אבן הראשה/טז

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

אבן הראשה ‏ טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן טז

יש לחקור ולבאר מ"ש הרמב"ם (פי"ד ממעה"ק הלכה י"ד) שגם אשה עוברת בבל שאחר [ועיין שאג"א סי' ס"ו שהביא ראיות לזה] אי ישנה גם במ"ע להביא ברגל ראשון ומשום דהא מקרא דובאת שמה והבאתם שמה ילפינן דברגל א' שבר בעשה וכיון שאשה ישנה בב"ש משום שישנה בשמחה וקרינא בה ובאש שמס והבאתם שמה וכמיש הסוס' ממילא היה דישנה בחיוב מ"ע דרגל א' או דרמא דטו! דבכל השרה נשים פטורות סס"ס שהז"ג ודוקא בסצוס שמחה דרנליס חייבש מגזס"כ וכמ"ש הרמב"ם סהני הא דישנה בשמחה לעני! שעוברש סל ב"ס בג' רגלים דכיון דסישיבא למיסק שייך בס זמן רגלים לב"ם אבל מסיע דרגל א' פטורה דהר ס"ע שסז"ג חס הוי נרע בפ"ע ופיץ פרש"י שם בריס (דף ו') ומלשון השס' שם משסע קצש שישנה גס בס"ע:

ולכאורה יש להביא ראיה דלא שייכס בחיוב ס"ע דרגל אסד סהא דפרש"י בנדה (דף טיו) בהא דשניא מעשה בשפחתו של משק אחד בריסון שסשלס נפל לבור ובא כק והציץ ט ולידע אס זכר אם נקבה ט' ופרש"י וז"ל כהן חכם היה ומורה שראוס וסשכוץ להורוש לס ימי טומאה וטהרה ט' וי"א לידע אימסי יהא זמן הבאס קרבנה אם יארע במשמרתו אם לאו ולא סבירא לי דבשביל פור שצה א' לכולה משמרת לא עייל האי כה! נפשיס להכי ועוד שהרי היא יטלס לאחר קרבנה כ"ז שתרצה יע"ש ומוכח מזה דס"ל לפרש"י דאשה לא שייכה בחיוב מ"ע דרגל ס' דאלס"ה הא משכחש שלא שכל לאחר הבאש קרבנה וכגון שאם זכר שא יהא זמן הבאש קרבנה סמוך לרגל שלא שכל לאחר קרבנה אמר הרגל ובהכרח שביא במשמרש אע"כ כמ"ש. וחץ להקשות דאכשי סשכחש שלא שכל לאחר קרבנה כנו; שיש לס בעל שהבעל משיב להביא קרבנה וכמ"ש בנדרים (דף ל"ס) דייל דכיון שכל חיוב הבעל להביא קרבן אינו אלא בשביל אשש איט בחיוב ס"ע דרנל א' דלא שייכה בזה וגם פס"ט בקיא להש"א שם שאץ הבעל שבר בביש הבאש קרבנוש אשתו יע"ש ואי מפרש כפי' הכוס' דהנפל היה של השפחה (ולא של נברתה) ומטמאה בלידה וסביאה קרבן כסטאר בכריתות (דף ז') פשיטא דלא שייך שבעלה העבד יהא בכלל חיוב מ"ע ברגל א' גם אי נימא דשייך בב"ח דהוקש לאשה (הגם דל"ש בעצמו במצוס שמרוה ורבו הוא שמשמש) דלא מדיף מאשה וגס אינו ס"ב להביא קרבנוחיה ונס כשמיוחדח לס"ע ל"ש נסיוב . והנה ספ"ז יש ליישב קושיית האחרוגים דמאי נ"מ ובמאי פליני סנאי בכמה רגלים עובר בב"ח כיון דברנל א' עובר בעשה ומלקות ליכא אף בנ"ר דהרל לאו שאין בו מעשה די"ל דנ"מ לענין נשים שאינן בעשה וישנן בל"ת:

ולכאורה משמע דגם אשה ישנה בחיוב מ"ע דרגל אחד מכא דאיסא בביב (דף קס"ו) ובכריחות (דף ס') האשה שיש עליה ט' ה' זיבוח ודאות וה' לידוח ודאוח מביאה קרבן אחד ואוכלח בזבחים וכשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רשב"ג המעון הזה לא אלק הלילה עד שיהיה בדינרין בסוף נכנס לב"ד ט'. וכתבו החום' בביב שם דיה נכנס לב"ד וז"ל ועוד כיון שהיחה מוחרס לאכול בקדשים. למה היו עומדים בדינר והב כיון שיטלות לאכול בקדשים. מיהו י"ל משום בל תאמר היו דוחקות ט' ימיש והשתא צ"ל דעד השתא לא עברו בב"ח ואסר שהיה חמש לידות כיתה מוכרחת להביא קרבנוחיה משום ב"ח ומשכחה ה' לידות שעדיץ לא כבר עליה אף רגל אחד סשנחסייבה בקרבן וכגון שהפילה זכרים באס הפילה לאור מ"א חייבת בקרבן שהוא אמר ימי מלאת ועמ"ש הכ"ס (שיא מסחו"כ הלכה ס') דלא משכחת יום מ' לעיבורה בזכר בהיתר אא"כ עבר מיז יום דהיינו בהדי ז' ימי טומאה [ולכאורה יש ליישב מ"ש הרמב"ם שהמפלח לאור מיא לזכר חייבת בקרק לשם דקאננר בנדה (דף מ') ורבנן אעיג דכחיב זאת איצטריך לק או לבת סד"א ה"ס בחרי עיבורי אבל בחד נרטרא כגק יהודה וחזקים בני ר' חייא אימר בחד קרבן סגי לה קמיל ונס ריש דדריש שם קרא דלק או לבת להא דסנ" בר ליואי לק לבן ס"מ לבת לבת מ"מ. סודה דלא סגי בחד קרק אלא דאזיל לטעמיה דס"ל יולדת חוטאת היא שבשעה שטרעח לילד שבעת ט' ומשיה פשיטא שחייבת על כל לידה ולידה אמר מלאת גס במד עיטרא דדמי למאן דחייב ה' חטאות וכמ"ש בסוגיא דכריתוח וא"צ קרא לזה. והשתא משכחת שחייבת קרבן כשהפילה לאור ס"א כשמסכה אחרון אחר הראשון בחד עיבורא] ומשכחת לה מהלידה הראשונה היה מ' יום קודם לסוכות שעדיץ לא חל עליה חיוב קרבן בחג הסוטת והלידה כאחרונה היה מ"א יום קודם כפסח של שנה מעוברת שיש זק רחוק בינחים בערך ר' יום ובה' לידות שיש בינחיס ד' פעמים מיז שהוא הפיח ימים לא עבר עליה מדיין אף רגל אחד וכשהגיע הרגל כיו דוחקות משוס בל תאחר ועיץ נדה (דף ל') שבדקו ומצאו זכר למיא וגם רבק סודו בזה ויוכל לבדוק ולידע אם זכר הוא . ומדוייק בזה הא דנקס במשנה ובכל הסוגיא חמש לידות הנם דכיה אפילו סובא ולא נקט בלישנא הרבה לידות או כמה לידות או משר לידות והגם דפעסים מצינו מקסי תנאי מספר חמש מ"ס כל מה שייל דהוי בדיוק גמור מסתבר לומר כן ומשוס דיוחר מחמש לידות לא משכחת שלא יעבור עליכן רגל אחד [גם בזק היותר רחוק שבין רגל לרגל] בינתיס ושלא כביאה מדיין קרבנוסיה . אמנם גם אם נאמר לדייק כן י"ל שאינה עוברת מלח בגיר ומשום דקשה לידס שזכר הוא מהוא ק מ"א יום אין ודאי שהפילה אחר מלאת פד אחר יום פ' משכחת ה' לידות בהפסק בינחים ד' פעמים פ' שלא יעבור עדיין ניר וגס אם נחשוב ימי טומאה מקנה ג"כ משכמת אם כלידה הראשונה היה פ' יום קודם חג הסוכות של שנה מעוברת מותר מחמש לידות לא משכחת שלא יסבור עליה גיר. ואדרבה מוכח מזה שאינה שברת אלא בגיר דאלח"ה יקשה טון שהיו דוחקות משום בל תאחר למה לא הביאו עד עתה שבודאי כבר סבר סליה רגל א' מקודם לפסיש דאא"ל שכשלה למ"א זשנסברד שכל הנפלים היו זכרים ושהפילה אמר מלאת ונחסייבה ה' קרבנוח קודם שעבר רגל אחד:

וראיתי מקשין ע"ד התוס' בב"ב בם דהא כיון ששמרת לאכול בקדשים כשמביאה קרבן א' תו לא עברה משוס ב"ח נם כשהשאר עליה חובה וכדקאמר בנדרים (דף ר) הרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה משום בית ומשני ההיא קא שריא לה לשכל בקדשים ול"ל דנחר דידעינן מקרא דכזיר עובר בבית ילפינן שניה יולדת (כגם דהיקש אינו חתר ומלמד בבנין אב משום דמלמד חולין הוא וכמיש זבחים דף נ') דא"כ מאי שייך והרי חטאת יולדת ט' דדילמא מנזיר הוא דיליף לה. ולענ"ד איש דכיון שחטאת יולדת בא להתירה לאכול בקדשים ומשסה שהולידה ונתסייבה בקרבן חל מיז ענץ בל תאחר תו לא פקע כחיוב ע"י מה שהולידה אמ"כ עוד כפה פעמים שמביאה קרבן א' על האחרון ופותרת לאכול בקדשים כיון שמצם הקרבן יש בו ענין המשרה לאטל בקדשים. ואף אי ניפא דכיון דהשחא פותרות לאכול בקדשים ליכא מיובא יתכן ליישב ע"פ מ"ש הרץ שם דאפילו לר"ש דאסר יולדת חוטאת היא ט' סיקר קרבנה אימ בא על חטא שהרי אפילו יודעת בעצמה שלא הרהרה בדבר כלום מביאה קרבן. וי"ל עוד בישוב קושיית הר"נ ספמיש הגאון ר' שאול זצ"ל הובא בק"ח שם דמסאח יולדת סבר עלה כבעל משום בית הגם שאין האשה סוברת והשתא בלא"ה ייל דכיון דקאי אליבא דמיד שאין חיוב בית על האשה אלא על הבעל לא שייך בו כשה שהוא לא חטא והנם שמביא הקרבן לכש סליה פ"מ לעני; בית דהשוב הוי רק על הבעל הגס שאינו מביא אלא משום החיוב והשסטד שעליו ולא משום כשה והאשה המחכשס אינה בחיוב ביס שפיר קאש דלא אתיא לכשה. והשתא י"ל דכתוס' בביב מפרשי הכי ודלא כהר"נ ודסוגיא דנדרים כפ"ד משם איכן בחיוב בית דמש"ה קאפר ועבר מלה. ופ"ש ששו דוחקות להביא קרבנושהם משוס ב"ס שי כסיד דישנם בחיוב ב"ח ומששו לדברי ריש דיולדת שסאת היא ואיכא גבי כנשים משום כפרה (בשט כשודסס בעצמה שששה ט') דבלא"ה ישנה בשוב ב"ת למיד שחייבת בבית ."ו"כ כמ"ש הט"א דבשנה ודאי חייבת לפיד דלא בסי רגלים (ואי ישנן בפיס דובאס שמה ייל שהיו דוחקות להקריב לקיים פ"ע הגם דליכא בהו ל"ס כשמוחרס לאטל בקדשים אך כבר נתבאר דז"א):

ולדעת הגאון ר' שאול הנ"ל דעבר עלה הבעל משום ב"ח נם כשאין האשה שברת ה"נ י"ל שהבעל עובר עליה ברגל א' מס שכאשה אינה עוברת אלא עיר ויתיישב דעת הסשש בנדה שם שבא מהן לידס אם יהא זמן הבאת קרבנה בפששש דמשש דשל גברתה היה ונשיש לה נמל שלא יוכל לאחר קרבנו אמנם לכאורה לא מסתבר שיחייב הבעל כשביל אשתו כששא עצמה אינה חייבת בזה:

ובגוף מה שפסק הרמב"ם דאשה סוברת בבית ולא פסק כאביי דבחרא הוא דאשה בסלה משמחה דפשלא אינה בבית וכמו שעמד השאניא בזה נלע"ד דמוכח מסוגיח השים (דף ו') ככרמב"ם מדקאפר שם אלא בך חטא ולא באשהך חטא סדיא מאיל וא"ר יוחנן ואי שפא ר"א אין אשתו של אדם פחה אא"כ מבקשי! ממנו ממק ואץ לו ט' אימא בהאי סון דבל סאש נמי אשתו מתה ממ"ל ושכס דס"ל להשניא דאשה ישנה בחיוב ב"ח דאל"כ צא כוה בעי קרא ולא היה סברא לפסוח ולומר שנענשת גם בסון דב"ת כמו שנענשת כבמכקשץ ממט ממון של גזל לששיי או בשר לש' הסוס' ועמ"ש נשיא דכא שאר עץ גזל דאשה שייכה באיסור ועוז גזל כשגזלה בעצמה משא"כ סון דב"ח שמא בעצמה יכולה לאסי ולא שיכה בזה האישר ופשטא דאינה נפנפת כשטל פון כעלה בניס ומדמה סיד לדמות זה לעונש עון גזל ש"מ דס"ל לסוגית הש"ס דגם אשה ישנה בחיוב וטון ב"ת:

ובהאי ענינא כתב לי אחי הרה"ג מו"ה אברהם נ"י (במכתבו י' טבת תרל"ו) שיש להעיר בזה סהא דקאסר בכתובות (דף ז') ומי איכא הוראה לאיסור אין והסנן הורוה נ"ה פסהא נזירה עוד ז' שטס אחרוה וא"נ כי הא דהניא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יטקב אומר אפילו ניקב סרה רבי כר' יטקב דלמ"ד אשה יפנה בב"ס לא מוכח סדסק הורוה ב"ה ט' דהסס יש קולא בדבר דהקרבנוס נזיר שהוצרכה להביא יסאחרו טי"ז עוד ז' שטס וח"כ מברה בביס וט"כ שלא הורו ק מצד חומרא בטלמא אלא מצד שההלכה פסוקה אצלם כן בלי ססק. רך י"ל דאכסי סי הוראה לאיסור וחומרא לחוד וליכא קולא בדבר דכיון שגזרו טל אה"ט אינה טוברס בביס כיון דגזירס חכמים הוא ואין העיכוב סמנה או דמשיה סייסי סהא דהורה רבי כר' יעקב דרבי בעצמו מולק סליו ורק לממשה הורה כר' יטקב לחוסרא משוס דמהא דסנן סרוה ביה איכא לדחדי וכמ"ש טכ"ד וניל דבריו דאא"ל שהביאה מיד קרבנוסיה בבואה לאיי ושבסוף הזמן הביאה שניה דלפמ"ש בנזיר (דף כ') דהר קנס מדרבנן א"א שהביא בשביל זה חב"ט ומבואר בלשון השים שינהוג כל דיני סירוס ויביא קרבן בסוף הזמן ועשאוהו כטמא שנזר וכן מבואר ברסב"ס והא דאיש פגזר סירוס הרבה והשלים סירותיו ואמ"כ בא לסרן (וסמ"ש הסוס' דלא סגי דלא אחי לאיי כו') דאמרי ביה שהוא נזיר בהחלה רמסין מלהקריב הייט משוס שיש כח ביד מכסים לסקור דבר מה"ס בשואיס טיין יבמות (דף צ') וספיר מאחר הבאס קרבמתיו בשביל קנס חכמים (וא"א שיכופו אוסו לקבל סליו.סירוס שנית ושיביא קרבטסיו ב"פ פלא ברצוט ועיין ביב דף טיח) וסכ"ס כשישנה בביס לא הוי סראה לאיסור לסוד ולא מוכח מזה אלא לסיד שאינה בביס והגס דלפמ"ש הט"א בז' שטם ודאי טוברס ג"כ איכא סאן דפליג:

וצ"ע לענ"ד הא דפיש"י שס וז"ל ומי קרי איסור סראה משוס דכל אדס רשאי להחמיר והאוסר אין זה ססיכס דברים שאפילו מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר ט'. דהא מבואר בפרש"י חולין(דף ניג) דיה אתריה דשמואל וזיל אבל אי הוו פליגי בה לא מה משדר לס קסיה להפסיל ממון ישראל דכ"מ שיש נדמד חטא אק חולקין כבוד לרב וק מפורש בירושלמי(ספ"ה דסרומוס וספ"ק דמגיגה) אריא כשם שאסור לסהר אס הטמא כך אסור לטמא אח הטהור . והא דקאמר שמואל בירושלמי (סיס אק סססידץ) וסבא בסוס' מולי (דף סיד דיה סימנק) לא ביש לי דאמרח טל טהור טמא אלא סופך לומר טל טמא ססר אין הכוונה שמוסר לסמא הטמר אלא שאיל שיגדל עוד יוסר המכשול כשיאמר סל טמא טהור . והא דקאמר בקדושץ (דף מ"ד) אפסה שדרוה לקמיה דרב ופרש"י דסשוס דרב אוהט בל שמואל היה אפכוה אולי יודה לדברי קרכא שאמרו בפס שמואל ומששו שלמוסרא יודה לו ייל דהיינו משוס דהסס אין פוס הפסד בדבר כשסמאן ג"כ. ובלא"ה אפשר שלחומרא יודה לו יוסר דחכם שאסר אין חבירו רשאי להסיר ומיין יי"ד (סימן רסיב ססיף ל"א) ובש"ך (סיק נ"ח) דפאסד"א כל שאינו מברר שהוראסו היה סטוס גמור ובפרס שלא המזיק א"ס לגדול סמנו ועיש בש"ך (סיק ס') דאס החכם הראשון אסר מחמס מומר אינו יטל להסיר אפילו במעשה אחר סשאיכ כשיאמרו בשמו לקולא לא יודה לו אס יחלוק סליו בשיקול הדטס. ואין להקשוס דלפיז ממי מייסי מהא דקסני הורה רבי כר' יטקב דשאני הסס דמשיב סראה שצריך שיהא ההלכה ברורה לו לסי שאסור להטריף כשהוא מוסר משאי? מה שהורה לאסור לבטול בסמלה. בשבת שיכול להחמיר בזה נס כשאץ ההלכה כן. דלק"ס דייל דה"נ אסור החמיר משוס דהא נסחייב בטונסה ואס מוסר לבטול צריר לבטול בשבח ומגיש הסוס' דיה א"ל דבעילה ראשונה הויא סצוה וגס הוא צורך סצוס סו"ר הגס שאין אשה סססברס ט ס הרוג מביאה ראשונה מ"מ היא צורך מצוס טיר שטי ז יקדס הביאה שטה וא"כ אסור להחמיר בחנם אלא דבמקוס שהיא ספק לו ואיני יכול להכריט היא אוסר ואינו מסיר ושפיר מדמה להו אהדדי וגס כיון דרבי גופיה אמר דדוקא כשנפסק ברובו שיט דמה שהורה כר' יפקב הוא. מחשש בסלמא . וצ"ט לשון פרש"י דכל אדס רשאי להחסיר דלא היל לפרש כן אלא דנהי דאסור להחמיר בחנם אץ זה הוראה משוס דכל שאין ההלכה ברורה לו בהכרח מא אוסר ואינו מסיר אלא כשההיסר ברור לו. והא דלא מייסי הש"ס מההיא דחולץ (דף פיו) הורה רבי כריס והורה רבי כחכמים הגס דהוי חומרא בטלמא שאסור לשמיט אחר החש"ו לטנץ אויב וליכא חשש דאסי למימר שחיטה מעלייסא בזה"ז איכא נ"ס לענין פסול טדוס טיין חו"ס (סימן ליד) וגס דטדיפא סייסי מהא דהורה כר' יטקב וכמבואר (וסש־ה לא מייסי מההיא דשבס (דף מיו) או דלמא כורה במנורה נאיסורא ובחולין (דף נ"ו) הורו בטרסחס כו' וכריסוס (דף י ג) ע"ש וכל^"ה החס הוי כאיכעיא כעלמא]. והגס דמכל הוסרא יסספף קולא וכטין הא דאסר בסנהררץ (דף פ"ז) שמיי האיסור אינו שיס וכשקידש אס האשה בחסיכה קטנה שאינה ש"ס אלא כשהמסיכה כשירה אינה מקודשה וכן ימצא דוגסאוס הרבה שיסחעף קולא מחומרא . סד"א שמיט קרר מראה כיון דטצס הדבר הוא חומרא ומיין יומא (דף פ') ט אחשיל 0' ומייסי מההיא דמרוה ביה דאי אינה בחיוב בל סאמר ליכא בככוראה גזפא שוס קולא וק סהא דהורה רני כר' יטקב וכס"ש:

ויש להעיר בזה מדברי התוס' בשבת (דף קל"ו) דיה דסטא שהקשו מהא דסטא בבטרוס (דף ס"ב) להוציא טוסטוס ואנדרוגיטס דאמאי אצסריך קרא למטס שאינם קדושים לעולה סיטק ליה משוס דילפיק מטרכין לחומרא דהייט מומרא שאין קדושה חלה טליהם וצריך להביא קרבן אסר. וחיק ריי דאדרבה היא קולא שאס לא מצא אלא ?אנדרוגינוס יהא יושב ובמל וכהא דאמר בסוכה (דף ליו) כל דין שאסה דן סמלסו להחסיר וסוסו להקל אינו דין לא מצא ד' מיטן יהא יושב ובסל והקשו עיז הסוס' דשאני הסם דהוי סוסו להקל שאס לא ימצא ד' סיני! כל ימי סוכה נמצא המצוה טוברס וא"א לטשוסה עוד אח"כ אבל גבי קרבן אס אינו מוצא טכשיו אלא אנדרוגינוס אחר זמן ימצא וא"כ סחלהו וסוט להחמיר הוא. ולכאורה קשה דהא אכסי סוסו להקל מה שיעבור בבל סאמר קרבנו וגס אי טמא דלא שטמא שיטברו סליו ג' רגלים ולא ימצא קרב; אחר אכחי שכיחא שיסבור טי"ז בטשה דרגל אמד כשהוא סמוך לרגל וכשלא ימצא מה להקריב יסבור סליו כרגל דטובר בעשה . ומוכרח לומר דלא משיב זה לקולא וגס שמס שמססץ להפריש ולהקריב קרבנו הוא כדי שיביא קרבן מפליא וא"כ כ"ג י"ל דחשיב זה הוראה לחומרא למוד ולא לקולא כלל וגס שאין העיכוב סמנה אלא מפט גזירח חכמים וכמו שכסבסי. אמנם יש לדחוס לט מיש כסוס' בזבחים (דף י"ב ד"ה בן טזאי) דאטיג דססול שלא לשק מוציאו מידי סיגול דבעי שיהו כל ססירין בכשרוס לא דמי להא דאמר בפסחים (דף כ"ז) כל דין שסחלסו להחמיר וסוט להקל אינו דץ ומשיה כסבו הסוס' בשבח דהוי סחלסו וסוסו להחמיר כיון ילא קפדינן בזה. מה שיסססף מזה איזה קולא כל שהחומרא יותר עיקרית משא"כ לענין הוראה שא"י להחמיר כשיש גם קולא בדבר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף