ריטב"א/כתובות/מג/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שפצעה בפניה פירש רש"י ז"ל דאפחתי מכספא דאלו איתא לאב דידיה הוה דהא יש לו בה מכר והקשו בתוס' ומ"ש פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתיה מכספא לא הוה לאב ותירצו התם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא ועוד הקשו בתוס' ודאפלגו ריש לקיש ור' יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר אפילו פצעה בפניה לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים לבד ור"י סבר פצעה בפניה לאב וא"ר הכא הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר תרצו דע"כ לא פליג ר"ש בפצעה בפנים פציעה רבה שאינה מתרפאות אלא עד שתבגר דלדידה איכא פחתה דרבי יוחנן אמר כולה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותה קיימא ור"ל אמר לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים ושקל האב מנא דידיה ושקלה איהי מנתיי' דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא שפצעה בענין שתרפאה צערתה דכולי פחתה דאב נינהו. ועוד י"ל קושיין דהכא מרבי יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאלו לרב כר"ל ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלו' הכתוב מדבר והנה משמע בכל ממון דחבלות אמרינן אתקפתא ואימא דכולי חבלות היכא הוה דאב דהא צערה לאו דידיה דכ"ע ואצ"ל ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה הוא ואהדרינן שלא איירי אלא בנזק לחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפצעה בפניה דלית בה נזק לחוד וכך נ"ל דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל וכדפרשינן התם בס"ד:
טעמא דהשיא' וגרש' השיאה ונתארמלה הא נתארמלה תרי זימני לא חזי לאנסובי ואגב אורחא סתם לן תנא כר"מ דאמר בתרי זימני הוה חזקה כן פי' רש"י ז"ל וכך הגירסאות בכל הספרים שלנו ופי' רש"י הוא דלהני שני תנא בלישנא משום דכשנתארמלה תרי זימני לא חזי לאנסובי אליבי' ולא בעי תנא למנקט לישנא בקלקולא. ויש מקשין מ"מ לישני בשנתגרשה תרי זימני ויש אומרים ה"ה כשנתגרשה תרי זימני אסורה להנשא להו ואף הוא לישני בקלקולא מדאמרי' בשלהי כיצד אשת אחיו ביבמות מאי מיתה אמיתה וגרושין אגרושין ודלא כר' לא מיתה לגרושין ולא קשי גרושין למיתה אלמא נתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי. ורש"י ז"ל כן פירש שם ודחינו שם פי' הזה חדא למ"ד התם מעיין גורם לא שייך דבגרושין כלל וא"כ ה"ה מזל גורם דאי לא כדאמרינן מאי בינייהו אנוסה או דנפל ומת נימא דאיכא בינייהו גרושין ותו כיון דאשה מתגרשת בע"כ ואין האיש מוציא אותה אלא לרצונו היכי עלה על דעת לומר דגרושין היתה ומזלא גרם ותו הל"ל הכי או נתארמלה או נתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי וההיא דפרק כיצד כבר פרשתי במקומו דלא דק ומשום דנקטינן מיתה וגרושין נקטינן מיתה וגרושין ותו לא אי נמי גרושין אגרושין תצא וה"ק דלהכי שני תנא בלישנא דלא נקטינהו תרווייהו כחדא גוונא משום דלא מצי למתני נתארמלה תרי זמני ומשום קלקולא דכיון דכן לא קתני נתגרשה תרי זימני דא"כ הוה אמרי' דחדא מינייהו נקט וה"ה לנתארמלה תרי זימני:
והר"מ ז"ל גורס אבל נתארמלה תרי זמני דתו לא חזי לאנסובי לית ביה כתובה משני ואגב אורחא סתם לן תנא כר' ופי' הוא ז"ל דלר' כיון שאינ' יכולה להנשא לשלישי אבל משני ל"ל כתובה חדא דהא אטעתיה ועוד שאין אני קורא בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל לרשב"ג משלישי לית לה כתובה מהאי טעמא אבל משני אית לה כתובה ואגב ארחין סתם לן תנא הכא כר"ש ואינו נכון דליכא למימר לכשתנשא לאחר אלא למעוטי כשאינה ראוי להנשא משום אשות דאגודה ביה אבל הכא שהיא מותרת לכל העולם ואין מניעות להנשא אלא משום חשש סכנה אין זה אלא בתולה או מוכה שחין שיש לה כתובה וז"ב ודקאמר דאטעתיה וה"ל כאיילונית דלית לה כתובה דא"כ אפי' ראשון נמי נהדר לה כדקאמר גט איילונית במסכת יבמות אלא וודאי דלא דמי כלל דאיילונית סימניה מוכרחי' עליה ודאי שהוא מקח טעות והוא גרמא משא"כ בזו דאפשר דאנהו גרמו אנפשייהו אלא משום דסכנה חשו שמא היא גרמה וכיון דכן אין לה להפסיד כתובתה אלא לאחר שהוחזק שהיא נשאת שלא ברשות וכבר בררנו זה במסכת בס"ד ובתוספת פי' בשם ריב"א ז"ל טעמא דהשיאה וגרשה וכו' כלומר דמש"ה נקט מעיקרא גרושין והדר אלמנת משום דאי נקט אלמנות ברישא הוה שמעינן דארישא קאי שנתארמלה מן ארוסין וה"ל נתארמלה תרי זימנין ותו לא חזיא לאנסובי לשלישי זה שהוא שני לנשואין ואגב אורחין סתם לן תנא כר"מ דאמר בתרי זימנא הוה חזקה ואתיא הא כמ"ד דמזל גרם דאי כמ"ד מעיין גרם משום אלמנות דגרושין לא מתחזקה קטלנית. וכדאיתא התם ואין פירוש זה נכון ופירש"י הוא הנכון ועיקר:
מ"ט דר' יהודא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת ארוסין זכה בהו כו' שכבר היתה לה כתובה מן האירוסין כדקתני רישא כתובתה שלו הואיל ומאותה זכה בהן האב שעדיין לא יצאה מרשותו והא דקתני דארוסה יש לה כתובה פירש רש"י ז"ל משום תנאי ב"ד שתקנו לארוסה כתובה ובוודאי דסוגיין דאמוראי לפום פשטא הכי ריהטא אבל ממתני' ליכא ראיה דדלמא מתני' בדכתב לה מן האירוסין או בשטר או בקנין שקנו מידו ודידע דבב"מ ולקמן במכילתן שקלינן וטרינן ארוסה מנ"ל דאית לה כתובה ולא פשטי' מהכא ומאי דלא פשטוה מסוגיין דאמוראי דהכא היינו משום דהתם קים להו דהכי דינא אלא דבעי' לייפשטיה ממשנה וברייתא וכדאשכחן דכוות' בנדרים גבי בני' דבהדי שלחי דידן וכדפורש התם בתוס' בס"ד ור"ח ז"ל ולמקצת הגאונים פירש משנתינו וכל השמועה בדכתב לה הא לאו הכי אין כתובה לארוסה מכיון דלא אפשטיה התם וכן לקמן ומיהו תמי' מלתא אמאי לא פשיטא מהא דתנן ביבמות קידש אחד מחמשה נשים ואינו יודע איזה מהן קידש נותן גט לכולם ומניח כתובה ביניהם ואי איכא דארוסה אין לה כתובה אלא כשנתגלה נחזי' לכתובה בשמא דמאן מינייהו כתב ודוחק הוא להעמידה כששמותיהן שוין ועוד אפילו בזה נחזה מאן מפקע ליה לשטר כתובה חדא מהאי דנפק תותי ידה משמע כדאיתא בפרק גט פשוט אי נפיק מתחת ידי סהדי או מתחת יד שליש מאי קאמרי' ודוחק הוא לומר דכולן ארוסות בשטר כתובה וי"ל דאיכא לדחויי כשקנו מידו שנתחייב כתובה לאותה אשה שקידש ועדיין לא נכתבה כתובה והמחוור בענין זה דכיון דהתם לא מבעי' לן אלא ארוסה מנ"ל דאית לה כתובה ועיקר דינא מוקים קים להו ובהכי אתו שמעתין לרווחא וכן דעת רבינו הרא"ש ז"ל והיינו דאמרי הואיל ומשעת ארוסין זכה בהן דמשעת ארוסין תקינו רבנן כתובה הלכך בין שכתב לה כתובה מן הארוסין או בנשואין בשעת אירוסין הוא העיקר התקנה וזכה בהן האב ומותיב רבא מהא דתנן ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא נערה ובגרה ואח"כ נשאת שכתובתה שלה ואין לאביה רשות בה ואמאי הכא נמי הואיל ומשעת ארוסין זכה בהן:
אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת ארוסין הם נכתבים פירש רש"י ז"ל שאף מנה ומאתיים מן הארוסין דרכם לכתוב כתובה קודם נשואין והאב זוכה בהם אם הוא נערה ולפיכך כשבגרה קודם נשואין הרי ברשותה נכתב ואין לאביה רשות בה. ומיגבה מאימת גביא פירש רש"י ז"ל הכי לענין זכותו של אב חזינן דאפילו לר' יוחנן לא אזלינן בתר שעת ארוסין אלא בתר כתובה לענין מטריף לקוחות מאימת גבי' מי אמרינן טרפי ממשעבדי משעת ארוסין דההיא שעתא אחייב בתקנתא או דלמא עד שעת כתובה דה"ל מנה בשטר לא מטרפא אמר רב הונא מנה ומאתיים מתקנת רבנן מחייב לא טרפי ממשעבדי מאירוסין ואילך דהאי שעתא משתעבד ותוספת שמעצמו הוא מחייב לה לא נתחייב לה עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב:
ורב אסי דאמר אחד זו ואחד זו מן הנשואין [פירש"י] דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה מזמן כתובה בשטר כתובתה ככל המפורש בה בין עיקר ובין תוספ' ע"כ. והקשו עליו תוספת חדא דאימת גבי' אפילו בני חרי משמע דאם לא כן הל"ל טרפה ובאידך דרב הונא דבסמוך כל היכא דלא גביא אפילו מבני חורין לא גבי' ותו פשיטא דאי איתא דגבי' מבני חרי מן הארוסין דה"ה אפילו משעבדי דכל תנאי ב"ד קלא אית להו וכמנה בשטר הוא. ועוד אמאי לא מבעי' לן האי גבי כתובה דמן הארוסין דמתני' ברישא דמתני' אי טרפא ממשעבדי אי לאו ועוד כשפי' רבי' ז"ל בטעמו של ר' אשי שאחד זה ואחד זה מן הנשואין לא פי' משום דהוה כמלוה על פה אלא משום דאחיל אחולי' לשעבודיה קמא והוה לפרושי דהוה כמלוה על פה אלא לפי שראה רבינו ז"ל שהזכיר בשטתינו טעמא דאחולי אחיל באידך דרב הונא דפרכינן מיניה פי' התם בדרב אסי וא"כ היא הנותנת דמאן דבעי למיחש דלא גבי' מן הארוסין מטעמא דאחולי אחלי לשעבודא קמא לא משום דהוה כמלוה ע"פ ועוד קשה לי לפי פי' רבינו ז"ל כול' בעינן בשלא כתב לה תוספת עד שעת נשואין וא"כ למה הזכירו כאן תוספת כלל פשיטא שאין לה קיום נשואין שהרי לא משתעבד להכי כלל ואי משום דרב הונא ולימא שאע"פ שבעת הנשואין חזר וכתב לה מנה ומאתיים מן הארוסין ולא אמרינן אחולי אחלתא לשעבודא קמא ממש היה לנו לומר כבתחלה על עיקר השאלה שאינה (אלא עיקר השאלה שאינה) אלא עיקר כתובתה ואימא דלכ"ע מן הארוסין ובתר הכי כשחזר וכתב לה כתובה ותוספת בשעת נשואין רב הונא אומר וכו' לכך הנכון כשכתב לה תוספת מן הנשואין ומן הארוסין איירי ואמרינן מגבי מאימת גבי' מי אמרי' דגבי' מן הארוסין ואפי' ממשעבדי וכו' כשכתב לה תוספת מיהת דאלו עיקר כתובה תנאי ב"ד הוא ואית ליה קלא ואף על פי שחזר וכתב מן הנשואין אינו אלא לכבוד ולא מחלה לשעבוד' דאירוסין כלל אע"ג דגבי זכות של אב לא אזלינן בתר שעת אירוסין כשבגרה התם רבנן הכי תיקן בבוגרת שבין אירוסין לנשואין אבל היא עצמה זוכה היא למפרע בשעת אירוסין או דלמא אחלתי' והא דכתב לה מן האירוסין לא גביא אפילו מבני חרי מן הנשואין ואילך אפילו ממשעבדי לא גבי' ואפילו שלא כתב לה תוספת שאינה אלא שיעבוד מעצמו מן הנשואין שלא כרב לה תוספת מן הארוסין אלא על מנת לכונסה וההיא עיקר ואידך פקע ליה בשעת נשואין ורב אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין כי כל מה שכתב לה ונשתעבד לה מן הארוסין הן מעצמו הן בתנאי בית דין אינו אלא לענין גרושין או אלמנה דאירוסין שלא תצא בלא כלום שאלו היו בטוחים שלא תתגרש ולא תתאלמן מן הנשואין לא כתב לה כלום ורבנן לא הני למתקיש לה כלום ואסיק דהלכתא כרב אשי. ומיהו כל שנתארמלה או שנתגרשה מן האירוסין דכ"ע גובה עיקר כתובה ואפי' מנכסי' משועבדים דאמרינן לקמן בפ' אף על פי מן האירוסין גובה מאתיים וסתמא אפי' מן המשועבדים משמע וכדבעינן לפרושי בסייעתא דשמיא ובעינן דהכי לא שייך בפלוגתא דמפר' התם רבנן ור' אליעזר בן עזריה דהכי משמע התם כשנתארמלה או נתגרשה מן האירוסין דת"ק סבר אינו גובה התוספ' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' אבל כשבא לגבות לאחר הנשואין בהא לא איירי התם כלל ודכ"ע אפשר לקיימו או כרב הונא או כרב אסי דלרבי אליעזר גובה את הכל מן האירוסין שעל מנת כן לכונסה כתב והרי כנסה ואפילו לרבנן כיון שכנסה אחילתי' לשעבודא קמא שליש או מקצת ואפי' הכי קים ליה שאינו זוכה את הכל כי הדבר ידוע שאין אדם מתחייב שתי כתובות ושתי תוספת אחת מן האירוסין ואחת מן הנשואין ומסתברא דבעינן דכתב לה בשעת נישואין ובשעת כתובה ותוס' סתם כדרך העולם כאביי דאי השתא כתב ואוסיף לך על מה דכתיבת לך מן האירוסין כדפריש ר"ח ז"ל דכ"ע עשו כפירושו וגובה את הכל וכן הסכימו בתו' והוא הנכון ומסתבר' דהכי נמי מילתא דפסיקתא קתני ואפילו כשהסך שתי כתובות שוה או שאחת מהן הרבה משל חברתה ול"ל בהא בטל שניה את הראשונה ולא מבעיא בהאי גזירה דשאני הכא שדרך העולם ליכתב שתי כתובות אלו על דעת לגבות אחת מהן אלא דלא קים לן שפיר מסתמא איזה מהן עיקר ולהכי אפליג עליהו:
ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא הוציא שתי כתובות. פי' כשכתבו כן סתם לאחר הנישואין באתה לגבות וכו' וטעמא מפרש בסמוך. ולטעמיך תגבה חמש מאות כולהו ולטעמיך ולשיבושך. הלא ידעת טעמא דידי אמאי לא גביא חמש מאות כולה אלא ודאי דלא קושיא הוא חמש מאות מי לא גביא משום דלא כתב וכו' כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות מאשה אחת וכשחזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כוחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר הכי נמי הוסיפו לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה ורצתה לגבות כתובתה מאחת מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר ממה שכתב לה עכשיו ולא היה לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הם שע"מ כן כותב שאין אדם מוותר לחזור ולהתחייב חיוב אחר חיוב חובת חופה ונישואין ואם דעתו להוסיף זכותו על הא' היה לו לפרש כן הכי אמר לה אי מזמן הראשון גבי' וכו' פי' רש"י ז"ל אבל התוספת שגובה מן הנשואין אע"פ שגובה העיקר מן הנשואין אינה דומה לזה דהתם מוסיף על הכתובה הוא שהרי כתב בה ומוסיפת לך על מאי דתיקון הלכך לא אחלתיה לשעבודיה וכדקאי קאי וכו' ע"כ. ודוקא לענין עיקר כתובה אבל לענין תוספת אחולי אחלתיה ותוספת כתובה הכי נמי לתוספת כתבי' וק"ל והא דקאמר ולאו מר אתמר עלה מכלל מאן דקרי לה ידע לה וא"כ מאי קרי לה וי"ל דאיהו סבר דדוקא דמוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני ע"י הדקל שבתוכו להכי אדכר הדקל שבתוכו להדיא לגלויה ומשום ההוא תוספת כבר נכתבה אבל אם לא הזכירו בפירוש אע"פ שהוא בכלל השדה אמרינן בטל השני את הראשון ודכוותא בזה שכתב שלש מאות סתם והשתא משנינן שכל שהוסיפו במכר אע"פ שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתבי' ולא אמרינן בטל השני את הראשון:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |