אילת השחר/שבת/כד/ב

אילת השחר שבת כד ב

דף כ"ד ע"ב

ורבנן הוא דתקוני משום סכנה. רש"י פירש שבחול היו מתפללין כל אחד בביתו, ויל"ע שהרי מבואר (סי' רל"ו) דלכך תקנו לומר כל יום בערבית ברכת ברוך ה' לעולם משום סכנה זו, ואם היו מתפללין כל אחד בביתו אין חשש סכנה, ועיין ברכות (דף ד' ב').

ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין. ויש לעיין וכי פליגי באם זה כזה ריח רע שעי"ז יעזוב את המקום.

בעטרן מפני כבוד השבת. מבואר דבלא זה היה מותר להדליק אף דריחו רע, ואין איסור במה שאומר דברי קדושה לידו, דרק ריח של עיפוש אוסר לומר דברי קדושה כנגדו, ולא ריח של נפט (עיין משנ"ב סי' ע"ט ס"ק כ"ג).

ורש"י כתב על דברי ר' ישמעאל דבשבת הוא דאוסר, ויש לדקדק מזה דביו"ט מותר, ואין לחוש שמא מפני ריחו יצא משם דהא יכול להוציא העטרן וידליק נר אחר במקומו, משא"כ בשבת שאין לו שום אפשרות, ואולם הביה"ל (בסי' רס"ד ס"א) כתב דאף ביו"ט פסול, דהדלקת הנר חובה אף ביו"ט.

ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. יש לעיין אם ס"ל דיש איסור להדליק שמן אחר או דס"ל דלא מתקיים מצות הדלקה רק בשמן זית, ונפק"מ אם ידליק בביתו שמן זית וגם ידליק שמן אחר אם כיון דקיים מצות הדלקה בשמן זית לא איכפת לן מה דגם הדליק עוד שמן אחר, אבל אם זה איסור אז נהי דקיים מצות הדלקה אבל גם עבר איסור להדליק השמן האחר. ומסתבר דחידש דלא קיים מצות הדלקה.

רש"י ד"ה צנונות. צנון. משמע דהי' ס"ד שזה מין אחר לא ממין צנון.

מנהני מילי. רש"י פירש שקושיית הגמ' דליתי עשה ולדחי ל"ת, וצ"ע דהא באפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, וכאן יכול לשרוף ביום אחר, דהרי אין חובה לשרוף מיד. [ועי' משנ"ת לקמן דף ק"ל ע"ב ד"ה שלא ברצון ר"א].

ליתן לו בקר שני לשריפתו. משמע שאין אפשרות לשרוף ביו"ט ויל"ע אמאי א"א לשרוף ביו"ט ע"י גוי, ובשלמא אם המצוה שיעשו מעשה שריפה א"ש דצריך שהוא עצמו ישרוף, אבל בפשיטות לכאו' המצוה שישרף ולא שהוא עצמו ישרוף, וכמו שצידדו האחרונים [עי' בית הלוי ח"ג סי' נ"א, ג] שמצות אכילת קדשים הוא שיאכל הקרבן ולא שהוא עצמו יאכל, ועיין תוס' שבועות (דף ג' א').

ליתן לו בקר שני לשריפתו. לכאו' ה"ה בקר שלישי, ואולם לפי"מ שצידדו תוד"ה בקר דבליל שני א"א, ודוקא ביום שני שרי, א"כ י"ל דאף בקר שלישי לא טוב, אבל אין זה מוכרח, דאפשר שבליל שני לא טוב משום שבלילה א"א לשרוף, אבל מיום שני ואילך שפיר דמי.

רש"י ד"ה עולת חול. שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשיכה וכ"ש קדשים פסולין לא שרפינן. צ"ע למה זה כ"ש דהא כאן יש סברא דעשה דוחה ל"ת.

והנה יש לעי' לפי"מ דממעטינן שריפת קדשים ביו"ט אם עבר ושרף אם קיים מצות שריפת קדשים אע"ג דעבר איסור יו"ט, או דכיון דנתמעט הו"ל כאילו גילתה תורה דיום טוב אין זמן שריפה שלו.

ואם נפרש דיש בזה גילוי דביו"ט אין מצות שריפה א"כ לכן יש ק"ו דמה הקטרה דזה דין הקרבן גילתה תורה דאין זמן ביו"ט ממילא כ"ש קרבן פסול דאין זמן שריפה ביו"ט.

תוד"ה לפי. דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מגרע גרע. יש להסתפק בכוונתם, האם ר"ל שאם מכוין להנאה מותר, או דכיון שאם נהנה שרי א"כ לא יתכן שהתורה תאסור שריפת תרומה ביו"ט כמו שריפת קדשים, מאחר שהוא דבר שאפשר להנות ממנו, ולפי צד זה גם אם אינו מכוין להנאה נמי שרי.

תוד"ה לפי שאין שורפין. ואומר ריב"א דודאי גרע וכו'. מבואר בתוס' דאסור בדבר של קדשים לבער ביו"ט כיון דהעיקר עושה בשביל הקדש והקדש נתמעט מלעשות עבורם ביו"ט. ויש לעיין אם מה דממעטינן ביו"ט לעשות מלאכה לנכרי ולכלב ולהקדש היינו שהתורה חידשה איסור מיוחד להם או דהתורה לא התירה אוכל נפש רק לישראל, ולעכו"ם ולכלב וכן להבדיל הקדש לא התירה התורה לעשות להם מלאכה. ופשוט צריך לפרש לכאורה דכל אלו אין נכללים בההיתר, וא"כ למה אסור נהי דמצד הקדש לא הותר מ"מ מצד הבעלים כיון שזה צורך אכילת הדיוט למה לא יהא מותר [וכמו שעיסת כלבים נאפית ביו"ט אף שעיקרו למאכל כלבים, כיון שהאדם נהנה מזה (חלה פ"א מ"ח) וה"נ הרי יש לו קצת הנאה].

אמנם מצינו בתוס' ביצה (דף כ"ז ב') דנתינת תרומה לכלב זהו ביעורו ולכן אסור ליתן לכלב ביו"ט, ולסברא זאת יש איסור מיוחד לשריפת קדשים ביו"ט, ולפי"ז יהי' מובן דלא סגי במה שיש קצת צורך לאכול להאדם כיון דעיקרו לביעור קדשים, אבל להלכה משמע דאין איסור לבער ע"י אכילת כלב וא"כ אין איסור מיוחד לשריפת קדשים, ורק אין היתר להקדש, ויקשה דעדיין יהי' מותר משום קצת צורך והנאת האדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א