סדר משנה/תלמוד תורה/ז

סדר משנה תלמוד תורה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חכם זקן בחכמה וכו' אב"ד שסרח אין מנדין אותו וכו'.

(א)

כתב מרן בפרק ואלו מגלחין י"ז באושא התקינו אב"ד שסרח אין מנדין אותו חזר וסרח מנדין אותו מפני ח"ה ופליגא דר"ל דאמר כל חכם שסרח (בגירסתינו ליתא במאמר ר"ל כל חכם אלא ת"ח שסרח) אין מנדין אותו שנאמר וכשל גם נביא וגו' ופסק כר"ל משום דהוא מארי' דתלמודא טפי מרב אויא, הנה דבריו נכונים לפי גירסתו בהך מימרא דפרק אלו מגלחין דהיא איתאמרא בשם רב אויא, אבל גירסתינו היא אמר רב הונא באושא התקינו וכו' וליתא לדברי מרן דמלבד דר"ה הוא ג"כ מארי' דתלמודא טובא אף גם נראה דר"ה הי' גדול טפי מר"ל, דהנה התו' בגיטין י"א ד"ה יתיב ר"ה וכו' כתבו דר"ה הי' גדול טפי משמואל, ושמואל הי' גדול מר' יוחנן דהוא קרא לשמואל לבסוף רבינו כדאיתא בחולין צ"ה ור"י הי' גדול טובא מר"ל דרבו הי' וכ"ש דר"ה הוא גדול מר"ל וכוותי' דר"ה מסתברא לקבוע הלכה, הן אמת כי אנכי בעניי לא ירדתי לסוף דעת רבותינו בעלי התו' בזה שכתבו דר"ה הי' גדול משמואל והארכתי בזה בס"ד במקום אחר ואין פה מקומו, עכ"פ לא נמלטו דברי מרן מהגמגום דהא ר"ה הי' מארי' דתלמודא טפי מר"ל.

וחלקי אמרה נפשי לבאר דעת רבינו במה שפסק כר"ל דבמנחות צ"ט מייתי התלמודא מימרא דר"ל בהדי אינך מאמרים שאמר ר"ל ולא מייתי סתמא דתלמודא שם דר"ה דאמר באושא התקינו וכו' פליג על ר"ל וכי היכי דקאמר התלמודא התם אהא דאמר ר"ל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, דרב נחמן בר יצחק פליג עליו וקאמר דעובר בג' לאווין ה"נ ה"ל לתלמודא למימר דר"ה פליג אההיא דר"ל דאמר ת"ח שסרח וכו' דר"ה ס"ל דוקא אב"ד שסרח אין מנדין אבל ת"ח מנדין, ודוחק לומר דהתלמודא במנחות סמך עצמו על מה שכבר מפורש במ"ק, א"ו ס"ל לסתמא דתלמודא דמנחות דהלכה כר"ל ולהכי לא מייתי לדר"ה והסוגיא דמ"ק לא הביא להא דר"ה לקבוע הלכה כמותו אלא זכרו למען נדע דעת ר"ה בזה, ומש"ה פסק רבינו כסתמא דתלמודא במנחות.

(ב)

והנה מרן ד"ה אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וכו' הביא לשון הירושלמי פרק אלו מגלחין הלכה א' רב יעקב בר אידי בשם ר"ש נמנו באושא שלא לנדות זקן וכו' שלח א"ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו וכו' שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט, ומיהו קשה דמסיק התם א"ל דוגמא השקוהו וכי עשה עקביא בן מהללאל ח"ו כירבעם בן נבט, הלא לא נמצא עולתה בו רק שפגע בשוגג בכבוד שמעי' ואבטליון וכו', ואפשר לומר דרבינו ס"ל דשלא כהלכה עשו דס"ל כרב אויא ולא קיי"ל כוותייהו אלא כר"ל וסייעתו דהיינו ריב"א בשם ר"ש ור' שמואל בשם ר' אבוהו, ומההיא דדוגמא השקוהו ל"ק דאולי בצנעה הוי, ואחרי נשיקת עפרות כפות רגלי קדושת מרן אומר אני כי נעלמה מאתי כוונתו דאיך אפשר לומר דבצנעה היו דהא סקלו את ארונו ולא הספידוהו כהלכה לאיש אשר שלש אלה נכבדות מדובר בו, חכמה ענוה ויראת חטא ולא התעסקו בקבורתו כראוי לו ואין לך פרהסיא גדול מזה, מי אשר עינים לו לא יראה הזלזול הנעשה לעקביא ויבן כי זאת גרמה לו הנדוי, וצריכין אנו לדחוק להצדיק דברי מרן ז"ל דבאמת מתחלה נידו אותו בצנעה ולא חשו לשמא ימות ואירע מקרה שמת בתוך ל' לנידויו וא"א להתיר הנידוי תוך ל' לכן הוכרחו להתנהג בו כדין מנודה בפרהסיא, והוא דוחק והדברים עומדים צפופים, אפס נראה לענ"ד להסיר תלונת מרן מהא דדוגמא השקוה דהנה יש להקשות על המרן כ"מ אדקשיא לי' קושית הירושלמי על רבינו טפי ה"ל להקהות על ר"ל גופא דהוא אמר כל ת"ח שסרח, ולפי גירסתינו ת"ח שסרח אין מנדין אותו הרי מי שהוא מכונה בשם ת"ח גם אם אין לו תואר נשיא או אב"ד אפ"ה אין מנדין אותו והרי עקביא בן מהללאל לא גרע מת"ח דעלמא ולמה נידוהו ותיקשי לר"ל מהך מתני', וע"כ לא קאמר ר' יהודה במתני' התם אלא ח"ו שעקביא נתנדה שאין העזרה ננעלת וכו' ולמאי הוצרך ר"י ליחס אליו תוארים הרבה והלא בתואר ת"ח לבד סגי דבשביל שהוא ת"ח כדאי הוא שאין לנדותו אם דעת ר"ל אמיתית היא, שוב ראיתי להגאון בעל תי"ט שם במתני' דעדיות שהרגיש בקו' זאת על ר"ל וניחא לי' בתירוצו של מרן על רבינו דמה שנידו לעקביא בצנעא הוי וכבר אמרנו מה שיש לגמגם בזה, ואחרי נטילת הרשות מהקדושים האלה אומר אני דהכוונה בדברי הירושלמי ור"ל הוא באופן אחר ממה שחשבו הם, דהנה בג' דברים פליגי ר"ה ור"ל ולפי גי' מרן רב אויא בשני דברים כבר כתב מרן ועוד בה שלישיה דר"ה ס"ל באושא התקינו מדעת עצמן שראו בשיקול דעתם הרחבה כי כן ראוי ונכון הוא אבל לא מצאו סמך לתקנה זאת מן המקרא, אולם ר"ל ס"ל לא מדעתם הרחבה תקנו תקנה זאת אלא קרא אשכחו ודרשו מדכתיב וכשלת גם היום וכשל גם נביא עמך לילה, ומסתבר לומר כן למעט במחלוקת דר"ל נמי מודה לר"ה דתקנות אושא הוי, רק שלדעת ר"ל התקינו בעבור שמצאו סמך מן הכתוב ומצאנו כעין זה בר"ה ל"ב ובמנחות ס"ח התקין ר"י בן זכאי וכו' ולא היא מדאורייתא קאמר ושאיל התלמודא והא התקין קתני מאי התקין דרש והתקין, אבל בהא מודה ר"ל דקודם שנתיישבו באושא לא היתה תקנה זאת בישראל שלא היו דורשין מקרא זה כמו שדרשו אח"כ בשעת התקנה, והנה בימי ריב"ז הסנהדרין היו יושבים ביבנה ומיבנה גלו לאושא עיין ר"ה ל"א וברש"י ד"ה מיבנה לאושא, ואחר ריב"ז בימי ר"ג דיבנה היו יושבים באושא, והרי עקביא בן מהללאל הי' מחבורתו של שמעי' ואבטליון רבותיו של הלל הזקן כמ"ש רבינו בהקדמתו לפירוש המשנה וזה הי' יותר ממאה שנה קודם חורבן הבית וא"כ עדיין לא נתקנה התקנה שלא ינדו בפרהסיא לחכם וזקן ואב"ד ונשיא ושפיר עבדו חכמי הזמן בימי עקביא שנידוהו בפרהסיא, וסרה בזה התלונה מעל ר"ל וכן מרבינו שהם דברו כפי מה שהתקינו באושא שלא היו מנדין לת"ח שסרח ומה שהי' קודם התקנה אין לרבינו להזכירו רק מה שתקנו ומצאו לו סמך מהכתוב כי דרכו של רבינו להביא ההלכות הנהוגות עתה או מה שנזכה לעשותו לעת ארמון על משפטו ישב ויהיו כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן, אבל דעבר אין ואין זכרון לו, ואין להקשות לפי דברינו ה"ל להירושלמי לשנויי כדשנינן דמה שאמרו דוגמא השקוה היינו קודם תקנת אושא (בירושלמי הגירסא דוכמא השקוה והוראתו כמו דוגמא כי הגימל והכף ממוצא אחד הן ועיין בערוך ערך דגם ובערך דכמה) אבל לאחר תקנת אושא באמת אין מנדין זקן שסרח, הא ליתא דהא מייתי שם בירושלמי דר"ח ברי' דר' יצחק עטושיא אמר לר' ירמי' שמעתי שאין מנדין זקן וכו' ולא הזכיר שדבר זה מתקנת אושא הוא אלא סתם ואמר שמעתי' וכו' ומשמע שהוא מעיקר הדין ולא מתוך התקנה שתקנו אח"כ אלא מפי השמוע' כמו שהן הרבה גופי תורה ושפיר השיב לו ר' ירמי' מהא דדוגמא השקוה דאי אמרת דמעיקר הדין דאין לנדות זקן שסרח מדוע נידו לעקביא הלא גם הם ידעו הקבלה האמיתית מפי השמועה, וע"כ לא שמעת יפה שאין הדין דין אמת כאשר אמרת אלא בעינן זקן נשיא או אב"ד הא ת"ח דעלמא שסרח מותר לנדותו ושפיר עבידנא במה שרציתי לנדות לר"י בר בון על בזיונו דר"י בר בון לא נשיא ולא אב"ד הוי ובודאי אי הוי ר"י ור"י בר בון אסקי אדעתיי' שאין הדבר הזה מפי השמועה אלא מצד תקנת אושא שמצאו סמך מקרא למדרש דת"ח שסרח אפי' אינו נשיא או אב"ד ג"כ אין מנדין באמת לא הוי מקשו ממתני' דדוגמא השקוה דגם הם היו יודעים דעובדא דעקביא קודם תקנת אושא הוי, רק לא ידעו מאומה דתקנת אושא היא אלא סברו דמפי השמועה אמר למלתי', וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אולם תלמודא דידן הודיע לנו כי מתקנת אושא הוא מה שאמרו דאין מנדין לת"ח שסרח ובין לר"ה דמשיקול דעתם התקינו דבר זה ובין לר"ל דקרא אשכחו ודרשו שוב לק"מ מהמתני' דעדיות דהך מעשה דעקביא זמן רב קודם תקנת אושא היתה.

(ג)

ועפ"י הדברים האלה מתישב נמי מה שהעיר התי"ט אהא דאמר ר"י ח"ו שעקביא נתנדה וכו' וכי משוא פנים יש בדבר דאעפ"י שאין גדול ממנו בתורה אם יחטא ואשם ופללו אלקים זה השופט אשר יהי' בימים ההם כדי רשעתו וכו' ועיין לקמן הלכות חובל ומזיק פ"ג מ"ש בס"ד בזה אולם עפ"י האמור אין כאן קושיא דהא עינינו הרואות דיש משא פנים בדבר בהא דמנדין לכבוד הרב דהרי אין מנדין לנשיא ואב"ד וחכם זקן שסרח רק דלר"ה תקנו חכמי הדור באושא כן משקול דעתם ולר"ל מצאו סמך מן הכתוב לזה וג"כ תקשי וכי משא פנים יש בדבר ולמה תקנו דלפעמים אין מנדין לכבוד הרב ואם הלכה היא דמנדין לכבוד הרב נקבל אותה בכל אדם אם קטן ואם גדול וראש האומה הישראלית, אלא צריכין לומר דאין כאן נשיאת פנים אפי זוטרי פני אדם אלא משא פנים אפי רברבא פני אלדים ותורתו הקדושה, לבלתי שולח יד אל אצילי בני ישראל עיני העדה אם הם קלון ירימו בוז יבוזו להם כל עדת ישראל והתורה חוגרת שק (וקצת זכר לדבר מה שאמרו רז"ל בעדים זוממין הרגו אינן נהרגין והטעם כתב המורה כדי לשאת פני הב"ד שלא יתבזו בעיני ההמון דע"י הריגת עדים זוממין יאמרו הבריות כי שפכו דם נקי חנם ויהיו הב"ד ללעג ולשמצה בעיניהם ואם תופסי התורה יבזו גם הדת והתורה בכללה תפול לכן ראתה התורה כי טוב הוא להטות משפט עד זומם אחר שכבר נעשה מעשה על פיהם ויפטרו מהעונש המגיע להם כפי משפט התורה, והרבה פעמים אמרו חז"ל חיישינן לזילותא דבי דינא אף בעניני ממון וכ"ש בד"נ) רק באושא תקנו כן על דרך השלוח לכל נשיא ולכל אב"ד ולכל חכם זקן אבל קודם תקנת אושא הדין יקוב לכל מי שסרח אם גדול כארז אשר בלבנון ואם קטן כאזוב אשר בקיר דמנדין אותן, ועכ"ז כבר היה הרשות נתונה ביד החכמים הראשונים, האמנם אם לא עלו במדרגה יתירה הרבה ממדרגת חכמי אושא אבל גם לא ירדו ממדרגתן, לעשות כפי ראות עיניהם לאיש מופלג בחכמה וביראת חטא ובענוה והוא יקר בדורו, בשגם לא רצו לתקן אז התקנה שתקנו אח"כ חכמי אושא דרך כלל אבל לאיש מיוחד ונבדל במעלותיו ויתר מרעהו צדיק וישר לא עשו בו משפט כתוב לזולתו אלא דגם אם הי' שוגה לפעמים באחת ממצות ה' אשר לא תעשינה לא היו דנין אותו כדין מנודה בפרהסיא רק יסרו אותו למשפט בצנעה או בעונש אחר לפי הזמן והמקום, כי הנזק המגיע לכללות האומה ע"י משפט האיש ההוא הנבדל בעמו ותהלתו בקהל חסידים הוא הרבה יותר מהנזק הראוי לבוא אם לא ישפטו שפוט להאיש המעולה על סרחונו ותחת אשר תיקר תפארת עטרת התורה בעשות משפט לאנשי רשע הן עוד תרד מטה מטה כבודה והדרה אם דון ידונו שר התורה כאיש בער לא ידע ודעתו נבערה, וביותר אם כל העונש הנדוי הוא לכבוד הרב והוא כבר בארץ החיים וזה האיש המופלא בסנהדרין שרוצין לנדות ישנו פה עמנו היום ויש כח ביד החכמים כשרואים שהשעה צריכה לכך לחזק הדת ולהרים מכשול מדרך העם, לעבור על ד"ת בהוראת שעה כמ"ש רבינו בהלכות ממרים פ"ב ולכן שפיר קאמר ר"י ח"ו שעקביא נתנדה שאין העזרה ננעלת וכו'.

(ד)

והנה לפי האמור פה ארויח לן שמעתתא במה שהעלנו בדברים הניתנין למעלה ישוב על מה שהקשינו דמה שאל בירושלמי ר' ירמי' לר"ח בר יצחק עטושיא ממתני' דעדיות וה"ל לשנויי כדשנינן לחלק בין קודם ובין לאחר התקנה דחכמי אושא, אפס ידעתי כי יש לגמגם בישוב ותמצא הקפידה מקום לנוח פה אולם אחרי ההתבוננת היטב במ"ש בס"ד באות הקודם אין בזה נפתל ועקש דשפיר שייל ר' ירמי' דהיאך אפשר לומר כדבריך דבאושא התקינו שלא ינדו חכם זקן שסרח בין שתקנו כן משיקול דעתם הרחבה ובין שמצאו לה סמך מן הכתוב עכ"פ ראינו דאין בדבר זה משוא פנים אם לא בשוה קטון וגדול בדין נדוי ורק כסיל ואיש המוני מרים קלון אבל חכמים כבוד ינחלו ואין מנדין אותם א"כ מדוע דוגמא השקוהו לעקביא נהי דעדיין לא נתקנה התקנה דרך כלל מ"מ הי' להם לחכמי חברתו מצד סברתם ודעתם הנקיה לשאת פני זקן חכם וי"ח ועניו כמוהו עקביא שלא היתה העזרה ננעלת עליו ולוותר לו העונש נידוי, ואל יתעקש המתעקש לומר דלדעת הת"ק דפליג על ר"י באמת לא הי' עקביא נבדל מזולתו במעמד שלשתן בחכמה ביראת חטא ובענוה, דלא יחלקו במציאות רק דס"ל דעם כל מעלותיו הנשגבות לא הועילו לו לפטרו מעונש נידוי ומדוע לא נשאו פני איש יקר ומעולה מאד מעל כל זולתו אם הרשות בידם לעשות משפט כפי ראות עיניהם, אלא הדבר ברור דליתא לתקנת אושא דאין הבדל בדין זה לבין שאר משפטי התורה אשר צדקו יחדיו כקטן כגדול כן הוא הדבר בדין הנידוי מקרה אחד לכל ואם הנשיא יחטא ואם אחד מהכורמים ויוגבים יחטאו ויאשמו משפט אחד להם ואין משא פנים בדין זה.

וכי תאמר האיך יתכן לומר דפליגי אמוראי במציאות התקנה אם התקינו באושא אם לא מסתמא התקנה גלוי' היא לכל ולא יפול בה מחלוקת הנני אביא לך כיוצא בו בתקנת אושא שאמרו בכתובות מ"ט אמר ר' אילעאי אמר ר"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם, ואפ"ה אמרינן שם נ' ע"א דלית הלכתא כוותי' והרי האמוראין אינן רשאין לחלוק מדעת עצמן על התנאים אף כי על הסנהדרין שגלו לאושא ותיקנו תקנות מי ירים ראש נגדם שאמרו יהי כן ויבואו הדורות שאחריהם ויאמרו לא כן וע"כ נאמר דהחולקים יאמרו דמעולם לא נתקנה תקנה זאת כי לא נכונה היא וה"נ דכוותי', ובזה מתבאר מ"ש רש"י שם מ"ט ד"ה הלכתא כוותי' וכו' אדר' אילעאי קאי ולכאורה שפת יתר הוא אלא כוונת רש"י בזה להורות דלא היו שואלים אם הלכה כמתקני התקנה באושא אם לא דזיל קרי בי' רב דודאי אין לחלוק על מה שתקנו הסנהדרין באושא, רק השאלה היתה אם הלכה כר' אילעאי דאמר מתקנת אושא היא הא מלתא דהכותב נכסיו לבניו וכו' או דלמא מעולם לא הי' תקנה כזאת באושא ואין הלכה כר' אילעאי, וכן מורה לשון התלמודא הלכתא כוותי' ואי על מתקני התקנה קאי ה"ל לתלמודא למימר הלכתא כוותייהו לשון רבים ואם על התקנה קאי הי' לו לומר כוותה בלשון נקיבה לכן פירש"י דקאי על ר' אילעאי הא דקאמר הלכתא כוותי', עכ"פ מבואר דגם בזה תפול המחלוקת במציאת התקנה שלא היתה תקנת אושא גלוי' ונודעת בבהמ"ד וה"נ בנדון דידן הוכיח ר' ירמי' דמאן דשמע מתקנת אושא שלא לנדות ת"ח שסרח בדותא היא דלא נתקנה מעולם.

אפס לפי האמור דר"י ס"ל דגם בעונש נידוי איכא נשיאת פנים אם אין הכל שווין תקשי לדידי' מהא דאר"י ח"ו שעקביא נתנדה וכו' דמאי בכך כיון שעבר עבירה שחייב עלי' נידוי אין אנו משגיחין על העובר ואם כגובה ארזים גבהו במעלה במה נחשב הוא ולא ינקה מעונש נידוי ככל אדם, ואפשר לומר דר' ירמי' מפרש דברי ר"י אם כפי ביאור הגאון בעל תי"ט ואם כפי אשר בארנו בס"ד לקמן בהל' חובל ומזיק פ"ג, גם י"ל דס"ל לר"י דכוונת ר"י באמת היא כקושיתו נהי שעקביא וסייעתו קודם תקנת אושא היו וכל אפי שווין בדין הנדוי מ"מ הי' להם להוציא את עקביא מן הכלל לאשר הי' מיוחד ונבדל בג' כתרים בחכמה ויראה וענוה וליכא משא פנים בדבר דהא נשמע מתקנת אושא דאין משא פנים בדין נידוי דר' יהודה הי' זמן רב אחר ר"ג דיבנה וכבר נודעה התקנה, והוא דשייל ר' ירמי' מדוע באמת פליג הת"ק על ר"י הא שפיר קאמר ר"י וע"כ נאמר דס"ל להת"ק דמעולם לא נתקנה התקנה באושא ואין הבדל באישים וכולם שווין בדין נידוי ובזה פליגי ת"ק ור"י באמתת התקנה והלכה כת"ק נגד ר' יהודה כמ"ש כל פסקי ההלכות ואין שומעין לתקנת אושא דלעולם לא נתקנה כדעת הת"ק ומה ששמעת דתקנת אושא היא דברי יחיד הן והוא ר"י שאמר ח"ו שעקביא נתנדה.

והנה בתלמודא דידן לא פריך על מאמר ר"ל לא במ"ק ולא במסכת מנחות ממתני' דעדיות דנידו לעקביא כי היכי דשאיל ר' ירמי' בירושלמי והטעם דס"ל לתלמודא דידן דזהו שאמר ר' יהודה ח"ו שעקביא נתנדה דמתקנת אושא שמעינן דראו חכמים לחלק בדין הנדוי אם גדול ואם קטן הוא ולכן אף קודם תקנת אושא אין ראוי להחכמים החולקים על עקביא להשוות דינו לדין כל אדם כי אדם כמוהו אחד מאלף נמצא, ולא שייך להקשות מ"ט דת"ק דחולק על ר"י די"ל לדעת הת"ק כיון דקודם תקנת אושא לא חלקו במדרגת העובר לכן לא נשאו פני עקביא דפגע בכבודן של שמעי' ואבטליון שהם רבים וגם תפארת הנשיא תעטרם וגם כבוד הנשיא הוא כבוד כל ישראל ולכן שפיר עביד רבינו דלא חש לשאלת ר' ירמי' בירושלמי ממתני' דעדיות משום דתלמודא דידן לא חש לה כאמור, ועיין מ"ש הרב במשנה למלך דתקנת אושא לא היתה אלא לנפש כי תחטא בעשותה אחת מהמצות אשר לא תעשינה אבל על מבזה ת"ח לא נתקנה דמאי חזית דכבוד התורה דהמבזה עדיף לבלתי הענישו בנידוי דלמא כבוד התורה דהמבוזה עדיף ולא ינקה המבזה מעונש נדוי וכתב דזה הי' כוונת ר' ירמי' בירושלמי שרוצה להוכיח ממתני' דעדיות החילוק האמור ובעבור זה הי' רוצה לנדות את ר' יעקב בר בון, ואעפ"י שהרב מ"ל גופא חזר מדבריו והעלה דליתא להך חילוקא דלא פלוג עשו חכמים בתקנתן שאין לנדות זקן שסרח כי היכי שלא תתבטל תקנתם ועשו חיזוק לדבריהם דבכל חטא ועון אפילו מבזה ת"ח ג"כ לא תחול עליו הנדוי, היינו בתר שתקנו באושא אבל בזמן עקביא דעדיין לא היתה תקנה רק דמצד הסברא ושקול הדעת הי' להם לחוש לכבודו של עקביא, רק כיון שפגע בכבוד שמעי' ואבטליון מסתבר לומר כחילוקו של המשנה למלך דגבי מבזה ת"ח אין רואין על המבזה גם אם הוא זקן שקנה חכמה דמאי חזית וכו' כדאמרן, ולחוש לביטול התקנה לא שייך בזמן עקביא שעדיין לא נתקנה התקנה.

ורעיוני העירו אותי על ישוב אחר בדברי רבינו דלא חש להשיב על שאלת ר"י בירושלמי ממתני' דעדיות דשאני התם שהי' הדבר נוגע לכבוד שמעי' ואבטליון אשר התהלכו כבר בארצות החיים וצריכין אנו לחוש טפי לכבודם מעל כבוד עקביא דגדולים צדיקים במיתתן אשר במקום קדוש יתהלכו ואע"ג דלאחר תקנת אושא אין לחלק בכך משום לא פלוג כדברי המ"ל מיהו קודם התקנה שאמרנו דמשיקול דעת והסברא הישרה נמי הי' ראוי לעבור על פשע עקביא לבלתי יענש בנדוי כשאר ההמון בזה שפיר יש לחלק בין מבזה ת"ח אשר עודנו חי לבין מבזה ת"ח אשר כבר הלך למנוחות, אולם ראיתי למרן בפרק הקודם הלכה י"ב כתב בשם הריב"ש להפך דגדול עון המבזה ת"ח אשר עומד עמנו פה חי על פני האדמה מאת אשר איננו פה ושבק חיים לכל חי והנה בטלה דעתי העני' נגד דעת קדושים האלה, ואדרבה יש אתי בס"ד להביא ראיי' לדעת הריב"ש מדברי הירושלמי דשביעית פ"ו דמייתי התם כתיב ויעשו כל הקהל השבים מן השבי וגו' כי לא עשו כן מימי יהושע בן נון וגו' ולמה יושע חסר ה"א ר' הלל בריה דר' שמואל בר נחמן פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו, הרי מבואר דחוששין יותר לכבוד צדיק אשר עודנו חי אתנו מאשר נחוש לכבוד צדיק אשר לקח אותו אלדים.

(ה)

וראיתי דבר מתמי' מאד בדברי הרב מ"ל שכתב וההיא דר"א בן הורקנס שהכריע את כל חכמי ישראל שברכוהו בשביל שפקפק בנט"י וכו' כל הרואה זאת ישתומם אי' איפא מצא כי ר"א בן הורקנס הוא ר"א הגדול פקפק בנט"י חלילה לו אלא אלעזר בן חנוך הוא שהי' מפקפק כמבואר בעדיות פ"ה, ויש גורסין שם אלעזר בן הגר עיין ירושלמי דמסכת מועד קטן פ"ג הלכה א', ומה שבירכוהו לר"א בן הורקנס הלא מפורש באר היטב במסכת ב"מ בתנור של עכנאי ועיקר קושיתו מההיא דר"א וגם היא קו' מרן בשם הרמ"ך אחרי נטילת הרשות מכבוד תורתם אמינא דאין לה מקום כלל דמי הגיד לנו דבזמן מחלוקת ר"א וחביריו כבר נתקנה תקנת אושא דהרי ר"א הגדול הי' בימי ר"ג דיבנה אבי אביו של רבינו הקדוש והוא הי' יושב עם הסנהדרין באושא ואח"כ גלו משם ליבנה ושוב גלו משם לאושא עיין רש"י בר"ה ל"א וא"כ י"ל בימי ר"א וסייעתו עדיין לא נתקנה התקנה רק זמן מה אחרי שברכוהו לר"א הגדול תקנו שאין לנדות עוד לזקן, ותקנה זאת לא הועילה להתיר הנדוי של ר"א דחששו יותר שלא ירבו מחלוקת בישראל, ואולי לא נתקנה עד אחרי שראו מה שעלתה בידם ע"י שברכוהו לר"א דמת ר"ג הנשיא ע"י כן כדאי' בב"מ נ"ט ועוד הרבה בטול תורה דנמנעו התלמידים ללמוד אצלו כמבואר בסנהדרין ס"ח לזה ראו כי טוב הוא שלא לנדות לזקן קנה חכמה, ואפשר בימי רבן שמעון בנו של ר"ג דיבנה אביו של רבינו הקדוש שהי' יושב באושא ואז תקנו באושא תקנות הרבה.

ז

ויש להתלמיד להתיר נידוי. ותמה מרן בשם הרמ"ך למה לא הזכיר רבינו דלאפיקורתא אינו יכול להתיר הנדוי עד שיעברו ל' יום מזמן הנדוי ונדחק מרן ליישבו ולענ"ד נראה דט"ס יש כאן דקו' הרמ"ך מקומה על מ"ש רבינו לקמן הלכה י"ג אין בין נידוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחת כשיחזור המנודה למוטב וע"ז תסוב השגת הרמ"ך, והנה גם הגהמ"יי השיג על רבינו שלא מחלק בין נידוהו בשביל ממון ובין נידוהו בשביל אפיקורתא דאין מתירין עד שיעברו ל' יום כדאי' במ"ק ט"ז ההיא טבחא דאיתפקר ברב טובי' בר מתנא אימנו עליו אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסי' לבעל דינו אמר אביי היכי ליעביד וכו' א"ל הני מילי לממונא אבל לאפיקורתא עד דחיילי שמתא עליו תלתין יומין, וכן הקשה הר"ן בפירושו לנדרים ז' ב' ד"ה וש"מ אין בין נידוי להפרה וכו', גם על מ"ש רבינו לקמן הלכה י"ג כשיחזיר המנודה למוטב לא העיר מרן מקורו בתלמודא אי' מקומו רק כתב דזה פשוט וכאלו מלבו ענה רבינו דבר זה ואין זה דרכו בקדש אלא בדבר שהוציא משקול דעתו הוא כותב "ויראה לי",לפיכך אומר אני בעניי כי כל דברי רבינו אמת וצדק הן ונובעים ממקור חיים בירושלמי דמ"ק פ"ג הלכה א' דמייתי שם ביומי דר' זעירא היו מרחקין ומקרבין, פי' שהיו מתירין מיד הנידוי כשחזר המנודה למוטב, אמר ר' אילא השתא מרחקין והשתא מקרבין, פי' בתמי' דהא בעינן שתחול השמתא ל' יום אמר ר' יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהא מקרבין אותו, דהיינו כשחוזר למוטב, הרי מבואר דמצד עיקר הדין אין להתיר השמתא עד אחר ל' יום אפי' אם חזר למוטב כקו' ר' אילא רק מתקנת חכמים שחזרו ונמנו אם המתנדה מתחרט על רעתו ושב בכל לבו מתירין את הנדוי מיד כדאמר ר' יוסי, ועיין ברא"ש פרק אלו מגלחין סי' ח' מ"ש בשם הראב"ד ביאור דברי הירושלמי, ואין פירושו מתנגד למ"ש פה המתבאר בירושלמי ולפיכך לא השיג הראב"ד לקמן בהלכה י"ג על דברי רבינו ושתיקת איש ריבו כהודאה דמיא, ועיין בב"י בי"ד סי' של"ד ד"ה ואעפ"י שאסור לאכול ולשתות עם המנודה וכו', ומבואר ג"כ מהירושלמי האמור דאפילו באפיקרתא נמי אם חזר המנודה למוטב מתירין לו מיד דא"ל דעובדא דירושלמי איירי שהי' מנדין בשביל ממון, דא"כ לא הי' צריך ר"י לומר חזרו ונמנו דהרי מעיקר הדין הוא טוט אסר וטוט שרי כדאמר שמואל אלא איירי אפילו אם נידו בשביל אפקורתא דמצד עיקר הדין אין להתיר עד שיעברו על המנודה ל' יום מ"מ חזרו ונמנו חכמי הזמן והמקום ואמרו דמתירין מיד אם חזר למוטב, ויש כח ביד החכמים כפי ראות עיניהם הטובה להקל במה שהחמירו הראשונים כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד, והנה שמעית מיני' דהירושלמי ב' דברים האחד אע"ג דמעיקר הדין אם נידו בשביל אפקורתא אין מתירין עד אחר ל' מ"מ ב"ד של אחרונים חזרו ונמנו להקל על המנודה הרחוק ולקרבו מיד, הב' דבעינן שיהא חוזר למוטב ושב ומתחרט בכל לבו זה הוא התנאי המיוחד אל התקנה האחרונה.

ומעתה נפלו כל הקושיות הנזכרות על רבינו ושפתי צדיק ידעון רצון דעת בעלי התלמודא דמש"ה לא מחלק בענין הנידוי אם הוא בשביל ממון או בשביל אפקרותא דהא לפי תקנת חכמים אחרונים כל אפי שווין דחזרו ונמנו אפילו באפקרותא מרחקין ומקרבין מיד אם המנודה חזר למוטב, ומשמואל דמחלק בין ממון לאפקרותא אין להקשו' דהוא הי' קודם ר' זעירא האמור ועדיין לא חזרו ונמנו החכמים אחרונים בדבר הזה להקל על המנודה בשביל אפקרותא, כי נראה דבימי ר' זעירא תקנו דבר זה אבל בזמן שמואל הי' נוהגים עפ"י עיקר הדין, אולם רבינו כתב הדברים כפי מה שהם עתה לאחר התקנה דחזרו ונמנו להקל על המנודה כי מה דהוי הוי ולא העלה רבינו בחבורו מאומה מהדברים אשר נהגו מקדם ולא ינהגו עוד לעולם, גם מעובדא דאביי האמור במ"ק לק"מ על רבינו אע"ג דאביי ורבא בימי ר' זירא היו, ולדעת ס' יוחסין היינו ר' זירא בתלמודא דידן והיינו ר' זעירא בירושלמי, וכוונתו דרבי זעירא איננו זעירא הנזכר פעמים הרבה בתלמודא דהוא אינו מוסמך ולאו ר' זירא דתלמודא דידן הוא, מ"מ אפשר לומר או דהתקנה דאמר ר' זעירא בירושלמי לא נתקנה אלא בסוף ימיו וכבר היו בארץ החיים אביי ורבא, או דאביי לא ידע עדיין בשעת המעשה דההיא טבחא מהתקנה שתקנו חכמים אחרונים חכמי זמנו ולא נתפשטה עדיין בבבל ובמקומו של אביי ורבא עד לאחר כן, ותדע דר' אילא שהי' בח"י ואפ"ה לא הי' יודע מהתקנה עד שהשיב לו ר' יוסי דחזרו ונמנו להקל להתיר מיד ורבא לא נזכר במ"ק אלא בשעת השמתא וכשרצה אביי להתיר לא נזכר כלל מרבא או שלא הי' שם ואפשר דידע מהך תקנה ואלו הי' שם הי' מתירו מיד, וא"כ ראוי לפסוק כהירושלמי אם לא נמצא התנגדות לדבריו בתלמודא דידן ועוד דר' יוסי העיד דכן חזרו ונמנו ומעשה רב ואביי הוא דלא שמע התקנה ואלו שמעה ס"ל וקבלה וא"ש, שוב ראיתי להרב בעל קרבן העדה במ"ק בתוספותיו על הירושלמי הציץ מבין החרכים על דברי רבינו וכתב קצת קרוב לדברינו פה רק צריכין תקון, ומתוך האמור מתישבים היטב דברי התו' ביבמות כ"ב ד"ה כשעשה תשובה שכתבו דאם הזכיר ש"ש לבטלה או שעשה דבר שנתחייב עליו נידוי אעפ"י שעשה תשובה לא מיפטר מנדוי, והרב בעל משנה למלך בפרק הקודם הלכה י"ב הוכיח מדבריהם דיש לחלק בין אם מזכיר ש"ש לבטלה ובין מבזה ת"ח אבל לענ"ד אין מדבריהם הכרח כלל דס"ל להתו' דהך ברייתא דפרק הנחנקין נשנית קודם התקנה דחכמים אחרונים שאם חזר למוטב דמתירין לו מיד דלפי התקנה כ"ש אם חזר למוטב קודם שנתנדה דאין מנדין אותו כלל אבל הברייתא נשנית קודם התקנה דאז הדין יקוב שיהא עומד בנדוי תלתין יומין ולא יעבור בהמשך הזמן ההוא השמתא אף אם עשה תשובה אלא ישב בדד וידום בנדויו כל תלתין יומין וסר עונו וחטאתו תכופר.

יג

ואין בין נדוי להפרה כלום וכו'. מה שהעיר הגהמ"יי על רבינו מהסוגיא דמ"ק וכן מה שהשיג הרמ"ך הביאו מרן בהלכה ז' וכן מה שתמה הר"ן בנדרים ז' ב' ד"ה וש"מ אין בין נידוי להפרה מכל ההערות האלה הצלתי בס"ד את רבינו וביארתי לעיל בהלכה ז' דבריו כי לא נמצא בהם עולה ובצדק כל אמרי פיו.

וכן הי' דרך חסידים הראשונים שומעין חרפתן ואינם משיבין וכו'. כתב הסמ"ג בחלק הלאווין מנין י"ב כל הנוטר לא' מישראל וכו' מפורש במסכת יומא, עוד אמרו שם כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו ת"ח וכו' ומסיק דת"ח צריך שיהי' עלוב ולא עולב דנקט לי' בלבי' וכי מפייסין אותו מפייס וכתב הר"מ דהתם מיירי בת"ח שביזו אותו בפרהסיא שאסור לו למחול וכו' ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חבריהם וכו' מדת חסידות הוא להעביר על מדותיו וכו' וכן דוד מתפאר בעצמו ואמר אם גמלתי שולמי רע וגו' ואיש חסיד הי' אומר כל אימת דהוי סליק לפורי' שרי ומחול לכל מאן דמצער לי, והקשה הגאון מהרש"ל בביאוריו דהא האי חסידא ודאי ת"ח הוי דכל היכי דקאמר מעשה בחסיד אחד הוא ר' יהודה בן אילעי או ר' יהודה בן בבא, וכן דוד ת"ח מובהק הוי ולמה לא הי' מתנקם כשחרפוהו אויביו ומצערים אותו, ואפשר דמלך בפרהסיא דינו כמו ת"ח שלא בפרהסיא דהכל יודעין כי המלך פורץ גדר ומי יאמר לו מה תעשה רק משום חסידות הוא מונע עצמו ולית בי' משום בזיון התורה וכו', ואחרי העתרת המחילה הראוי' לכבודו אמינא כי אין דבריו מוחוורין כלל דהא אמרינן בקדושין ל"ב מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ועאכ"ו לענין בזיון דהוא חמור טפי מהעדר כבוד, ומלבד דכל משכיל יבין מדעתו אמתת הסברא הזאת הנה מקום אתי להביא ראיה ברורה מהא דאמרינן התם הרב והאב שמחלו על כבודם כבודם מחול וא"צ לכבדם ואפ"ה לבזותם אסור ואפילו קצת הידור צריך לעשות נגדם דבהעדר כבוד לגמרי איכא בזיון כמבואר לעיל פ"ה ובי"ד סי' רמ"ב וכ"כ מרן פה בשם תשו' הריב"ש סי' ר"כ, וא"כ הוא באביו ורבו ק"ו במלך דהא כבוד המלך עדיף טפי דהוא אינו יכול למחול על כבודו משא"כ הרב והאב, ועיין בתו' דסנהדרין י"ט בד"ה ינאי המלך עמוד וכו' וא"כ בזיונו של מלך ודאי לא ניתן למחול, אולם לדעתי העני' הדבר ברור דהא דאמרינן דאין המלך יכול למחול על כבודו ובזיונו היינו בפרהסיא דוקא משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אבל בצנעה ליכא משום פגם בכבוד המלכות דאין רואה ולא יוודע מאומה מה מעשיהם במחשך ושפיר יכול המלך למחול על כבודו ועל בזיונו, וכן מחלק התלמודא בכתובות ק"ג בין בצנעה ובין בפרהסיא לענין לכבדו ביהושפט מלך יהודה, וכן פסק רבינו בהלכות מלכים פ"ב וא"כ מה שאמר המשורר אם גמלתי שולמי רע על אותן שחירפו אותו בצנעה אמרו דבכה"ג ס"ל להמהרש"ל דאפילו מלך יכול למחול על כבודו ועל בזיונו, אפס מלשון המהרש"ל נראה דמפרש הקרא דרך כלל שלא גמל לשום אדם רע והיינו דשייל דהיו טובא שחרפוהו בפרהסיא ואפ"ה אמר שלא שלם גמול רע ומשמע לשום אדם והרי בפרהסיא ודאי אין המלך יכול למחול על כבודו וכ"ש על בזיונו, ומאי דאסבר לן הגאון משום דהמלך הוא תקיף ומושל יש להקהות בזה דממשלת המלך ותקפו הוא ע"י עמו ואנשי מלחמתו והם לו עזר מצריו להכניע רבים תחתיו ואם ריב ומדון בין העם ומתלוננים באמרם ננתקה מוסרות המושל מעלינו ונשליכה ממנו עבותימו ונקלה הוא לעיני ההמון הסכלים, מי יקום לו עם מרעים ללחום עמהם, כי נבער העם מדעת ובחמה שפוכה יתקצפו במלכם להוריד לארץ כבודו ומי יהי' בעזרו וכי תושיע לו ימינו לבד נגד רבים הקמים עליו ויחוגו וינועו כשכור והוא לבדו כשה בין זאבי ערב הטורפים ואין מידם מציל לכן צריך המלך לנהוג עצמו על האופן שתהא אימתו מוטלת על כל העם ויראו מפניו ואליו תכרע כל ברך.

אמנם מ"ש מהרש"ל דכל סתם חסיד הוא או ר' יהודה בר אילעי או ר' יהודה בן בבא, הנה אמת ונכון הוא דכל היכי דאמרינן בתלמודא מעשה בחסיד אחד כדאי' ב"ק ק"ג ובתמורה ט"ו אבל בסתם חסיד שהזכיר הסמ"ג וכן מ"ש רבינו דרך חסידים הראשונים שומעין חרפתן כוונתם על כל תמימי דרך המתנהגים לפנים משורת הדין בעשיית הטוב והישר, ויש לי להביא ראיי' שאין עליו תשובה דאין כוונת הסמ"ג במאי שהזכיר החסיד על ר"י בן אילעי או ר"י בן בבא, דשם החסיד שאמר דבר זה שהביא הסמ"ג משמו, והוא שאמר כל אימת דהוי סליק לפוריא שרי ומחול וכו', מבואר במסכת מגילה כ"ח דהוא מר זוטרא חסידא, וכן מבואר שם דר' נחוניא בן הקנה התנהג כן דאמר מימי לא עלתה קללת חבירי על מטתי והענין אחד עם מה שאמר מר זוטרא חסידא ולכן הסמ"ג שהביא מאמר דכל אימת דהוי סליק לפוריא וכו' כתב האי חסידא לשון יחיד דמר זוטרא הוא דאמר כן ורבינו שלא הביא הדברים כהווייתן בלשון מר זוטרא כתב דרך חסידים הראשונים וכו' לשון רבים וכוונתו על שני אלה מר זוטרא חסידא ור' נחוניא בן הקנה וכן שאר חכמי ישראל הרבה דבלי ספק נהגו במדה זאת, האמנם בגי' התלמודא שלפנינו לא נאמר מלת חסידא אלא כי הא דמר זוטרא כי הוי סליק לפוריא מלבד די"ל דהסמ"ג מתארו בשם חסידא ממעלותיו הנשגבות ומדותיו היקרות אף זו הר"ן בפ"ק דר"ה במאמר רבא שם כל המעביר על מדותיו וכו' הביא הנוסחא בגמרא דמגילה מר זוטרא חסידא,וכ"ה בגי' מרן פה ובי"ד סי' של"ד, וזמנין טובא מצינו דמכנה התלמודא למר זוטרא בתואר חסיד עיין מ"ק י"ז ובנדרים ז' ובמס' ב"מ כ"ד ובסנהדרין ז', וא"כ גם אם נדחק לומר דתרי מר זוטרא הוי (מה שלענ"ד אינו נראה אמיתית) מסתמא בעל המאמר דמסכת מגילה הוי מר זוטרא חסידא שהתנהג במדה מעולה ויקרה כזאת לפנים מש"ה לכן דברי הגאון צ"ע.

ובעיקר קושיתו דלא הי' רשאי למחול על קלונו כיון שהי' בפרהסיא, יסלח לי האדון מהרש"ל באמרי כי אשתמיטתי' לי' לפי שעה מ"ש הר"ן בפ"ק דר"ה במאמר הנזכר ממה שאמר מר זוטרא חסידא כי הוי סליק לפוריא יצא לו לרבינו לחלק בין אם ביזוהו בפרהסיא לבין אם ביזוהו בצנעה, היות לכאורה סותרים אהדדי מאמר מר זוטרא במגילה עם מה דאמרינן ביומא כ"ג כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו', וניחא לי' לרבינו לחלק דביומא איירי שהי' לו לת"ח קלון מזולתו בפרהסיא אסור לו למחול אלא מפני כבוד התורה הוא צריך להיות נוקם ונוטר כנחש, ומאמר מר זוטרא הוי במי שעשה לו קלון בצנעה במקום אין רואה (ועוד מחלק הר"ן בין בזיון למצער דבזיון גרע טפי ואינו יכול למחול) וכן מרן מחלק כן מדעת עצמו ולא הזכיר האדון כי הן הן הדברים הנכתבים בספר הר"ן ואולי משגה הוא לפי שעה, אבל בספרו הארוך בי"ד סי' של"ד הובאו ביתה יוסף דברי אדונינו הר"ן, ומעתה חלפה ועברה קושית הגאון מהרש"ל, אמנם יש לגמגם לפי תי' הר"ן דמר זוטרא איירי בצנעה דהא קאמר שרי ומחול לכל מאן דמצער לי ומלת "לכל" הוראתו כוללת ומשמע אף אותן שחרפוהו וגדפוהו בפרהסיא ולאלה אינו רשאי למחול מפני כבוד התורה, ולומר דכוונת ומחשבת מר זוטרא היתה רק על אותן שבזוהו בסתר דחוק הוא דא"כ לא בטא בשפתיו מה שגמר בלבו, ואולי בעבור זה אין דעת מהרש"ל נוחה בתי' הר"ן דמאמר מר זוטרא אינו מורה על זה אבל עכ"ז הי' לו עכ"פ להביא דברי הר"ן ולהקהות בו מה שיש לגמגם בדבריו, וחלקי אמרה נפשי להצדיק דברי הר"ן ומרן פה, דהנה במבזה ת"ח בפרהסיא ישנן ב' דברים לגריעותא הא' מה שנוגע לכבוד התורה שהיא מושפלת בעיני הרואים כי זה האיש העיז פניו נגד הת"ח והוא כאלם לא יפתח פיו לנקום נקם ממנו אלא שומע חרפתו ואינו משיב ויאמרו דלת העם אין נחת רוח בתורה וכמ"ש רש"י במגילה אהא דאמרו שם כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כה"ג ע"ה וכו' שהרואה ת"ח שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה והוא בכלל משניאי שגורמין לבני אדם לשנוא התורה, ודבר זה לא יפול עליו לשון צער דצער ענינו הוא דבר המכאיב את הגוף אלא זה שמו בזיון שמעורר יגון בלב הת"ח ע"י שרואה כי במה נחשב הוא תורת ה' בעיני המבזה, וענין השני הוא הצער דאפילו לא ביזה את הת"ח אלא בסתר כי אין שם איש זולתו מ"מ מגיע לת"ח המבוזה צער בגופו, כדאי' בב"ק צ"ב דיש הבדל בין בשת לצער, ופירש"י דהצער הוא שדואג על בשתו והוא גדול מהבשת וה"נ הבזיון לת"ח גורם התפעלות בנפש המבוזה והוא מכאיב לגופו, ולהיות סבת הצער היא הבזיון לכן על דרך העברה הוא מתואר בשם בזיון.

והיינו דאמר מר זוטרא שרי ומחול לכל מאן דמצער לי שימחול הקב"ה לכל מי שעשה דבר הנוגע לעצמי בין למי שחרפני בסתר דאז אין כאן עון להמחרף אלא אחת מה שגרם התפעלות בנפשי המכאיב גופי, ובין למי ששחק ולעג בי בפרהסיא האמנם החלק מהעון אשר חטא המתואר בשם בזיון מה שהוא נוגע לכבוד התורה אין בידי למחול לו, אבל החלק הזה שיש בעון ההוא המתואר בשם צער שהוא נוגע לי לעצמי זה החלק שרוי ומחול לו וסר עונו, והיינו שדקדק מר זוטרא בלשונו ואמר לכל מאן דמצער לי ולא אמר לכל מאן דמבזה או זולת מהלשונות המורות על עשיית קלון ועיין בר"ן פ"ק דר"ה שהרגיש בזה הדקדוק ולפי האמור דפח"ח ומזוקקים שבעתים.

אולם תי' זה עולה יפה בדברי מר זוטרא חסידא אבל ר' נחוניא בן הקנה דאמר מעולם לא עלתה קללת חבירי על מטתי ולשון קללת אינו סובל הפירוש שאמרנו ותקשי נמי קו' הר"ן ודעמי' דהא אם חרפוהו חביריו בפרהסיא אינו רשאי למחול ועלתה לפעמים קללת חבירו על מטתו לפיכך נראה לענ"ד בישוב קו' הר"ן בפשיטות דר' נחוניא בן הקנה ומר זוטרא חסידא היו נזהרים מאד בתכלית הזהירות שלא יהי' להם דבר עם שום אדם בפרהסיא גם אם היו שומעין חרפתן בסתר אינן משיבין ובזה לא הי' אפשר לשום אדם לבזותם בפרהסיא כי הרחיקו עצמן מאד במקום אשר יש שם רואה מפגע רע ומאדם רע לבלתי תבוא תקלה לזולתן על ידן ורק בסתר הי' אפשר שיקרה כן כי יבוא איש חמה ויעיז פניו נגדם לשפוך בוז על נדיבים ולכן שפיר קאמר ר"נ בן הקנה ומר זוטרא חסידא מעולם לא עלתה קללת חבירי ושרי לי' מארי לכל מאן דמצער, ודע שהריטב"א ביומא שם הובאו דבריו בס' עין יעקב, והמהרש"א בח"א עמדו ג"כ בקו' זאת מסתירת דברי התלמודא אשר העיר עליו הר"ן בפ"ק דר"ה ותמיהני על המהרש"א שלא העלהו על זכרונו בזה ואולי אשתמיט' דברי הר"ן לפי שעה, ובדברי הריטב"א ובמהרש"א יש טעות הדפוס וחלוף המקומות תחת פרק כל כתבי צריך לומר בפרק בני העיר במגילה, גם לשון תיתי לי שהעתיקו ליתא בנוסחתינו.

אבל ת"ח שבזוהו או חרפו אדם בפרהסיא וכו'. עיין מרן והרחבתי הדבור בס"ד בזה לעיל ד"ה וכן הי' דרך חסידים וכו', והרב בלח"מ התעורר לפמ"ש רבינו לחלק בין ביזוהו בצנעה לביזוהו בפרהסיא תקשי מהא דאמרינן ביומא כ"ג וצערא דגופא לא והתניא הנעלבין ואינן עולבין וכו' דנקט לי' בלבי' והאמר רבא כל המעביר על מדותיו וכו' דמפייסו לי' ומפייס ומאי קושיא דלמא רבא מיירי שבזוהו בצנעה לכן ראוי לו לעבור על מדותיו ומה שאמר ר"י דמותר לקחת נקם משום צערא דגופא איירי שבזוהו בפרהסיא ואסור לו למחול לדעת רבינו, והעלו רעיוני בס"ד דבר נכון בישוב זה דיש לדקדק בלישנא דרבא דאמר מעבירין לו על כל פשעיו הי' לו לומר מעבירין לו פשעיו, אולם כוונת רבא לכלול בין הפשעים שעשה בצנעה שאין בהן חילול השם כלל ובין הפשעים שעשה בגלוי שיש בהן חילול השם אפ"ה מעבירים אותן למעביר על מדותיו, דמדה במדה לא בטלה כמו שדרשו רז"ל בפסוק בסאסאה בשלחה תריבנה, וכשם שהוא מוחל לב"א שפשעו נגדו אף הקב"ה מוחל לו על אשר פשע נגדו יתברך, אפס יתכן זה אם האדם מעביר על מדותיו גם נגד מי שפשע בפרהסיא גמול ידו ישלם לו הקב"ה ומוחל ג"כ לו על אשר פשע בגלוי, אבל אי נימא דרבא לא איירי אלא שמעביר על מדותיו נגד מי שפשע בסתר נגדו אליו לבדו הוא נושא עונו, ולא למי שפשע נגדו בגלוי וגלה קלונו ברבים לזה אינו מעביר ונוטר לו עונו, אינו ראוי דהקב"ה יעבור לו על כל פשעיו אפילו מה שפשע נגדו ית' בגלוי ויש בו חילול השם דאין זה מדה במדה, ואם האדם ילוד אשה אינו מעביר על מדותיו נגד מי שחטא נגדו בפרהסיא, גם הוא יתברך לא יתרצה ויתפייס על הפשעים הנגלות לנו ולבנינו, והרי רבא אמר על כל פשעיו לכן הוכרח התלמודא לשנויי דאי פייסי' לי' מתפייס, וכן הוא יתברך מתפייס בתחנונים אם ישפוך החוטא לפניו שיחו מעביר לו על כל פשעיו.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.