משך חכמה/בראשית/ט

משך חכמה בראשית ט

ג

כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה. דאדם לא הותר לו בשר לאכילה, רק נח זכה בהן בשכר טפולו וקיומו אותם כל זמן היותו בתיבה והכין להם מדור לקיים מיניהם, לכן בשר זה נתנו לו לאכילה, והדגים שבים שלא נמוחו במבול (קדושין י"ג) נתנו לאכילה שלא להטיל קנאה במעשה בראשית (מגילה כ"ה):

ד

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. תרגם יונתן בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת, כי אעפ"י שדעת הפוסקים דהיא מותרת דלא כרמב"ם, הוא משום הואיל ושריא לישראל דמי איכא מידי דלישראל אסור ולעו"ג שרי אבל קודם מתן תורה הוה אסור מפרכסת לדידהו ולזה כתיב בנפשו דמו שב' הוא ייחס קצת שעדיין קצת נפשו בו אבל בפרשה ראה כתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר. ומלת עם הוא על הדביקות האמיתי אבל אם נשחטה אעפ"י שמפרכסת אין הנפש דבוק בו מותר והבן:

ולפ"ז יתכן דחזקיה דסבר דעו"ג ששחט בהמה ומפרכסת דיצאת מכלל חיה. אפשר דרק לישראל דכתיב הנפש עם הבשר שמורה על דבוק אמתי לא היכי ששחט בה רוב שניים שהדביקות אינו גמורה שנפשה מפרכסת לצאת, וכמו שאמרו חי הוא וסופו למות (ריש מי שאחזו), אבל ב"נ לחזקיה ג"כ מוזהר כל זמן שמפרכס דכתיב בנפשו והבי"ת בא על ייחס קצת. [ויש לעיין לפ"ז בהא דמייתי מברייתא דלא כחזקיה הוא מדתני אבר הפורש ממנה כפורש מן החי דזה לישראל דלסוף תני ואסור לב"נ] וא"כ לפ"ז מצאנו תירוץ להא דתנן בריש טהרות ומייתי לה בחולין ק"ב באבר מן החי מן עוף טמא ואין שחיטה מטהרתה דמפרש לב"נ ולאכילה אמר דלחזקיה ג"כ אסור לב"נ ובתוספות רע"ק הניח זה בתימה ודו"ק:

ו

שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים וכו'. ע"ד מליצה יתכן, כי באדם קאי על דיין, שנהרג ב"נ (בימים הקדמונים) בדיין אחד, עיין אונקלוס על מימר דיניא ובסנהדרין יעו"ש, וזה שאמר כי בצלם וכו', בדמיון צלמו מה הוא דן ביחידי אף את תהא דן ביחידי כי שכל האדם אשר הוא השופט בצדק הוא חלק מהכל האמיתי ית"ש:

שפך דם האדם כו' ואתם פרו ורבו כו'. שטחיות הכתובים עפ"י הברייתא דסוף חזקת הבתים בדין שנגזור על עצמינו שלא נישא נשים כו' ונמצא זרעו של א"א כלים מאיליו, ולא ע"י עו"ג רש"י, לזה אמר כי אף בשעת שיש חרב ושפיכת דם הרבה אין לכם להביט ע"ז כי אנכי אדרוש את נפש האדם ושפך דם האדם דמו ישפך רק אתם פרו ורבו ולא תאמרו למה נלד לבהלה ולכליון מוטב שיהיה כלה מאיליו אין לכם להביט ע"ז ולכן כתיב בשאילתות דרב אחאי פרשה ברכה דמצוה ליקח נשים ולהוליד בנים מקרא דירמי' דאמר קחו לכם נשים והולידו בנים כונתו דאף בעת הגזירה והגלות מצוה לפרות ולרבות כמו ירמי' שצוה לבני הגולה בבבל ועיין הגהות מיימוני פרק ט"ו מהלכות אשות בזה ודו"ק היטב:

ז

פרו ורבו וכו'. לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים כי משפטי ד' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר כמו שאמרו פרק כל הבשר ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו ויותר מזה במלחמה בעת הנצחון לגודל החום והרחבת הלב ידע אל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפ"ת והתירה התורה יפ"ת א"א וכמאמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וכבר האריך בזה מחבר אחד ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח"כ משום דרכיה דרכי נועם וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא עיין תוס' כתובות פ"ג ע"ב ד"ה מיתה שכיחא לא גזרה התורה לצוות לפרות לרבות על אשה. וכן מותרת לשתות כוס עקרין וכעובדא דיהודית דביתהו דר"ח סוף הבא ע"י רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש ומצאנו לרחל שאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף פרק הבא ע"י דאין נשים מצוות בפו"ר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה לה צער לידה היה מצוות שניהם בפו"ר ואמר להם פרו ורבו אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה והיא רוב פעמים מסתכנת מזה עד כי אמרו אשה נשבעת שלא תזדקק כו' לכן בנח אף דכתיב ויאמר להם פרו ורבו הלא כתיב קודם ויברך את נח ואת בניו אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מצוה דפו"ר, וביעקב קאמר פרה ורבה וזה נכון ובמהרש"א סנהדרין נ"ח הניח זה בויש ליישב וכוון לה ודו"ק.

עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפו"ר משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה ובנקבה עוד יותר כמו שאמרו טב למיתב טן דו וכו', ודי במה שהיא מוכרחת בטבע וע"כ דעיקר המצוה היא כמו דתנן ביבמות לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים כו' דאם נשא אשה ולא ילדה מחוייב ליקח אשה שיש לה בנים ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע וכיו"ב אמרו דרכיה דרכי נועם כמוש"כ. ולכן לגזור על האשה כי תנשא לאיש ולא יוליד תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש שיכול לישא עוד אחרת עליו הטילה התורה מצוה, וזה המשך המאמרים שאמר ר' אליעזר בר"ש סוף פרק הבא ע"י ודו"ק:

ח

ויאמר אלקים אל נח ואל בניו כו'. ר"י אמר לפי שעבר על הציווי לפיכך נתבזה ר"נ אמר לפי שהוסיף על הציווי כו' לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור, (מדרש רבה) פליגי אם הלכה כב"ש או כב"ה דלהך דיעה דבשני זכרים קיים א"כ קיים נח מצוות פו"ר, ומה שאמר לו צא אתה ואשתך הוא היתר בלבד שמצוה אין כאן שכבר קיים לכן אמר הואיל והוסיף על הצווי ונהג בקדושה שיצא הוא ובניו זכה שנתייחד הדיבור אליו ולבניו אבל ר"י סבר שלא קיים מצות פו"ר רק בזכר ונקבה א"כ יתכן שמצוה היה לנח ולא היתר בלבד. לכן אמר לפי שעבר על צוויו לפיכך נתבזה פירוש באהלה כדלקמן יעו"ש במדרש.

ט

ואני הנני מקים את בריתי כו' זרעכם אחריכם. ביבמות סוף פרק נושאין עה"א אמר אחריו המיוחסין אחריו אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות כו' ולזרעך אחריך כו' ה"ק כו' ולפ"ז הכא גם כן צריך ביאור מאי ולזרעכם אחריכם ונראה דנשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם ע"ז אמר להלן והקמותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר כו' ולא יהיה עוד מבול כו' אבל עוד נשבע הקב"ה שאינו משחית כל בשר אפילו במבול אש כמו דאמרו בזבחים פ' פרת חטאת יעוי"ש היטב וכמו שאמר לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו' וע"ז אמר הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם שאינו משחית כל מין האדם ולזה אמר זרעכם אחריכם דאילו מי שאינן מיוחסין היינו שהמה ממזרין דבר בא לשבעים שנה ומכלה כל הממזרים כדאמר בירושלמי יבמות פרק הערל ה"ג יעוי"ש כן יתכן. אע"ג דאין דין ממזר בעו"ג וכמוש"כ בתוספות פרק אלמנה לכה"ג דף ס"ח ע"ב וממזר מעו"ג הבא על אשת איש עו"ג כי מגייר שרי בישראל בכ"ז פסול מקרי וכמו ענה שפסול היה ברש"י וישלח יעו"ש והביא פסולים יעוין ודו"ק:

ואני הנני מקים את בריתי כו' מכל יוצאי התיבה כו'. הנה בתבה לא היו רק מי שנולד ופרה ורבה וכמו שאמר להחיות זרע אבל הנולדים מן העפוש ומהאשפות לא היה צריך להכניסם בתיבה, ועם אלו המינין לא הקים את בריתו כי העיקר כדברי רבינו במורה פרק ע"ב מח"א שהם אינם מכוונים ביצירה אבל נתחייבו להכרח מזג החומר ונכללו באמרו לשחת הארץ והבן. ולפ"ז מובן טעם חכמים דפטרי בהורג מינין שאינן פרין ורבין כמו כנים בשבת ודו"ק היטב:

כ

איש האדמה. במדרש פרשה ל"ו אמר ר' ברכיה חביב משה מנח נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלקים הענין דיש שתי דרכים בעבודת השי"ת דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם א"כ צ"ל לפי המושג שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה וזה ירד ממדריגתו וכן אמרו קה"ר כי העושק יהולל חכם, ריב"ל שכח ס' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור ובכ"ז מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו לכן אמרו עליו שאף הוא היה ראוי לכלייה ורק מתבודד לעצמו היה בכ"ז אחר שנקרא איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא איש האדמה ומשה נקרא איש מצרי שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא איש אלקים, שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג, ועיין מד"ר ברכה ודו"ק:

כו

ויהי כנען עבד למו. לכן כל מה שקנה עבד קנה רבו והיה שייך לבנו שם לכן ניתן כל עושרם לישראל יעוי' קהלת רבה ק' ב' על מקרא ולחוטא נתן ענין לאסוף כו' יעו"ש (סנהדרין צ"א גביהה מן פסיסא):

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף