מעשה רקח/תלמוד תורה/ז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
מלקין אותו בצנעא. נראה דהיינו הנידוי שאומרים לו הכבד ושב בביתך שהזכיר אחר זה וכן משמע מתוך דברי מרן ז"ל ולשון מלקות ממש כתבו רבינו בדין שאר תלמידי חכמים לקמיה ועיין למרן בחילוקי הדינים:
ב
וכיצד הוא הנידוי וכו'. קשה למה לא הזכיר רבינו דין הנזיפה שאמרו בפרק אלו מגלחין דנזיפת נשיא היא שלשים יום ושל שאר תלמיד חכם ז' ימים והיינו דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ הנידוי הוא ז' ימים והנזיפה יום אחד לבד וכמ"ש גם הרי"ף והרא"ש שם בפסקיו ועיין להרמ"ך ז"ל לקמן וצ"ע:
ד
ושנוהגים עמו. כתב הכנה"ג יו"ד סי' של"ד בשם ספר החסידים שאפילו על ידי כתב אסור ועיי"ש:
ה
יותר עליו המוחרם וכו'. לפי פשט דברי רבינו נראה דדוקא בדברי תורה הוא דאסור אבל במילי דעלמא מותר והקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו למ"ש הנמוק"י פרק הזהב בההוא עובדא דר' אליעזר דס"ל דחרם היה מההכרחיות שכתב שם דבע"י פירשו תוס' דאף שמן הדין מותר ללמוד עמו מכל מקום רבנן פרשי ממנו וא"כ אימא דבר"א נידוי היה ותלמידיו פרשו ממנו בדרך חומרא ותו הקשה הרב נר"ו מההיא דסוף פרק ד' מיתות ששאלוהו הכדור והאמום וכו' וגם הוא שידע שהוא מוחרם שקרע וחלץ איך השיבן אם איתא שהיה מוחרם וצ"ע ע"כ והנה סברא זו של הנמוק"י היא סברת הרמב"ן והרשב"א והרנב"ר ז"ל כמ"ש שם ולכך נראה לענ"ד דאף שנאמר דהרב הנמוק"י ז"ל ס"ל כהך פרושא וכו' מכל מקום נראה דהכרח הרב נמוק"י הוא בהצטרפות שאר ההכרחיות שכתב שם ולפי שסמך אמ"ש אחר זה כתב כן עיין עליו ומההיא דס"פ ד' מיתות לא קשיא שהרי מה שאמרו לו ללמוד תורה באנו אין כוונתם דדוקא הוא אלא מפני שראו שכבד חליו בקשו איזה המצאה לראות אם חזר בו כדי להתיר נדויו ולא רצו לומר לו כן בפירוש וגם הוא בעוצם חכמתו ורוחב תבונתו לא גילה להם ולפי דרכם השיבם עד עכשיו למה לא באתם ועודם מחזיקים בתומתם ולכבודו לא רצו לפרש וסתמו לומר לא היה לנו פנאי ושוב אחר גלגול העניינים רצו לבודקו אם חזר בו במה שהיה חולק עם חז"ל בההיא דתנור ושאלו לו בדברים אחרים של ענין טומאה וטהרה שגם כן היה חולק עם חכמים ואמרו לו באותם הדברים שהיית חולק עם חז"ל מה אתה אומר וזה אינו נקרא דברי תורה לענין איסור שונה ושונים לו דהא כבר ידעו סברתו אלא רצו לבודקו בדרך זה לתכלית כוונתם וכמבואר כל זה בדברי רש"י ז"ל ואף שראו שלא חזר בו מ"מ אחר פטירתו רצו להתיר נידויו ומה גם שיצאת נשמתו בטהרה.
ואגב איכא למידק בדברי הרב ז"ל דמשמע דאותו היום עצמו החרימוהו והיכי מצו למעבד הכי הא איתא בפרק אלו מגלחים דף ט"ז אמר ר' יהודה וכו' מנדים לאלתר ושונים לאחר שלשים ומחרימים לאחר ששים הרי דהחרם אינו אלא אחר הנידוי וכ"כ רש"י שם דף ט"ו א"כ היכי מצו להחרים ברישא וי"ל דלא נאמר זה אלא בסתם אבל אם נראה לבי"ד שצריך הדבר לכך הכל לפי ראות עיניהם ורשאים להחרים תכף ומיד וכ"כ ריא"ז פ' אלו מגלחים ורבינו דין י"ג:
ו
מנדין אותו שניה. עיין מ"ש בזה בפ"ג דהלכות אישות בס"ד:
ז
בכמה מתירים הנידוי וכו'. כתב מרן ז"ל דנידוי נדר הוא וכו' והפר"ח כתב עליו וליתא דנידוי לאו נדר הוא ועובדא דר' אליעזר נקטיה לשון נדר דהוי לישנא מעליא משום כבודו דר"א ע"כ ונראה דכוונתו מההיא דפ"ק דנדרים דף ח' רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' שמע מינה תלת וכו' ש"מ לא שרי למשרי נדרא באתרא דרביה וכו' ושמתא אפילו באתרא דרביה הרי דאין הנדר שוה לנידוי דבאתרא דרביה לא שרי נדרא ושמתא שרי וכמ"ש רבינו כאן ופרק ו' דהלכות שבועות עיי"ש וי"ל דכוונת מרן אינה אלא להשוות נדר לנידוי לענין התרה דג' הדיוטות מדאשכחן דקרי לנידוי נדר אמנם לא לכל מילי קאמר תדע שהרי לא כתב דלכל מילי הם שוים ותדע עוד דהחרם הוא חמור ודאי מהנידוי ובדין זה הושוו ולא מפני זה נאמר דלכל מילי הם שוים דאי אפשר:
יא
תלמיד חכם שנדה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"כ יהודה למה לא התיר לעצמו וכו' וכתב מרן ז"ל דסובר כדעת הרשב"א ז"ל דבסמוך ע"כ וקשה דחילוקו של הרשב"א הוא שכשחייב נידוי אז אינו יכול להתיר לעצמו ויהודה פשיטא דלא היה מחוייב שום נידוי א"כ מה היא השגתו של הראב"ד על רבינו הא כיון דיהודה לא היה מחוייב נידוי אף לדידיה מי ניחא וי"ל דס"ל דלהרשב"א דוקא כשאינו חייב נידוי דהיינו לומר שלא יבא לידי חיוב בעולם כי ההיא דמר זוטרא אז דינא הוא דהוא בעצמו מצי להתיר נידויו אבל אם הוא מחוייב נדוי וה"ה אם יבא לידי חיוב נידוי כגון גבי יהודה דמחמת תנאו יבא לידי חיוב נידוי אם לא יקיימנו אי אפשר שהוא יתיר את עצמו וס"ל למרן שזה נכלל בדעת הרשב"א ז"ל ודו"ק. ומ"ש ועם כל זה קשה למה לא התירו יעקב י"ל וכו' הקשה הפר"ח ז"ל דאיך עשה את יעקב אבינו טועה והציל את יהודה וכתב הוא ז"ל שיהודה טעה שהיה סבור שכיון שקיים נדרו שוב לא היה צריך התרה ויעקב חשב שיהודה התיר לעצמו עיי"ש:
בכ"מ ד"ה תלמיד חכם וכו'. ולמי שגורס כן נכונים בטעמם ע"כ נראה דחיסור לשון יש וכצ"ל ולמי שגורס כן דברי הרשב"א נכונים בטעמם:
יב
מי שנדוהו בחלום אפילו ידע מי נדהו צריך י' בני אדם וכו'. וקשה טובא למה לא הזכיר רבינו שאף אם התירוהו בחלום אינו כלום וכמ"ש בגמרא וליכא למימר דכיון דפסיק ותני דבנדוהו בחלום עכ"פ צריך עשרה ולפחות שלשה מינה דבכל גווני קאמר שאף בהתירוהו בחלום לא סגי דעכ"פ בעי עשרה או שלשה דכיון דאיכא נדוי עכ"פ בעי התרה דמלבד שזה דוחק גמור אכתי קשה דהתינח אם התיר לו אחד בחלום אבל אם התירו לו עשרה בחלום מאי איכא למימר ותו דא"כ למה הזכיר דין אפילו ידע מי נדהו והרי"ף והרא"ש והרב ב"י הזכירו כל הדין כמו שהובא בש"ס ומהתימה על המפרשים שלא נרגשו מזה וצ"ע. שוב אחר זמן שמעתי שהקשה כן הרב בעל מעיל שמואל ז"ל וכתב דאפשר דרבינו סמך אמה שכתב פ"י דהלכות זכיה ומתנה הרי שהיה מצער עצמו על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאם ואמרו לו בחלום כך וכך הם במקום פלוני הם ושל פלוני הם וכו' אמרו חכמים דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים ודוחק ע"כ וכבר העיר הרב ע"ז וצריך לי עיון:
לא מצא במקומו וכו'. בזה לא הצריך לטרוח עד פרסה שאין להם מעלה כל כך יותר משלשה ט"ז:
יג
מי שנידוהו בפניו אין מתירים לו אלא בפניו. מלשון רבינו משמע דאם התירוהו שלא בפניו אינו מותר דאם לא כן הוה ליה לומר מתירים בפניו דהוה משמע לכתחילה דוקא וכ"כ התוספות שם לפירוש שני וכ"כ הרא"ש בשם יש מפרשים וכן נראה מפי' רש"י ז"ל אמנם הרא"ש והר"ן ס"ל דבדיעבד מותר וכלשון רבינו כתב הרי"ף פרק אלו מגלחים ופי' הר"ן דבדיעבד שפיר דמי:
אין מתירים לו אלא בפניו. הכי איתא בפ"ק דנדרים דף ז' וכתב הר"ן ז"ל דכיון שנידוהו בפניו אלים נידויו ולא מעקר אלא בפניו כדאמרינן כל מלתא דאיתעבידא בי עשרה צריכא בי עשרה למשלפא ע"כ וקשה דהא קיימא לן זכין לאדם שלא בפניו וההיא דכל מלתא וכו' היינו לענין המנין דכיון דאלים כחיה דהוו עשרה בעינן עשרה דוקא משא"כ הכא מהטעם האמור וכבר הר"ן גופיה כתב על זה ולא נהירא אלא טעמיה דמלתא משום חשדא דאי מתירים לו שלא בפניו פעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדא אבל כשנידוהו שלא בפניו ליכא חשדא שאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו גם כן ע"כ והרא"ש ז"ל כתב דהטעם דכמו שנידוהו בפניו צריך לכבדו בפניו וכו' ע"כ ולא שייך בזה זכין לאדם שלא בפניו דאפשר דלא ניחא ליה כנ"ל ודמיא לההיא דעירובי תחומין דאין מערבין לאדם אלא מדעתו דדילמא לאידך גיסא ניחא ליה. והרשב"א ז"ל סימן תש"ג הביא דעת השואל שכתב הטעם כדי שיתבזה ויהיה זה לכפרה לכל ענשו וכו' והוא ז"ל כתב טוב טעם ודעת אמרת אבל אינו לומר בזו וכו' אלא הטעם מפני החשד וכו' ע"כ:
כשבזוהו או חרפוהו בסתר. נראה דכל שלא היו שם רבים לעולם מקרי צנעא וכדמוכח מעובדא דר' יהושע בן לוי שהזכיר מרן ז"ל דשלח ליה שלשה זמנין ולא אתא הרי דהיה ע"י שליח ואפי' הכי מיקרי צנעא שהרי מחל לו ואפשר דפרהסיא דהכא הוו עשרה דוקא דומיא לההיא דיהרג ולא יעבור שכתב רבינו פרק י"ב מאיסורי ביאה ופ"ה דיסודי התורה עיי"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |