אלשיך/בראשית/כה

אלשיך בראשית כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

ואלה ימי שני כו'. טעם אומרו אשר חי. מה שלא נאמר בשום צדיק זולתו אפשר במ"ש ז"ל (ב"ר פ' ס"ג) כי על שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה מת חמש שנים קודם זמנו. וז"א אשר חי כלומר שלא היו כל חייו כ"א אשר חי מהם. או אפשר על כי אברהם היה גר למ"ד בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו ולמ"ד בן מ"ח שנה והנה היה אפשר שלא יחשבו לו ימי צדקות מאז הולדו רק מאז הכיר את בוראו. ע"כ אמר כי לא כן הוא. והוא כי חי נקרא הצדיק כמשז"ל (ברכות דף י"ח) מפ' ובניהו בן יהוידע בן איש חי וכי כולי עלמא בני מתים נינהו אלא שהיה צדיק שהצדיק נקרא חי ועד"ז יאמר אלה ימי שני חיי אברהם שיקרא בכל שנים אלו חי ק' וכו' שכולל מיום הולדו:

ח

ויגוע כו'. הנה אומרו ושבע הוא דבר בלתי מובן ואם הוא ז' ימים מה יתן ומה יוסיף הודעה זו שהלך ז' ימים. והנה ארז"ל בב"ר וז"ל (פ' ס"ב) כתי' עוז והדר לבושה כו' כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לע"ל ומראה להם הקב"ה עד שהם בעוה"ז. מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לע"ל ונפשם שבעה והם ישנים א"ר אליעזר משל לסעודה שעשה אותה המלך וזימן את האורחים והראה להן מה שהן אוכלין ושותין ושבעה נפשן וישנו להן. כך הקב"ה מראה להם לצדיקים עד שהם בעולם הזה מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבא ונפשם שבעה והם ישנים שנא' כי עתה שכבתי ואשקוט. הוי בשעת סילוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מתן שכרן. כד דמך ר' אבהו חזו ליה תלת עשר נהרי דאפרסמונה דכיא אמר להון אלין דמאן אמרו דידך אמר אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה'. והנה אין ספק כוונו לבאר פסוק זקן ושבע שהוא ששבעה נפשו מרוב טוב. אשר הראו לו מתן שכרו:

ולבא אל ביאור המאמ' דרך כלל גם שלא נבא אל התכת כל דבור ודבור ממנו נשית לב. (א) אל הקדמתו זו באו' כל מתן שכרן כו' מתוקן להם לע"ל ומראה להם כו' והיה די יאמר הקב"ה מראה להם מתן שכרן כו' וידוע שהוא מתוקן: וראוי ג"כ לשית לב אל מלת מתוקן מה היא התיקון ומהראוי יאמר צפון להם. (ב) איך ע"י שמראה להם נפשם שבעה ואדרבה תשתוקק יותר. (ג) למה נשתנית שעת מיתה מעת זולתה. (ד) מאמר ר"א משל לסעודה כו' מה צורך אל המשל כי הלא מובן מבלי משל. (ה) או' לסעודה כו' מה הוא האריכות הלזו. והוי ליה לקצר ולו' למלך שזמן אורחים והראה להם מה שהם כו'. (ו) למה מביא פ' כי עתה שכבתי כו' הלא הביא מפ' ותשחק ליום אחרון ואם אין משם ראיה יביא פסוק זה בלבד. (ז) כי אין בפסוק הזה שביעת הנפש. (ח) בענין ר' אבהו כי הלא יפלא האם איש כמוהו יאמר ואני אמרתי לריק יגעתי כו' האם היה מסכל שכר טוב לצדיקים חלילה:

אמנם הנה בזולת מקום זה הזכרנו ענין המאמר ואבואה אליו כעת דרך קצרה והוא שהוקשה לו בכתוב שהיל"ל ותשחק בשו"א הוי"ו וגם היל"ל ביום אחרון ולא ליום בלמ"ד. ע"כ אמר כל מתן כו' והוא כי הנה אין ספק כי בצאת נפש צדיק ממנו בעת למות לא יבצר מהצר לנפש מצד עצמו ולחומר מצד עצמו. נפשו תאבל באומרת אויה לי כי אפסיד מלסגל מצות ומע"ט להתענג בדשן עד בלי די כענין הצדיק אבד כו' כי לא נאמר נאבד. אך הוא שמצטער בלכתו בעון הדור שאבד מלסגל מצות לבלתי הועיל למו כי אין איש שם על לב כו'. וגם בשרו עליו יכאב. באמור אוי לי כי אני עניתי מאוד ביסורין ועבוד את ה' ועתה הנפש תעלה לאכול מפריו ואני לקברות אובל למקום עפר רמה ותולעה. ע"כ למען העלות ארוכת שניהם מה עושה הוא ית' מראה להן מתן שכרן כו'. טרם צאת הנפש מהגוף, באופן שבאמצעות הנפש אשר בו עדיין ומה גם בעת למות שנתוסף בה שפע קדושה רבה כמ"ש בס' הזוהר על פ' תוסף רוחם יגועון. אז גם הגוף קונה שפע מאותה הארה של מתן שכר כי שבעה בעריבת האור התענוגיי. באופן שבאותו עריבות שיערב למות באותה ראיה הנפש תשבע. ובלתי מצירה על מה שלא תסגל עוד מצות וגם החומר לא ירקב בקבר רק ישאר כישן שינת עריבות מאשרהראו לו ולא ידאג על אשר יתבלה כי לא ירקב כי אם יישן. כענין ר"א בר' שמעון ור' אחאי בר יאשיה ודומיהם שהם ישיני עפר עד שעה א' קודם תחיית המתים כמאמר רב אחאי בגמרא. ולהמתיק הדבר לתת טוב טעם אל הענין. הקדים ואמר כל מתן כו' והוא כי דעתו כי גם שמעלות הנפש למעלה תתענג בדשן עיקר מתן השכר הוא לע"ל אחר התחייה בגוף ונפש. וז"א מתוקן שהוא ית' כמו שמתקן סעודה מדברים בלתי נאכלים כמות שהן חיים כן מתן שכר שהיא רוחני מאד בלתי נאכל לחומר מתקנו ית' באופן נאות ליהנות ממנו הגוף עם הנפש אחר התחייה וז"א מתוקן להם לעתיד לבא כי גם שהחומר זך יהיה אז. אם כל זה רחוק ממנו יהיה אל איכות הנפש בצד מה וע"כ בהיות מציאות ממוזג ומתייחס אל הרוח עם הגוף ההוא. ע"כ בהראותו ית' האושר ההוא לגוף ונפש עודם יחד. ידבק עריבותם בבחינת. התחברות' מעין העתיד לשניהם יחד באותו לא יתפרדו לגמרי. כי אם היה כישן שלא תעקר נפשו מגופו לגמרי באופן לא יפסד החומר וגם הנפש באותו עריבות תשבע. וזהו נפשם שבעה והם ישינים כמדובר. באופן כי בעת התחיה שניהם יהנו הנפש בשבעה וראותה אורות שפעלה ותעש' למעל'. והגוף בהיותו ישן שינת עריבות. עד התחיה שיקבלו שכרן יחד. והנה עדיין יש מקום לו' כי אדרבה בראותם הטובה ההיא. יערבו לה אז יותר וישתוקקו אליה ולא ישבעו ולא ישנו. לזה בא ר' אלעזר ואמר משל לסעודה כו'. והוא לומר כי הלא יש כמה בחינות שעליהם ישבעו וילינו והוא כי הנה סעודה שיש בה כמה בחינות. (א) שהמלך בעצמו עשאה. (ב) שהוא בעצמו זימן את האורחים. (ג) שהם אורחים ולא בני בית. (ד) כי אינו חייב להם כלום כי אינו רק גמילות חסד לאורחים. (ה) שהמלך בעצמו הרא' להם מה שהם כו'. (ו) שאין פחד להם יותן לזולתן הסעודה ההיא. כי אם מה שהם אוכלים ושותים ודאי ולא זולתם:

הנה ודאי אורחים אלו בראותם כל יתרונו' אלו כל כך עריבות יערב למו ששבעה נפם וגם הגוף נהנה כי וישנו להם וזה דקדק באומר להם לומר כי אין שינה בלי הנאה כי אם להנאתם. כי מעריבותם נרא' להם כאוכלים ושבעים וערבה שנתם. וכל זה היא בנמשל כי הוא ית' עשה הסעודה כד"א (תהלים ל"א) מה רב טובך כ' פעלת לחוסים בך. והוא ית' מזמן את הצדיקים בעצמו מתראה לצדיק בסילוק. והם אורחים ולא בני בית מצד החומר. וגם מצד הנפש אינו חייב כלום כי מי הקדימו וישלם. וגם הוא ית' מרא' לו השכר בסילוק וגם הוא מה שהם אוכלים ושותין בטוחים כי להם יהיה. אז כל אותו עריבות נכנס יחד בגוף ונפש. באופן לא יתפרדו בעצם ונפשם שבעה והם ישנים בנדיבות האושר. ששפתותיו כדובבות בקבר והוא הכתוב אצלינו על פסוק ושכבת וערבה שנתיך:

עוד יתכן לומר כי ר"א חולק במקצת עם הקודם והוא כי הקודם אמר שכל עיקר השכר הוא לאחר התחיה. ואין לנפש בנתים רק העריבות השבע בראות אורות זכיותיו. אך לא כן דעת ר"א כי אם שהנפש היא תתענג בנתים עד אין קצה למתן שכרה. אלא שמה שמראין להם בסילוק היא דבר מיוחד לשניהם. כסעודה שעושה המלך זולת מה שנותן שכר לבעלי מלאכתו. שהוא מה שמטיב לגוף ונפש יחד אחר התחיה:

והנה בזה נתיישב אומרו ותשחק ליום אחרון. שהוקשה לו אומר ותשחק בפת"ח הוי"ו. וגם אומרו ליום ולא אמר ביום. והוא כי הנה כל האלפא ביתא פירשו אותה רז"ל על נפש צדיק. ועליה יאמר עוז והדר לבושה שיש לה באותה העולם כנודע. ולא בלבד אחר צאתם מהעולם כי אם גם מאז היתה פה בסילוקה. כבר ותשחק ותשמח בשביל יום אחרון בל תחייה כי מאז ראתה אשר יהיה לה אז. והנה לא נמצא בפסוק זה רק מהנפש שנפשו שמחה ושבעה. אך לא מהגוף שיהיה כישן. לזה הביא הפסוק כי עתה שכבתי כו' שאומר על זמן המיתה שנקראת שכיבה שכבתי. ואשקוט על הנפש. ישנתי על הגוף. במה שאז ינוח לי לעתיד כי מאז מראים אותו לו. והביא ג"כ ראיה מר' אבהו דאחזו ליה י"ג נהרין כו'. ואמר ואני אמרתי כו'. אפשר כי למה שהי' עשיר וענוג מאד כאשר הפליגו בגמרא. ואשר היה גדול בבי קיסר היה דואג בלבו אולי ניכה בהנאת גופו כל זכיותיו. וזהו אמרתי לריק יגעתי:

או יאמר כי הנה בראותו נהרין דאפרסמון שהוא הוראת אור מלובש הכיר בזה. וגם בהיות שהראו לו קודם הסילוק ולא לאחרי כן לנפש. כי אין זה כ"א שגם החומר יקנה אושר להיות כישן כמדובר. ע"כ אמר כל אלין דאבהו. כלומר מן אבהו כמו שהוא לגוף ונפש שכלם יהנו. ואני אמרתי כי היגע שהוא הגוף. מאומה אין לו שכר רק לנפש כי הגוף יכלה בקבר והייתי מצטער עליו. ואומר לריק יגעתי להיות תהו והבל בקבר כחי כליתי. כי כל האושר לנפש תהיה אכן משפטי את ה' בעל הרחמים. שאינו מקפח שכר שום בריה:

והנה הביא ראיה מהפסוק. אך עדיין היה אפשר לפרש הכתוב בדרך אחרת. והנה הביא אחרי כן ראיה מהחוש מר' אבהו. ועדיין היה אפשר כי לא לכל הצדיקים יהיה כן. לכן הביא זבדי בן לוי ורבי יהושע בן לוי ורבי יוסי בן פרטא כו' כי שלשתן הורו כי ראו בסילוקן מתן שכרן. והנה בתלתא הויא חזקה וזה אומרו בסוף המאמר הוי בשעת סילוקן של צדיקים מהעולם. הקב"ה מראה להם כו':

וזה כיון כי הנה עדיין מכל הראיות שהביא. אין ראיה ברורה רק שמראין להם מתן שכרן. אך לא שהקב"ה בעצמו הוא המראה להם המתן שכר. לכן הביא ענין שלשת השלמים האלה שאמרו אותן הפסוקים שמורה מהם כי הוא יתברך הוא שהראה להם. והוא כי בפסוקים הקודמים שהה פסוק ותשחק כו'. וכן פסוק כי עתה שכבתי כו'. או פסוק ואני אמרתי כו' שאמר רבי אבהו. אין ראיה רק שרואים בעת סילוק מתן שכרן אך לא שהוא ע"י הקב"ה. אך בשלשה הגדולים האלה שכל הפסוקים שאמרו בסילוק. הם כמדברים עמו יתברך לנוכח על זאת יתפלל כל חסיד אליך וישמחו כל חוסי בך כי טוב יום בחצריך מה רב טובך כו' וביאור המאמר כתוב אצלינו בשערים:

ואומרו ויאסף אל עמיו יהיה כי כל צדיק הולך אל מחיצת הצדיקים כיוצא בו. והם המתעוררים להקביל פניו. והנה יש צדיקים שיש להן קצת עון אשר חטא ולא יכניסוהו במחיצתו עד ינכו לו כל אשר חטא על הנפש. ואח"כ יאסף אל עמיו במחיצות צדיקים כיוצא בו שהיא מחיצתו. אמר כי אברהם מיד כשמת נאסף על עמיו. כי לא היה לו דבר לנכות וליטהר תחילה. כי טהור היה לגמרי:

יא

ויהי אחרי מות כו'. אמרו רז"ל שברכו ברכת אבלים. ויש אמרו שמסר הוא ית' הברכות ביד אברהם ולא ברכו פן יצטרך לברך גם את ישמעאל לכן כשמת אברהם ברכו הוא ית'. וזהו ויהי אחרי מות אברהם ויברך כו'. ועד"ז יאמר בשום לב אל מלת בנו שהיא מיותרת אך יאמר כי הנה דרך הקובר את אביו להצטער על כי סר צלו מעליו. אך כשהוא צדיק אין פחד כי הלא בן הוא לה' כי הוא ית' יהיה לו לאב והות לו ית' לבן וכמאמרו ית' על שלמה. ומה יהיה מאמר הכ' על צער יצחק על סילוק אביו כי לא יבצר מזה כי ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו של האלהים הנזכר באו' לו אם אברהם מת הלא בן לי אתה ואני אביך קיים לעד ולכן ברכו לחזק את לבו ובראותו יצחק כן דבק בו ית' ביותר ויבחר למושב לו באר לחי רואי אשר שם נגלה לו האלהים והוא מקום מוכן לשכינה:

יט

ואלה תולדות יצחק בן אברהם כו'. הנה ראוי לשים לב אל אומרו בן אברהם כי מה בא ללמדנו. והנה ארז"ל במדרש רבה (פ' ס"ג) וז"ל עטרת זקנים בני בנים. ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם דכתיב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם. יעקב נקרא שמו ישראל. דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כו' יצחק נקרא שמו ישראל. דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. אברהם נקרא ישראל ר' נתן אומ' מילתא עמיקתא היא. ומושב בנ"י אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה ע"כ. וראוי לשים לב למה אמר שאברם נקרא אברהם שאינו מן הדרוש. וכן אומרו יעקב נקרא ישראל ולמה אברהם לא נקרא יצחק כמו שנקרא ישראל וכן יעקב לא נקרא אברהם כמו שיצחק נקרא אברהם ולמה יצחק נקרא אברהם וישראל:

אך הנה תחלה הוקשו לו אומרו בן אברהם שהוא מיותר. ועל זה לתרץ הענין הביא פסוק עטרת זקנים בני בנים. כי הלא קשה בו למה לא אמר בנים כי אם בני בנים ועוד למה לא אמר ותפארת בני בנים אבותם מעין ראש הכתוב ועוד שנכנס בעטרת ויצא בתפארת. לכן אמר הנה אברהם קנה שלמות שהיה תחלה אברם כמשז"ל ראש לבני מדינתו ונקרא אברהם ראש לכל המון גוים אמר שיצחק גם כן קנה מעלה זו שהיה אב לכל המון גוים וזהו בן אברהם אברהם כי גם יצחק בן אברהם נקרא אברהם ואם לא היה או' בן אב הם לא היה נדרש שנקרא אברהם והוא כי אברהם הנזכר פעם שנית עולה לכאן ולכאן לומר שבן אברהם נקרא אברהם. ולו' שאברהם הוליד כו' על דרך מאמר רבינא בגמרא (ב"מ דף ס"א) על פסוק את כספך לא תתן לו וכו' שאומר בנשך ובמרבית משמע שמשמש למעלה אל הכסף ולמטה אל האוכל:

אמנם יעקב קנה שלימות גדול מזה כי נקרא ישראל שלא בלבד הוא גדול על המון גוים כי אם גם על מלאכים. וזהו לא יאמר כו' כי שרית עם אלהים כו' לכן אין יעקב צריך ליקרא אברהם כאשר הוצרך יצחק. כי אדרבא הוא עולה על כלם והם צריכים להתעטר בכתרו. שיצחק נקרא ישראל ואברהם נקרא ישראל. וזהו עטרת זקנים בני בנים כי אברהם ויצחק עטרה שלהם ישראל. שהוא עטרה שמשוה הוא ית' אותם אליו במה שהוא משתרר על מלאכים אך יעקב ויצחק אינם מתעטרים באברהם כי אדרבה אברהם ויצחק מתעטרים ביעקב שנקרא ישראל. והוא כי אין נקרא עטרה אלא הקרא ישראל שמשתרר על מלאכים כי הקרא יצחק אברהם שהוא אב להמון בני אדם תפארת בלבד יקרא וזהו ותפארת בנים אבותם. והביא ראיה מאומרו ומושב בר ישראל על בני אברהם כי מלידת יצחק מתחילין השנים הנזכרים. ועוד קשה על פשט הכ' אומרו אברהם הוליד את יצחק שהוא מיותר וגם שקצת תירצו במאמר הנזכר אין מספיק להעלות ארוכות ייתורו והנה ארז"ל (ב"ר פ' נ"ג) שהיו לצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרים אברהם הוליד את יצחק עד כאן. והלא כמו זר נחשב להסיר הוא ית' תועה זו מלב הדור ההוא אחר היות יצחק בן ששים שנה ואם היה מעת שנולד יצחק למה הודענו ית' זה פה ולא בזמן שנולד:

אמנם יהיה בעת הלידה לא יאמינו המון העם לקול לצני הדור וישימו לאל מלתם כי גדול אברהם ושרה בעיני הכל אך עתה בראות כי נולד עשו מרבקה ולא משפחה כישמעאל מהגר רק מאשתו הצדקת לכן יחליפו כח לצני הדור לשוב אל קיאם כי מאבימלך נתעברה שרה ונולד יצחק ועל כן יצא ממנו עשו. ועל כן בבא התורה לספר תולדות יצחק סיפרה הוראת היות שאברהם הוליד את יצחק. זה הוא לדרך רבינו ז"ל:

ועדין צריך להשיב לפי פשוטו של מקרא ועוד אומרו ויהי יצחק כו' כי הנה כל זה היה ראוי לאומרו בעת הנישואין ולא בעת הלידה אחר עשרים שנה וגם מה בצע לדעת בן כמה שנים היה בקחתו את רבקה. וגם הודיעו שהיתה בת בתואל הארמי ומפדן ארם אין צורך לאומרו ומה גם כי הכל נאמר למעלה. ועוד אומר לו לאשה כי מלת לו מיותרת ועוד אומרו ויעתר כו' מהו לנכח אשתו. כי רז"ל (יבמות דף ס"ד) דחקו שהיו זה בזוית זו וזו וכו'. ועוד אומרו ותהר רבקה אשתו מי לא ידע כי רבקה היתה אשתו. ועוד אומרו ותאמר למה זה אנכי כי טבע אומרו א"כ הוא להוציא נפקותא. אך אומרו למה וכו' היא תלונה ולא נפקותא:

אמנם הנה לבל יתחמץ לבב אנוש באמור מה זה היה ליצחק הוליד עשו הוא אדום. ועוד שנית כי הוצרכו תפלות הרבה כעתר כמשז"ל (ב"ר פ' ס"ג) ומה חטא יצחק להמנע הולדתו עד הרבות תפלה ע"כ כיונה תורתנו הקדושה להזכיר עתה ייחוסה. אשר היא בת בתואל הארמי אחות לבן הארמי כי להיותה בת בתואל לא היתה זוכה להתעבר. ולהבנות מיצחק עד הרבו להתפלל ולהיות אחות לבן יצא עשו דומה לאחי האם:

והנה טרם גלות תורתינו הקדושה ענין זה. הקדימה להסיר פתחון פה מאיש שוגה ומפתי בל יאמר הלא גם יצחק קרוב לשני אלה לו. כי גם כי אביו צדיק הלא תרח אבי אביו עובד צלמים היה ובני בנים הרי הם כבנים וכאב ליצחק יחשב גם הוא. וגם אחיו הוא ישמעאל באופן שאם היא בת בתואל ואחות לבן גם הוא כבן תרח ואחי ישמעאל ע"כ קודם כל דבר אמר אלה תולדות יצחק בן אברהם לומר אל נא תייחס מחמת התולדות את יצחק לבן תרח ואחי ישמעאל. כי הנה אינו רק בן אברהם כי מאברהם מתחיל העולם כנודע ותרח כלא היה כי עד אברהם הוא כמו שכובר החול בכברה עד ימצא המרגליות וגם לא לאחי ישמעאל כי הלא אברהם לא יחשב רק כמוליד את יצחק ולא את ישמעאל כמאמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. וזהו אברהם הוליד את יצחק כלומר ולא את ישמעאל וא"כ אופה אין ענין התולדות כ"א ממשפחת האם ולבל נאמר א"כ איפה למה לקח יצחק בת רשעים שתגרום לו פגם. והנה הנושא אשה בלתי הגונה לו הלא יקרא מאחד מב' סבות או להיות בחור מעם נער ורך כי בנערות לא שת לבו אל משפחתה כי כן יעשו הבחורים לתת עיניהם ביופי ולא באביה ואחיה. או לסבה אחרת והיא כי במקומו ועירו לא מצא טובה הימנה ויהיו עליו לטורח ולבקש ממרחקי ארץ. ע"כ אמר כי הנה שתי אלה לא היו בזה. הא' כי הנה ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו כו' בת בתואל כי גדול בן ארבעים לבינה היה ולא נער ורך בקחתו בת בת בתואל הארמי. גם הסבה הב' אינה כי לא לבלתי הטריח עצמו לבקש ממרחק נשא המזדמנת לו כי אדרבה הניח בנות ענר אשכול וממרא וכל בנות עירו. וישלח עד פדן ארם במרחקי ארץ לקחת בת בתואל אחות לבן וז"א מפדן ארם. וא"כ איפה למה לקחה. לז"א לו לאשה כאומר כי זאת היתה לו לאשה מתחלת ברייתה בת זוגו צדקת כמוה כי היתה כשושנה בין החוחים ואחר הקדמתו זאת פירש הרעות המתגרשות מהיותה בת בתואל ויעתר יצחק כו' כי על כן הוצרך להעתיר שהוא רבוי תפלה והיתה התפלה לנוכח אשתו לומר שישקיף ה' וירא בחינות נוכחיות היותה אשתו כי היא מקבל' אליו באיכות נפשה כי בת זוגו היא ולא אל אביה כי אם היא עקרה הוא מצדה על מולדתה וז"א כי עקרה היא ויעתר לו ה' כי הביט אליו ותהר רבקה על היותה אשתו עם היות לה עכוב מפאת בתואל להיותה בתו. ועל היות' אחות לבן אמר ויתרוצצו הבנים כו' ותאמר כו'. והוא כי הנה במסכ' יומא ארז"ל (דף פ"ב) ההיא איתתא דהריחה ביום הכפורים ולחשו לה באזנה דיום הכפורים הוא ונחת דעתה ונפק מיניה ר' יוחנן וקרו עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך ואתתא אחריתא לא אתיישבא דעתה ונפק מינה שבתי אוצר פרי וקרו עליה והרשעים כים נגרש הנה כי הרעשת עובר בבטן הוראת רשעת העובר. והנה אם היה יעקב לבדו לא היה רוצץ כי אם בהיות עשו עמו ועל שהיה יעקב רואה הנגדיי אליו היה מוכרח לנגדו גם הוא וזה נמשך לה מהיות אחות לבן. וע"כ בראותה הרצוץ אמרה הנה אין זה רק שאולי העובר בלתי כשר ואין זה רק על היותי אחות לבן. וא"כ למה זה אנכי כי מה הועלתי אנכי מצד עצמי שאני צדקת אם איני מספקת לתקן גרמת נזק אחי. הנה זהו הדרך הא' האפשרי בכתובים:

עוד יתכן דרך ישרה שיבור לו האדם כי בה יתיישבו גם הערות מלבד אלה מענין רב והן ראשונה שום לב אל וי"ו שבואלה תולדות. כי הנה כלל בידינו כי ואלה מוסיף על הראשונים ואיך יוסיף על תולדות ישמעאל האמור למעלה וגם על הסדר כי תחלה מזכיר תולדות יצחק ואח"כ תולדות אברהם שהוליד את יצחק ואחר כך נישואי יצחק עם רבקה. ועוד כי הולדת אברהם את ישמעאל לא יפלא כי היה מהגר המצרית. אך לא משרה וא"כ מה פשעה רבקה שיצאת ממנה ומיצחק עשו הרשע ולמה אם עתיד להוליד צדיק ורשע למה לא השיאו הוא ית' אשה זולת רבקה שיצא ממנה עשו כאשר באברהם שנשא הגר להוליד את ישמעאל. ועוד מה זה היה שלא הוציא הוא ית' את יעקב ועשו כל אחד בפני עצמו בשני עבורים והיה נתקן צער רבקה ומה גם לאומר כי ע"י כן הפסידה עשרה בנים שהיתה עתידה להוציא שנים עשרה שבטים ואמרה למה זה אנכי מנין ז"ה ואלו היו אחד אחד לא נצטערה ולא הפסידה עשרה בנים. וגם לא היה מצטער יעקב בבטן בשכונת עשו ט' חדשים וגם היה נתקן קנות הבכורה כי היה נולד יעקב ראשונה בכור מן הבטן. וגם ישקיט ריב הברכות כי בהיות יעקב בכור היה מברכו אביו מבלי יגנוב יעקב ברכותיו. כי הנה מאומרו ויקרא את עשו בנו הגדול כו' יורה כי את הגדול היה חפץ לברך וכן יקשה אפי' אחר היותם תאומים כי טוב היה יצא יעקב ראשונה ולא היה ריב בכורה וברכה:

והנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל בפסיקתא ויצא הראשון אדמוני למה שכשהיה בבטן אמו שתה כל דם נדות אמו ע"כ:

והוא כמו זר נחשב כי הנה אין דם נדות למעוברת. וגם העובר אינו בחיריי. כי כח אין בו לשתות אשר יבחר כי אם מאשר תאכל ותשתה אמו וזה חלק כחלק כיעקב כעשו. ואיך ישתה הא' מה שלא ישתה חבירו והמה בבטן א'. ועוד ב' נזכירה מאמרם ז"ל (ב"ר פ"ח) דבר צוה לאלף דור זו התורה אלא שראה הקב"ה שיהיו הדורות מכעיסין כו' נטל תתקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור. והנה ראוי לדעת למה היה ראוי להנתן דת לאלף דור ולמה החסיר מהם תתקע"ד דורות ולא פחות או יותר:

אמנם הנה כתבנו במקומה שלמה שרצה הקב"ה שידעו ישראל כי לכל א' וא' מכלם היה נותן כל התורה הוצרך לדבר עם כל א' וא' לאמר לו בל' יחיד אנכי ה' אלהיך שהיא השגת נבואה בהקיץ פנים בפנים שישמעו מפיו ויתנבאו כל איש ישראל ולא יבצר גם א' אשר היה בלתי אפשר אם לא בהפסק מכלם זוהמת נחש כי ע"כ כשישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן זכו לקבל התורה והוכנו לשמוע מפיו ית' תורה שהיא נבואה ובהקיץ ופנים בפנים ואיש לא נעדר מהשגה זו שהיא אצלי על שפסקה זוהמתן כמבואר במקומו באר היטב. והנה כשברא ה' אלהים אדם על הארץ זך בלי שמרי זוהמא בראו ויניחהו בג"ע וכאשר הוטמאה חוה ויטמאהו גם הוא ראה הוא יתב' והנה להתם חלאת הזוהמא ההיא לאט לה. היה צריך אלף דור וזהו דבר צוה לאלף דור זו התורה אך בראות כי באלף דור בלי תורה המכשירתן לא תותך הזוהמא כי רעה בחירתם ויאבד העולם הבלתי מתקיים בלי תורה לכן סילק תתקע"ד דור וישאר כ"ו כמספר אותיות שמו ית' למען בעבור שמו הגדול יתקיים העולם גם שלא תהיה תורה בעולם המקיימתו. אך ראה והנה היה כדבר נמנע להתיך בכ"ו דורות מה שהיה צריך אלף דור להתיכה לכן מה עשה הקב"ה חשב מחשבות למרק בכ"ו דורות שיעור מופלג עד הטהר כל חלאת זוהמא מהם והוא מאברהם עד מתן תורה והוא שצרפו בכבשן האש והביאו לארץ ישראל עד תשלום י' נסיונות באופן מירוק חלק רב מאד ואחרי כן להביא את יצחק. למען יצא כמעט טהור מזוהמא סיבב ישא את הגר כי למה שהיא מצרית תשאב מזרעו בחינ' הזוהמא. וזאת שנית עשה הוא ית' שלא צוה לו שימול עד נולד ישמעאל שע"י שני דברים אלו א' היות הגר המצרית כלי לשאוב הזוהמא והיות אברהם עדיין ערל כי הערלה גם היא תמשוך הבחינה ההיא למען תשאיר בחינת הקדושה לצאת משם יצחק אחר שנימול אביו. והוא מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ו) למה לא נמול קודם שנולד ישמעאל כדי שיצא יצחק מטפה קדושה שהוא מה שכתבנו. ועוד הוסיף הוא ית' והוא במאמר הנזכר שלא נולד יצחק עד יהיה אברהם בן ק' שנה כשבוטל יצרו כשבוטלה תאותו משנקשר דמו משנצרר דמו שהוא כמשז"ל קנמון אני מעמיד בעולם כו' שהוא כמעט שלא ע"י יצר הרע היתה הולדתו. ועוד הוסיף הוא ית' שלא ילדתו אמו בנערותיה שמתיילד ע"י דם נדות על דבר שדם נדות הוא מחלאת זוהמת נחש כנודע ומהדם היא עיקר יצירת הולד כי אם בזקנתה ואז השיבה לנערותה בהשגחת נסייתה באופן שאפילו שאז פרסה נדה אחרי זקנתה אינו דם טבעי הבא מזוהמא נמצאת הזוהמא מתמעטת שיעור מופלג מאברהם ליצחק עדיין לא יבצר מהשאר ביצחק עדיין קצת זוהמא ולכן היא ית' מירק אותו ע"י עקידה וכשבא להוליד להוציא את יעקב שתהיה מטתו שלמה. הנה היה צריך עשות כאשר עשה אברהם שהטיל הזוהמא בהגר. אך היה בלתי אפשר לישא זולת בת זוגו הקדושה כי נקדש בעקידה והוא עולה תמימה. וע"כ אמר הוא יתברך אם תלד רבקה שני בנים בשני עבורים לא יבצר מהיות כל בן מהם מעורב בזוהמא ומה גם כי אמו עודנה בבחרותה. וע"י דם נדות' מתהוה ולדה והוא מחלאת הזוהמא. וגם שימתין הוא ית' עד יהיו שניהם זקנים לא יבצר מקצת זוהמא לכן הוא ית' גזר בחכמתו יצאו תאומים למען ב' הבחינות הנמצאות מעורבות בעיבור יתפרדו ע"י שלוח הוא ית' בבטנה שני מיני נפשות נפש קדושה מאתו ית' ונפש חצונית מהקליפה שכל אחת תשאב בחינתה זו הקדושה ויצא ממנו יעקב וזו הזוהמא ויצא ממנו עשו כנודע ממחלוקת ר' ואנטונינוס שעלתה הסכמתם כי בעת יצירת הולד הנפש באה שמה וזה יהיה ענין מאמרם ז"ל שהזכרנו מפסיקתא כי בהיות עשו בבטן אמו שתה כל דם נדות אמו. וע"כ יצא אדמוני שהוא כי שאב כל הזוהמא המתייחסת אל דם נדות כמו שכתבנו. וע"כ יצא תחלה עשו למען יצא עם הדם והעיפוש היוצא תחלה שהוא בחינתו כמדובר. והוא מאמר רבה (פ' פ"ג) יצא עשו יצא סריותו עמו. וכן אמרו שהיה כמי שרוחץ המרחץ תחלה שיצא יעקב בנקיות כי אין ספק רמזו כל מאמרנו זה:

ונבא אל ביאור הכתובים והוא כי הלא יתחמץ לבב אנוש באמת באמור מה זה היה צאת עשו מיצחק ורבקה ואם על נגעי קרוביה למה נשאה וגם למה היו תאומים שנתרגשו כל הדברים הקשים הנאמרים למעלה. וע"כ אמרה תורה ואלה תולדות יצחק לומר הנה מוסיף על הראשונים הנזכר תולדות ישמעאל הנזכר שהוא בחינת זוהמא שהטיל אברהם כן בתולדות יצחק יש עדיין בחינת זוהמא שהוא בא' אך לא לגמרי כ"א בן אברהם כלומר דומה לאביו כי כאשר אביו הוליד צדיק ורשע לבלתי צאת טיפת יצחק מעורבת בעכירת זוהמא כן יצחק הוליד תם ורשע. למען יצא יעקב משולל עכירת זוהמא. וגם שבכלל תולדתו הוא. עכ"ז אל יעלה על רוחך יקרא ליצחק בעשו זרע על היות בן הגבירה ולא בן האמה כישמעאל כי הלא אברהם הוליד את יצחק לומר כי בכלל מה שאני מדמה אותו לאברהם הוא כי כאשר אברהם לא יחשב למוליד את שני בניו רק את יצחק ולא את ישמעאל כד"א כי ביצחק יקרא לך זרע כן הדבר ביצחק כי לא יחשוב רק למוליד א' שהוא את יעקב כי ע"כ מסדרי תפלתינו ביום הזכרון אמרו ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור ולא אמרו לזרע יעקב וכמ"ש על אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק בס"ד ואם יאמר איש א"כ איפוא למה לא לקח יצחק שפחה כהגר להטיל בה הזוהמא. לז"א ויהי יצחק בן ארבעים שנה שהוא אחר שנתקדש בעקידה בקחתו את רבקה וע"כ לא יאות לו לזולתה. וש"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך יצא זה ממנה. לז"א דע כי שתי בחינות היו בה א' שהיותה בת בתואל שאביה רשע ומפדן ארם שאנשי מקומה רשעים ואחות לבן הרשע כי יצאת מתוך הזוהמא. וע"כ לא יבצר ממנה בחינה לקבל את זה ברחמ' אך מפאת עצמה היתה צדקת גמורה בת זוגו של יצחק. וז"א לו לאשה כי היא המזומנת ומיוחדת לו לאשה נמצאו בהב' בחינות מצד מולדתה ראויה לקבל את עשו ומפאת עצמה ובעלה לקבל את יעקב. ועוד טעם שני אל בלתי קחת יצחק אשה אחרת להטיל בה זוהמא והוא כי ויעתר יצחק כו' שהוא כמשז"ל (יבמות דף פ"ד) מאי לנכח אשתו הוא מתפלל בזוויות זה לא תתן לי בנים אלא מן הצדקת הזאת והיא אומרת לא תתן לי אלא מן הצדיק הזה. וע"כ ויעתר לו ה' קבל תפלתו שלא יוליד אלא מזו וא"כ איך היה מטיל הזוהמא באחרת ועל כן מה עשה הוא ית' נתן שתי בחינות בה כאחת כמדובר. וזהו ותהר רבקה אשתו על בחינת עשו שהוא מהמתייחס אליה מצד מולדתה אמר רבקה ומצד צדקת יצחק ובחינת היות' בת זוגו בצדקת' אמר אשתו ולהיות הנרמזו שתי הבחינות פה שהוא שני הבנים ונגדיים. ע"כ אמר ויתרוצצו הבנים בה"א הידיעה כאלו כבר הוזכרו:

עוד יתכן באומר ויעתר יצחק כו' והוא במשז"ל (שם) כי שניהם היו עקרים. ובזה יתכן כיון משז"ל על פסוק וישב ה' את כל אשר לאיוב למשנה בהתפללו בעד רעהו שלמדו מכאן שכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה וזה יאמר ויעתר יצחק לה' לא על עצמו רק לנוכח אשתו כי עקרה היא כי התפלל עליה עם היותו צריך לאותו דבר ועל כן הוא נענה תחלה כי ויעתר לו ה' על הנוגע לו ותהר רבקה למה שהיא אשתו כי ממנו עשה הוא ית' עיקר על התפללו בעד זולתו. וע"כ הוצרך לומר אשתו לפי דרך זה:

כב

ויתרוצצו הבנים כו'. ארז"ל (ב"ר פ' ס"ג) כי בעברה בפתח בה"מ היה יעקב רץ לצאת. ובעברה בפתח ע"ג היה עשו רץ. וכן אמרו זה מבקש להרוג את זה כו'. וב' הדברים אמת בלשון כאחת מאומרו ל' ריצה גזרו הא' ומאו' ל' התפעל למדו הב'. והענין כמ"ש כי מאז נפרדו זה אל הקדושה וזה אל הטומאה ותאמר אם כן למה זה כו'. כמפורש בקודם:

כג

ויאמר ה' לה כו'. הנה יראה כפל ענין במלות שונות והוא קושי כפול. וגם מה צורך אל תיקון צערה לאמר לה ולאם מלאם יאמץ כו'. אך יאמר מה שתרגישי. א' רץ בפתח בית המדרש. וכן בעוברך בפתח ע"ג הלא הוא כי שני גוים בבטנך הם שתי אמונות. וזה בבטנך כי בו הכנה אל שתי הבחינות כמדובר. ומה שתרגישו קרב ומלחמה שמתחבטים זה עם זה. שזה מבקש להרוג את זה וזה מבקש להרוג את זה. הוא כי ושני לאומים הם שני מלכיות. כי אין לאם אלא מלכות ודרך המלכים להלחם זה עם זה. ואל תתמהו היות המלחמה טרם צאתם לאויר העולם כי הלא ממעיך יפרדו. כי הפירוד והנגדיות מן המעים בא להם. כי זה השני שאב דם נדות אמו. כי שאב כל בחינות הזוהמא שבמעיה הפך חבירו. כי נפשותם מבחינות נגדיות שם הן. וע"כ מאז יש להם פירוד ואיבת עולם ומפני כי לפעמים יש שני מלכים בלתי מתקוטטים לאחד משתי סבות או שכל אחד ירא פן ינוצח ויקל כבודו וטובו. שנית שהקטן משניהם מכיר ערכו ובוש מלהתקומם על הגדול ונכבד ממנו. על כן אמר הנה שני המלכים האלה לא ישקוטו מלערוך מלחמה נגד חבירו. לא מפני היראה ולא מפני הכבוד כי הלא ולאם מלאם יאמץ. כי המלכות הא' ממה שמכניע את הב' הוא. התאמצותו כי כשזה נופל זה קם. וא"כ לא ישקוט שום אחד עד יפול את חבירו ולא ישיב לב אל קלות כבודו ומלכותו ע"י מלחמה. יען כי אין לו אדר מלכות אם לא בהלחם עם חבירו. כמאמרם ז"ל (מגילה דף ו') על אמלאה החרבה לא נתמלא צור אלא מחורבנה של א"י. וזהו ולאם מלאם יאמץ כי הלאם האחד מהלאם השני הוא מה שיאמץ. ועל הדבר הב' אמר ורב יעבוד צעיר. לומר אין במלכים האלה השקט מחמת חילוק כבוד כי הראוי הוא כי רב הוא עשו יעבוד את הצעיר שהוא הקדוש. וזה לא יודה בדבר מפני גודלו. וגם הצעיר לא יחלוק כבוד לרב מפני קדושתו באופן שאין ביניהם שלום מפאת חלוק כבוד:

כד

וימלאו כו'. הנה ארז"ל (ברכות דף ה') כאן הוא אומר וימלאו ימיה. ובתמר הוא אומר ויהי בעת לדתה. אלא שבתמר לא מלאו ימיה כי לששה חדשים ושלשה ימים ילדה. וראוי לשים לב מה זה מיהר הוא ית' בתמר ויותר היה ראוי ברבקה שהיתה מצטערת עד מות. שע"כ געלה בעשרה בנים אחרים. ועוד כי הנה גזרת הכתוב בלתי צודק. כי איך מאומרו וימלאו ימיה כו'. יצא כי והנה תומים בבטנה והלא גם טרם ימלאו ימיה היו תאומים בבטנה. ואם הוא שבלידה הוכר שהיו שנים מה בא להשמיענו. ועוד שבאו' ללדת נראה שעל קודם הלידה ידבר. והנה רז"ל במדרש רבה (פ' ס"ג) אמרו למה בתמר נאמר תאומים ובזו תומים. אלא שם היו שניהם צדיקים ובכאן אחד צדיק ואחד רשע. ואפשר כי למה שהצדיקים יתאחדו בנפשותם. יש בהם חלק שהיה אחד. משא"כ הצדיק ורשע כי הפירוד רב ביניהם. ובזה יאמר וימלאו כו'. והוא כי תומים מל' השלמה. כד"א כאשר תמו. ויתמו ימי כו'. והענין מה שכתבנו למעלה כי כל זמן שהיו בבטן היתה נפש עשו קולטת ושואב כל הזוהמ' ונפש יעקב כל בחינ' הטהרה:

ונבא אל הענין כי אמר תדע למה וימלאו ימיה ללדת. ולא עשה ית' כאשר בתמר שילדה לששה חדשים וג' ימים. והיה ממעט בצער רבקה הלא הוא כדי שע"י כן נמצא כי במלאת הימים והנה תומים שנמצאו שלמים כל א' בבחינתו זה בקליטת הזוהמא וזה בהפכה וע"כ יצא כו'. כי הוא היוצא ראשונה בפתיחת הקבר בדם שותת כי חלקו הוא. וע"כ היה קופץ לצאת ולהגלות עם חלאתו כהגלות קליפה הנראית ראשונה לפרי. ויעקב שהוא הקדוש היה שוקט עד צאת עשו עם חלאתו. וזהו יצא הראשון כי הוא הראשון מן הטעם האמור. ודרך בני אדם שיש מקומות ידועים בגופם לגדל שער אמר כי זה היה כלו שער ולא כדרך אנשים. כי אם כאדרת שער שכלו שוה ע"כ כל רואיו קראו שמו עשו. לו' כי כל שבעים כחות של שוא הם כל שבעים כחות שלגבורת הטומאה נתלבשו בו והראו כל גבורת הדין ומעין זה דרשו רז"ל (שם) עשו. הא שוא. ועל פי דרכנו הע"ין מדוקדקת:

כו

ואחרי כן כו'. הנה כמו זר נחשב שעל אוחז בעקב עשו יקרא שמו יעקב. שהוא דבר בלתי עקריי וגם כל התורה יפלא למה תספר לנו ענין זה. ואיך יתקשר לזה אומרו ויצחק בן ס' שנה כו'. וגם מה בא להודיענו. אך הנה ארז"ל (שם) שאל הגמון אחד את ר"ג מי תופס המלכות אחרינו כתב לו וידו אוחזת בעקב עשו. ובזה נבא אל הענין היא בשום לב אל אומר יעקב ולא עקב לשון עבר אך הוא כי בא הכתוב לתת טוב טעם אל הולד עשו ראשון ולא יעקב. והוא מעין הכתוב למעלה והענין כי למה שהעה"ז הוא הכנה אל העה"ב ע"כ הוא הקודם. כאשר כתבנו על ויהי ערב ויהי בקר כי ערב קודם להיותו רמז אל העה"ז. ואחר כך בקר שהוא אור העוה"ב. ועד"ז הנה עשו חלקי בעולם הזה ויעקב לעולם הבא וכמו שאמרו רז"ל (שם) שחלקום מן הבטן עשו נטל העולם הזה ועל כן היה רץ לפתח ע"ג כי מאיכותה היה ויעקב העה"ב וע"כ זאת נחמת בני יעקב בעניים. כי עשו נוטל חלקו ראשונה ואח"כ יטול יעקב וזה מאמר הכתוב ואחרי כן יצא אחיו. ולא היה ראשון כי הוא הקדוש ויהיה בכור. הלא הוא נרמז במה שידו אוחזת בעקב עשו כי חלקו וטובו הוא בעקב וסוף טובו של עשו הנוטל ראשונה שהוא בעה"ז. וע"כ ויקרא שמו יעקב לומר שזה שנוטל עקב עשו הוא על העתיד. שיעקב כי יאחר טובו באחרונה בעקבות עשו. ושמא תאמר מי הגיד ליצחק מעתה כל זה וגם כאשר קרא שם ליעקב למה לא קרא שם לזה אמר ויצחק בן ששים שנה כו'. שהוא במיטב השכלתו ובאו ימי הזקנה שדעתו מתוספת עליו. באופן שלא יבצר ממנו רוח הקדש להבחין בין צדיק לרשע. על כן מעתה הכיר האמת וקרא שם לצדיק ולא לרשע. וידע כי זה חלקו העה"ז וזה העה"ב. וזה כאשר נרחיב הביאור לפנים בס"ד בברכות כי לא נעלם האמת מיצחק:

או שעור הענין כי עודם בבטן לא נודע שהיו א' צדיק וא' רשע בלתי לה' לבדו והודיע לרבקה על ידי שם בן נח. כאומרו ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך כו' כמדובר ואח"כ בלידה כל רואיהם הכירו' ע"פ מראיתם זה כלו אדמוני כאדרת שער וע"כ ויקראו שמו עשו כמו שכתבנו שהיה משבעים כחות הטומאה כי זה לעומת זה עשה האלהים מה שאין כן ביעקב שיצא חלק ויקרא שמו יעקב כו'. והנה מזה יפלא מה זה היה כי המון העם הכירו ההפרש וקראו את הא' עשו על מעשיו ולא יצחק ולא נאמר שדעה חסר חלילה כי הלא ויצחק בן ששום שנה בלדת אותם במיטב השכלתו להבחין ולא עוד כ"א גם שנ' שלא שת לבו אל מה שנא' לה שני גוים בבטנך כו' וגם לא אל הוראת דם אדמימותו ובעל שאר כאדרת כולו. אף במקומות שאין דרך אנשים לגדל פרע שער שמור' ארסיות הקליפה. לפחות למראה עיניו ישפוט כי הלא ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש כו' צד נשי אנשים ומלסטם את הבריות ולא כאלה חלק יעקב. כ"א איש תם ולא מהעדר חריפות רק להיותו יושב אהלים היה מתנהג בתמימות על פי התורה וא"כ איפה למה ויאהב יצחק את עשו בהיותו לעין כל יעקב יושב אהלים ועשו איש שדה ע"כ להסיר מלב החושבים על יצחק שבכל לבו היה אוהבו אמר תדע למה היה הלא הוא כי ציד בפיו שהיא אהבת המועיל בעלמא לא אהבת הטוב כי רע היה תדע שכן היא כי הלא ורבקה אוהבת את יעקב. ואיך יתכן לא הגיע יד מרום שכלו של יצחק עד מקום שהגיע יד שכל רבקה. אך הוי אומר אין זה כ"א שגם יצחק אהב את יעקב הטוב במה שהוא טוב אך אהבתו את עשו לא היה רק לאהבת המועיל בעלמא שהוא דבר קל. והוא הדרך הנכון כמו שיתבאר לפנים בס"ד:

כט

ויזד כו'. מהראוי היה יאמר ויזד יעקב עדשים. ולא יסתום ואח"כ יפרש ויעקב נתן כו' ונזיד עדשים. וגם אומרו האדום האדום שני פעמים. אך יהיה כי שני תבשילין היו אחד של עדשים ואחד של דבר אחר. ועל שניהם אמר ב' פעמים נזיד באו' ויזד יעקב נזיד. ולהיות עשו עיף רצה בדבר היותר אדום משניהם שמוסיף אומץ כי יותר נעשה דם. וז"א הלעיטני נא מן האדום האדום. שהוא האדום יותר שהוא הזה והראה על של עדשים כי עיף אנכי. ושמא תאמר למה קראו אדום ולא אמר מן העדשים לז"א ע"כ קרא כו' לו' ע"כ שהיה עיף ונבהל להוט לאכול קרא שמו של נזיד אדום ולא קראו בשמו:

לא

ויאמר יעקב כו' . הנה הבכורה היתה אז לשמש בכהונה לעבודה. ובזה יאמר הנה היום הרגת את הנפש ונפסלת מעבודה כנודע מכהן שהרג את הנפש עד יתקן בתשובה למ"ד. ואמר גמור בדעתך למכור כהיום הזה שאין הבכורה מועלת לך ולא בבחינת אם תתקן בימים הבאים ועל דרך הזה באומרו השבעה לי כיום:

או יאמר הנה לאחת משתי טענות אפשר שתחזור בך או מטעם אונאה. או מטעם שהוא דבר שאין בו ממש ואינה נקנית בחליפין. על הא' אמר מכרה כיום. לומר כהיום הזה שמחמ' עייפותך גמרת ומכרת בלי פניו' אל שום אונאה. כי אם מחמת רעבתנותך והיית עוף היה בעיניך הנזיד יקר כמשיב נפש. ועל השנית שהוא דבר שאין בו ממש על כן השבע לי נוסף על הקנין שיש בו לבדו פקפוק:

לב

ויאמר עשו כו'. הנה יפלא כי עדין בן ט"ו שנה היה ואיך היה הולך למות:

אמנם הנה ידענו כי מיום יולד איש הולך למות כמאמר התנא (אבות פ"ג) ולאן אתה הולך וכמאמר הכתוב (קהלת י"ב) כי הולך האדם אל בית עולמו שהוא לשו' הויה כי מראשיתו הוא הולך למות:

עוד ידענו מרז"ל (ב"ר פ' ס"ג) כי יעקב ועשו חלקו עולמות עשו העה"ז ויעקב העה"ב ובזה לא היה לעשו חלק בעה"ב נמצא כי בצאתו מהע"ז הוא מת באמ' באמ' כי לא היה לו שם חלק ובכל המשך ימיו הוא הולך כדי למות באותו עולם. ובזה יאמר איני כמוך שאתה הולך בחייך כדי לחיות בעצם בעה"ב. אבל אני בעה"ז שהוא ההולך אני הולך למות שם. וא"כ למה זה לי בכורה שאושרה לעה"ב בהיות כהן לה':

לד

ויעקב נתן כו'. הנה עשו אמר הלעיטני כדרך שמלעיטין את הגמל שישפוך את התבשיל דרך פיו בלא לחם. אך ראה יעקב שהוא דרך בלענים רעבתנים ע"כ נתן לי לחם ונזיד עדשים לרמוז לו כי שאל שלא כהוגן כהוראת רעבתן. אך יאכל לאט בלחם כדרך אנשים:

עוד כיון ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים אך לא יין כי די לו אדמימות אכזריותו. אך הוא ויאכל ואח"כ וישת משל עצמו אשר לא נתן לו יעקב. הנה עדיין היה מקום לבעל דין לחלוק כי עשו לא ידע שווי הבכור' וערכ' כדי שתועיל מחילה ולפחות עד שילך למדרש שם ועבר וכיוצא בה לשאול עוד ידו נטוי' לחזור בו לז"א ראו נא כי בטלה ממנו טענה זו. כי הנא אחרי אכלו בשולו ואחרי שתה קם והלך לו ובזה את הבכור' גם אחרי כן. וזהו ויקם כו' ויבז עשו הבכור' כו' כי גם אחרי לכתו והי' אפשר לו לשאול לא שת לבו רק ויבז כו' כי גמר והקנ' לגמרי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף