אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/מג

יום חמישי כא אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף מג

רב זירא ורבי זירא

ביאור רש"י שנקרא בבבל רב זירא ובארץ ישראל רבי זירא

בגמרא בכתובות (מג.) איתמר נמי אמר רב יהודה אמר רב, בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה. אמר רב כהנא, מאי טעמא, דכתיב (ויקרא כה מו) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם" - 'אותם' לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו.

ובהמשך הסוגיא (ע"ב): אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר רב, בת הניזונת מן האחין, מעשה ידיה לעצמה, דכתיב (ויקרא כה מו) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם" - 'אותם' לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. אמר ליה אבימי בר פפי, שקוד אמרה [- מימרה זו אמרה האמורא המכונה 'שקוד'].

ומקשה הגמרא: שקוד מנו, שמואל, הא רב אמרה [- שכן בגמרא לעיל מובאת מימרא זו בשם רב וכמו שמסר ר' זירא]. ומיישבת: אימא אף שקוד אמרה. דהיינו שמימרא זו אמרוה גם רב וגם שמואל, שדעת שניהם שבת הניזונת מן האחים מעשה ידיה לעצמה, וזאת דלא כדעת רב ששת בסוגיא הסובר שמעשה ידיה לאחיה.

רש"י (ד"ה אמר רב זירא) מבאר את החילוק שבין שתי הנוסחאות בקבלת המימרא, אם רב זירא הוא שאמר כן בשם רב מתנה בשם רב או רבי זירא, וזה לשונו: הוא רבי זירא הוא רב זירא, אלא בבבל מקמי דסליק לארעה דישראל לקמיה דרבי יוחנן ואין סמיכה בבבל, הוו קרו ליה רב זירא. ובהא שמעתא איכא למ"ד מקמי דסמכוהו אמרה, ואיכא למ"ד בתר דסמכוהו אמרה, עכ"ד. דהיינו ששתי הנוסחאות סוברות שאותו האמורא הוא שמסר שמועה זו בשם רב מתנה בשם רב, אלא שנחלקו מתי אמרה, אם בהיותו בבבל או אחר שעלה לארץ ישראל וישב לפני רבי יוחנן. וקודם שעלה לארץ ישראל נקרא בשם 'רב זירא' כיון שלא נסמך, ואחר שנסמך בארץ ישראל כונה 'רבי זירא'.

ובגמרא במועד קטן (כה:) איתא: כי נח נפשיה דרבי זירא, פתח עליה ההוא ספדנא, ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה. ופירש רש"י: רבי זירא היה מבבל ובה נולד, וגדל בארץ ישראל. והיינו דקאמר 'ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גדלה שעשועיה'. ואהכי קרי ליה 'רבי זירא' ו'רב זירא'.

ראיית התוספות מסוגיית הגמרא במנחות שרב זירא ורבי זירא היו שני אמוראים

ובגמרא במנחות (מ:) בביאור גזירת חכמים שאסרו להטיל ציצית בסדין [- של פשתן], אמר רבא: הא מילתא אמרי ואיתמר במערבא משום דרבי זירא כוותי, שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו [- כשחוטי הציצית עדיין מונחים בשפתו] והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, [- ונמצא שלא קיים מצות ציצית ויעבור על איסור כלאים בהטלת חוטי התכלת שהם צמר בסדין של פשתן]. ומכח גזירה זו שרא רבי זירא לסדיניה [- היינו שהתיר את ציציותיו מסדינו שהיה עשוי פשתן]. ומביאה הגמרא טעם נוסף לגזירה זו: רב זירא אמר, גזירה משום כסות לילה [- שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית, שנאמר 'וראיתם אותו וזכרתם' פרט לכסות לילה, ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה. רש"י].

וכתבו התוספות (ד"ה ר' זירא אמר) שמדברי הגמרא משמע ש'רב זירא' אינו 'רבי זירא', אלא שני אמוראים הם, וזה דלא כפירוש רש"י בכתובות. שכן הגמרא מביאה שרבי זירא הסכים עם הטעם שהזכיר רבא, שהרי כך העיד שנאמר במערבא משמו. ואחר כך מוסיפה הגמרא טעם אחר בשם רב זירא - ומוכח שהם שני אמוראים ולא אמורא אחד קודם ואחר שעלה מבבל לארץ ישראל.

רבי דוד זינצהיים זצ"ל (יד דוד כתובות שם) מבאר, שודאי גם רש"י מסכים לדעת התוספות שהיה רבי זירא שאינו רב זירא, אלא שמכל מקום רש"י לא רצה לפרש כן בסוגיית הגמרא בכתובות, שכן מובא בגמרא שאבימי בר פפא 'אמר ליה' שקוד אמרה, ובשלמא אם לשתי הנוסחאות בגמרא אותו האמורא מסר מימרא זו, אלא שכל הספק הוא מתי אמרה, אם כן שייך לומר בפשיטות 'אמר ליה אבימי בר פפי', שכן ידוע למי אמרה. אבל אם הספק הוא בגברא עצמו מי היה, רב זירא או רבי זירא, לא יצדק לומר לשון 'אמר ליה' שהרי אינו ידוע למי אמרה, ואף זה בכלל הספק אם אמר כן לרב זירא או לרבי זירא. ועוד, שדבר זה עצמו לומר שמסופקים אנו אם אמר כן אבימי בר פפי לאמורא זה או לאמורא אחר, הוא דחוק. ולכן פירש רש"י בסוגיית הגמרא בכתובות שלכולי עלמא אותו האמורא אמר מימרא זו, ומחלוקתם אימתי אמרה.

לעומתו, בספר חינא וחסדא (שם) כתב שאכן רב זירא ורבי זירא אדם אחד הם כדעת רש"י ולא היה כלל אמורא אחר שנקרא רבי זירא, וגם בגמרא במנחות יש לומר כדברי רש"י בכתובות, שכשהיה 'רב' זירא אמר טעם הגזירה משום כסות לילה, ואחר כך כשעלה לבבל ונעשה 'רבי' אמר הטעם שמא יקרע סדינו.

הטעם שלא רצו התוספות לפרש כדעת רש"י שרב זירא ורבי זירא הם אמורא אחד

ובסדר הדורות (תנאים ואמוראים אות ז) ביאר שהתוספות לא רצו לפרש שם כפירוש רש"י, שכן היה לגמרא לסדרן להפך, תחילה דברי רב זירא ואח"כ דבריו כרבי זירא. אמנם בחינא וחסדא ביאר שמה שהקדים הש"ס והביא מימרתו כ'רבי' קודם מימרתו כ'רב', הוא משום שלא הביאה הגמרא טעמו של רבי זירא כטעם בפני עצמו, אלא רק כסמך וסיוע לטעמו של רבא, ולכן הביאה הגמרא טעמו זה כהמשך לטעמו של רבא, ורק אחר כך סיימה שבהיותו 'רב' זירא נתן טעם אחר לגזירה משום כסות לילה.

כך כתב גם בחילופי גירסאות (מו"ק כה:), והוסיף לבאר טעם אחר במה שהקדימה הגמרא את הטעם שאמר רב זירא בהיותו בבבל, לפי שטעם זה הוא עיקר לפי סתמא דגמרא שם. ודקדק לפי זה את לשונו של רבא: ואתמר במערבא משמיה דרבי זירא, דהיינו במערבא דוקא, שכן קודם הגעתו לארץ ישראל אמר רב זירא טעם אחר, ורק אחר שהגיע למערבא אז אמר טעם זה כטעמו של רבא.

הכרח מסדרי הדורות שהיו עכ"פ שנים או שלשה רבי זירא

ובאמת עצם דברי התוספות שהיו שני אמוראים, רב זירא ורבי זירא, כבר הכריחו בספרי הדורות שבודאי היו עכ"פ שני רבי זירא, האחד בימי רב ושמואל ורבי יוחנן והשני בימי אביי ורבא, ובסדר הדורות (רב זירא סוף אות ד) כתב שהיו שנים או שלשה רבי זירא.

ובאמת הדברים מוכרחים מתוך דברי חז"ל, שכן בגמרא בהוריות (יד.) איתא: אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר רב מתנה הוו יתבי וכו'. וכן בגמרא בעירובין {{ממ|נט.}, פסחים (צו.) ובעוד מקומות מצאנו מו"מ בין רבי זירא לאביי.

ובגמרא בעבודה זרה (לו:) איתא: אמר רבי זירא צער גדול היה לי אצל רבי אסי, ורבי אסי אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן אצל רבי ינא... ורבי נתן בן עמרם אצל רבי. ופירשו התוספות (ד"ה צער גדול) שהלשון פלוני אצל פלוני משמעו שכולם היו בדור אחד, וכולם בימי רבי.

מאידך בגמרא בכתובות (קי:) ובשבת (מא.) מובא שרבי זירא היה תלמידו של רב יהודה, ונשמט ממנו כשרצה לעלות לארץ ישראל. ובקידושין (עב:) מובא שרב יהודה נולד כשנפטר רבינו הקדוש, ורבא נולד כשנפטר רב יהודה.

ומעתה, אם רבי זירא היה חי בימי רבי, כיצד זה היה תלמידו של רב יהודה שנולד כשנפטר רבי, ולבסוף ישב עם אביי ורבא שעה שרבא נולד כשנפטר רב יהודה. ועל כרחך שהיו לכל הפחות שנים או שלשה רבי זירא.

הנפקא מינה אם מסר שמועתו בהיותו רב זירא או בהיותו רבי זירא

והנה לדעת התוספות שרב זירא ורבי זירא שני אמוראים הם, לא קשה למאי נפקא מינה, שכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס ששנתה הגמרא כמה לשונות מי מסר למי השמועה. אמנם לפי דעת רש"י שרב זירא ורבי זירא הם אותו האמורא, ורק נחלקו מתי אמרה אם קודם שעלה לארץ ישראל או לאחר שעלה לארץ ישראל - יש להבין למאי נפקא מינה. ורש"י כתב שנחלקו אם אמרה קודם שסמכוהו או אחר שסמכוהו, אך בפשטות כוונת רש"י רק להשלים את דבריו שנחלקו אם אמרה בהיותו 'רב' דהיינו קודם שעלה לארץ ישראל, שבזמן זה נקרא רב כיון שלא סמכוהו, או אחר שעלה לארץ ישראל שאז נסמך ונקרא 'רבי'. אמנם אפשר לומר שכוונת רש"י לפרש גם את הנפק"מ שבדבר - שאם מסר כן אחר שנסמך יש יותר תוקף למסירתו. [ויהיה מבואר מזה שיש נפקא מינה בין נסמך ללא נסמך גם כשרק מוסר הוראה מרבותיו ואינו מחדש דין מנפשיה].

החילוק בין סמיכת תואר 'רב' לסמיכת תואר 'רבי'

ובספר כלי גולה וסופרי שמעון (כתובות שם) תמה על עיקר דברי רש"י, שאם אכן לא נסמך בהיותו בבבל למה קרו אותו בתואר 'רב' הלא גם תואר רב מורה על סמיכתו. ויש להביא ראיה לדבריו מדברי רבינו חננאל בפסחים (פו:), שם מסופר כי רב הונא בריה דרב נתן נקלע לביתו של רב נחמן בר יצחק, וכששאלוהו שם מה שמו, השיב: רב הונא. לאחר מכן שאלוהו מפני מה קרא לעצמו בתואר 'רב הונא', והשיבם: בעל השם אני. ורש"י מפרש: מקטנותי כך קוראין לי 'רב הונא'. דהיינו שלא קרא לעצמו 'רב' כתואר, אלא שכך היה שמו 'רב הונא'. אמנם רבינו חננאל פירש: אמר להו רב הונא, פירוש נסמכתי בישיבה להקרות רב, ובזה השם אני ידוע, לפיכך אמר 'בעל השם אנא' כלומר סמוך בישיבה אני, ע"כ. מבואר מדבריו שאף תואר 'רב' משמועתו שנסמך בישיבה.

אמנם יש לחלק בפשיטות, שבאמת ודאי גם אמוראי בבל נסמכו בישיבה, לתואר רב, אלא שכיון שאין סמיכה בבבל לכך נקראו רק בשם 'רב' אחר סמיכתם זו, ולא בתואר 'רבי'. ורק בארץ ישראל שהיתה סמיכה - כינו הסמוכים בשם 'רבי'. וממילא מיושבת קושיית הכלי גולה, כי ודאי שרב זירא כבר בהיותו בבבל נסמך אלא שלא היתה זו סמיכה כדינה בארץ ישראל, אלא רק 'סמיכה בישיבה להקרות רב', וכשעלה לארץ ישראל נסמך ונקרא בשם 'רבי'.

וכך מבואר להדיא בתשובת בית דינו של רב שרירא גאון לשאלת מר רב יעקב החבר בן מר רב ניסים מקירואן, המובאת בספר הערוך (ערך אביי): וששאלתם, אית בפירוש דגבן (תקוני זוהר חדש צח.) כל רב מבבל, כל רבי מארץ ישראל... ודאי כמו ששמעת, כי 'רבי' מחכמי ארץ ישראל הסמוכים שם בסנהדרין שלהם, דאמרינן לענין סמיכת זקנים דסמכין ליה וקרי ליה רבי ויהבין ליה רשותא למידן דיני קנסות. ו'רב' מחכמי בבל הסמוכין בישיבות שלהן.

ביאור האדר"ת שרב זירא היה כהן אך קודם שנעשה רבי זירא פקעה כהונתו כששחטו רבה

והנה בגמרא בברכות (מו.) שכשהיה ר' זירא אצל ר' אבהו כיבדו שיבצע על הלחם, והשיבו רבי זירא שבעל הבית הוא הבוצע. וכתב הרשב"א שכיון שעשה סעודה זו מחמת ר' זירא לכן סבר ר' אבהו שר' זירא הוא כבעל הבית בסעודה זו ולכן כיבדו לבצוע.

והקשה האדר"ת (עובר אורח סימן קסז סי"ז) שהרי בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ה) מבואר שר' זירא היה כהן, ואם כן מדוע לא פירש בפשטות שכיבדו לבצוע תחילה משום קדושת כהונה. וכתב ליישב שאפשר שדעת הרשב"א כדעת רש"י שרב זירא נקרא תחילה בשם זה בהיותו בבבל ואחר כך כשעלה לארץ ישראל נקרא רבי זירא, וממילא יש לומר שכשהיה אצל ר' אבהו בארץ ישראל היה זה אחר המעשה במגילה (ז:) שישב ר' זירא עם רבה בסעודת פורים וקם רבה שחטיה לר' זירא, ומעשה זה היה אצל רבה בבבל. וכיון ששחטו אפשר שפקעה ממנו קדושת כהונה, ולכן הקשה הרשב"א מפני מה הקדימו.

ואמנם יש לעיין מדוע הוצרך האדר"ת לתלות את דבריו בביאור דברי הרשב"א בדעת רש"י, הלא מה שר' זירא עלה לארץ ישראל הוא דבר המפורש בגמרא בכתובות ובשבת שנשמט מרבו רב יהודה שהיה אומר כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, ואם כן נראה פשוט שמעשה דרבה היה בבבל ומעשה דר' אבהו היה בארץ ישראל, וגם התוספות יודו לדבר זה.

אך באמת כוונת האדר"ת שבגמרא בברכות מובא המעשה בר' זירא, ואילו בגמרא במגילה מפורש המעשה ברבי זירא, ואם שני אמוראים הם הרי שאין כל מקום לפירוש זה - אכן לדברי רש"י שר' זירא ורבי זירא אמורא אחד הם אלא שנקרא תחילה רב זירא ולבסוף רבי זירא, אתי שפיר. אמנם יש להעיר שבגמרא משמע להפך שהמעשה עם ר' אבהו מפורש בר' זירא ואילו המעשה עם רבה מפורש ברבי זירא, הפך סדר המאורעות לדברי האדר"ת.