פני יהושע/כתובות/מג/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פני יהושע כתובות מג ב

רש"י בד"ה שפצעה בפניה דאפחתה מכספה וכו' דהא יש לו בה מכר עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק א"כ אכתי אמאי איצטריך למעט מקרא דוהתנחלתם ותיפוק ליה דבלא"ה פשיטא דאין היורשין זוכין בהאי חבלה דאפחתה מכספה כיון דפשיטא לן שאין להן בה מכר כדפרישית בסמוך ולא שייך בהו נמי דאפחתה מכספה לענין מסירת קדושין מה"ט דפרישית נמי דפשיטא לן בלאו והתנחלתם דאין האחין זוכין למסרה לחופה. והנראה בזה דנהי דחבלות לאו מוהתנחלתם ילפינן אפ"ה נקט לה רבה הכא דדוקא כל הני אין אדם מוריש זכות בתו לבניו משא"כ מעשה ידיה לעולם דמוריש. וכה"ג צריך לפרש בברייתא דר' חנינא. ומעתה נתיישבה קושיית התוספות דלא קשיא ההיא ברייתא לרב דרב לא מוקי לה לענין חבלות דאפחתה מכספה אלא לענין חבלות שיש בהן ביטול מלאכה ונהי דלענין עיקר מעשה ידיה לא איצטריך למעט מוהתנחלתם דמהיקשא דלאמה ילפינן כקושיית התוספת אפ"ה נקט חבלות אגב גררא דאינך. ויותר נראה דעיקר ילפותא דברייתא דר' חנינא דקתני בפיתוי הבת וכו' לרב למעוטי מעשה ידיה אתא מפשטא דקרא דוהתנחלתם אותם כתיב בעבד כנעני ומשמע דאתי למעט ענייני קנסות דשייכין בכנעני ולא בעבד עברי משא"כ במעשה ידיה דשייכין נמי בעברי לא משמע למעט מהאי קרא אלא מהיקשא דלאמה כקושיית התוספות לעיל וכיון דלקושטא דמילתא ממעטינן כולהו ניחא ליה לרב לאתויי רישא דוהתנחלתם שהיא דרשא פשוטה וכה"ג אשכחן טובא בתלמוד ובהכי ניחא סוגיא דשמעתין דלא מקשינן מתניתין דידן לברייתא אהדדי ודו"ק:

משנה המארס את בתו וגירשה וכו' כתובתה שלו. ופירש"י דבקטנה ונערה איירי לאפוקי בוגרת וכה"ג כולהו מתני' דפירקין הגיורת שזינתה והאב זכאי בבתו ולעולם היא ברשות האב כולהו לא איירי בבוגרת והא דקתני סתמא משום דסמיך אמתני' דריש פירקין דקתני נערה שנתפתתה וקתני סיפא בגרה עד שלא עמדה בדין ואשמעינן דבגרות מוציאה מרשות אב וה"ה לכולהו דגילוי מלתא הוא כמו שאפרש והכא אתא לאשמעינן דנשואין מוציא' מרשות האב וה"ה לכולהו וכולה מילתא ילפינן מהפרת נדרים כמ"ש רש"י ותוס' לעיל דף ל"ט בד"ה הואיל ונשואין מוציאין מרשות האב אלא שהתוספות כתבו שם דנהי דבעלמא לא ילפינן מהפרת נדרים דאיסורא מממונא לא ילפינן אפ"ה לאפוקי מרשות האב ילפינן שפיר אלא דלפ"ז קשיא לי הא דתנינן הכא אירסה ונתגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלה משמע דמצי למוסרה לאישות אחר אישות דאירוסין והדרא למילתא קמייתא בין לענין קדושין עצמן ובין לענין זכיית כתובתה ומנא ליה הא מילתא דהא לענין הפרת נדרים איצטריך קרא בריש פרק נערה המאורסה בנדרים היכא דנתארסה ומת הארוס דנתרוקנה רשות לאב ואם כן בשאר דוכתי מנ"ל לאחזוקה ברשות האב אי סלקא דעתך דלהא מילתא לא ילפינן מהפרת נדרים לכך נ"ל דנהי דממונא מאיסורא לא ילפינן היינו לענין עיקר דינא דזכיית האב משא"כ לבתר דילפינן עיקר הדברים בהדיא אלא דמספקא לן בזמן הזכייה עד מתי נקרא בית אביה ילפינן שפיר מהפרת נדרים דכתיב בנעוריה בית אביה וילפינן בנדרים ר"פ נערה דכל זמן שהיא בנעוריה היא בבית אביה דמהתם נפקא לן דנתרוקנה רשות לאב ומהתם ילפינן נמי דדוקא בנעוריה מיקרי בית אביה ולא בבגרות וממילא ידעינן דה"ה לכל מילי דזכיית האב דתליא במה שנקרא בית אביה דגילוי מילתא הוא כנ"ל נכון:

שם כתובתה שלו. ולא פי' רבותינו טעמו של דבר ולקמן אמתניתין דהאב זכאי בבתו מפרש בגמרא הטעם בכל א' וא' מהן מדאורייתא ומהן בתקנתא דרבנן ובכתובה לא אשכחן טעמא. מיהו לת"ק דהכא איכא למימר כיון דסתם משנה ר"מ ושמעינן לר"מ לקמן בפרק אע"פ דף נ"ו דכתובה דאורייתא ולעיל בפ"ק דף יו"ד יליף לה בגמרא מדכתיב אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות מכאן סמכו לכתובת אשה וילפינן נמי התם שיהא זה כזה וא"כ שפיר שמעינן להדיא דכתובת נערה לאביה כמו קנס. אלא לר"י דאית ליה הכא במתניתין דאפילו בהשיאה הכתובה לאב וצריך ליתן טעם אפילו באירוסין מנ"ל דהא לר"י אמרינן פ' אע"פ דכתובה דרבנן ונהי דלפרש"י לקמן דף מ"ז דמפרש דמה שתקנו חכמים שזוכה האב במציאת בתו היינו משום איבה דמזונות וכתבו המפרשים דלאו דוקא מציאה אלא במתנות שנותנין להבת הכל הוי לאביה משום איבה כמו שהאריך בזה מ"ז לקמן בספר מג"ש ויבואר שם איכא למימר דמה"ט זוכה בכתובתה משא"כ לפי' התוספות דטעמא דאיבה היינו שלא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין א"כ נראה דה"ט לא שייך כלל בכתובה כיון שכבר נתארסה וכ"ש לר"י בהשיאה. מיהו בירושלמי מפרש טעמא דר"י כדי שיתן האב נדוניא לבתו בעין יפה אלא דבתלמודא דידן ע"כ לא נחית להאי טעמא כמו שיבואר בסמוך. ולמאי דפרישית נמי דטעמא דת"ק משום דכתובה דאורייתא ויליף לה מקנס דמפותה קשיא לי א"כ לר"ע דמתני' דף ל"ח דהלכתא כוותיה דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה א"כ כתובת ארוסה אמאי לאביה ונהי דכתובה קמייתא דארוסה לא קשיא לי דהא לענין קנס נמי אם בא עליה ונתארסה פשטינן התם דהוי לאביה דכיון שכבר זכה בשעת ביאה תו לא פקע כיון דלא נפקא מרשותיה וא"כ ה"נ לענין כתובה כיון שכבר זכה בשעת קדושין תו לא פקע משעת גירושין דהא אכתי לא נפקא מרשותיה משא"כ בכתובה שניה דכבר נתארסה ונתגרשה דלענין קנס כה"ג קנסה לעצמה א"כ כתובתה נמי לעצמה בעי מיהוי למאי דפרישית דדרשינן כסף ישקול כמוהר הבתולות בהקישא לגמרי למי שזה ניתן זה ניתן וצ"ל דבאמת כתובה שניה דלאביה הוי נמי דרבנן לכ"ע והשתא א"ש הא דקתני אמתני' תרי זימני אירסה והיינו דלא דייק הש"ס מרישא וצ"ע:

קונטרס אחרון
ע"ב משנה המארס את בתו וגירשה כתובתה שלו ולא נתפרש בגמרא הטעם כמו שנתפרש בכל מה שהאב זוכה בבתו וכתבתי דלמ"ד כתובה דאורייתא אתי שפיר דיליף לה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות אלמא דקנס וכתובה שוין למי שזה ניתן זה ניתן אבל למ"ד דרבנן צריך לומר כשיטת רש"י ז"ל דמשום איבה דאמרינן בגמרא היינו איבה דמזונות והך איבה שייך נמי לענין כתובה מיהו בירושלמי מצאתי טעמא דר' יהודא כדי שיתן האב נדוניא לבתו בעין יפה אלא דתלמודא דידן ע"כ לא סבר הכי ועיין מה שכתבתי בפנים במימרא דרבה ורב יוסף:

רש"י בד"ה כתובתה של אב וכו' וקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. הא דלא מוקי בדכתב לה ואליבא דכ"ע היינו משום דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסקינן בטעמא דר"י הואיל וברשותו נכתבין ויבואר באריכות:

בתוספות בד"ה טעמא דהשיאה וגרשה וכו' וא"ת ותקשי ליה מרישא עכ"ל ולכאורה יש ליישב דדיוקא דתלמודא לאו מדנקט נתארמלה ונתגרשה דהא בכל דוכתי תנינן כה"ג האשה שנתארמלה או נתגרשה ואשכחן נמי כה"ג טובא בקראי כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה דהדרא לבית אביה וכן בהפרת נדרים כתיב ונדר אלמנה וגרושה אע"כ דעיקר דיוקא דתלמודא היינו מדנקט כלל תרי בבי המארס ונתגרשה אירסה ונתארמלה ותרי זימני אירסה ל"ל וא"כ ברישא לא שייך האי דיוקא למאי דפרישית בל' המשנה דהתנא אשמעינן דיכול למוסרה לאישות אחר שכבר נתארסה ונתגרשה והדרא לגמרי לקמייתא אפילו לענין קדושין גופא ולענין הכתובה גופא ושפיר אשמעינן דבין ע"י גירושין או על ידי אלמנותה הדרא למילתא קמייתא משא"כ בבבא דסיפא דייק שפיר דתרי זימני השיאה ל"ל דלקושטא דמילתא האי השיאה בתרא לאו שהשיאה הוא דהא אין לו רשות בה ואי משום לאשמעינן דבנשואין שניים מודה ר"י אפשר דהא פשיטא ליה לתלמודא דמהיכי תיתי יאמר ר"י דהן של אב ועוד דא"כ ליתני השיאה וגירשה אירסה ונתארמלה דהוי רבותא טפי דאפ"ה מודה ר"י בשני' אע"כ מדייק הש"ס שפיר דאתא לאשמעינן כרבי דבתרי זימני הוי חזקה ודו"ק:

בא"ד וריב"ן מוקי כולה מתני' באשה א'. פי' מיתורא ודיוקא דמתניתין דבבא דסיפא כדפרישית ע"כ אתא לאשמעינן כר' וא"כ ממילא דאיירי באשה א' ואשמעינן שפיר דבלא"ה לא חזיא לאנסובי ולא הוי מצי למנקט תו השיאה ונתארמלה משא"כ אי מיירי באשה אחת לא שייך שפי' האי דיוקא דלא חזיא לאנסובי ולא ניחא ליה לריב"ן פרש"י דלא נקט דרך פורעניות. ומה שהקשה מהרש"א לפי' ריב"ן אמאי לא דייק הש"ס מרישא כבר נתיישב מתוך דברינו דלא שייך האי דיוקא מרישא דמתני' דאורחא דתלמודא למנקט כה"ג וכדפרישית בסמוך וכן מה שהקשה ר"י לפי' ריב"ן דתקשי למ"ד מעיין גורם יש ליישב דרך פלפול כמו שאפרש בסוף הסוגיא בלשון התוספות בד"ה והלכתא אבל קשיא לי לפי' ריב"ן אמאי נקט בסיפא השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה הול"ל השיאה וגירשה אירסה ונתארמלה דהוי רבותא טפי לרבי יהודה דבהא נמי מודה אם לא שנאמר דלא משמע ליה שום רבותא בהא וניחא ליה למנקט בחד לישנא ובסמוך אפרש בדרך אחר דאפשר דרבי יהודה סובר דארוסה אין לה כתובה ודו"ק:

גמרא רבי יהודה אומר הראשונה של אב מ"ט דר"י. מדמהדרינן אטעמא דר"י אלמא דטעמא דרבנן פשיטא לן והיינו כדפרישית במשנתינו דבתר גוביינא אזלינן ואע"ג דבמוציא ש"ר דעיקרו כשניסת היא ואפ"ה זכה האב בקנס כיון דע"י הוצאת ש"ר שאומר שזינתה בבית אביה בא הקנס אפ"ה לא ילפינן ממוציא ש"ר אי משום דממונא מקנסא לא ילפינן ועוד דאפילו בשאר קנסות ילפינן לעיל דל"ט בא עליה ובגרה או בא עליה וניסת דהקנס לעצמה אי מקרא או מסברא כדאיתא שם בתוספות ובחידושינו וא"כ ה"ה לכל מילי אבל אכתי קשיא לן דהא בקנס דאונס ומפתה אזלינן מיהא בתר העמדה בדין בין לענין קנס בין לענין בושת ופגם וא"כ ה"נ בכתובה למ"ד יש כתובה לארוסה מתנאי ב"ד וכמאן דעמד בדין דמי דמה"ט גופא גובה ממשועבדים לשיטת התוספות אליבא דכ"ע ולשיטת רש"י מיהא אליבא דרב הונא ורב אשי נמי לא פליג אלא משום דבשעת נישואין מחלה לשיעבודא קמא אבל בלא"ה גביא מן האירוסין בתנאי ב"ד אפילו ממשעבדי ולפ"ז אדרבא קשה מ"ט דרבנן דלא זכה בהן האב וכ"ש למאי דפרישית במשנתינו דת"ק דמתני' ר"מ היא דסתם משנה ר"מ ואית לה כתובה דאורייתא ואיתקוש לקנס וכיון דבקנס ובושת ופגם עמדה בדין וניסת לרבנן דריש פרקין לאביה ומ"ש כתובה מבושת ופגם ואי איכא שום טעמא הו"ל לתלמודא לפרש מ"ט דרבנן טפי מדאהדר בתר טעמא דרבי יהודה ותו קשיא לי אטו אילו נתן לה שום אדם מתנה בשטר בעודה נערה מי לא זכי בה האב אע"ג דלא מטי לידה אלא בתר נישואין וה"ה לשטרי מלוה ואודייתא אע"ג דזמן פרעון בתר הכי הוי וכדקתני לעיל להדיא במתני' מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה הרי הן של אחין משמע דה"ה לכל מילי דכותיהו ולא אשכחן מאן דמפליג בדמטי זימנא או לא מטי זימנא ובכתובה מ"ט דרבנן וע"כ צ"ל דהא דפשיטא לן טפי טעמא דרבנן משום דכתובה לאו למלוה דמי ולא למתנה דמי כיון שלא ניתן לגבות כלל מחיים אלא לכשתתאלמן או תתגרש ולא דמי אפילו לקנס ובושת ופגם דשייך בהו קצת זכייה משעת ביאה משא"כ הכא דעיקר זכייה לא שייך אלא לבתר הכי מיהו לענין גביית משועבדים מילתא אחריתי היא כמו שאבאר לקמן בשמעתין בעז"ה ודו"ק:

שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה. כבר כתבתי בלשון המשנה דבירושלמי מפרש טעמא דר' יהודא כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה ולכאורה משמע דתלמודא דידן לא משמע ליה האי טעמא אלא דכבר פירשתי דתרווייהו צריכי דטעמא דירושלמי לא מהני אלא לטעמא דזכיית האב למה תקנו לו חכמים כלל זכייה בכתובה דלא משמע ליה טעמא דאיבה בכתובה כדפרישית במשנתינו. והא דאיצטריך להאי טעמא לדר"י טפי מלר"מ היינו משום דלר"מ כתובה דאורייתא וא"כ זכיית האב נמי מדאורייתא כדפרישית משא"כ לר"י דס"ל כתובה מדרבנן. אלא דאכתי לא מהני האי טעמא דירושלמי אלא היכא שהבת ברשותו כמו בשאר זכיות דהיכא דניסת או בגרה תו לא זכה. והא דקאמר ר"י הכא דזכה אפילו בניסת היינו כדמפרש בתלמודא דידן הואיל ומשעת אירוסין זכה ולמסקנא הואיל וברשותו נכתבין כנ"ל לכאורה להשוות שני התלמודים דלא ליפלגו אהדדי אלא דמסתימת לשון הגמרא ודירושלמי אפשר דלא משמע דס"ל אהדדי ועיין עוד בסמוך:

שם אלא אי איתמר הכי איתמר רבה ור"י דאמרי תרווייהו הואיל וברשותו נכתבין. משמע דפסיקא מילתא דבכתיבה תליא מילתא כדמשמע לכאורה מפרש"י ותוס' ואע"ג דאשכחן כמה סתמי דמתני' דאיירי במקום שאין כותבין כתובה אפילו לנשואה אפ"ה מוקמינן הכא שפיר פלוגתא דר"י ורבנן כשכתב לה מן הנשואין דהכי אורחא דמילתא ומשמע נמי דאף למ"ד דיש כתובה לארוסה אפ"ה לא היו נוהגין ליכתוב לה כתובה וע"כ דבהכי איירי מתני' דהכא דלפרש"י ותוספות אי כתב לה מן האירוסין לא מודה ר' יהודא בבגרה ואח"כ ניסת כיון דבשעת אירוסין נכתבו ברשותו ובעיקר הטעם שלא היו כותבין אף לארוסה אף במקום שנוהגים לכתוב לנשואות כתבו תוספות בפ"ק דמציעא דבלא"ה אין צורך לכתוב הכתובה כיון דתנאי ב"ד הוא ואין נאמן לומר פרעתי לרבי יוחנן אלא דאפ"ה תקנו לכתוב משום תוספת כתובה משא"כ בארוסה דלית לה תוספת מיהו לקמן אפרש בזה בענין אחר:

רש"י בד"ה ומיגבא מאימת גביא וכו' או דילמא עד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר לא טרפי ממשעבדי עכ"ל. וכבר האריכו מהרש"ל ומהרש"א ומ"ז בספר מג"ש בכוונת שיטת רש"י דנראין כסותרין דכאן כתב טעמא דמן הנשואין משום דבהאי שעתא נעשית מלוה בשטר ובסמוך כתב בטעמא דר' אסי משום דמחלה לשיעבודא קמא ומהרש"ל ז"ל כתב דמ"ש רש"י כאן היינו נמי משום טעמא דמחלה והסכים עמו מ"ז בספר מג"ש והאריך ולענ"ד א"א לומר כן בלשון רש"י דכתב להדיא עד ההוא שעתא לא טרפה ואין זה לשון מחילה ותו למה שינה לשונו וטעמו ממ"ש בסמוך בהדיא לשון מחילה. וכה"ג קשה על שיטת מהרש"א שכתב להיפך דמ"ש רש"י בסמוך לשון מחילה היינו דמעיקרא מחלה וזה תמוה יותר שאין זה לשון רש"י כאן ולא לשונו דבסמוך דמה ענין מחילה לדבר שאין מגיע לה ועוד דא"כ מה מקשה בגמ' מההיא דרב הונא דהוציאה שתי כתובות דהתם לא שייך כלל מחילה דמעיקרא דהא שקלא מעיקרא שטר כתובה הא קמן דלא מחלה אע"כ דממחילה דבתר הכי איירי. מלבד שאר קושיות ותמיהות שיבואר מתוך דברינו. אמנם לענ"ד אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דבאמת דברי רש"י נראין כסותרין ואינן סותרין וצדקו יחדיו כ"א לפי מקומו דכאן בשיטת בעל האיבעיא דהמיבעיא ליה דוקא הכא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אע"ג דע"כ לרש"י בכל הארוסות שבעולם קמיבעיא ליה מ"מ מטעמא דר"י נשמע לרבנן דבלא"ה הוי פשיטא ליה דארוסות גביין ממשעבדי בתנאי ב"ד דקי"ל בכל דוכתי דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא דמי ואירוסין נמי אית ליה קלא אע"ג דאמרינן לעיל דף כ"ג עבידי דמקדשי בצינעא מ"מ רובא דרובא יש להן קול כמ"ש התוס' להדיא בפ"ק דמציעא דף ט"ו ע"ב וא"כ למה לא תגבה ממשעבדי. אלא הא דמספקא ליה היינו מדאמר רבי יהודה הראשונה של אב ואפ"ה מודה במארס ובגרה וניסת וקשיא ליה לבעל האיבעיא מ"ט דר"י דודאי טעמא דמחלה לשעבודא קמא פשיטא ליה לרש"י דלא שייך הכא לגבי האב דאי ס"ד דמשעת אירוסין זכה תו לא מציא למחול להפסיד זכות האב אע"כ דאינו זוכה משעת אירוסין והיא גופא תיקשי מ"ט דר"י כיון דלא אזיל בתר גוביינא כדסברי חכמים א"כ אמאי לא זכה האב בשעת אירוסין וע"כ הוי סבור משום דאיהי גופה נמי לא תקנו לה חכמים מתנאי ב"ד שתזכה בכתובתה משעת אירוסין אלא שתקנו שיהיה לארוסה כתובה לכשתתאלמן או תתגרש וא"כ מה"ט לא גביא ממשעבדי עד שעת נישואין דאז ודאי נעשית מלוה בשטר גמור מהאי שעתא דהא תקנו חכמים שיכתוב לה נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך ואפילו תפיסת מטלטלין לא מהני כדאיתא להדיא במכילתין והכל כדי שתסמוך דעתה שתטרוף מלקוחות וא"כ ה"ט דרבי יהודה דאמר הואיל וברשותו נכתבין דבהאי שעתא נעשה מלוה גמורה ומש"ה זכה האב משא"כ מקודם. וא"כ ע"כ כל הארוסות לא גביין ממשעבדי כיון דתנאי ב"ד לא איתקן אלא בשעה שתתאלמן או תתגרש או דילמא דלעולם לענין משעבדי גביא מן האירוסין דלגמרי תקנו חכמים לארוסה כמו לנשואה אלא שלא ניתן ליכתב מטעמא דפרישית אבל לענין זכיית האב לחוד לא תקנו חכמים זכייה לאב משעת אירוסין אלא משעת נישואין כמ"ש התוספות בשיטת ר"י. נמצא דכל זה הוצרך רש"י לפרש בסברת בעל האיבעיא משא"כ לקמן בסמוך במימרא דר"ה ורב אסי הוצרך רש"י לפרש דטעמא דרב אסי משום דמחלה לשיעבודא קמא ור"ה סובר דלא מחלה והיינו דמקשה הש"ס ומי אמר ר"ה הכי ועלה מייתי כל השקלא וטריא דשמעתין דאיירי בטעמא דמחלה לשיעבודא ומפלוגתא דר"ה ור"א גופא שמעינן לה דאי בסברת בעל האיבעיא פליגי אי תקנו חכמים בתנאי ב"ד שתגבה ממשעבדי משעת אירוסין או לא א"כ מאי ענין תוספת לכאן דהא בתוספת לכ"ע לאו מתנאי ב"ד שקלה אלא ע"כ דבטעמא דמחילה פליגי דר"ה סובר כיון דאוסיף לה לא שייך לומר דמחלה ואי משום שנכתב זמן הנשואין בכתובה היינו משום תוספת אבל לענין עיקר כתובה דעתה מזמן ראשון ורב אסי סובר דאף ע"ג דאוסיף לה אפ"ה שקלא כולהו מן הנישואין דמחלה לשעבודא קמא כיון שנכתב הכל בשטר א' וכמ"ש התוספות לקמן בד"ה והלכתא ושם אפרש עוד שיטה אחרת אליבא דרש"י כמ"ש הרא"ש בשם רבי' חננאל דאפילו כשכתב לה מן האירוסין סובר רב אסי דמחלה כנ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת שיטת רש"י ובזה נתיישבו ג"כ כל קושיות התוספות כאן ומה שהקשו ג"כ בד"ה והלכתא כמו שיבואר שם בסמוך ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה ומיגבא מאימת גבי' פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י וכו' ונראה לר"י דדוקא בהך עכ"ל. כבר ישבתי בסמוך שיטת רש"י אלא דבשיטת ר"י גופא יש לי לדקדק דמי הכריחו לפרש בהך גופא דבגרה וניסת אליבא דר"י קמיבעיא ליה דליישב הנך קושיות שהקשה על פירוש הקונטרס הוי סגי ליה לפרש דבכל הארוסות שלא נישאו פשיטא ליה דגביא מן האירוסין ודוקא בארוסות שנישאו מספקא ליה אי אמרינן דמשעת כתיבה מחלה לשעבודא קמא דבהכי איירי כולה שמעתא דבסמוך והא מילתא נמי שייכא בדרבי יהודה אי הוי טעמא משום דמחלה או משום דלא תקנו לו חכמים זכיה עד שעת כתיבה ומדר"י נשמע לרבנן וכמו שמפרש הרא"ש ז"ל באמת וליכא למימר דר"י ז"ל לית ליה סברא דהרא"ש וסובר בפשיטות דלא שייך האי סברא דמחלה לשעבודא קמא בשום ענין אלא בהך דבגרה וניסת דיש סברא לומר דמחלה כדי להפסיד לאביה ויהיה שלה. הא ליתא דהא ר"י גופא בד"ה והלכתא מסיק הטעם דמחלה לשעבודא קמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין אלא תנאי ב"ד וע"י השטר נתבטל התנאי וא"כ ממילא שמעינן דבכל הארוסות משנשאו שייך האי טעמא ולמה כתב כאן דדוקא בהך לחוד שייך מחילה. והנלע"ד בענין זה וליישב ג"כ קושיית התוס' שכתבו על פירוש ר"י דדוחק לאוקמי כולה שמעתא דלא כהלכתא ולמאי דפרישית בלשון ר"י בד"ה והלכתא מבואר להדיא דאליבא דהלכתא איירי מהטעם שכתבתי שם וא"כ פשיטא דאיכא למימר דר"ה ורב אסי נמי אליבא דהלכתא פליגי דהא איירי כלישנא דר"א בר"ש וחכמים לקמן ממש. אלא דעיקר פי' ר"י כאן היינו דוקא אליבא דבעל האיבעיא וכדפרישית נמי בלשון רש"י אלא דר"י מדייק יותר לישנא דמיגבא מאימת גביא משמע דאהך מילתא גופא דאיירי ביה קאי והיינו בגרה ואח"כ ניסת וע"כ היינו משום דבאינך פשיטא ליה דלא שייך טעמא דמחלה. ובאמת תמוהין בעיני דברי הרא"ש שכתב דאיכא למימר דמחלה לשעבודא קמא מדכתבה לעיקר ותוספת מזמן שני ואינה מקפדת לכתוב עיקר מזמן ראשון וכו' ע"ש ותימא דמאי פסקא דאיירי בהאי עניינא שכתבה כן דהא סתמא מקשה ומיגבא מאימת גביא וע"כ דכוונת הרא"ש דדבר פשוט שהיו נוהגין לכתוב כן בכל הכתובות וא"כ קשה יותר מהיכי תיתי נאמר שמחלה מדלא כתבה מזמן ראשון כיון שכן היו נוהגין בכל הכתובות מנהג הסופרים ואטו כולהו נשי דינא גמירי מי איכא מידי דספרי דדייני לא ידעו ונשי דידן ידעי ואדרבא מאי קמיבעיא ליה דמטופס כתובה נלמוד כיון שכותבין כל הכתובות עיקר ותוספת מזמן שני אלמא דגובין הכל מזמן שני ולא דמי הא מילתא כלל לשתי כתובות ושני שטרות דבסמוך דהתם אדרבא שינה ממנהגו לכתוב שני שטרות ושתי כתובות על ענין א' מש"ה איכא למימר דמחל לשעבוד דקמא או אודויי אודי ליה משא"כ הכא דלא אשתני ממנהגא מהיכי תיתי דמחלה וכה"ג כתב הרא"ש גופא על ענין אחר וצ"ע. העולה מדברינו כיון דבעל האיבעיא סבר דזכיית האב ושעבוד לקוחות איכא למשמע מדר"י דמחד טעמא אית להו ולר"י בעל התוספות ע"כ היינו משום דמחלה דלא כשיטת רש"י שכתבתי וא"כ כיון דלא משמע ליה טעמא דמחילה כמ"ש הרא"ש כדפרישית ע"כ לא משכחת האי ספיקא דבעל האיבעיא אלא בהך דניסת ובגרה דבהך שייך טעמא דמתלה כדי שתפסיד לאביה. וכל זה פר"י לבעל האיבעיא אבל לר"ה ולרב אסי אין הכרח לפרש כן מהטעמים שכתבתי בשיטת רש"י דא"כ תוספת מאן דכר שמיה ולמה הזכירו תוספת בהאי פלוגתא ועוד דבלא"ה רב הונא ורב אסי לאו אמימרא דרבה ורב יוסף ורבא קאי דהא בתר הכי כמה דרי הוי ועוד דלא ניחא לן לאוקמי פלוגתייהו אליבא דר"י דלא כהלכתא ועוד דמאי מקשינן מי אמר ר"ה וכו' הא פלוגתא דר"ה ורב אסי לא שייכי בהכי אי ס"ד דבכל הארוסות שנשאו מודו דגביין עיקר מן האירוסין ותוספת מן הנישואין אע"כ דפלוגתא דר"ה ורב אסי בעלמא איתמר בכל הארוסות שנישאו וממילא משמע דפליגי בעיקר כתיבת הכתובה דלר"ה עיקר כותבין מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ונקט תוספת בלישניה לאשמעינן דלא אמרינן משום שהוסיף לה בטלה הראשונה ורב אסי אמר דכותבין הכל מזמן שני דהראשונה נתבטלה כמ"ש ר"י בד"ה והלכתא כמו שאפרש שם ומייתי תלמודא הכא פלוגתייהו דרב הונא ורב אסי דממילא נפשטה האיבעיא נמי אליבא דרבי יהודה בבגרה וניסת דלרב אסי פשיטא דגביא מן הנשואין דלא עדיפא משאר ארוסות שנשאו ולר"ה נמי כיון דכותבין מזמן ראשון א"כ ודאי לא מחלה ואם שינתה וכתבה מזמן שני פשיטא דלא גביא אלא מזמן שני כנ"ל נכון ליישב פר"י דלהוי אליבא דהלכתא ושלא יהיו דבריו סותרין. ואפילו את"ל דנראה דוחק לפרש מילתא דרב הונא ורב אסי דלא קאי על לשון האיבעיא מיהו הברייתא לקמן בסוף הסוגיא והא דפסיק סתמא דתלמודא הכל קאי שפיר אליבא דהלכתא ודוק היטב ולקמן גבי והלכתא בל' הגמרא ובל' התוספות אפרש עוד בזה ע"ש:

קונטרס אחרון
בסוגייא דמיגבא מאימת גבייא האריכו כל המפרשים בשיטת רש"י ז"ל דנראין כסותרין וישבתי בכמה דוכתי ובסוף העליתי דנראה דרש"י ס"ל כשיטת רבינו חננאל שכ' הרא"ש ז"ל דאע"ג שכתב לה מן האירוסין אפ"ה לא גביא ממשעבדי כלל אלא משעת הנשואין וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל ורב שרירא גאון ז"ל וכתבתי שדבריהן נראין עיקר עיין בפנים באריכות מה שדקדקתי עוד בלשון רש"י ז"ל בר"פ הנושא:

בא"ד דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו וכו' דבשעת כתיבה מחלה לשעבודא עד כאן לשונו. והקשה מהרש"א דא"כ מאי מקשה רבא לעיל מבגרה ואח"כ ניסת דלמא שאני התם דלא נכתבה ברשותו ע"ש קושייתו אמאי קאמר אלא אי איתמר דמשמע דהדר ביה מהא דאמרינן מעיקרא משמיה דרבה ור"י דמשעת אירוסין זכה ואמאי הדר ביה דאכתי שפיר קאמרי רבה ור"י בטעמא דרבי יהודה במתני' בשאר ארוסות שנשאו דמשעת אירוסין זכה אלא הא דמודה רבי יהודה בבגרה וניסת שאני התם דלא נכתבה ברשותו ואחולי אחלה לשעבודא קמא זה נ"ל בכוונת מהרש"א. אמנם אחר העיון לק"מ דמצינן למימר דלפר"י נמי צריכינן לסברת הרשב"א לקמן סוף ד"ה והלכתא דע"כ ברייתא דמודה רבי יהודה איירי לענין תוספת ע"ש וא"כ ע"כ בלא בגרה סובר רבי יהודה דתוספת נמי של אביה וא"כ השתא דאתינן להכי בהאי ברייתא דרבא תקשי ליה מ"ט דר' יהודה בתוספת הא לא שייך בהו טעמא דמשעת אירוסין זכה מש"ה איצטריך לומר דמשעת כתיבה זכה האב כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בא"ד ומיהו היכא דלא נכתבה כלל וכו' כגון שגירשה מן האירוסין וא"כ גביא מזמן ראשון עכ"ל. הוצרך לפרש כן כי היכי דלא תקשי מהא דאמר מודה ר"י במארס ובגרה ואח"כ ניסת משמע דבמארס ובגרה ולא ניסת לרבי יהודה נמי הוי דאב ומה"ט לרבי יהודה נמי כל ארוסות שנתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין גביין ממשעבדי מזמן ראשון ומזה קשיא לי דלפמ"ש בשיטת רש"י דלמאי דמספקא ליה לבעל האיבעיא אי גביא מזמן שני היינו משום דחכמים לא תקנו כתובה לארוסה אלא לכשתתאלמן או תתגרש א"כ מאי איריא דנקט מודה ר"י בבגרה ואח"כ ניסת בבגרה גרידא נמי הו"ל למיתני דמודה שאם נתאלמנה בבגרותה אין לאביה רשות בה מה"ט גופא ויש ליישב בפשיטות לפי שיטת הירושלמי שהבאתי דעיקר תקנתא לר' יהודה היינו כדי שיתן לבתו נדוניא בעין יפה ומשמע להדיא דעיקר הנתינה דנדוניא בשעת הנישואין וכבר כתבתי דאפשר דגמ' דידן נמי אית ליה האי טעמא ולפ"ז הוי רבותא טפי בבגרה וניסת דאע"ג שנתן הנדוניא אפ"ה מודה ר"י:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.