אבן הראשה/טו
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
|
< הקודם · הבא > |
הב"ח אבן העזר (סימן א') כתב לחדש דאב המשיא בנו קטן סמוך לפרקו הוי קדושין מדרבנן וצריך גט מדרבנן והח"מ והב"ש חלקו עליו וכ"כ המ"מ (בסימן ס"ג) שהבא לחדש דין כזה עליו להביא ראיה ברורה. והמל"מ (פ"ו מגירושין) כתב בדברי הטור (סי' קמ"א) שאם הבעל רך בשטס יש לדקדק אס הביא סימנים כשעושה שליח די"ל דאזיל בשיטה הר"י ברזילי שהביאו המהרי"ק דקק שקידש לי אביו אפה צריכה גט מפום דזכין לאדם שלא בפניו ודמשום קדושי תורה אתו עלה. והגאון נוד"ב (חלק אה"ע תשובה ס"ב) האריך בראיות להוכיח דליכא חשש קדושין וכן האריך בזה הגאון שאג"א ז"ל בתשובה. ולענ"ד יש לדון בזה ממ"ש הריטב"א בסוטה (דף י"א) וז"ל יש שפירשו שאין זה אלא מדבריהם ואץ סומכין סליו לדונו כישראל אלא לענץ יי"נ ולכל דגר שהוא סד־ס אבל לעני! שחיטה ושאר דברים של חורה אין סומכין עליו ואם קדש בס ישראל ובא אחר וקדשה צריכה הימנו גט. ותדע דהא קיי"ל שאס הגדילו יכולים למחוח ופרש"י שיכולים למחוח וחוזרים למפרע נכרים גמורים כו'. וא"כ היאך נסמוך עליהם בשל חורה והיום או מחר יחזור בו ונמצא נכרי גמור למפרט וישראל אוכל נבלות גמורות ע"י ואשת איש יוצאת בלא גט כו' ע"ש. והשתא אי טמא דלא משכחת קדושין לקטן מה"ח יקשה דלא" משכחת לה שתהא א"א יוצאת בלא גט דהא אם קדש אשה בקטנותו ובא אחר וקידשה צריכה מן האחר גט אף אס נסמוך ליונו כישראל ואס קידשה אחר שהגדל הא כיון שהגדיל שעה אחת ולא מימה שוב אינו יטל למחוח והגם שביאר הריסב"א וכן הוא בשו"ס דהיינו כשיעשה מעשה ומנהג יהדוח משהגדיל הכא כבר נהג מנהג יהדוש במה שקידש לו אשה שאין דרך הש"ג לקדש והגס דכמו"כ אס אסר לה הרי אח אשחי הרי אח שלי וכה"ג מקודשח אכחי לא הוי קדושין ודאץ סד שידעו עדים שטץ לשם קדושץ וגס בקידושי ביאה אינן קדושין ודאין עד שיאמר לה בפני פדים האמ"ל בביאה זו. ומוכח לכאורה דמשכחת קדושין לקטן מה"ת [אף בזה דהוי כסו שאין לו א: ועיין קדושין דף י"ז] ושקידשה בהיוחו קק ושמיחה חיכף משהגדיל. אך י"ל דסשכמח שאמר הא"מ לי לאחר שאגדיל שחלץ הקדושין כמו שהוכיח המל"מ מהסוגיא דיבמות (דף ל"ד) וא"כ אם נדין אוחו כישראל חלין קדושין שלו ואין חופסין אח"כ קדושי שט והוא יכול לסחוס אח"כ שלא נהג מנהג יכדוש משהגדיל . ויטל לחזור בו. ויוחר י"ל דאחי כהתירון הראשון של הריטב"א על הקושיא דהיאך אפשר לצמצם למחות כשחנדיל ממש לאלתר דה"ק דכיון שהגדילה שעה אסס והודיעו לה עונשין ומחן שכק של סצוס שוב איי לסהוח ומשיה קאסר דנמצא א"א יוצאת בלא גס כשחנשא לאחר אחר שיגרשנה זה כשיגדיל(שאץ בגס קק ממש) והגם שנהג מנהג יהדות בזה שגירשה בגס יוכל לחזור אח"כ כ"ז שלא הודיעוהו עונש ושכק של מצות וגס אי יש קדושין לקק סהיח מוכרח לנמר כן דאל"כ הא כבר נהג מנהג יהדות משהגדיל בזה שנתן לה גס כמנהג ישראל (ועיין ירושלמי ריש קדושץ). ומ"מ צ"ע דהא י"ל דבקטנותו סוסכין לדונו טשראל וכשיגדל יודיעו אוחו סיד מחן שכרן של מלוח ואס יקבל שוב איי לממוס ואס לא יקבל ידעו שחוזר בו ולא יבא לידי כך שחצא א"א בלא גס. ועיש בפרש"י ד"ה הגדילו כתב וזיל יטלין למחות ולומר אי אפפט ט' ואס קדש אשה משמיחה אינה צריכה גע. ולכאורה אינו מדוייק מ"ש בלשונו משמיחה דהא כמו"כ אם קדש אשה קודם שסיחה ואח"כ מיחה ג"כ א"צ גס וכס"ש הריסכיא בשם פרשיי שחוזר למפרע נכרי גמור . וצ"ל דכוונחו דלא משכחת לה אלא אם קדש אשה משמיחה לפי שאין בקדושי קטן ממש ואס קידש בגדלותו קודם שסיחה שוב איי למחית לפי שכבר נהג מנהג יהדות משהגדיל. דלא יתכן לפרש דהיק דמשמיחה א"צ גט. דא"כ הוא לשון מיותר דסא פשיפא שאס לא מיחה צריכה גט :
ויש מקום להוכיח דלא משכחת קדושין לקטן סה"ח מהא דקאמר בסנהדרין (דף ס"ח) א"ר חסדא קטן שהוליד אין בנו נפשה בן סורר ומורה ט' ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר ואס אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא איש איש אחה צריך לחזור עניו אם יש לו גואלין ואם לאו קטן אי אחה צריך לחזור סליו בידוע שאין לו גואלץ. והרמב"ם כתב (פ"ח מהלכות גזלה הלכה ז') וזיל ולמה נאסר בגזל הגר איש שהאיש אחה צריך לחקור ולחזר סליו אס יש לו יורשים או אס אין לו אבל אם היה הגר קטן אי אתה צריך לחזר עליו אלא חזקהו שאין לו יורשים וכסב הע"מ וזיל איסא בברייחא שם קסן אי אחה צריך לחזר עליו ט' דכמאן דאינו מוליד משוינן ליה . ומבואר מדבריהם דמשכחח שיוליד אלא שהוא דבר רחוק מאד במציאוח ומש"ה חזקסו שאין לו יורשים, וקשה לפיז הא דקאמר דכא דאר"ח קק שהוליד כו"י פליגא דרבה דמנלן דפליגי כיק דים לומר דנם רכה סודה דמשנחח קס! שהוליד. וכדי ליישב זה צ"ל דהא דקאסר פליגא דרבה היינו עפמ"ש כמהרש"ל בפסחים (דף פ"ז) עמ"ב ומה אחה שאשחך זונה ובניך בני זנונים ואין אחה יודע אם שלך הן אס של אחרים הן דאעים שרוב בעילוח הולכוס אחר הבעל הכא שהיה זקן שאני יע"ש וכיון דגבי סוים כחיב • איננו שומע בקול אביו וחפשו בו אביו ואמו ועיי; כש"ס ורמביס שפיר קאמר ופלינא דרבה דאי לא שכיחא כלל שקטן יוליד לא יחכן הא דאר"ח קטן שהוליד אין כנו נמשה כן סו"מ שנאמר כי יהיה לאיש כן ולא לק כן וכדדייק דלימא קרא ט יהיה כן לאיש מאי כי יהיה לאיש כ; דהא לא כעי קרא למעוטי כיון דלא ידעינן שהוא אכיו דלא שייך לומר שהוא אכיו מטעם רוכ כעילוח כיון דאדרכה מיעוט רחוק הוא שסחעכר ממנו וגרע מזקן וגס כשהיו חכישין כביס האסורין הא אמרינן כחולין (דף י"א) דאין אפוטרופוס לעריות והגם שכתבו התוס' שם דכלא רובא איכא חזקה דהעמד האס כחזקח צדקח לא שייך זה הכא כיון שאין קידושין לקטן. והגס שכסב הריכ"ש שחולץ כבעל אך על צד הריחוק ואין חוששץ נס לזנוח דקודס נישואין יעיש מה שהביא מהסוגיא דיבמות (דף פ') הכא שאין קידושין לקק ולא שכיח שחחעבר סמנו דליכא לא רובא ולא חזקה לא בעי קרא למעוטי שאינו נעשה סו"מ דהוי לענין ד"נ [ומה שסביאין בשם תשובות הגאונים דאשת קטן א"צ גט ואין לה כתובה והכניס ברו לכל דבר ול"ח שזינסה צריך עיון בדבריהם אי היינו משום דס"ל דשכיחא שמוליד]. ואי ניסא דמשכחס קדושין לקטן סה"ת הור יקשה מנצן דפליגי דכיון דיש מציאוס שמוליד בעי קרא למעוטי שאין בנו נעשה בן סו"מ דידעיק שהוא אביו מסעם חזקה דהעמד האם בחזקח צדקס [ולא יסכן לומר דאחרע חזקסה במה שהבן הוא בן סורר וכעץ מיש במס' כלה יע"ש ומשום דמדחציך כולי האי וכו' ועיי; סנהדרין (דף קי"ז) כל הנושא יפיח כו' וכן מצינו בביב (דף נ"ח) דאמר להו זילו חבוסו קיברא דאבוטן ט' וכדפי' רשביס שלנסוחן נסטין שאוחן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחטסי דז"א דהא הסוס' כתבו הכי על הא דאמר אתיא מסכה אביו דאסר רחמנא קסליה וליחוש דלמא לאו אביו הוא . דהומ"ל דהעמד האם בחזקה צדקח הרי דלא אחרע חזקסה במה שהמציך הבן להטס אביו דניסא דבזס יש רגלים לדבר דלאו אביו הוא] והגס שכסב המהרש"א שם דלפוס דססיק דאפ"ה אין אפוטרופוס לעריוח ליכא למיסר דהעמד האס בחזקת צדקח דשמא נאנסה. כבר הקשו מליו המפרשים שם דא"כ הא י"ל גס להס"ד דאסיק אדעסי' החשש שמא נאנסה וגס הא משכחח כשהבעל הוא כהן שאס נאנסה חחסיו אסורה צו וכיון שהיא יושבח חמסיו העמד אוחה כמזקס צדקה שלא נאנסה [ואס אץ קידושין לקק סוחרס לו בגדלוחו גס כשהוא כהן לפי שנבעלה בהיוחה פנויה דקיי"ל דלא נעשיח בזה זונה] ונס י"ל קצח דהגם דהוי מיעוט רחוק. שססעבר ק הקטן מ"ס יש לסלוח ט יוסר משנאסר שנאנסה דלא שכיח כלל ועמיש החוס' בכתובות (דף ס' ד"ה ואביא) דאונסא קלא איח לה וכיון דכלא"ה יש לסלוס בבעל אך כשנבעלה צו פ"א בלבד וכמבואר סס"ש הרמ"א אה"ע (סימן י"ג סעיף ו') בשם האויז דאשה שנאנסה חחס בעלה אם לא נבעלה לבעלה חחלה צריכה להמסין צ' יום הא אס נבעלה לו אפילו פ"א א"צ להמתין משום דטפי תולין בבעלה ומשום דמזנה מתהפכת שלא חסעבר והגם דקיי"ל מחנה צריכה להסחין דחיישינן שמא לא נחהפכה יפה היינו לכחחלה ומ"מ יש לחלוח ספי הולד בבעל בפרט דכשיש לה בעל סקפדח ספי שלא ססעבר לפי שיודעח שהולד יהא ממזר והכא שיודעת שלא יחלו כ"כ הולד בבעלה הקטן דלא שכיח שחסעבר ממנו בודאי מסהפכח שלא חסעבר והכא איכא גם רוב בעילוח שנבעלה לבעלה הרבה פעמים ומב"ה יש לחלוס יוסר בבעלה הקק כשיש לו קדושין ול"ח שנאנסה . ובפרס לפמ"ש התוס' בבכורות (דף כ' ד"ה רבינא) דגני אדם לא חשיב חלי במעשה דודאי י"ל דל"ח שנבעלה לאסור לה דהוי מעשה זנוח ואך באונס נעשיס זונה להאסר לכהן:
ואין להקשות דא"כ גם אי לא משכחח קדושין לקנץ סה"ס יקשה הא דקאמר דפלינא דרבה דגם אי לא שכיחא שקטן יוליד בעי קרא למעוטי דקנץ שהוליד אין בנו נעשה בן סו"מ דידעינן שהוא אביו הנם דליכא רובא מסעם העמד האם בחזקה צדקת שלא נבעלה לאחר לפמ"ש הרמב"ם (פ"א מאישות הלכה ד') שכל הביטל אשה לשם זנוח בלא קדושין אסור מה"ס ואפילו כשהיא פטיס שאינה מופקרח ועיש במ"מ. ובמה שהיא מיומדס להקטן ליכא איסורא הגס שאין לו בה קדושין כמ"ש־הסוס' ביבמוח (דף סיב) דאע"ג דקק לא חקינו ליה רבנן נשואין מ"מ להכי חקינו ליה גשואין דלא הויא בעילחו בעילס זטח וכן כתבו (דף צ"ו ד"ה נשא)! דלק"מ דהכא להרמב"ס קיימינן ואיהו כתב (פכ"א מהא"ב) שאסור להשיא אשה לקטן שזה כסו זנוח הוא ועיין בב"י שכתב דהרמב"ם סובר דלא כהתוס' ודהא דח"ר המשיא בניו סמוך לפרקן הייט בן ייג שליסוס. וגס להיש מפרשים בדעח הרמב"ם דהיינו דוקא קודם שהגיע סמוך לפרקו לא שייך להעמידה בחזקס צדקת סה"ס שלא נבעלה לאחר דמהיח אין בזה איסור יוסר וטון דלא שכיחא שיוליד הוי גס ביאה הקטן בע"ז בעלמא (וגם ממילא יש לחוש סט שנאנסה וכמובן) וא"כ לא ידעיק שהוא אביו ואדרבה יש לחלות באחר דשכיח שיוליד:
והנה הגם די"ל דהא בהא חליא דכיץ שאין קטן מוליד אין הקדושץ והנשואץ זכות לו לט שאינו אלא בעילח זנות עד שיגדיל וכן כס"ש הטיב דלא שייך לומר דליהוי קדושין משוס חכץ לאדם שלא בפניו דאדרבה חוב הוא לו שמא חזנה עליו יע"ש סשא"כ אי קק מוליד דלא הוי כבמ"ז ונם דממילא ליכא החשש שמא תזנה חחטו כל כך כיון שמזריע ומוליד ככל אדם ותו יטלין לקדש אשה בעטרו ססעס זטן לאדם ט' וקאסר ופליגא דרבה דאי לא שכיחא שיוליד ממילא אין לו קדושץ וממילא א"צ קרא למעט דאין בנו נעשה בן סו"ס וכמ"ש. אכחי לט מה שהביא הרמב"ס הך דיבה דקסן אי אחה צריך לחזר עליו ט' ממילא אין לו קדושין מהיח וכמ"ש :
וע"פ האמור יש להעיר בס"ש השעה"מ (פי"א ממאכלות אסורוח) בשם הפריח להוכיח דזכר טריפה אינו מוליד מהא דגרסינן בגיטין (דף ס"ג) תיש המיח מי שחציו עבד וחציו ק חורץ נוק חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרח קידושיו לאו קידושין יורשין מנא ליה איר אדא בר י אהבה כשעשאו עריפה ומאי יורשיו נפשיה ואס איחא דזכר טריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מאי יורשיו נפשיה דהא ייל דאחר שעחו ועשאו טריפה נשחחרר ונשא אשה והוליד ומס ומשלם ח"כ ליורשיו ע"ש. ולכאורה עפמ"ש יש לדחוס די"ל דלעולס אפשר שיוליד אלא דלא שכיח שיוליד והוי כזקן דלא אמריק בו לחלות אחר הבעל ואינו חייב לחס להם חצי כופר דדלסח לאו יורשיו הם . אך זיא דכיון שקידש אשה ונשאה העסד אומה בחזקת צדקת . ומה שכתב סהרש"ל דמש"ה איל גניך..בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן משום דבזקן ל"א רוב בעילות אחה"ב היינו משום דמיא אשה זונה שאין חזקה צדקת אלא דבעלמא אשה מזנה ברה כשרין רוב בעילוס אחה"ב כמפורש בסוסה (דן" כ"ז) והגס שהיהה פרוצה ביוסר קולס גשואין כמבואר בגמ' דפסחיס שם ופרוצה ביוסר חוששין אף לבנים מ"מ אסר שניסה להושע מססמא לא היסה עוד פרוצה וקיי"ל באה"ע (סימן ד' סעיף פ"ו) דהיהה פרוצה כשהיסה פנויה או ארוסה ולא הימה פרוצה לאחר נישואין אע"פ שראוה מנאפה פעם אהה בניה כשרים ולזה כסב מהרש"ל דהכא שהיה זקן שאני דל"א רוב בעילות חחה"ב וחזקה צדקה לא היה לה כיון שהיתה מקודם זוגה פרוצה ביומי. הבל אשה דעלמא שיש לה חזקת צדקס בכל גונא חולין בניה אחר הבעל. וגוף ההוכחה כבר כסב השעה"מ לדחות ויש עוד כמה אופנים ליישב ללא מצי מוקי כהיג ואנימ:
ואין להקשות לפמ"ש שאין קדושין לקטן מה"ת מהא דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר אם אין לאיש גואל כו' דמנליה להוכיח שאינו מוליד דאף אס ? מוליד בידומ שאין לו• גואלין לסמ"ש התוס' שם בגיסין ד"ה ואי אמרה קדושיו לאו קדושין דהגס שבגו ק הפנויה יורשו סבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו דכיון דהאי חציו עבד לאו בר קדושין הוא בשום מקום אי; הבן מתייחס אחריו וה"נ כיון דקטן לאו בר קדושין הוא בשום מקום בידוע שאין לו גואלי! ליורשו . דלק"מ די"ל דשאני קק דאתי לכלל הויה לכשיגדל ועיין גיפין (דף פ"ה) גבי חוץ מקדושי קק מהו ומשוס דזמן ממילא קאתי משא־כ בחציו עבד דמחוסר מעשה השחרור והגם ' שכופין אח רבו לשחררו כבר כתבו התוס' בחגיגה (דף ד,) דכיון דמית איגלאי מילתא דלא הוה עומד לשחרור יע"ש ועיין פסחים (דף ס"ב) יומא (דף סיב) בענין מחושר מעשה וזמן ועיש במל"מ (פ"ו מגירושי!) שכתב לחלק דבאינו מחוסר מעשה אלא זמן אפשר דמהגי הגירושין אף קודם שימולו הקדושין יע"ש ועיין קדושין (דף ס"ב) הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת הילכך אץ ממוסר מעשה גדול מזה משאיכ גר קק והגם שמת בקסנותו ולא בא לתורת קדושין וגם אבותיו לא היו בני קדושין והיה מחוסר זק גדול מ"מ לא דמי לחציו עבד(בפרס כשנתגיירה אמו מעוברת) ובודאי בנו מתייחס אחריו ליורשו. עוי"ל לפמ"ש דיל דהא בהא תליא ואי קסן מוליד יכולין לקדש אשה בעבורו מסמס זכץ לאדם ט' ושפיר מוכיח שאינו מוליד דאס"ד מוליד ממילא יש לו קדושץ ובנו מתייחס אחריו ליורשו. וא"כ בלאיה י"ל דקאמר ופליגא דרבה דאי לא שכיח שיוליד תו אינו בר קדושין אף כשקידש אביו בעבורו ותו אין בגו מתייחס אחריו ולא בפי קרא למעוסי שאין בגו נעשה בן סו"מ כיון שאין לו אב שאינו מתייחס אחריו. אמנם באמת מסתבר לומר דקק לא דמי לחציו עבד ובפרס גבי סו"מ שהוא ישראל קק ואבותיו היו בני קדושין:
ולכאורה י"ל עוד בישוב קושיית התוס' בגיטין דמה תולה יורשין בקדושין והלא בנו מן הפנויה יורשו. דייל דשפיר פריך דאי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מגא ליה דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב אין היורשין יכולץ להוציא ממנו חצי טפר כיון שאינו יורשו אלא מסמס רובא דחב בעילות אמה"ב והא דקיי"ל דמו ק הפנויה יורשו הייט משוס דלא מיבעיא שגובה ממי• שחייב לאביו שאין ללוה ' חזקת ממון כנגדו דסוף סוף לאו ממון הלוה הוא אלא אף אס יש להמוחזק חזקת ממון כעדו וכגון שהברם מאשתו הנשואה שיש לס חזקת צדקת מוחזקין בנכסים מוציא מידם מסעם סברת ההפלאה ספיק דכתוטס דכל שהוחזק הרוב לכל דבר וענין מילסא דאיסורא הולכץ אחריו גם לענין דני ממון יכ"ש . וכיון שנחשב והוחזק.שהוא בט לכל דבר כמו לפסור אשתו מן היבוס וכדומה הוא בנו גם ליורשו. ומשים בחציו עבד דלא שייך שיחשב בגו לשום דבר כיון דקידושיו לאו קדושץ ולא שייך שיפסור אשתו מיבוס וכה"ג ואינו חייב מיתה על הכאתו וקללתו כיון שהוא חציו עבד ועבד אץ צו יחס ממילא לא שייך לומר שירש בנו החצי כופר ששייך לו מצד חלק כחירות שבו שלא יוכלו להוציא מיד בעל השור כיון שאין הולכין בממון אמר הרוב כיון שלא הוחזק זה הרוב לעני! שאר דברים ומילתא דאיסורא ובעל השור הוא מוחזק ואס אין אלו הבנים יורשץ אותו שוב אין לו שום יורש בעולם וזכה בעל השור לעצמו וא"א להוציא ממנו דא"ה בממון אחה"ר. ועמ"ש הטדיב מהד"ת (חלק אה"ע תשובה ק"כ) דלפמ"ש החוס' בב"ק (לף מ' דיה כופר אחד אמר רחמנא) לסרן קושייתם מהא דשנים שהוציאו ככר לריה בשבח חייב כל אמד ואחד להביא חמאת ולא דרשיגן חטאת אחד אפר רחמנא ולא ב' וג, מסאות דחסאת דלגבוה אץ להקפיד אי מביאין שגי חסאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים . הוי כופר ככל ממון דעלמא ודלא כמ"ש הרמב"ס שכל אחד ואחד משלם כופר שלם הגס דהוי איבפיא דלא חיפשסא בש"ס כמיש הה"מ בדעת הרמב"ם דכיון דטפרא כפרה הולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון דלקילא לנתבע [ועיש בש"מ בשם הראב"ד דלא מצינו סל כזית חלב ב' חסאות גס לא חצי חטאת לאדם אחד שכך שרט . בכריתות רי"א כל חסאת שהיא באה על חטא אין שטס מביאים אותה וכבר תמהו דהא הסס מעמא כמיש בכריתות (דף ז') משוס דבעי גברא ידיעה ובמק"א הארכתי בזה] וכן משמע ממ"ש הש"מ בשם תלמיד הר"פ דא"ח מאי נפקא מינה אי כופרא כפרה אי ממונא י"ל דג"מ לסגין אס מסלו היורשים הטפר ט' וכ"כ הסוס'(דף מ"ג ד"ה מאי לאו) דלמ"ד כופר דמי ניזק מאי איכא בין דמים לכופר ומדלא כתבו ג"כ נפקותא דאי כופרא כפרה הולכין בה להחמיר גס כשיש ספק חיוב. משמע דגם כופר הוי כממץ דעלמא דספיקו לקולא לנתבע ועמ"ש הר"נ בנדרים (דף ז,) להוכיח מההיא דחולין(דף קליד) שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע וסמ"ש השיב יויד (ס"ס רנ"ס). וגס בדעת הרמביס ציע דהא כתב דהמיס מי בחציו עבד נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליתן ואץ מי יקחגו הגס שפסק (בפ"ד מאישות הלכה י"ז) דמי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש ביח הרי זו ספק קדושין ומשוס דהוי בעיא דלא איפשמא. והשתא לפיז דגבי כופר הוצכין להחמיר ואינו כשאר ספק ממק הוה ליה להרמב"ס לכתוב דמשלס חצי טפר ליורשיו כשיש לו יורשין ומשום דלצד הספק דבר קדושין הוא בגו מתייחס אחריו ודממילא אפילו לא קדשה מו הוא לכל דבר [וכמ"ש הסוס, דאפילו בנו ממזר יורשו ועמ"ש הסוס' בב"ב (דף קסיו) דיה בן הבת ועיין יומא (דף ס"ו) ממזר מהו לירש מהו ליבם ומש"ש] • ואין לומר דסבר הרמב"ס דמדמסיק אלא אמר רבא ראוי ליסול ואין לו ש"מ דמסקנא הכי הוי. דא"כ הו"ל לפסוק דקדושיו לאו קדושין ודאיפשסא בעיא במסקנא. ומוכח מזה דגם להרמב"ם אינו משלם כופר מספק ומשוס דספק ממון לקולא לנתבע. ומס שפסק דשור של ב' שותפי[ שהרג כל אחד מהם משלם טפר שלם ס"ל להרמב"ם דהוכרע הספק מההיא דפרק המצטע ועוד סוגיות. רש ליישב גס לפמ"ש הה"מ ז"ל בדעת הרמב"ם דהיינו סעמא דכיון דפשיסא לן שחייבים בטפר חייבץ הן להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואץ זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע. דהייט משום דודאי נתחייב בתשלומי טפר וכשמשלס חצי טפר עדיין הוא בספק אם כבר נתן הכופר המגיע ממנו כשלימות ומספיקא לא פקס חיוביה והוי כספיקא דאחחזק חיובא דאזלינן לחומרא (וסמיש לעיל סימן א') דקודס התשלומץ ודאי נסמייב בטפר ולא נפקע חיובו עד שישלם בשלימות [ועמ"ש הש"כ סי' ע"ה ס"ק ס"ה בשטר שטענו שניהם ספק. והגם דהכא מספקינן שלא נחחייב מעולם יוחר מחצי כופר מ"ס כיון דכודאי היה עליו חיוב חשלומי כופר לא פקע חיוביה מספק] משא"כ גבי חציו, טבד דלא אתחזק חיובא דלפום צד הספק שאינו בר קדושין י ואק לו יורשין לא נחחייב מעולם בחשלומי טפר שאינו משחלם אלא לאח"ס וכשאין לו יורשין לא נסחייב בסשלומין. וכן לפום צד הספק שאינו בנו ושנבעלה לאחר אי; לו יורשין א"צ ליחן להם מספק דספק ממון לקולא לנחבע וגם החובע איט יכול לספון טענה ברי שהוא יורשו. וכיון דלא אתחזק חיובא דסשלומי חצי קנס הוי דבר בפ"ע פטור לשלם מספק. ובלא"ה י"ל לפמ"ש החום' בב"ב (דף ל"ב ד"ה והלכחא) לחלק בין ספיקא דחרי וחד לספיקא דדינא ועמ"ש המל"ס (פ"ז משכירוח הלכה ב' ופמ"ו מטוען ונטען הי"א) יע"ש ה"נ י"ל דדוקא גבי שור של שוחפין דהוי ספיקא דדינא דלא איפשסא הלכחא בש"ס אזלינן לחומרא משא"כ הכא דהוי ספק בסציאוח אס בנו הוא וי"ל דאין הילכין אחה"ר לחייבו ממון • וי"ל דניחא להו להחוס' לומר דאם איחא דלאו בר קדושין הוא אין בט מהיחס אחריו ומשום דאי מחייחס אחריו לא קשה כ"כ יורשי! מנליה דייל דקאמר שנותן מ"כ ליורשיו מספק כדי שיסכפר לו דהגם שאינם יכולין להוציא ממנו בעל כרחו מספק טוב שיחן להם כדי שיתכפר לו בודאי. [והנה נם לפמיש מוכיח שפיר דקטן אינו מוליד מדא"צ למזור עליו ט' דליכא למיסר דמש"ה בידוע שאין לו גואלין לפי שא"ה בממון אחה"ר כיון שאין לו קדושין והוא נר קטן דז"א דהכא מחזקיק הרוב שהוא אביו לכל דבר ומילחא דאיסורא שהקטן עוסד להתגדל ונם אין חזקת ממון כעדו להגזלן שאם אץ יורשין צדך ליק הגזל לכהנים והכהן אינו מוחזק ואין כעדו חזקת ממון]:
ועפמ"ש יש לפרש הא דקאמר קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלין שכתב הה"מ דכמאן דאינו מוליד סשויק ליה דהיינו שאף אם הוליד בן א"צ ליחן לו טון דלא שכיח שיוליד ואין לו קדושין וליכא לא רובא ולא חזקה שהוא בנו ובפרס לפמ"ש בחשו' שאנ"א שם דאם אסרו בקידש לו אביו אשה דזטס הוא לו משום דניחא ליה במאי דעטד אביו יאמרו בקידש לו אחר שלא מדעתו דודאי לא ניחא ליה במאי דעביד אחר דהד בגר קק אפילו אח"ל דע"ד ביד לא סמי ע"ד אביו סהני משום דניחא ליס במאי דעביר אביו. וא"כ גבי גר קק לא שייך קדושין סה"ת דלא שייך שיקדש לו אביו אשה נס אי נתגייר אביו כיון דכקסן שנולד דמי והא דקאמר בכתובות (דף י"א) דניחא להו במאי דפביד אבוהץ היינו משוס דסעיקרא יורש אביו ד"ח ומתייחס אחריו משא"ב אחר גירות דהוי כקסן שנולד ואינו מתייחס אחר אביו נם כשנתגיירה אמו מעוברת וגם אי גיסא דהכא ליש לסלוח אי סחייחס אחריו אלא דניחא ליה במאי דפביד אביו אכחי ייל דשאגי קטן ישראל שממוייב בכבוד אביו וסצוה מל אביו לחנט ולהשיא אשה לבנו קסן כס"ש בסנהדרין(דף ע"ו) מש"ה אמרינן דנימא ליה והו"ל זטח סשא"כ בזה שאיט חייב בכטד אביו ואינו מחיחס אחריו . ודוקא לענץ גירות (בימי הש"ס) שהוא זכות גדול ניחא להו במאי דעביד אטהון אבל לעק קדושי אבה דוקא באביו שמתייחס אחריו ניחא ליה במאי דעביד. והנם דלפמ"ש הנוד"ב דכשסקדש לו אשה שיש לה קרובות הוי חוב לו לפי שנאסר בקרובותיה סשאיכ כשאין לה קרובות . אדרבה י"ל דבאינש דעלמא לא יוכל לקדש לו גיורת ומשוחררת שאין לה קרובות משום שהוא לו לבזיון וחובה הוא לו משא"כ נר קסן [ביסיס הקדמונים שכיה רשות לגייר ע"פ הממשלה יריה] שיוכל לקדש בעבורו גיורת שאין זה בזיון לו מ"מ לפמיש דדוקא בקידש לו אביו אשה י"ל כס"ש דסכא בידוע שאין לו נואלין. ואין להקשות דא"כ מאי קאמר ופלינא דרכה דדלמא שאני הסם בגזל הגר שאביו לא יוכל לקדש לו אשה משא"כ בקטן דעלמא דמשכחח שיש לו קדושץ סה"ח וידעי' שהוא בנו כשהוליד לו. די"ל דפשיסא להשיס שאין לו קדושין סה"ח אף כשקידש לו אביו וכיון דמוכח מהא דרכה דקטן לא שכיח שיוליד אחיא דלא כר"ח:
והנה לדעת הה"מ צריך ליישב הא דאמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב [וכ"כ הרמב"ס] דג' חדשים אחר שיביא ב' שערות אפשר שחחסבר אשתו ויהיה עוברה ניכר בג' חדשים וראוי לקרותו אב דהיינו שקודם לכן איט ראוי לקרותו אב הגם שאפשר במציאות שיוליד כיון שאין חולין הולד בו וכמ"ש. אך קשה הא דפריך ה"ד איליסא דאיעבר כו' אלא לאו דאיעבר מקמי דליתי ב' שערות ואוליד סקעיה דלקיף זקן וש"מ קסן מוליד דמאי קושיא דהא שפיר י"ל דלא שכיח כלל שיוליד וממעס בן ולא אב אם אירע שהוליד מקמי דלקיף זקן דהגס שאין תולץ הולד בקסן משום דלא שכיח שיוליד מ"מ י"ל דשוב אינו נעשה בן 0ו"מ דכיון שהיא מיוחדת לו עכ"פ יש לספק שמא הנולד הוא בנו ושמא הוא אב ומש"ה פטור מחיוב מיתה דלכאורה ליכא רובא שהולד מאחר כיון שהיא מיוחדת לו ואיכא רוב בעילות עכ"פ מידי ספק לא יצא נם אי נימא דדוחק לאוקי מיעוסא כשהיו חבושץ בבהא"ס . וגם לפסיש די"ל דחלוח הקדושץ תלי אי שכיח שיוליד ליכא לסימר דפריך לאי אינו מוליד אץ לו קדושץ וסו אינו סחיחס אמריו לסברת התוס' בגיטין. דז"א דכבר נתבאר דקטן דאתי לכלל הויה ודאי הבן מחיחס אחריו. [וכפרשיי דיה והא א"ר כרוספדאי דהשסא לא דייק סעמא דר' כרוספדאי מהיכא . ולפ"ז י"ל דאסיק אדעתיה ססעם דבן ולא הראוי לקרותו אב וסד"א מיש בן ולא אב דהיינו שאם אירע והוליד ואיעבר מקמי דלייסי שיש פטור דשסא הוא אביו וסדיא שיש להוכיח שיש מציאות שיוליד. ודנם לפום דבעי להוכיח שמוליד ס"מ לא שכיח שיוליד ודלמ"ד אינו מוליד א"א במציאות שיוליד. אך זיא דכיון דדריש בן ולא אב א"א לדרוש למעט חרסי למעט נם הראוי לקרותו אב ובלא"ה לא יתכן זה] וצעיק־. ואלה"ק להה"ס הא דצריך קרא דקטן אי אתה ט' ולא ידעיק מסיעוסא דגן ולא הראוי לקרותו אב די"ל דסד"א דקט! מוליד ודממעע ולא אב ממש: ולכאורה יש להוטח כמ"ש הס"מ סהא דאמר בירושלמי פיק דכתובוס (הלכה נ') ניחא גדול שבא על הקטנה הבתולין חוזרין קטן שבא על הגדולה אץ הבתולין מוזרין איר אבין חפחר שבא עליה של"כ אר"י בר אבץ ואפילו חיסא בכדרכה קסן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימגץ ותני כן מעשה שעיברה ובתוליה קיימין וע"ש בש"ק דהא דאיתא בחגיגה (דף י"ד) דשאלו לבן זומא בחולה שעיברה מהו לכה"ג מי חיישינן לדשסואל איד דשמואל לא שכיח ולא קמיבעי מי חיישינן שנתעברה מקטן דססקינן בסמוך שכשרה לכהיג היינו משוס דלא שכיח שתתעבר מקסן. ומבואר מזה דאף קסן פחות סבן ס' פעמים שמוליד אלא דלא שכיח שיוליד. אמנם לכאורה יש מקום לפרש דהא דקאמר מעשה שעיברה ובתוליה קיימין היינו שנתעברה מגדול עיי סטייה ועל הא דקאסר דקטן ביאתו ביאה אף שאץ בו כח ליגע בסימנין קאסר דכן סצינו ביאה גמורה בלא השרת בחולים ושנתעברה מגדול בביאה כזאת וא"כ בודאי כוי ביאס גמורה ולעולם אינה מתעברת מקסן שאין זרעו ראוי להוליד וא"ש ההיא דחגיגה בפשיטות:
ועפמ"ש יש לבאר הא דקאמר ביבמות (דף קי"א) דהא דחני מחניחין דיכם קסן שבא על יבמה גדולה תגדלנו אחיא דלא כר"מ דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מחייבמין קטן שמא ימצא סריס ואינו בן ינום. ונשאלתי דהא י"ל דאתיא כר"מ ודמיירי שכבר נשא כקק אשה והוליד ונתברר שאינו סריס לפמ"ש דאפשר במציאות שיוליד. ועפמ"ש י"ל דגם כשנשא והוליד לא נתברר שאינו סריס דלא שייך בקטן לחלוח רוב בעילות אחה"ב כיון דלא שכיח שיוליד ובפרס דאיירינן לר"מ דחייש למיעוטא. ואין לומר העמד אשתו בחזקת צדקת כיון שאין לו קדושין ונשואין מה"ח . עוי"ל דלא ניחא ליה להש"ס לאוקי מחגיחין דוקא כשכבר נשא אשה והוליד דהא בלא"ה יקשס לשיטת הה"מ הנ"ל מאי פריך הש"ס קרי כאן להקים לאחיו שם והאי צאו בר הכי הוא דהא בר הקמח שם הוא דאפשר במציאות שיוליד וצ"ל דמשמע להש"ס מדסתם מתניתין דמיירי בכל גונא ואף בקטן כזה שאינו ראוי עדיי; להוליד ודדוקא סמוך לשנות גדלות אפשר במציאות שיוליד ומכ"ש דלא ניחא ליה לאוקי מתניתין דוקא היכא שכבר נשא אשה והוליד. ומה שכתבו התוס' (דף פ' ד"ה עד שיהא בטלן) דמוכח דבכל קטנים איירי ר"מ לחייש שמא ימצא סריס גם כשאין בו סימני סריס שמטיל מים ועושה כיפה מדקאמר' דמתניחין דינם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו דלא כר"מ היינו משום דאי לא חימא הכי הו"מ לאוקי מחניחין בקטן שמטיל מים ועושה כיפה שהדרך הוא כן ומ"מ לא בעי לאוקי מחניחין בקטן הקרוב לגדלות דוקא כיון דסחס ומני [וע' דף ל"ה חוד"ה תגלי]:
ובתשובת נודע ביהודה שם הביא להוכיח מסוגיא דגיטין (דף פ"ה) דבעא מיניה רבא מר"נ חון מקדושי קטן מהו מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הייה הוא או דלסא אמי לכלל הויה ולדעת ר"י בר ברזילי יקשה דקסן ג"כ בר הויה הוא שיזכה לו אחר ויקדש לו אשה ומוכח דלא הוי קדושין יע"ש מיש בזה . ולכאורה י"ל דמיירי שאמר בפירוש חון מקדושי קק שאותו פלוני שהוא קטן יקדש בעצמו ולא אם יקדש אחר בענורו ולא שייר השתא בהויה שאם יקדש בעבורו אחר יתפסו הקדושין ודוקא אם יקדש בעצמו לא יתפסו הקדושין וליכא שיור בהויה אלא לאחר זמן שאם יקדש בעצמו אחר שיגדיל לא יתפסו הקדושין. ואדרבה יתיישב בזה לשון הש"ס דבעי חון מקדושי קטן מהו ולא קאער חון מקטן מהו וכדקאמר חוץ מבעל אחותה מהו וששייר בין קידושי פלוני הקטן ובין ביאתו בלא קדושין. ואין לומר דכה"ג בודאי הוי שיור משום דשייר השתא דגם השתא בהיותו קטן אינה אסורה להבעל לו אלא משום איסוי אישות לפי ששייר בגירושין ולא סיבעי ליה אלא היכא דשייר בקידושיו לבד ולא בביאה. דז"א לפטיש בס' אבני מלואים (סימן קל"ז) ליישב קושיית השעה"מ בהא דחק הרי אח מותרת לכל אדם אלא לאבא ואביך ט' ילעבד ולכל סי שאין לה עליו קדושין כשר דיקשה לשיטת הרמב"ם דסיל דאיסור ישראלית לעבד אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בתשוטח הרדב"ז דהיכי קחני ה"ז גט דהא מדאורייתא שיורא הוי כו'. ושוב הקשה בהא דבעי התם חון מזנוחיך מהו ננשואין הא לא שייר או דלמא שייר בביאה א"ל הניחוה לאבא ולאביך ובמאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין כינהו אלא לאו בזנות כו'. דלפוס דס"ד השתא דבזנוח קאמר א"כ לעבד נפי בזנות קאמר דלאו בני נשואין נינהו ויקשה היכי קחני דהגט כשר דהא מדאורייתא שריא לנכרי בזנות וא"כ מן השורה אין זה דבר הכורח בינו לבינה. וכתב האב"מ לחרן דעיקר שיורא בגט לא הוי אלא כששייר מעניני אישות . ובזנות דאיבעי לן דלמא הא שייר בביאה מבואר בפרש"י דצד אישות קריק בה בביאה ומש"ה כל היכא דתפסי בה •קדושין אי שייר בביאה נמי הוי שיור. ובלאבא ולאביך ועבד ונכרי דלית בהו תפיסת קדושין זנוח דידהו נמי לאו צד אישות מקרי כיון שאין בהן צד אישות ע"י קדושין ומש"ה אפילו חימא דעבד בישראלית ליכא איסור חורה וכן עו"ג מ"מ כיון דלית בהו חפיסת קדושין דרך זנוח נמי לא חשיב שיורא עכ"ד. ואם כן לפום האיבעיא דחון מקדושי קק מהו מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הויה הוא גם כששייר ביאתו ג"כ לא הוי שיורא גם אי חוץ מזנותך הוי שיור כיון דבביאח הקטן ליכא צד יפני! אישות ולא יחט ילומר דלענין זה חשיב צד ומנין אישות משים יאחי לכלל ה"ה כיון"ולערן השיור בקדישץ אזלינן בתר השתא. אמנם עפמ"ש י"ל דהאדקאמי חון מקדושי קטן מהו אין הכוונה למעש ביאתו אלא שאמר חון מקדושי קטן שיקדש בעצמו ולא מה שיקדש אחר בעבורו. או דנימא דממילא לצד האיבעיא דמוז מזכותך הוי שיורא משוס דשייר בביאה ה"נ איכא שיור בביאתו דהוי צד אישות כיון דחטסי קדושין כשמקדש אחר בעבורו ושייך בי מנין אישות ודוקא כשלא שייר בביאתו אלא ששייר שלא יתפסו קידושיו כשיקדש בעצמי י"ל דאי בחר השתא אזלינן והשתא איט יטל לקדש בעצמו ליכא שיור כלל דבשלמא ענין הביאה שנאסרת ע"י השיור שייך לומר דמי שיור בגט לפי שיש בזה צד ועכין אישות כיון דבר קדושי; הוא ע י אחרים אבל בקדושי הקטן בעצמו שאינם כלום ואינם חופסין כלל לא שייך לומר שיחשב זה שיור לפי שיש לו קדושין בה ע"י אחר כיון שלא עשה שייר אלא בקדושי! שאינם תופסין. ולפ"ז מוכח שאחר יכול לקדש אשה לקט דאס"ד דאף ע"י אחר אין קדישי קטן חופסין יקשה דיוק לשון הש"ס דקאמר חון מקדושי קטן מהו וכמ"ש. אמנם גוף קושיית השעה"־מ יש ליישב לענ"ד דלפולם מ"ש לעבד מיירי בנישואין והגם דלאו בכי נשואין כינהו הוא בא לשייר ולהחנות שלא יתפסו קדושי העבד גם אחר שישתחרר ויתגייר העו"ג ונהי דלא הוי שיור בגט משוס דגרוח לא שכיחא מ"מ י"ל שהוא התנה בשביל כך ודוקא גבי אבא ואביך דלעולם לא יהא שייך בהם ענין קדושי; ונשואי! בה הכריח הס"ד דהא דאמר לאבא ולאביך היינו בזנות ? ואין להקשות דנהי דמיירי בנשואי! מ"מ לפוס דקאי השתא דהוי שיור בזנות יהא שיור בעבד ועו"ג לערן זנוח די"ל דלא שייר בזנותה ולא עשה שיור אלא שלא תנשא לו אחר גירות ושחרור וקאמר דכיון דהשחא אין לו קדושין אלא אמר גירות דלא שכיחא לא הוי שיור [והא דמייחי הש"ס מלעבד ולא דחי דלא מיירי שאמר לפלוני שהוא עבד אלא שאמר מק לעבד דממילא תהא סוחרת לו אסר שחרור לפי שלא שיירה אלא לעבד היינו משום דליכא לפרש הכי מפום דא"כ הול"ל אלא לעבדים ופל כרסך הפירוש דהיינו לפלוני שהוא עבד]:
והנודע ביהודה כתב דרבינו יצחק בר יהודה שכתב דק ייא שרם שקידם לו אביו בטבעת ופדים צדכה גט שמצינו בכ"מ שזכין לאדם שלא בפניו היינו לפי שהיה קדושץ לחוד בלא חוסה ונשואין ובשעת האירוסין אינו מתחייב בשום דבר לארוסתו וגס כחובה ליח לה ואין כאן רק זכיה ולא שום צד חוב וכן כתב לחלק בין היכא דיש לה קרובים דחוב הוא לי שנאסר בקרובותיה יע"ש וצ"ע צענ"ד לפמ"ש הרשב"א בקדושין (דף ז') וז"ל ומיהו חמיהא לי למה לן לארצוייה מעיקרא והלא זכין לאדם שלא בפרו והכא זטח הוא שתהא אשה זו קנויה לו. ואפשר לי לומר דהכא מונחו הוא דשמא באחרת ניחא ליה וכל כמה דאגיד בהא לא יהבו ליה אחריתי וכדאסר בפרק אע"פ גבי כוחבין אגרת מרד על שומרת יבם כו' וא"ס שאני הכא דאי לא ניחא ליה מגרש לה בעל כרמה לא היא דאף הוא מפסיד שצריך ליק שכר הסופר נגע ועוד שאתה משיאו שם רע שמגרש את נשיו ועוד שאתה מטריחו אמר סופר ועדים ועוד שאתה אוסח בקרוטחיה עכ"ל והשתא לא משכחת דליכא צד מונה וגם כשיקבל עליו האב כל החיובים וגס תשלומי שכר הסופר ופדים כגון שיחייב א"ע בסך רב על תנאי שיחולו הקדושץ ושלא יהיה לו מזה חובה שיופחת מירושתו כגון שיש לו כסה אחין ושיק לו מחנה מרובה בעד הקדושין ושלא ימעט חלק ירושה שלו אכחי חוב הוא ליה דלא יכבו ליה אחריחא וגם עתה בהיותו קטן לא חספון אחרת לדור עמו אף שאין לה נשואין כיון דאגיד באחריתא ולא יוכל לגרשה עד שעת גדלות וגם כשיגדיל משיאו שם רע שמגרש נשיו שיאמרו שגס הוא הסכים לאכיו לקדשה לו ומחה הוא מגרשה וגם כשקיזשס הקנון שיחולו הקדושין אסר שיגדיל לא יוכל האב אח"כ לקדשה בעבורו שיחולו הקדושין מיד הגס דבלא"ה יחולו הקדושין לכשיגדיל דאכחי קדושי האב חוב הוא לו דסצד קדושי עצמו יוכל לחזור ולבטל הקדושין עד שיגדיל. אלא דלסמיש השמג"א והנוד"ב דאה אס"ל דקסן שקידש לו אביו הוי קדושין מ"מ אם הגדיל יכול למחות ונמצא הקדישי; שקידש לו אביו חלוים ועומדים משעה שקידשה מד שעה שיגדיל שמא ימחה ואס לא מיחה משהגדיל הו"ל קדושי! למפרע. י"ל דהוי זכות לו לגמרי בלא שום צד חוב כיון שיוכל למחוח משיגדיל ולא יצטרך לגרשה וליכא משוס השאח ש"ר ואס לא מיחה בקדושין משהגדיל הוי למפרע זטח לו שלא היה אז שוס צד חובה בדבר . והגס שכתב הר"נ והביאו הנוד"ב דהא דהגדילו יכולין למחוח דוקא הגדיל אבל כמחאה שבקענוחו לאו מחאה היא וא"כ יש קצח חובה מאי דלא יהבו ליה אחריחא השתא בעודו קטן דאגי־ בהאי. י"ל שאין בזה צד חובה דהר'! לא כתב אלא דמחאה דקטנוה לאו מחאה היא לעני! שאס נחרציח אח"כ אץ מחאתה כלום ובידו למחות בקטנותו ושלא להתרצות עוד. וכיו! שאין לו קדושין ונשואי! באחרת מסתבר דמה שקידש לו אביו הוי זטת ועיין יבמות (דף קי"ג) אילו רצה שפחה לשמשו כו' (ועיין סנהדרין ל"ס). ועמ"ש הר"ן פ' השולח גס בענין כחיבת פרוזבול וז"ל ומכאן נ־ל דמאי דקיי"ל זכין לאדס שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זטח אע"פ שנמשך סמנו חוב שהוא יתר מל הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מהחייב הוא בכך שאין שביעית משמסח חובו ואפ"ה אמריק דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי סרוזטל פכ"ל וגס לסמ"ש שאפשר לדחות ודאי מודה דכה"ג זכץ שלא בפרו. ונס בקטן שאין נו שליחות מה"ס ודוקא כשזטח גמור הוא יש לו שליחות י"ל דכה"ג הוי זכות גמור:
והגאון שאגת אריה ז"ל תמה על סברת הנודע ביהודה דלאו זכות היא לו קדושי אביו שיש גם חובה בדבר ותמה דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו לאו דוקא שיהא הזכות בלא שום צד סוב אלא כיון שהזכות רבה סל החוב הרבה זכות הוא לו דבהא דכחובות דף ייא ג"כ מסי ליה סוב שמקבל סליו פול מצות ונאסר במאכלות אסורות ומחסייב בעינוי יוה־כ ובהרבה מצות ומ"מ זכות קרינן ליה לסי שהזכות גדול יותר. ולסנ"ד דברי המדיב מיושבים בפשיטות כמו שהביא מדברי הסוס' דבפלמא זכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות גס בדבר שיש בו קצת חובה כשהזכוח גדול הרבה יוחד מהחוב משא"כ קק שאין לו שליחות מה"ח דוקא כשזטח גמור הוא לו ואין ט קצת חובה יש לו שליחות וס"ל להחוס' דגירות ארמאי (בימי הש"ס שהיה רשות לגייר ע"ס הממשלה יר"ה) כוי זכות גמור שמכניסו סחת כנפי השכינה וכמיש השים דקטן דלא טעם טעמא דאיסורא לא ניחא ליה בהפקירא וגם שאין לו שום צד חוב בדבר דהא בידו ורצונו הדבר תלוי שיוכל למחות לכשיגדיל והשתא בהיותו קטן אינו בר שנשק וגס בר מיובא אינו מה"ס וגם במצות חינוך מדבריהם יש למקור לפס"ש בש"ע או"ח (סימן שמ"ג) די"א דלא שייך סיטך לבית דץ אלא לאב בלבד ועמ"ש החו"י ביומא (דף ס"ב) וריש סוכה ומשיש והכא דהוי כקטן שנולד ואינו מתייחס אחר אטו י"ל שגם אס נתגייר אינו מחוייב לחנכו אלא שאסור להאכילו בידים דבר איסור ואף אס ישנו במצות מינוך כיון שאינו בר עונשין והדבר תלוי ברצונו שיכול למחות לכשיגדל ממילא כשהגדיל ולא מיחה זסח גמור הוא לו וגר מסליא הוא שעמד סל ה"ס כס"ש בשבח (דף קס"ו) ורוצה בעצם נפשו בקיום מצות ה' וקיום המורה והמצות לישראל הוא זכות גמור בלא שום צד חובה כמפורש בכל התורה. ולעולם כשיש צד חובה בדבר -אין זכין לקק. וסמ"ש הש"מ בהא דקחני מטבילין אותו על דעת ב"ד ולא קאמר דמלין אוחו דאפשר דלהכי נקט סבילה משוס דחשיבא זכות גמור אבל מילה כיו! שמצטער לא חשיבא זכות ולא שייך ביה למימר ע"ד ב"ד ומיהו כיון דכבר סל אפילו הויא חובתו כבד יצא ידי מילה ושוב כשיסנילוהו הויא ליה זכות ועמרה מלאכתו על דעת ב"ד. וגם לסי מה שהביא בשם הרשב"א לתרץ דנקס מסבילין מילחא דשייכא בזכרים ובנקבות א־נ משום דסבילה גמר מלאכתו דמל ולא סבל כאילו לא.מל או דלרבוחא נקט סבילה יע"ש ודה"ה דמלין אוחו ע"ד ב"ד י"ל דהיינו דהגס שמצטער במילה מ"מ עצס הגירות זטח הוא לו ומה שמלי! אוחו כשבא להתגייר הוא לסי שרשות בידו לצער עצמו במילה והא דאי! אדס רשאי לחבל בעצמו כמ־ש בב"ק (דף צ"א) דיליף מדכחיב בנזיר וכפר עליו מאשר מפא על הנפש אי! על סרבי וארסאי איסור לצער א"ס דזה האיסור אינו אלא בישראל וגס ארמאי פעמים שמל עצמו לרפואה או להשמר מאיזה מחלות ומשיה מלי; אוחו מדעתו וכן כשאמו מביאתו להתגייר דהדשוח בידה למול אוחו וגס אי נימא דלא כוי גירות יכול למול א"ע ולא שייך לומר דאין חבי; לאדם שלא בפניו אלא לפנץ מעשה כגירות דכיון דקס! לאו בר דעה הוא אין בגירות כלום אלא אם אין בזה שום צד חובה ובעצם הגירות ליכא' פוס צד חובה והגם דחי נימא דלא הוי גד ממילא לא היו מלין אוחו ועיי הגירות גורס שמלין אוחו ומצטער מזה מיס כיון שכבר נימול מאי דכוה הוה ושוב אי! שוס צד חובה בדבר וכ"כ המיז יו"ד (סימן ש"ה ס־ק י"א) דגבי סדה"ב אין אמר יטל לפדות כבכור ולזכות ממונו משוס דזכות הוא לקק דכיון שאין שליחות לקק אין זכין לו אלא בדבר שאין שום צד חובה בעולם וכגירוח ארסאי שאין שום חוב בעולם סשא"כ כשיש קצח חובה הגם שהזכות גדול יוסר הרנה ובזה יש קצם חוב להקסן שלוקח ממנו כמצוה דאילו היה ממחי! עד שיגדיל היה מקיים המצוה בעצמו. ומ"ש בנה"כ להקשות סל הט"ז דא"כ בטבילת גר גמי נימא שיש חובה קצח שרוצה לגייר א"ע ולעשות מצוה זו בעצמו. לפנ"ד י"ל דשאני ענק גירות ארסאי(בימי הש"ס) דהויזטס לו להקדים להכניסו תחת כנפי השכינה ולא לאחר. וכיב חוסני הגאק בבר"י(חלק יו"ד סיק סיס) דכיק דאמריק למה גרים מעונין מפני ששהו ט' יוסר זכות לו לגייר עצמו מיד משא"כ בסה"ב יס"ש . גם דודאי זכות לו להקדים ולא להמתין ־ עד שיגדל דהא אפשר שיסוס בקטנותו בהיותו ארמאי עו"ג וזכות היא לו מה שמגייר א"ע מיד דקסני ישראל באין לסוה"ב כמבואר בסנהדרק (דף ק"י) משא"כ גבי פדיון שיכול להמתין סד שיגדל ויקיים המצוה בעצמו ואין לו לחוש שמא ימות בנא פדיון דמה איכפת ליה בזה כיון שלא חל עליו חיוב המצוה פדיץ עד שיגדיל. וגם שאני גירות שאס נמתין• עד שיגדיל לא ילמדוהו חורה כקסנוהו ועמ"ש בחשו' הנרס"א (סימן מיה) להקשות סל דברי המהרש"א בשבח (דף ל"א) יסשיה ועמ"ש הסוס' בחגיגה (דף י"ג דיה אין) ומשיש וממילא יש לחוש שגם בגדלותו לא יגייר א"ע משא"כ כשמגיירין אוחו ומלמדן אותו חורה בקטנותו שקרוב הדבר לודאי שלא יחזור לסורו ולא ימחה לכשיגדל משא"כ גבי סדה"ב שגס אם נמחץ פד שיגדל בודאי יסדה עצמו כיון שהוא ישראל ובודאי יעשה כחובה וכמצוה . וסכ"ס מבואר דגם לענק קדושין צריך שלא יהא שוס צד חובה בדבר וכמ"ש הנוד"ב. ולפי הנחבאר לפיל גם לפמ"ש הרשב"א יש למצוא קדושין לקטן מה"ח כשקיבל סליו האב כל החיובים וכבר קידשה הקק שיחולו הקדושין לכשיגדיל דחו ליכא צד חובה אלא על צד הריחוק מאד דכמאן דליתא דמי והוי זכות גמור:
ועמ"ש הט"ז אה"ע (סימן ג') במעשה באחד שהיה מסל"ת ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא הוציאוני מבית הספר כו' והטבילוני לאכול תרומה לערב והתוס' כתבו בכתובות (דף כיו) מקנן מבית הספר שלא לומר שהוא עבד ובטור לא זכר הא דהוציאוני מניח הספר וכתב הט"ז וז"ל ועוד נ"ל הוכחה ברורה דלא היה עבד דהא קיי"ל דלתרומה צריך טבילה בכוונה כדאיתא בפ"ב דחולין נדה שנאנסה וטבלה אסורה לאכול בתרומה וטבילת קטן הוה שלא בטונה כדאיחא בכתובות דקס; מסבילץ אותו ע"ד ב"ד פרש"י אם אין לו אב ט' וזכי! לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דעת הוא ע"כ משסע דאם יש לו אב אביו מטבילו וא"כ האי שמסלית שהיה תינוק מורכב סל כתיט של אבא וסטבילוני דהוצרך לזה שע"י אביו מועלת הטבילה לתרומה אע"ג דהוה שלא מדעתו כי קטן היה אם היה עבד קטן לא היחה יד אביו מועלת ס' עכ"ל. ולענ"ד דברי הט"ז מוקשין דהא אסר בחולין שס היד. נדה שנאנסה וסבלה אילימא דאנסה חברתה ואסבלה טונה דחברתה טונה סעל"הא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה ט' אם יש להן פיקחות מתקנות אותן אוכלות בתרומה איר פפא לר' נתן שנטלה סן הנשר ולרבנן שירדה לסקר וכן איחא בנדה (דף י"נ) כהן שוטה מסבילין אוחו ומאכילין אותו תרומה לערב הרי דסהני נם כשססבילו אמר (ונם עמ"ש התוס' בחולין(דף י"ב ד"ה מאן תנא) דמש"ו בר טונה נינהו לשמה כשנדול עע"נ ומזהיר אוח; למשוח לשמה ופ"ש בהא דמחשבחו ניכרת מתוך מעשיו יש לו) ושאר ענק נירוח שצריך דעת לקבל סליו סול מצות וצריך לזה אב וב'"ד מ:א"כ בטבילת הקטן כדי שיוכל לאטל בתרומה דמסני נס כשמסבילו אחר כמבואר. ובפרט לענין אכילת הקטן עיין רשב"א יבמות (דף קי"ד) ומש"ש:
ולכאורה קשה הא דפריך בכתובות מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו כו' ולא מתרץ דקמ"ל חכין גם לקק שאין לו שלימות ומשום חכות נסור סוא . ומתחניתין דעירובין (דף פ"א) וניסין(דף י"א) לא הוה ידעינן שזכין נם לקק ונס אי רמא דכיון דתק בב"ב (דף קנ"ו) דזכין לקק פריך• שסיר מאי קמ"ל. אכתי יקשה מ"ש המוס' בד"ס מהו דתימא עו"ג בהסקירא ניחא ליס דאס"ג דרבק סלעי אר"ס בס"ק דניסי; וליח לכו סססא דבהפקירא ניחא להו ה"ס נבי עבד שאיט חושש בססקירא שמפקיע עצמו ק השעבוד אבל נבי עו"ג שאינו משועבד רחא ליס בהפקירא. אמאי לא מחרצו דהא דרבנן סליני חר"ס וסברי חכות הוא .לעבד שיוצא סתמ"י רבו לחירות היינו שזכות השחרור נדול הרבה יותר מהחוב דניחא ליס בהסקרא ודלא כר"מ דסבר שאין הזטס נדול יותר. משא"כ הכא שהוא קטן ואין לו שלימות שצריך שיהא זכות נמור בלא שוס מובס קצת קאמר שסיר מהו דסימא דבהסקירא רחא ליה ויש קצת חובה בדברידס"ס נדול אבל קטן דלא טעם סעמא דאיסורא זכות נסור הוא לו בלא שום צד חובה . ומשיה מ"סי שסיר ס"עחא מההיא דגיורס • וסתוס' בנימין נתבו בלשונם דמודו רבק אלא שנחל הוא לו זכות של שחרור משל כסקירא ומ"מ כתבו לחלק בין עבד שרשום אחרים עליו ובין נר שאין רשות אחרים עליו. ולא כתבו ליישב .בפשיטות דגבי קטן צריך שיהא בלא שום צד חובה כמ"ש התוס' בעצמם:
ויתכן ליישב זה לפום דקאמר התם בגיטין הכי א"ר יוחנן התופס לב"ח במקום שחב י לאחרים לא קנס וא"ס משנתינו כל האומר תט כאומר זכו דמי ופרש"י ואץ זס כשאר תופס אלא בעל משאו שליח לזכות ט ואע"ס שהעבד לא ידע זכץ שלא בפניו ומשיה האומר סן שסר שיחרור זס לעבדי אינו יכול לחזור בו הגם דהשליח חב לבעלים ועמ"ש הפנ"י שם בתוד"ה ש"מ דכיון שזכייה מטעם שליחות מקרא נפקא לן והיינו שהתורה עשאתה שליח לכל אדם להציל ממון מבירו וא"כ היכא דאיכא חוב לאחרינא אפשר שהתורה לא עשאתו שליח בכה"ג יע"ש. וא"כ י"ל דמה שזוכה להעבד חמס לזכייה לקטן ומשום דנ"כ אינו שלוחו כיון דחב לאחרינא וסיס ס"ל שאיי לחזור בו ומשוס דש"ל דהוי זכות נמור נלא שום צד חובה . וכשיש נס צד חובה לא נטשה שלוחו אף שהזטס נדול יותר היכא דחב לאחריני ומש"ה שסיר פריך מאי קמ"ל חנינא זכין לאדם שלא בפניו אף בעבד דמב לאחריני וממילא ס"ה בקטן הנם שאין שליחות לקטן. ושפיר הוכיחו התוס' דנבי עבד ליס לסו לרבנן כלל סא דבהסקירא ניחא ליה מדסבירא לסו דליכא שום צד חובה ומשוס שהוא משועבד רוצה בהפקעת השעבוד ואינו חושש כלל בהפקירא. ואין להקשות דסכא לרב הובא קיימינן ואיהו קאמר דש"ס מדרבנן התופס לב"ח קנה . דכבר כתבו התוס' דאין זה רב סונא שמזכיר סתם בכל סש"ס. ונס למ"ד קנה אף כשחב לאחרים אכחי י"ל דצריך שלא יהא שום צד חובה משא"כ הינא שנס לזה יש צד חובה ולהאחר הוא חוב נמור. עוי"ל לסמ"ש סחוס' בקדושי; (דף כיג דיה מהו שיעשה שליח) די"מ דהכי קמיבעיא ליה היכי דאמר העבד לאחר לקבל ליס גיסו מיד רט מסני קבלתו או לא דט לא איל לקבל ניטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני דאמרינן במתני' ובשטר ע"י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל ניסי שמא מיגרע נרע לפי שבא מסעם שליחות או לא . והשתא י"ל דנם לסוס מס דהדר פשטא דנמר לה לה מאשס כאשה והנם דעבד איהו לא מצי מקבל נימיה שליח מצי משר משום דעבד שייך בנימין שמקבל ניסו של חבירו סיד רבו של חבירו. דהיינו משוס דכיון שיכול לקבל ניסו נם בלא טעם שליחות לא נרע מס ששלחו דנימא דחשיב נמו שקיבל העבד בעצמו כיון שגס העבד בעצמו הוא בסורם נימין וסא דאינו מקבל ניסו היינו לסי שצריך שיוציא נס לרשום שאינו שלו וכשמקבל אחר יצא לרשות שאינו שלו ומשיה אץ השליחות מנרע הקבלה ובזה תירצתי תמיסת סנוד"ב מההיא מזיר(דף י"ב)' דנם כשישנו בסורח קדושץ אמריק דכל היכא דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי והארכתי בזה בסק"א וא"כ לרשב"א ל"מ מסעם שליחוס כיון דאיסו ל"מ מקבל ניסיה אלא שיטל לקבל ניסו גם בלא סורח שליחות וסדר י"ל דבעי זטת גמור. והנם דהסוס' כחט דקק יש לו שליחות בדבר שהוא לו זטת גמור מ"מ י"ל דנם הכא דל"מ משום שליחות מהני כדהוי זטת נסור וכשיש צד חובה קצת ל"מ כיון שלא נחשב כשלוחו וסש"ה דמי שסיר לקק . והנם שכתבו התוס' דסהא דאמרי רצק שם בנימין דאי בפי זריק ליה ניטא וססיל ליה מוכח דלא סיל כרשב"א [ודנם כשזורק בר"ה בתוך דא של העבד הוי כאילו מקבל בעצמו שלא יצא הנס מרשות רבו]. י"ל דר"מ קאסר לחכמים דאף אי תאמרו דאי בעי זריק ניטא ודלא כרשב"א שביק ליה ועריק ולא מוכח אצא דיש מ"ד דלא כרשב"א וס"מ ניחא לאוקי מחניחין ככ"ע נס אליבא דרשב"א והסוס' לא הוכיחו מזה אלא דחשכחן רבנן דסליני:
וראיתי להגאון ח"ס זצ"ל שכתב (חלק חו"מ תשובה נ"ד) להסתפק אי שייך לומר דהוי חב לאחריני גם מה שאינו חוב עכשיו בשפת תסיסה כשהוא מתחייב אמ"ז בץ חפיסה למסירה לידו והביא ממ"ש הפנ"י בגיטין (דף ט') אהא דכתב רש"י והרי"ף שם דכל זמן שלא הגיע שחרור ליד העבד אינו משוחרר דהיינו משום דאס ישתחרר מיד אפשר שיארעו לו כמה מכשולים בביאת שפחה ואכילת תרומה והוא לא ידע ואשם ומשמע מזס דאע"ג דעתה בשעת זכיה הוא זכות נסור מ"ס כיון שיתנצנל מזה חוב בין שעת הזכיה לשעת הנעה לידו סקרי אץ מבין אלא בפניו ושיש להביא ראיה לזה מהא דקיי"ל הגדילו יטלץ למחות משום דלפעמים בגדלותן ניחא להו מפי בהפקירח והזכוס נטשה להם חוב ואט"ג דבסמלה כבר זכינו להם ס"ט אחי שנטשה להס חוב קודם שהגיט הזטס לידס ר"ל קודם שנהגו יהדות בגדלוהן יטלין לחזור בהם וה"נ'"ל דאט"ג דבשטה שחסם וזכה טבור זה לא היה חוב לאחריני מ"ס אס אח"כ נולד שה חיוב לאסריני "ל דכמו שאס היה נולד חיוב להבט"ד טצמו לא זכה ה"נ ה"ל חופם במקום שחב לאחרים יט"ש . ולענ"ד לא מוכח מידי מההיא דהגדילו יכולין למחוח דשאני החם דהוי קסן ואי! בליחוח לקטן וצריך שלא יהא שום צד חובה בדבר שלא יחגלנל לו עי"ז שוס חוב בטולם וכיון דכשינדיל נעשה בר חיוב ועונשין מש"ה כשיכול למחוח בנדלוחו אין לו שוס טנין חוב בטולס מה שמסגייר בקסנוחו(בימים הקדמונים) ואס לא היה יכול למחוח בגדלוחו היה לו מנין חובה קצח במה שמחגייר בקסנוחו שטי"ז יהיה בר חיוב וטונשין כל ימיו. והנס דכיון שלא יסטוס מטמא דאיסורא לא יהיה ליה ניחא בהפקירא גס בנדלוחו מ"מ קבלח הטונשין הוא טנין חובה קצח ודוקא בקטנוחו שאין טליו חיוב וטונשין אין לו שום צד חובה אלא מה שלא יאכילוהו דברים אסורים וכה"ג אמרינן דכיון דלא מטם מטמא דאיסורא זכוח הוא לו. ולטולס בטלמא י"ל דכיון שבשטח זכיה הוא זכוח גמור זכין לו שלא בפניו. וכן משמט ממ"ש הר"ן גבי פרוזבל שהובא למטלה שנסחפק אי הוי זכים נס כשאינו מזכהו אלא לחובחו ומשום שהדבר בטצמו הוא זנוח . ומ"ש הח"ס מדברי כסג"י לטנ"ד י"ל כוונח הפנ"י דכיון שאס ישחחרר לאלחר יהיה בזה חובה להטבד שאינו יודט מהשחרור והוא נשוי שפחה ואוכל חרומה אץ השליח מכוון לזכוחו בשחרור לאלחר אלא לכשיגיס ליד הטבד ומשום שרוצה הזוכה שלא יהיה להטבד מזה שוס חובה טונח הזוכה שלא לזכוחו טד שיניט לידו. ולעולם אס הוא רוצה לזטס בטבורו מיד מצי לזסח לו אלא שהשליח אינו מכוץ לזטס לשחרור לאלחר וכן מבואר בלשון הפנ"י ט"ש. גם דשאני החס שנם בשטח זכיה חינו זטח גמור ואפשר שחובה הוא לו דאפשר שבאוחה שטה הוא אוכל חרומה והוא אינו יודע שבאומה שמה נשהחרר מרבו כהן או שבוטל שפחה וכיון שאינו יודע מהפחחר אין זה זכוח גמור לו נס בשטח זכיה גופא משא"כ היכא דבשטת זכיה הוא לו זכות גמור - וגס שאני החס כמ"ש דחב להאדון ודממילא אינו כ"כ מתורת שליחות וצריך יותר שיהא זכות גמור. וק י"ל בהא דלטיל דמש"ה אינו נחשב כשלוחו טון שלא ישסחרר טד דממא לידיה ולא משבא ליד הזוכה:
וקשה לכאורה הא דאמר בנדרים (דף ל"ו) א"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כיפורים שהרי אדם מביא קרבן סל בניו וטל בנותיו הקמניס ופריך אלא מעתה יביא אדם חמאת חלב טל סבירו שכן אדם מביא טל אשתו שימה ט'. דמאי קושיא דהא כבר הביא הר"ן להקשות מהא דסק בהמה שנמצאת מירושלים? למגדל טדר זכרים לעולות ויקרבו אלמא א"צ דטת. ותיק דהחם שאני דכיון שנאבד דעת בסלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וא"כ ה"נ י"ל דמש"ה אדם מביא קרבן טל אשתו שומה משום דזכות הוא לה שיביא קרבנה ובודאי ניחא לה שיביא קרבנה כיץ דאי אפשר שימתין טד שחשחסה ויביאו קרבנה לדטתה דשוסה לא סמיה בידן כמ"ש מימין (דף ט') ושמא לא חתרסא ומש"ה זכות הוא לה וניחא לה והוי כמו שמביא לדטתה וכהא דאמר בסוסה (דף כ"ה) ס"ש ואלו שב"ד מקנין להן סי שנתחרש במלה או נשתסה כו' ואי אמרת רצה בטל לקיימה מקיימה עבדי ב"ד מידי דדילמא לא מחא ליה לבטל סחמא דמילתא טק דסע"ד היא מינח ניחא ליה וכן איתא בכסובוח (דף ס"ח) דמי שנשתסה זנין ומפרנסץ את אשתו ובניו ובנותיו ודא ט' מאי ד"א ר"ס אמר זה תכשיס רב יוסף אמר צדקה וככר הניאו מזה האחרונים וטיין נסח"א. והא דהפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום היינו משום דלאו זכות גמור הוא לו דאפשר דניחא ליה שיפריש בטצמו מדטתו כיון דבר דעת הוא . ובשלסא הא דמייתי ר, יוחק מדמביא קרבן על בו"ב הקסמס י"ל משוס דהנס שזכות הוא לכן הבאת כקרבן כדי שיוסרו לאכול בקדשים ס"מ אפשר דניחא לסו שיביאו קרבנס בטצמם כשיגדלו ויקיימו בעצמן המצוה וכיון דלאו זכות גמור הוא לק מוכח שסיר דא"צ דעת אבל מהא דסביא טל אשתו שוטה לא מוכח מידי כיון דכו"ל זכות נמיר. וגם אי נימא דלא דמי לנאבדה דאיכא דטת בטלים שכל כהן שירצה להקריב יקריב אכתי שאני אשתו שוטה . ואין לומר דפריך אלא סטתה יביא אדם חטאת חלב טל חבירו דנ"כ זטס הוא לו לטס צד האיבטיא דהתורס משלו טל של חבירו א"צ דטתו ומשם דזטת הוא לו ודלא אמרינן סצוה דיליה הוא וניחא ליה למיטבדיה וכן פסק כרמב"ס וכמבואר בירושלמי ובאינש דטלמא שאינו שוטה וקטן א"צ שלא יהא מ שוס צד חובה דז"א דהאמריק בטרכין (דף כ"א) אמר שמואל טולה צדכה דטת שנאמר לרצונו מאי קמ"ל סנינא אט"ס שאין מתכפר לו טד שיתרצה שנשמר לרצונו ל"ל דפריש ליה חבריה מהו דתיסא כי בטיק דטת מדידיה אבל מדחבריה לא קמ"ל זימנין דלא ניחא ליה דליכסר במידי דלא דידיה הרי דדוקא גבי תרומה אמרינן חכות הוא לו וכ"כ מהריט"א ס"ק דבטרוס גבי טדה סט"ח של חבירו דשאני קרבן דניחא ליה להיות מממונו. ושאני אשתו שוטה דח"א להמתין ונם בהיותה פקחת בטלה מביא קרבנותיה ומש"ה זכות גמור הוא לה:
וכדי ליישב זה צ"ל דס"ל שאין הבאת הקרבן גיל אשתו שוטה זכות גמור כיון דבשטת שטותה אינה בנדר טוב קרבן ועדיף שלא להביא בטבורה ולהמתין ושמא תתרפא ואז יביא לדעתה וכן בהא דכתובות שם קיי"ל דתכשיט ולא צדקה וכמ"ש הר"נ ונס לדטת הרמב"ס שפסק כמ"ד צדקה י"ל דהתס ליכא צד סובה שנס אם יתפקרו כבר נטשה המצוה בממונו ושא"א להמתץ כמ"ש בשו"ע (יו"ד סימן רמ"ח סעיף ג') כגון שהיו לו קרובים ערים והי' להם קצבה ממנו כל שנה ושגה ואין להם לאטל ואם לא יתנו להם יצטרכו לחזור טל הפתחים ויהיה לו גנאי משא"כ הכא דאסשר להמתין ושמא תתרפא וניחא לה שתביא קרבנה בטצסה וגס העמוד טל קרבנה כמ"ש בסוסה (דף ח'). [ועפ"ז י"ל קצת דס"ל דכיון דסרבה מזאת תורת היולדת שמביא קרבן טל אשתו שוסה הגם דלאו בס קרבן היא ה"נ אם אכלה חלב כשהיא פקחת והפריש קרבנה ואמ"כ נשתטית מביא קרבנה ומשום דהחיוב על הבטל שהוא בר קרבן ודמי כמו שמביא מדטתה חטת גמור הוא לה ומשום דאי נימא שאינו יטל להביא קרבנה השתא בשטח שטותה עד שחתרסא ממילא יפסול הקרבן שהפריש מלהביאו גם אחר שתשתפה ומשום שכבר נדחה מהבאה כדא"ר יוחנן דהואיל ונדחה ידחה וא"כ זכות הוא לה שיוכלו להביא קרבנה מיד ושלא יפסול הקרכן שהפריש סליה בעלה. ואי ניסא כן יתיישב הא דמייתי הש"ם הא דר' יוחנן דאכל חלב והפריש קרק ונשתטה וחזר ונשתפה פסול הואיל ונדחה ידחה . דלכאורה קשה למאי הוצרך להביא זה דהא נס לרב דאמר אץ בס"ח נדחץ וחוזר ונראה כשנשתסה אכתי השתא בשטח שטותה לאו בת קרבן היא. ופס"ז י"ל דמ"תי זה לומר דגם אי נימא דמשכחת שמביא קרבנה כשהיא שוטה כה"ג ניחא. ומשוס חכות גמור הוא לה כדי שלא יפסול לגמרי לעולם הואיל ונדחה וכס"ש. והנם דטיקר הוכחת הש"ס הוא כפרש"י ור"נ לומר שאינו מביא טליה בשטותה מייתי הא דסשול כשחזר ונשתפה ליישב הא דר"י דהכל צריכין דטס וכן הא דר"א נם אי נימא דמשכחת שמביא קרבנה וכמ"ש]:
ועפמ"ש יש ליישב מה שהביא הנודע ביהודה לתמוה כשם חתנו הגאון זצ"ל סהא דאמר בקדושין(דף י"ט) אר"ז ת"ש איש פרס לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת מייסד א"כ מצעו אישוס לקק ולדברי ר"י ברזילי סרי מצעו אישוש לקק כשקידש לו אביו אשה • ועמ"ש כשיא ליישב דשפיר פריך ומשוס דא"צ קרא לפנוור ממישה נם כשקידש לו אביו אגס משוס דספק נפשיח לסקל ושמא יטסס משיגדיל. אלא דאכשי יקשס סא דאמר שס ח"ש א"ר אייבו א"ר ינאי אין יסוד אלא בגדול אין יסוד אלא מדפש שרשי ופרש"י (ע"ש בסוס') סא חדא מילשא סיא דכיון שאין יסוד אלא מדטש פשינוא דאין יסוד מוסיל אלא בגדול שהד קנון לא מצי לשווי שליח לקדש. ולפ"ז יקשס דמאי פריך דסא סובא קמ"ל דסד"א ביש יסוד בקק משוס חכין לאדם שלא בפניו וסוי כלדטח . ומ"ש הנודיב ליישב דנס אס סאב יכול לקדש אשס לבנו קנון אינו יכול לימדס לבנו קק משוס דהוי סופס לבטיח במקום שחב לאחרים שנאסרש בוס לכל אדס ובקדושי אשס דטלמא אינו חב לאחרים כיון שסדבר שלוי ברצונס משא"כ בישד לפמ"ש סחוס' בקדושין(דף ס') שיכול לייטדס בס"כ ומס שאמרו אין יסוד אלא לדסש סיינו שצריך לסודיטס אבל א"צ רצונס ובזס ודאי סוי חב לאחרים . קשס לסנ"ד דא"ב אכשי סשכחש יסוד קטן סיכת שסוא בדטשה ורצונם ונס טמ"ק הרשביא בקדושין(דף ס־ה) בסא דקאמר החם לא מחייב נאחריני סכא מחייבא לאחריני דס"פ ממייבא לאחריני דנאסרס אכ"ס בהודאשס זו ואין לך מודה שנסקדשה שאעס מחייבש אחרים וכשב דאכשי קשיא מאי מחייבש איכא דמה איה לכו טליה ומאי שייכי בה דנימא בסיא חובה להן בהודאשס ואפילו לר"נ דאסר המגביה מציאס לחבירו ליק מבירו משוס דהוי סופס לבט"ח במקום שחב לאחרים אס"ס שאישן אחרים לא סי' להם בס שוס זכוש שאני הסם דהוי כהפקר הכוס הכל טליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שסיו יסלק לזכוס בס בלא רשוח אבל כא] שאין לאדם זכוש טליה ואין אדם זוכה בס אלא מדסשס מאי חב לאחרים איכא יט"ש . ונס לפמיש הר"נ בנדרים (דף ל' ד"ה ואשס) דכשהאשס מסכמס לקידושי האיש היא מבפלש דטשס ורצונה ומשויא נפשה אצל כבסל כדבר של הסקר . אכשי גבי אחריני פשטא שאינס כדבר של הפקר וא"כ יקשה דמשכחח שייטדנס סדטשס ורצונס דגס לדסש ססוס' שיסל לייסדה בט"כ יכול ליימדס ג"כ מרצונה ולפרש"י צריך לייסדס מרצונה כמ"ש בחידושי הרשב"א בשם פרש"י ס"ש וסמ"ש סכ"מ סל הרמב"ס. וליכא למימר דכיון שהאמה הטבריס היא קטנה שטדיין לא הביאה סימני! אין לה דסש דפסוי קטנה אונס ח"א לא מיבסיא לסט"ש הרסביס דקטנס שהשיאה אביס אס זינשה ברצונה נאסרש סל במלה ודסיל דכשסיס קרובה לשנוש גדלוה יש לה מנש והא דפשוי קסנס אונם הייט דוקא בקטנה גמורה וכמ"ש במק"א ליישב ולבאר דסש הרמב"ס. אלא אך אי טמא שסיא נחשבש כאנוסס ואינה נאסרה טל בטנה אכשי איט בזה מב לאחרים כיון שאין לשוס אדם בעולס זטש טליה בפרס שמייסדה ממנשה ונס בשחלס מכרה לו האב לכאדון ומטוש הראשוטס לקדושין נסנו שיוכל לייטדה לסצמה או לבנו וא"כ הדר יקשה דאך אי אין יעוד אלא מדסש יש מקום לומר שיש ישד בקק ומשוס דהוי ליס זטה ודוחק לומר שגנאי הוא לישא אמה ושפחה אביו ומשיה יש קצש חובה בדבר. אמנם טפמ"ש למטלה דכיון שאש הגדיל יטל לסחוח ליכא שוס צד חובה בדבר כיון שיודט שהדבר שלוי ברצונו ואס ירצה ימחה ויחבטל סקדושין. ייל דגט ישד אי אפשר שייטדנס לבנו קק ושיהא הדבר שלוי ברצונו לבטל הישד דמצוה ישד שמא מנזס"כ איט כשאר קדושק דטלמא וצריך שהסא מיוטדה לו לחלוטין ולא שיהיה הלוי ושמד ושיוכל לבטל כיסוד. ומש"ה קאמר דפשיסא דכיק שאק ישד אלא מדעת אין יעוד מועיל אלא בגדול שהרי קטן לא מצי משוי שליח דהכא אם תהא מיועדת לו לא יוכל לחזור בו וממילא יש קצת ענין חובה בדבר דאגיד בה ולא יהבו ליה אחריתא וכה"ג. וכל שיש קצת חובה הגם שהזכות גדול הרבה יותר ל"מ אלא מסעם שליחות ול"מ בקטן וכמ"ש:
ויש לבאר הא דפרש"י בסנהדרין (דף נ"ב) טמיש אשר ינאך את א א פרט לאשש קטן. דאשמוטינן יקס! אי1 לו קדושי! ובכתובות (דף סיג) דיס קק פרש"י שאין קדושין כלום דלאו בר קיהה הוא כי יקח איש כשיב. ולכאורה שרי קראי למה לי וחו-י י/ דאצטריך שרי קראי ומשוס דמקרא דמכי יקח סדא דדוקא קדושי כסך אין לו(ומשכחש ממון לקטן מכיש כמ"ש הסוס') וקדושי ביאס יש לו ומאידך קרא סדא דאדרבס קדישי ביאס אין לו לש שאיט כביאש גדול כמ"ש בסנהדרין (דף סיס) וקדושי כסך יש לו • ובקדושין(דף ס') קחמר א־כ נכסוב קרא או בטלס מאי ובסלה ש"ס כולהו ולא קאמר דמש"ס כשב ובטלה כי סיכי דנימא דקאי קרא דכי יקח איש דממעס קנון נס סל קדישי ביאה ודלא טמא דממפס דוקא מק"כ דאא"ל כן דכבר יש מיסוט אחר למטט קט; נס מקידושי ביאה וטמיש השוס' בסנהדרין שם ויש להאריך בזה:
ועמ"ש הנודע ביהודה ליישב הא דפדיך בב"ב (דף קנ"ו) טל הא דמר"נ אמר שמואל בודקין לקדושין לגירושין דכיון דבדקנח לקדושין לגירושין למס לי ולח משני שקידש לו אביו אשה. משוס דניון שיסל למחוש א"צ בדיקה לגירושין דכיון שמגרש א"כ אין רצונו בה יאמר בפירוש שהוא מוחה בקדושין הראשונים ויגרש ושהא מושרש ממ"נ שאס כבר הגדיל מועיל הנס ואס עדין לא הגדיל מהט מחאסו. אמנם הקשה לפמ"ש הרין שאין מחאשו בטודו קק כלוס וצריך שימחה כשיגדיל. ולענ"ד אפ"ל דשאני השם דזכוש הוא לו אך אס לא יוכל לסחוש בקטנותו מחאה קיימש לשלם דמה איכפת ליס בזה כיק שבידו שלח לחזור ממחאהו ולטמוד במחאשו נס אחר שיגדיל. וכמ"ש הר"נ מסי דמחאס דקסנוש לאו מחאה היא לסטן שאם נשרציש אח"כ אק מקאתס כלום אפיס מהט לסק דלאחר שהגדילה אס סמדס במחאהה מהט ואינו חובה לו סס שיהא בידו ורצונו לחזור ולבטל המחאה כיון שכדבר שלוי בדסשו ורצוט ונם אינו אז בר חיוב ושנשק . משא"כ גבי קדושי! דאפשר שהוא חובה לו קצה כשאיי למהוה בקסנוסו מחאס קיימש משוס י דאפשר דלא יהבו ליה אחריתא משום דאגיד בהאי דשמא יחזור ויבטל המחאה ויקומו קדושין הראשונים ודמשיס אין קדושי אביו זטש נסור לו אלא אס יוכל לחזור בקסטשו למחוה סחאס קיימת לטולס וממילא יוכל למחוה בקטנותו מחאה קיימה. א"נ דההם מיידי כשמוחה בדיטר בעלמא וגס באכילש דברים אסורים וכה"ג אין זס מטשה המבטל הקבלה משא"כ ככא שמוחם ומגרש נ"כ דאיכא מסשסוקק יש לו מעשס ואין לו מחשבה ושין חולין (דף י"נ) נבי מחשבתו טכרה מהוך מסשיו וסיין קדושין (דף ניס) דלא אשי דטר ומבטל מטשס והגס שאס קטן הוא אק עירושק ממש ס'ע שא סובר לגרש' וט"י טסש לשוק וחשיב מטשה ועיין נישן (דף ס"ז שוד"ה דיבורא). ובפרס דסכא ודאי הגיס לכלל שטס הנס שטדיק לא הביא ביש מכט מחאשו כה"ג. וגם אי נימא דל"מ מחאתו אך כה"ג אכשי י"ל שא"צ לטדקו בשסש גירושן שגס אם לא נבדקו ונסמוך אחזקה שבודאי הוא גדול נס הוא יסמוך בנפשו שכבר גירשה לחליסק ומהיכא שיתי יטלס בדטתו למזור ולבטל. המחאה וגירושין ונס אי ניחוש לחששה רחוקה שיחזור ויבטל כמחאה יוכלו לטדקו אז כשיבסל המחאה שאס ימצא קק ידסו שהיה קק ויכול למזור בו ואס ימצא גדול כבר הגדיל ולא חזר סהמחאה סד סהה ואין לחוש לדבר רחוק שהביא ביש בזה היום. וגם י"ל לפ"מ שחקר הגרע"א (תשובה ז') אי דוקא היכא דאתחזק איסורא לא סמכינן על חזקה דיכא ודבכנלמא אף בדאורייתא סמכינן טל חזקה דרבא ועמ"ש הש"ש שמעתא ה'. דדוקא כשהיא במזקס א"א אינה מנורשס טדאי עד שיביא ב"ש וצריך בדיקה לחומרא משא"כ הכא דבשעת גירושין הוא עומד בסחאהו וממ"נ היא פנויה אלא שאנו חוששין שמא יתרצה מחדש וינעל כמחאה, וכיון שצריך ריצוי מחדש ויש לנו לספק אי מהני ריצוי שהיה קטן בשעח גירושין י"ל דסמכינן מחזקה שכבר הוא גדול ולא נעשיח א"א בריצויו, והגס שע"י הריצוי יתקיימו הקדושי; למפרע מ"מ ייל שא"צ לבדוק [וגס עס"ש העיז סי' קמיא ס"ק י"ח דכיון דאין חשש בהך מעשה דגט רק שאיזה חושש שמא יבא חורבה בפעם אחרס סמכינן על כחזקה דשנים דמססמא יש לו ג"נ סימני גדלות בשערוס . והכא דהגט ודאי מהני בהאי שעסא ממ"נ אלא דאנו חוששין שמא יחזור בו ג"כ י"ל דסימכין פל החזקה] ושפיר פריך לגירושין למה לי:
ובש"מ כתובות שם הביא בשם הרשב"א דאי נימא דמעתה אינו עושה יי"נ ואוכלין משחיטתו וכן יכול להיות שליח גס ולכותבו דהא רב הונא סהמא קאמר ואי למילי דרנק בלחוד קאסר הו"ל לפרושי בהדיא ותימה היאך מתירי! לאסל משחיטתו ואס נקבה היא איך מותר לישא אותה ומתירין אשת איש לעלמא עיי גס שכתבו ומחר מוחה ונמצא אשת איש יוצאת בלא גס כו' יע"ש. ולא כתב כמ"ש הריפב"א לעני[ שאם קידש אשה וחזר וקדשה אחר יאמרו שאינה צריכה ממנו גס . ומשמע דהיינו משום דס"ל דלא משכחת קדושץ לקסן שאין לו אב. והשתא ליכא חשש קלקולא כיון דבלא"ה יחושו לקדושי השני כיון שהראשון הוא קסן וגס אס חלין קדושיו הא יוכל לחזור בו ויתבטלו קדושיו למפרט ויהיו קדושי השני קיימי! וא"כ בהכרח ימתינו עד שיגדיל ואז כבר יראו שחזר בו ושאין קדושיו תופסי!. ולזה כהב אופן הקלקול אם יכתוב גס. והנם דבלא"ה הוא קסן וכשאינו עומד גדול אסר מליו לא סמי משום דבעי לשמה וכיון דלא בעי שליחות בכתיבה מדכשר כסיבת קטן כשאחר עט"ג ה"ה דלא שייך לסיפסל משוס דלאו בר כריתות נינהו וכמ"ש הסוס' בנימין (דף כיב דיה והא לאו) וא־כ ליכא פסול בישמעאל כשאחר עעיג אלא משום דאדעתא דנפשיה קטביד ופרש"י דהא גדול הוא ויש ט דעת ואע"־פ שזה אומי־ לו ק שמא הוא נמר בלבו לשם אסר ולא שייך זה הכא כהישמעאל הקטן נתגייר ואף אס מסר יחזור בו אכתי כ"ז שלא חזר בו הוא כותב ע"ד ישראל וגם שהוא קטן וכותב למה שזה מצווהו וא"כ עכ"פ ליכא חשש קלקול לענין פסול מה"ס . י"ל דסבר נמ"ש הרמב"ס דגם עבד פסול ומשוס דלאו בני כריתות נינהו הגם דלא בעי שליחות בכתיבה וכמיש הביש אה"ע (סימן קכ"ג ס־ק ה')(וס"ש שנעשה שליח צ"ע דהא קטן הוא). והריפב־א סובי כמ"ש הסוס' דכיון דלא בעי שליחות בכתיבה ה"נ אין לפסול במידי דלאו בר כריתות נינהו וכיון דהנא לא שייך הא דאדעתא דנפשיה קעביד ליכא חשש קלקולא שתצא א"א בלא גט אלא אס קידש אשה כו' וכמ"ש . וגבי שחיטה האיסור משוס דלאו בר זביחה הוא דהכא ודאי יחשוב כדין כ"ז שלא חזר בו וסיס כסב שהוא אוכל נבילות גמורות ע"י ושמיש התב"ש סי' ב' בשם הרמב"ם ובפמ"ג:
ויש לבאר בדברי הרשב"א קדושין (דף ז') שהבאתי דמש"ה צריך לארצוייה מעיקרא דחובסו הוא ומשמע דאף בגדול אינו זנוס לו ומס שכתב הרשב"א (דף מיה) דדוקא באב פריך דניסוש משום דמצוה עליה רמיא כדכסיב קחו לבניכם נשים ורגיצ היא לדבר עמו על עסקי נשואיו ועיין קדושין (דף ג"א סיד) דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה (סדשיי במו קטנה דרסיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכסיב ואס בנותיכם תנו לאנשים) ועביד מצוה דלא רסיא עליה. לא מוכס מזה דה"נ מיירי בקק? דפליה? קאי מ"ש קחו לבניכם נשים ובקטן ודאי צריך שיהא זכות גמור בלא שום צד חובה . דז'.א דקרא מיירי גס בבתו מגרת כמ"ש בכתובות(דף ניב) בשלמא בניה בידה קיימי אלא בנסיה סי קיימן בידיה הא קמ"ל דנלבשה ורכסה וניתב לה מיד כי היכי דקפצי עלה ועיין רשב"א נדרים (דף ל"ח) דיה גדולה מזו אמרו זן אס אשתו כו'. ועמיש הסוס' ביבמות (דף קי"ג) דיה שמא יאכיל להקשות על פרש"י דלא גזרינן אסו קטן שישא גדולה משום דלית ליה נשואין דכא משיאן סמוך לפרקן מעליוסא היא . ולכאורה י"ל דסיל דדוקא כשאביו משיאן הוי מעליותא וכן קאמר שם המשיא אשה לבנו קטן ודהוי אז נשואין גמורין סה"ס והא דדוקא סמוך לפרקן ודקודם לוה יש לחוש שסזנה מליו שאינה נהרס כ"כ מביאתו וכילדה לזקן שהיא צמאה כו'. ומש"ה לא גזרינן אמו קט! שישא גדולה דלית ליה נשואי! וסילתא דלא שכיחא הוא . ואם ישיאנו אביו הא הוי נשואין סה"ת וליכא לסיחש סיד. והחום, הביאו בסנהדרין מהא דכמובוס (דף צ') ועפ"ז י"ל דקסן שהשיאו אביו שאר דהוי נשואי! גמורין ונס בלא"ה לא מוכח כ"כ מהתם דלא חשיב במיז דכמו"כ סר שם במשנה בבא אחריסא דכתובסה קיימת מס דבסיפא ודאי דלא היה להם שום ערן נשואין בשעה שכתב לה כתובה. ויש להעיר סהא דאמר בסנהדרין(דף ק"ד) העיר רבתי עם אסר רבה איר יוחנן שהיו משיאי! קטנה לגדול וגדולה לקטן כדי שיהו להם בנים הרבה ובפרשיי דלא קט! וקטנה ממש אלא שעוסדין על פרק; וראויי! הן להוליד ובמדרש פסוק העיר רבתי עם אמר כיצד היו ישראל פדן ורטן היה אדם משיא בנו בן ייב שנה אשה שהיא ראויה לילד יעיש ומשמע דלא מיירי מדורות הראשונים ושהוא. מוליד ק י"ב שנה ושאינו בט"ז כשמשיאו אביו וכסיש הסוס':
ועפמ"ש בתשובת מהרי"ק הביאו הנוד"ב בשם רבינו יצחק בר יהודה דבן י"א שקידש לו אביו אשה צריכה גט שזכין לאדם שלא בפניו. יש ליישב מ"ש המרדכי בשם ר"י בר יהודה דכהן פנוי אינו נושא כפיו והביאו הב"י או"ח (סיק קכ"ח) ובשו"ט שם(סעיף מיד) וכתב הב"י דלא סיישיני להא דר' יצחק בר יהודא דהא קט! שלא הביא ב' שערות ודאי אינו נשוי ואפ"ה נושא אס כפיו עם אחרים. ועפמיש י"ל דר' יצחק בר יהודא אזיל לטעמיה שאביו מקדש לו אשה ודהוי קדושין גמורין ומשכחה שיש לו אשה קודם שהביא ב' שערות • אמנם בלא"ה ציע מאי קשה להו מקטן ועיש בד"מ שכתב וזיל ואץ להקשות ע"ד המרדכי דלמה אסרו קטן לא ישא כפיו דהא כל קנון אינו נשוי ס' דייל דנקס קק אע"פ שאינו מצטער בסיבת מניעת אשה כי עדיין א"צ לכך וה"ה גדול הפנוי ששרוי בלא שמחה ונראה דגם הסרדכי איני אוסר אלא לישא כפיו בפיס אבל עם אחרים שרי דלא גרע מקטן. וקשה דהא לפמ"ש הסוס' והראיש דמם דלא סקט נשיאי! לקק לא חשיב בבע"ז והד"ס בעצמו כתב באה"ע (סימן א') דאליבא דכיע מצוה להשיאו סמוך לפרקו וא"כ י"ל דכהן קטן סיירי בסמוך לפרקו וכשיש לו אשה ומה בכך שאץ לו בה קדושץ ונשואי! וצ"ע. [ובע"א ס"ק ס ז הביא בשם הישיש שבני איי נושאין כפיהם אע"פ שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין. וי"ל טעה כחילוק ביניהם לפסיש בקדושץ (דף כיס)" אריי איש הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר' יוחנן אמר רימייס בצוארו ויעסוק בסורה ולא פליגי הא לן והא להו ופרשיי דמי בבל נושאץ ואח"כ לומדין תורה ובר איי לוסדץ תורה 1אח"כ משאין ולפי שמאחרין לישא חשה נ"כ אע"פ שאיט נשוי וגס דמסוך שלומדץ תורה מקודם אינם שחיין בלא שמחה כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב ועיין מרכין (דף ייא) ובסיס' שם דיה משמחי לב איקרי ועיין תענית(דף ל') וירושלמי שקלים (פ"ג ה"ג). והתוס' בקדושין הקשו על פרש"י ופירשו להיפוך וכן משמע מהא דיבמות (דף ס"ב) במערבא אמרי כלא הורה עיש . אמנם מה שהקשה ר"ס על פרש"י דא"כ אנסי איכא הרהור כו' י"ל מיסא לפרש"י לטעמיה (דף כ"ב) גני יפ"ש דאנ"לו ביאה ראשונה אינו מוסר עד לאחר כל המעשים וס"ס נתפייס יצרו כיון שיש לו פש בסלו. והשוס' לטעמייהו שהקשו שם על פרש"י דאכשי איכא יצה"ר במלחמה ובבישו עד ירח ימים . וכן לטעמייהו ביומא (דף י"ח ד"ה יחודי) שהקשו על פרש"י שם ולפרש"י פס בסלו קרינא ביה ועיי! כשובוש (דף סיב) והא ששה חדשים קאמר אינו דומה מי שיש לו פש בסלו ט' ומבואר כפרש"י ועמ"ש הח"מ אה"ע (ס"ס כ"ב) והב"ש (סימן כ"ג סיק ד') ודלא כהס"ז או"ח (סימן ג' סיק י"נ) ומ"ש הס"ז לדייק מישור הלשון אם היה נשוי ופשיטא דכשהיה פ"א נשר לא הוסר לעולם צ"ע שלא הביא מ"ש השוס' ביומא דדוקא בחור שלא נשא מעולם יע"ש ועכ"ס י"ל דר"נ סבר הכי]:
ובב"י יו"ד (סימן רס"ה) כתב וז"ל כתב הר"ד אבודרהם בהא דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (דף קל"ז) כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים שאלו ק מצוש הבן המוסלוש על סאב וסדרם ע"ז הסדר דאמרינן לעולם ילמד אדם שורה ואח"כ ישא אשס והזכיר אח"כ מע"ט אע"פ שהוא חייב במצוש משהוא בן "נ ס"מ אינו בר עונשין עד כ' וכבר היה בן ייח לחופה . וצ"ע לענ"ד דסא בן י"נ ויום אחד הוא בר עונשי! ועמיש הרא"ש (כלל ס"ז) דהר סלמ"מ ועמיש המפרש בנזיר (דף כ"ט) ובן י"נ צמצום ומקבל שכר כגדול ממש כיון שהוא מצווה ועושה וחייב בכל המצוס שבשורה וישנו בכל עונשי השורה כשעובר עליה והא דאמר בשבש (דף פ"ט) דל עשרין דלא ענשס עלייהו היינו לעני! שנש למעלה ומס"ש הח"צ(ששובה מ"ט) שישנו נס בעונש כרס והא דקאמר דלא ענשש עלייהו אין הכונה לומר דלא מענשש עלייהו כלל אלא לומר דלפעמים אשכח! דלא מענשש עלייהו כדאשכחן בדור המדבר בקש יצחק בספלשו שלא יעניש עליהם לט"ל כיון שכבר עצינו שלא מנש עליהם במדבר יע"ש ועכ"ם פשיסא דבן י"נ כבר הוא בן מפ"ט. והנם דמשכחש שאיט בן מע"ס מן השורה סד בן צ' כשלא הביא ב' שערוש מקודם הא הוי זה מילשא דלא שכיסא וסססמא יביא ב"ש כשיהיה בן י"ג ויום א' וכמיש בנדה (דף ס"ה ס"ו) וכסס דוכשי.ומסשמא י"ל בברכה כדרך השכיח ולא סס שיארע לטעמיה מל צד הריחוק (ועיין ב"ב דף קניה דפעמים שלא יביא נם בעשרים סד רוב שנושיו). ולענ"ד מיושב סדר הלשון לפום דפרש"י ושוס' דמצוה שישיא אדם ברו ובנושיו סשך לפרקן היינו בשחלש שנס י"ג והד"ס כתב שנם הרמב"ם סובר כן וסש"ה אמר מקודם לחופה דמצושו להכרסו לחופה קודם שהוא ק י"נ שלישש ואח"כ אסר למע"ט שמששלס כשהוא בן י"ג שלישה דאז הוי מצווה ועושה . ובטור הגירסא כן שכניסהו שבסיושו קט! סשך לפרקו האב מכניסו לחופה ומ"ש מקודם לשורה היינו מה שממנט ללמוד בקסנושו ועיין סוכה (דף מ"ב) וי"ל נ"כ שאינו סששלם במע"ס עד שנושא שהוא בלא הרהורי עבירה ועונושיו משפקקי!. וס"ש ס"ה דאבוש בן י"ח לחופה הייט כשא"א לו ללמוד אמר שישא ולומד סורה מקודם כמ"ש בן נרו לגמרא ועיין חולץ (דף כיד) דלר' יוסי רואה בשלש שנים סימן יפה במשנשו ולחכשם הזמן היושר נדול הוא ה' שרם יע"ש ומש"ה לא יאחר בשום עני! יושר מעשרים כמ"ש בש"ס וטוש"ע דבזה הזמן כבר יכול לראוש סימן ברכה בלישה ואין לו לבטל שד מצום פו"ר והכא סברכין אוחו שיכניסהו לחופה בשחלה זמן מצושו:
ועפ"ז יש להעיר בס"ש הרמב"ס (פי"ז מאיב) שאין כה"נ משא ב' נשים לשלם האתת יוןנשב הראב"ד שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות וכ"כ התו"י ביומא (דף י"ג) ורבים תמהו דהא פשט הכשוב מורה שהשיא לייאש. והראב"ד מפרש שנשא יסוידע דאי נשא יואש הו"ל לכשב וישא לי יואש• ואי מלי מק־ל קדוש? לקק י ל דכיו! דכסיב בן ז' שנים יואש במלכו כשיב וישא לו יסוידע שהוא קידש לו נשים בשד היויזי קק דסהר מחורש זכיס ובפרס שהיה סלו דלא שייך גביה לומר שיש קצם חובה דלא יהבי ליה אסרישא ומס שמסחייב בשאר מסות דנבי מלך לא שייך זה (ובפרט למיד בסנהדרין דה כ' דכל האמור כפרשת מלך כו'):
ונתבאר דיש מקום ליישב לעניד שיטש השונרין שהאב יכול לקדש לבנו קטן אשס מס"ס. אמנם לענ"ד י"ל דגם לדעתם זיל אין מקום חשש קדושי! סה"ש בזה"ז ומשום דהששא ודאי לאו זכוש גמור הוא לו ויש מנץ סוכה כדכר להשיאו אשס בהיותו קטן בשרם בדורוש הללו שרבה החולשה ומזיק להם מאד נשואי אשה לפי שלשש כסם ועס"ש הרסב"ם ואו"ח (סימן ר"מ סעיף י"ד) ופס"ש הס"א (סיק שרס"ז ס"ק ב') שאין מדקדקץ בזה"ז לסשענוש שינוק בשנש ייב משום דסשסא חשיבי חולים לסי שרבה החולשה ומס נם בדור הזה אשר נסדלדלו ונשמעטו הכחוש ודאי הוא שבה לו. ועכ"פ לא יתכן לומר שהוא זכות גמור בלא שום צד חובה. ואפשר שמודים דגם חשש קדושין ליכא האידנא: