדר ומדלא נקט לה נמי בשבועה כה"ג דומיא דריש' משמע דבשבועה לא משכחת לה להך דינ' אלא מיהו אכתי קושיין לא אפרק לדעת הר"ן ז"ל שבפ"ג דשבועות אברייתא דזה חומר בנדרי' כו' נראה שהסכמת דעתו הוא דהאומ' ישיבת סוכה עלי בשבועה דחייל משום דאסר החפץ על עצמו בשבועה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואם כן לפי דעתו תקשי אמאי לא תני שבועה שאיני משמשך ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה דומייא דנדרים ולהא נמי אמינא דלא ק"מ משום דאף לדעת הר"ן ז"ל דהאומר ישיב' סוכה עלי בשבועה חייל משום דאסר חפצה אנפשיה פשיטא ודאי דדינו כנדר גמור וכי היכי דבנדרים משום דאסר חפצה אנפשי' לא חייל על דשאב"מ הכי נמי בשבועה היכי דאסר חפצה אנפשיה בשבוע' לא חייל על דשאב"מ וכ"כ בס' בני יעקב סי' הנז' וא"כ מש"ה לא תני לה דאי באומר הנאת תשמישך עלי בשבועה לא חייל אלא מדרבנן ודומיא דנדרי' ואי באומר הנאת גופך לתשמישך בשבועה אף מדאוריית' נמי חייל בנדרים ונמצ' דנדרים ושבועות שוים הם ומשו"ה לא תני אלא מידי דבנדרים הוי בלא יחל דרבנן ובשבועות מדאורייתא וא"נ לתירוץ קמא דתריצו בגמ' מתני' לא תני אלא מידי דבנדרים בע"י קונם עיני בשינה וכן בכל הני אבל בלא"ה לא מהני ובשבועות לא בע"י מה שאין כן בחלוקת שאיני משמשך דלא משכחת לה וכדכתי' ודוק וכ"ש לדעת הרשב"א ז"ל שם שכתב דמאי דאמרי' בגמ' באמר הנאת תשמישך עלי לאו דוקא אלא נעשה כאומר קאמרינן דכיון דהנא' תשמישך עלי מהני אף אנו נאמר דשאני משמשך דקאמר ה"ק קונם יהא לי מה שאני משמשך וסתם נדרים להחמיר ע"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב כיצד אין הנדרים חלים על דשאב"מ כו' או שאמר לאשה קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו אשר נראה מדבריו דקונם שאיני משמשך אין הנדר חל מטעמא דהוי דשאב"מ ומדרבנן חייל ואילו בגמ' משמע דאפילו מדרבנן לא חייל משום דמשועבד לה וכן ראיתי להרב פמ"א ז"ל בח"א סי' פ"ז הוקשה לו כן אלא נראה ודאי שדעתו כדעת הרשב"א דמאי דאמרינן בגמ' באומר הנאת תשמישך עלי נעשה כאומר קאמר כנ"ל וא"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך דומיא דנדרים משום דבשבועה באומר שבועה שאיני משמשך סתמא משמע שאוסר עצמו על החפץ אם לא במפרש בהדיא כנ"ל גם מה שהבין הרב ז"ל שלדעת התוס' באומר הנאת תשמישך עלי לא חייל אם לא במפרש קונם גופך לתשמישך יע"ש מדברי הרשב"א ז"ל שם מבואר שלדעת התוס' אפי' באומר הנאת תשמישך חייל מדאוריית' יע"ש וכ"כ הריב"ש הביאו מרן ב"י בי"ד סי' רל"ד יע"ש ודרך אגב אומר מה שהוקשה לי לדעת רש"י והר"ן ז"ל שכתבו דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל על דבר מצוה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתי' הראשון בפ' הנז' שא"כ נראה שלפי דעת רש"י ז"ל בפ"ג דשבועות ד"ך ע"ב דנדרים כי היכי דחיילי לבטל את המצוה ה"נ חיילי לקיים את המצוה וכן הוא דעת הרא"ש שם והטור בסי' רט"ו ה"נ באומר אכילת נבילה עלי בשבועה חייל שפיר לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה וא"כ ק"ל מהא דפרכינן התם בפ' הנז' דכ"ד ע"ב מתיב רבא ברי' דרב' יש אוכל אכיל' אח' וחייב עלי' ארבע חטאו' ואשם אחד (ואם איתא דאמרינן כולל באיסו' הבא מעצמו) משכחת לה חמש כגון שאומר שבועה שלא אוכל תמרי' וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב כו' יע"ש והשתא לפי דעתם ז"ל אכתי אפי' נימא דכולל לא חייל באיסור הבא מעצמו כדקאמר רבא אכתי תקשי ליה דמשכחת לה באומ' אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה ואי משום דליתיה בלאו והן הא משכחת לה שפיר באוסר עליו כל מין חלב בין חלב טהור בין חלב טמא דאיתיה בלאו והן בחלב טהור וכמו כן צ"ל למאי דפריך מטעמא דכולל וכמ"ש התוס' ז"ל שם ואם כן משכחת לה באומ' אכילת היום עלי בשבועה דאיתיה בלאו והן דהא אוכל סתמא קאמ' ומקיים שבועתו בדברי' המותרי' וכמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה ה"ג יע"ש וליכא למימר דס"ל דשבועה שאמר' בלשון נדר דין נדר יש לה ואינו חייב קרבן הא ליתא שהרי ממ"ש רש"י ז"ל שם ד"ך ע"א ד"ה ה"ק מבטא שבועה נראה בהדיא דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד וכן כתב הר"ן ז"ל שם שכן דעת רש"י ז"ל וע' בהרב בני יעקב סי' הנז' וצ"ע כעת:
מעשה חושב

(שנו) אכתי תקשי לי' דמשכחת לה באומר אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כו'. אני תמה דהא טעמא דמלתא דקונם חל על דבר מצוה היינו משום איסור מוסיף דנבילה היא איסור גברא וכי אמר קונם נבילה עלי מתוסף על הנבילה איסור חפצא עיין ר"ן נדרים דף י"ח ע"א בד"ה הלכך נקטינן כו' שכתב שם דמה"ט מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו כקונם דחייב שתים משום דשבועות הוי איסור גברא וקונם איסור חפצא הוא וא"כ הרי קושית רבינו המחבר לק"מ דהא דקונמות הוויין איסור חפצא היינו משום דכקרבן נינהו וא"כ הרי בסוגיין דשבועות מחלב מוקדשים קא מיירי דהוי נמי איסור חפצא ומש"ה קונם נמי לא חל עליו דהוי כמו דאמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי דאינו חייב אלא אחת כמ"ש הר"ן בהדיא בדף י"ח הנ"ל וא"כ ניהו נמי דאם אמר קונם חלב זה עלי בשבועה נאסר בו כמו בקונם מ"מ אינו חל בחלב מוקדשים משום דהוי נמי איסור חפצא ותמהני על רבינו המחבר ז"ל דלפי דעתו למה הלך בדרך עקלתון ובדרך רחוקה להקשות על דעת רש"י לחוד דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה לענין קרבן עולה ויורד הרי הי' לו להקשות על כל הני פוסקים דס"ל דנדר חל לקיים אמאי קתני דאינו חייב אלא אשם אחד והא משכחת לה דחייב ב' אשמות כגון דאמר קונם חלב עלי דהא קיי"ל דיש מעילה בקונמות (ובין ר"מ ס"ל כן או רבנן דהא ר"מ מיירי נמי בה) אע"כ דעל חלב של מוקדשים גם קונם אינו חל ואי משום דכיון דחל על חלב חולין חל נמי על חלב מוקדשים הא זה הוי כולל הבא מעצמו וס"ל למקשה דלא אמרינן. ולפ"ז הא לא משכחת לה דליחייב אשם מעילות משום קונם ודו"ק:

יא

אמר שאיני נהנה כו'. עיין מ"ש פ"ה מהלכות אישות הלכה כ"ו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.