תומים/חושן משפט/צז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט צז

(א) מצות עשה להלות וכו'. הרשב"א בתשובה נתן טעם למה אין מברכין על מתנות לאביונים והלוואת לאחרים כמו על שארי מצות. ותי' דאין תלוי בידו לבדו דאולי לא ירצה העני ליקח או ללות הימנו ע"כ ודברים אלו סותרים למ"ש הרא"ש בפ"ק דכתובות למה אין מברכין אשר קדשנו וכו' ליקח אשה ותי' דאפשר לקיים פ"ו ע"י פלגש ע"ש דזהו תלי' במחלוקת אי פלגש מותר ולא תי' בפשיטות דאין זה תלוי בבעל לבד דאולי לא תאבה האשה לקחתו. ש"מ דלא ס"ל סברא זו. וצריך לומר לדעת הרא"ש תירוץ אחר כיון שהוא קללה ופורעניות דבברכה נאמר ואתה לא תלוה ואפס לא יהיה בך אביון ועונותיו הטו את אלה אין לברך עליו:

(ב) שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו. מזה משמע דסבירא ליה אפילו לנתח שלא ע"י שליח ב"ד ובחוץ יש לאו וכתב הסמ"ע אע"ג דכתיב לא תבא אל ביתו הרצון רשותו. ובתוס' שם ב"מ דף קי"ג ד"ה אימא כו' משמע דניתח בשוק מהלוה הוא רק מדרבנן וכ"כ הנ"י. וסמ"ע כתב בפרישה דמצא סעד לרבינו הטור מדברי הרמב"ם דכתב עבר ונכנס לביתו או שחטף המשכון בזרוע אינו לוקה דניתק לעשה ומשמע דעל כל הנך בבי קאמר דניתק לעשה הא לולי כן היה לוקה. ודיוק יש לדחות וכמ"ש הפרישה וכן דעת גי"ת דסבירא ליה לרמב"ם כתוס'. אבל נראה דהא שם בב"מ דף קי"ד ע"ב אמרינן שם לאוקמתא דר"ש כך הברייתא המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר ואם לא החזיר חייב בכל השמות הללו. ופירש"י כל השמות הללו השיב תשיבם. ולא תשכב בעבוטו ועד בוא השמש תשיבנו לו ולפי' זה אין ראיה לסתור דברי התוס' אמנם הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה דין ה' מונה שלשה שמות לא תבוא אל ביתו. השב תשיבנו ולא תשכב בעבוטו הרי דמפרש כל שמות אף הך לאו לא תבוא אל ביתו נכלל בו וקאמר אין רשאי למשכנו וע"כ בניתוח דלביתו מה איריא דהוא אין רשאי אפילו בב"ד אסור ומ"מ קאמר דאי לא החזיר דעובר בלאו לא תבוא אל ביתו והדין מוכרח. ונראה הא דרמב"ם מפרש דלא כפירש"י משום דהתום' הקשו בד"ה מחזיר וכו' מהך דתמורה לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך הגמ' מהא דתנן מחזיר הכר בלילה והקשו התו' דלמא איירי דמשכנו בהיתר ע"י שליח ב"ד ותי' דסמיך על ברייתא דלקמן דמתרץ תי' לא ימשכנוואם משכנו מחזיר וכו' וקשיא לרמב"ם דלמא איירי בניתוח מבחוץ וא"כ אין איסור רק מדרבנן לא ימשכנו הא במשכנו מחזיר דבמילתא דרבנן לכ"ע אי עביד מהני. ולכך ס"ל דעובר בכל שמות הללו היינו לא תבוא אל ביתו בכלל כמ"ש וש"מ דאורייתא וא"ש. אך במ"ש הסמ"ע לביתו לאו דוקא טען עליו התי"ט דהא בגמ' אמרינן אפילו נתוחי נמי לא שלא יכנוס לביתו ליטול משכונו משמע דהוא רק גזרה בעלמא ומכ"ש לגי' התוס' שם ד"ה אימא דאמרינן ב"ח ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס לביתו. ונראה לישבו דודאי אם אמרי' דלא כשמואל ושליח ב"ד מותר לכנס לבית. א"כ הא דכתיב יוציא אליך העבוט על מלוה קאי דשליח ב"ד הא מותר אפילו לכנס. וא"כ דבמלוה קאי ע"כ דלביתו פי' בית ממש ולא רשותו כמ"ש הסמ"ע דהא כתיב יוציא אליך עבוט דהיינו ניתוח ולפי' הסמ"ע מה יוציא הא בכ"מ ביתו הוא דביתו היינו רשותו ועכצ"ל דבר תורה מותר לנתח רק מדרבנן אסרו שלא יכנס לבית משא"כ לשמואל דס"ל אפילו שליח ב"ד אסור לכנס לבית והך והאיש וכו' יוציא אליך וכו' קאי על שליח ב"ד דהותר לו לנתח א"כ במלוה שוה לאו בין בחוץ ובין בפנים מלא תבוא אל ביתו דלאו דוקא לגבי מלוה ולגבי מלוה אין הבדל בין בית לשוק דנתוח אצלו אסור. וא"כ לק"מ מגמר' דגמ' קאמר זה בס"ד לדחויי מלתא דשמואל ודלא תסייען ליה א"כ שפיר קאמר דנתוח למלוה רק דרבנן ומשום גזירה אבל לפי דקי"ל כשמואל ד"ת אסור ואין לנו לבדות איסורא דרבנן וא"ש. ואדרבא לשיטת התי"ט דהשיג אסמ"ע ומפרש דאף דאמרינן נתוחי נמי שלא יכנס לביתו זהו טעמו של התורה וירדה התורה לסוף דעתו דאם אתה מתיר לו ניתוח סופו לכנוס לביתו וזה פי' קרא ולא תעשה מעשה שיגרום לך שעי"כ אבוא לביתו וכו' ולא היה להם הגי' גזרה כמ"ש התוס' ולשיטתו קשה דהא בגמ' אמרינן כן לס"ד דליתא לשמואל וא"כ שליח ב"ד אף לביתו נכנס ואם מלוה אף מבחוץ אסור הך קרא והאיש יוציא אליך במה מוקי' בשליח ב"ד מה יוציא הא מותר לכנס ומלוה אפילו בחוץ ד"ת אסור. ודוחק לומר דמיירי קרא כשהלוה נתרצה לו ליתן דאז מותר לו ליקח בחוץ אבל לא לביתו דזה דוחק דאף דצ"ל כן בברייתא השנויא שם ב"ח שבא למשכנו לא ימשכנו בביתו וכו' דאיירי דנתרצה דבנתוח לכ"ע למלוה אסור או ד"ת או דרבנן. מ"מ בתורה זה דוחק ולכן היותר נכון כמ"ש הסמ"ע:

(ג) ואפילו בחוץ וכו'. ודעת הרמב"ם דכלי שיש בו אוכל נפש אפילו בשעת הלואה אסור והראב"ד השיגו ועיין במ"מ ובאמת דבריו צ"ע דלדבריו דקרא לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל אפילו בשעת הלואה נאמר הא דפריך הגמ' לשמואל דס"ל דמלוה אפילו לנתח נתוח אסור ושליח ב"ד אסור לכנס לביתו הא כתב לא יחבול רחים ורכב הא מידי אחרינא חבול ומשני לעבור עליו בשני לאוין וקשה מה קושיא הא איצטרך לבשעת הלואה דמותר למלוה ולשליח לכנוס לביתו וכלי אוכל נפש אסרתו התורה ולכך איצטריך קרא לאוסרו אפילו בשעת הלואה וצ"ע. ומה שנראה או דודאי מטעמא דקרא כי נפש הוא חובל משמע ליה להרמב"ם דמסתברא דאין לחלק בין שעת הלוואה לאחר הלואה וגם כללא הוא כל כמה דנוכל לדרוש קרא ולא נצרך לומר בב' לאוין אמרינן א"כ יותר טוב לומר דקרא אתיא לאסור אף בשעת הלואה משנימא לאחר הלואה לעבור בב' לאוין רק הראב ד כתב דבשעת הלואה הוי כמכרו לו וזהו מסתבר אם במשכן בעת הלואה נקטי' לגוביינא אבל אם לקחו רק לזכרון בעלמא א"כ ליתא לסברת הראב"ד דהא לא נחית לגוביינא כלל. וידוע בב"מ בשמעתא דמלוה על משכון ושבועו' ס"פ שבועת הדיינים דשמואל ס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי משום דס"ל משכון דנקט לגוביינא לקחו וכמ"ש התוס' שבועות דף מ"ד ומאן דלא ס"ל כשמואל משום דלזכרון דברים בעלמא נקטו וא"כ לשמואל מסתבר דברי הראב"ד וא"ש דגמ' פריך כן לשמואל דשמואל ס"ל בעת הלואה לגוביינא נקטו עד דקיי"ל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי א"כ ברור דהוי כמוכרו לו ואין זה למשכון בעלמא ול"ל על בשעת הלואה והוצרך הגמ' לדחוק לעבור בב' לאוין אבל לפי דקי"ל דלא כשמואל כמו שפסק הרמב"ם ופסק ש"ש מטעם פרוטה דר"י אבל לזכרון דברים בעלמא נקטי' א"כ אין כאן מקום לחלק ויותר מסתבר לומר דמיירי בעת הלואה משנימא לעבור בב' לאוין וא"ש ולק"מ. או די"ל דודאי כבר כתבנו דמסברא אין לחלק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה דהא נפש חובל ומ"ש הראב"ד דהוי כמוכרו לו הא אין קונה אותו והגוף שייך ללוה בכל אופן רק משועבד לו וצריך לומר מ"ש מכיר' ומ"ש שעבוד' כיון דגוף המשכון משועבד לו אין הבדל בינו לבין מכירה וכן נראה מתו' בכמה דוכתי דשוה שעבוד למכירה. אך אם אמרינן שעבודא דאורייתא וכשמלוה לו מעות כל נכסיו בין מקרקע ובין מטלטלין משועבדים לו בשעבוד גמור וכדעת הרמב"ן לקמן בתשובה הובא בב"י סימן ק"ד דד"ת שעבודא דאורייתא שוה מטלטלין לקרקע ועיקר ש"ד ילפינן דכתיב יוציא אליך העבוט והאי במטלטלין כתיב וא"כ אף בשלא שעת הלואתו הא לוקח שעבודו דמשתעבד לו תיכף בעת הלואה ולא ידעתי הבדל בין שעת הלואה לאחר הלואה הא ג"כ לוקח שעבודו דשעבד לו הלוה מתמול שלשם. ואין כאן חילוק כלל אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וא"כ לא נשתעבדו כלל נכסי לוה משא"כ משכון דמסר לו בעת הלואה ודאי חל שעבודו עליו ופשיטא דיש הבדל כטענת הראב"ד וא"כ א"ש דכל הקושיא בגמרא לשמואל ושמואל ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולכך לדידיה לא איירי קרא רק שלא בשעת הלואתו דאין לדמותו זה לזה כלל וא"כ שפיר קשה מהך דלא יחבול וכו' אבל לפי' דקיי"ל שעבודא דאורייתא אין הבדל דהיינו משכן בשעת הלואתו דהא בשעת הלואה נשתעבדו לו וכל היכי דאיתא ממושכן לו דמ"ש. ואם אסרה התורה בזה אף בזה אסרה וא"ש ודוק. ובהך ניחא מ"ש הג"ת ברמב"ם דכתב בחובל כלי אלמנה או כלי אוכל נפש דאם נשרף ולא החזירו דלוקה ולא כתב דלוקה שמונים כתי' הגמרא לעבור עליו בשני לאוין דלפי מ"ש א"צ לתרי לאוין רק קרא אתא לאסור אפילו בשעת הלואה אבל לא להרבות במלקות שלא בשעת הלואה וא"ש ודוק. ויש קצת און לדברי הרמב"ם הא דקאמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזי פי' רש"י קתא בית יד של מגל ויש להבין למה לא אמר שמואל בפשוט אבד מגלא אבד אלפא זוזי ולמה אמר בית יד של מגל והלא דבר הוא אבל לרמב"ם ניחא דמגל עשוי לאוכל נפש כמו מספריים שגוזזים בו הירק ואם כן אסור למשכנו ולכך נקט שמואל בלשונו קתא דמגלא דהוא רק משמש לכלי אוכל נפש ומותר ואגב אורחיה דינא קמשמע לן וכל דבריהם צריכין לימוד ומדוקדק לדינא וק"ל. אמנם רוב מחברים ובכללן הטור ונמשך אחריהם רבינו המחבר לא הסכימו בזה להרמב"ם ודעתם בשעת הלואה ואפילו אחר כך כל שהלוה נותן ברצון ואין נתוח בזרוע הכל מותר. איברא דליקח בזרוע ע"י שליח בית דין אפי' בחוץ דברים שעושים בו אוכל נפש אסור. כמ"ש הטור והש"ע להדיא ולכאורה גם זה נגד הגמרא הנ"ל דפריך לשמואל לא יחבול רחי' ורכב הא אחריניחובל ולדבריהם מה קושי' הא בא לאסור אפילו על ידי שליח ב"ד לנתח בחוץ מה שמותר בשארי דברים ורש"י כתב להדיא דהני משמע בתוך הבית ואם כן אין כאן ראיה ומשמעות לאסור בחוץ. ואמת לפי דברי הטור וכמ"ש הסמ"ע דסבירא ליה לביתו לאו דוקא ופי' לרשותו ואפילו בחוץ אסור ד"ת שפיר פריך הגמ' ול"ל דקאי על שליח ב"ד דשליח ב"ד בהך קרא לא יחבול רכב ורחים מאן דכר שמי' הא לאו בהאי עני' והאיש אשר אתה נושה בו כתיב. ואם כן לא יתכן דשם מיירי בשליח בית דין ואמת דיש אפשרות לומר דלשליח בית דין מותר רק כיון דלא מפרש ביה היתר גם כן מהכ"ת נתיר וזה דוחק. ואפשר דנמשך אחרי דברי תוס' שם דף קט"ו דבור המתחיל אלמנה וכו' דכתבו דודאי נראה דעיקר קרא לא אתא בשביל לחייב שני לאוין רק לאסור הניתוח מה דשרי בשאר כלים רק דקשי' למה הוציאו התורה בלשון חבלה דמשמע בבית וע"ז קאמר לעבור בשני לאוין. וא"ש דאף שליח ב"ד אסור בבית ואם כן אלו לאסור שליח ב"ד קאתא לא הוה ליה לומר בלשון חבלה אלא לעבור בב' לאוין. והנ"י כתב בשם תוס' והרא"ש דאם אין ענין לחבלה האסור תנהו לחבלה המותר במקום אחר ע"ש וכבר הקשה הג"ת בדף ה' ע"ז מגמ' הנ"ל דמוקי ליה בתרי לאוין ואמת כי באסיפת זקנים משמע דהני תרי לישנא אם אין וכו' ודברי התוס' מדאפקא בלשון חבלה הכל חד הוא אם כי הלשונות מתחלפים. דפתח שם בלשון הנ"י אם אין וכו' וסיים בלשון התוס' מדאפק' בלשון חבלה
ויותר. נראה דסבירא ליה להנ"י ודאי אם אפשר לומר לעבור בשני לאוין לא אמרינן אם אין ענין דזה דוחק וזהו סוגי' בכל הש"ס רק הא כתבו התוס' להדיא בריש פ' א"נ גבי ל"ל לאו דגזל ודרבי' ע"ש דהיכי דניתק לעשה ולא שייך ביה מלקות לא שייך לעבור בשני לאוין דמה נ"מ כיון דל"ל דלוקה שמונים. ואם כן אף בזה לפי הסוגי' דגמ' דמכות דף ט"ו למ"ד קיימו ולא קיימו יש אפשרות למצוא בזה דחובל מלקות אף דניתק לעשה כגון שנשרף באונס אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו א"א דאם שרפו במזיד תשלומין בעי ואם כן סבירא ליה דהא דמשני הגמרא לעבור בב' לאוין היינו למ"ד קיימו ולא קיימו דיש מקום דחייב מלקות בנשרף אם כן חייבה תורה שני לאוין להלקותו שמונים. אבל לפי דקיימא לן כי כן דעת הרבה מחברים כמ"ש בטלו ולא בטלו אם כן ליכא כאן מלקות ול"ל לעבור בשני לאוין וצ"ל אם אין ענין ודוק ועיין מש"ל בזה:

(ד) ואם חבל מחזיר בע"כ. האריך בסמ"ע ובדרישה דפי' בעת הצורך דכיון דסבירא ליה דאין לוקה דהואיל וניתק לעשה ש"מ דהשב תשיבם קאי גם כן עלה כדדרשינן אין לי חבול ברשות שלא ברשות מנין ת"ל תחבול מ"מ ואף אלו בכלל אם כן אין להחזיר רק בעת הצורך דהא כתיב בבוא השמש. וכן מוכח מדברי בעה"ת דהקשה ברמב"ם דס"ל דמחרישה ה"ל כלי אוכל נפש אם כן איך קתני מחרישה כלל ותי' דמיירי בעבר ונטלו הרי להדיא אף דחבל כלי אוכל נפש מ"מ אינו מחזירו אלא ביום ולא בלילה וכיון דדברים מבוארים בבעה"ת א"צ להסמ"ע להאריך בזה כלל ודברי ריב"ש סי' תפ"ח דמשמע תיכף צריך להחזיר ומ"מ כתב דהוה ליה ניתק לעשה צ"ע. אך זהו לדעת הרמב"ם אבל מ"מ לדינא צ"ע כי זהו דעת הרמב"ם דנמשך לשיטתו דס"ל דאם נאבד או נשרף המשכון לוקה אם כן י"ל הא דתנן לוקה ב' וכן דפליגי בו אמוראי לענין מלקות הוא הכל באם נשרף המשכון. אבל לפי דעת הראב"ד ויתר מחברים דסבירא ליה הואיל וחייב בתשלומין במ"ש הראב"ד וכמ"ש הש"ך לעיל סימן ע"ב דבכהאי גוונא דחבל שלא ברשות לכ"ע חייב בתשלומי משכון אם כן אין כאן קיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו כלל ואם כן קשה איך אמרינן בגמרא דלוקה ועכצ"ל כדעת התוס' בד"ה וחייב משום וכו' דהעלו דהאי לאו דלא יחבול רחים וכו' אינו ניתק לעשה כלל והא דא"ל אביי זיל אהדר' משום דה"ל בטעות. ואם כן לדינא יש להחמיר בספק איסור של תורה כזה ולהחזיר תיכף לפי דקיימא לן כרבא דאמר אי עבד לא מהני. ותמהני מסמ"ע איך לא שם זכרון בספר לדעת המחברים והתוס' הנ"ל. וכן המהרש"א בתוס' ד"ה ואת המחרישה כתב דרוב מחברי' ס"ל דלא כתוס' דאף על כלי אוכל נפש נאמר השב תשיבם ולא ידעתי הא לפי סתמא דגמרא דמכות דלא משכחת ליה קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו אם כן מוכח להדיא דלא נאמר עליו השב תשיבם. וכמעט דברי תו' מוכרחים. וכמ"ש התוס' להדיא בדבור וחייב וכו' דלא קאי עליו ואם כן לדינא ודאי יש להחמיר. ומדברי הש"ע והטור בסעיף ו' דכתב ומחזיר אותם בעת מלאכה אין ראייה דיש לומר דמיירי דנטלם ברשות כגון בשעה שאין עסוק במלאכה ולא מיירי כלל מנטלם באיסורא וזהו דעת הרבה מחברים דיכול ליטול שלא בשעת מלאכה וכן משמע בירושלמי. ואם כי גם זה לדינא צ"ע דאף דכתב כן המ"מ וכן דעת הרבה מחברים מ"מ התוס' בד"ה ואת המחריש' דהקשו איך אפשר דנטלו הא הוה ליה כלי אוכל נפש והבעה"ת דתי' דמיירי דעבר ש"מ דלא סבירא ליה הך דינא דאל"כ אין מקום לקושיתם כמ"ש המ"מ באמת דמיירי דנטלו בלילה וכדומה מ"מ י"ל דהטור פסק כזה הואיל בירושלמי מבואר דנוטל המחרישה בלילה ומחזירה ביום אבל אין הכרח דפוסק כרמב"ם דהשב תשיבם קאי על כלי אוכל נפש נמי. ואמת כי יש קושי' בתוס' דס"ל דלא ניתק לעשה אם כן בחובל כלי אוכל נפש. וידע בהו לאביי דאמר אי עבד מהני א"צ להחזיר כלל כמ"ש התוס' להדיא ולרבא צריך להחזיר תיכף דהא לא מהני כלל ואם כן הא דפריך בריש תמורה מה איכא בין אביי ולרבא נימא הך א"ב במה דעסק בו באותו ענין בחבל כלי אוכל נפש או כלי אלמנה לרבא צריך להחזיר תיכף ולאביי אין צריך להחזיר כלל ואין לומר דכי אמרינן דהך השב תשיבם לא קאי לחובל כלי אוכל נפש וכלי אלמנה היינו לפי דקיימא לן כשמואל וקשה קושי' הגמ' מלא יחבול וכו' וצ"ל כתי' הגמ' לעבור בשני לאוין וע"כ צ"ל דלאו ניתק לעשה דאל"כ מה טיבו של שני לאוין כיון דלית ביה מלקות כלל אבל הך סוגי' דתמורה אתי' דלא כשמוא' כמ"ש התוס' בד"ה מחזיר הכר וכו' ואם כן שפיר יש לומר דהשב תשיבם קאי על כל הני ולאו דלא תחבול איצטרך לאסור חבלה בבית המותרת בעלמא לשליח ב"ד וא"כ ליכא למימר שם הך איכא בינייהו. דהא התוס' דייקו כן מהמשנה דקתני עובר בשני שמות דיש בהו מלקות. אם לא שנאמר דהא מילתא דשמואל תנאי היא ואם כן סוגי' דשם אליבא דהך תנא דפליג אדשמואל ופריך שם איך אתי' אליבי' מעשי' בכל יום כמ"ש התוס' אבל משנה דהכא דקתני ב' שמות אתיא כהך תנא דסבירא ליה כשמואל והכי הלכתא ולק"מ ודוחק דהתוס' כתבו להדיא דלא מסתבר כלל דיהיו לאוי' אלו נתיקו לעשה. ואולי יש לומר לגמרא דהא דטרחינן למצוא איכא בינייהו בין רבא לאביי לא ברשיעי עסקינן דעברו במזיד אדברי תורה ולא בזו יחלקו רק מיירי בשוגג או טועה ולכך אמרינן שם נ"מ טובי ברבי' וגזל דטועה דחושב דמותר אבל כאן בטועה אף לאביי צריך למהדר כמו דאמרינן זיל הדרי' ועכצ"ל במזיד ונתכוון לעבור על ד"ת בזה לא רצה הגמרא לומר פלוגתא דאטו ברשיעי. עסקינן. אך לפ"ז גם קושי' רבינו ברוך שם בתמורה לק"מ דהקשה דנימא א"ב אם פדה בכור או מעשר דהא אם פדה בשוגג אף אביי מודה דלא מהני דאלו ידע דהוא אסור לא היה פודה וצ"ל במזיד וברשיעי לא מיירי ולכן קושי' צל"ע. אבל מ"מ לדינא יש להחמיר בכל זה:

(ה) ופרות החורשות וכו'. גם זה צ"ע לדינא להקל כיון דרש"י ורמב"ם וראב"ד סבירא להו דהוי כלי אוכל נפש ור"ת דחולק נראה דעיקר ראיתו כמ"ש התוס' דא"כ למה מחזיר מחרישה ביום כמש"ל אבל לפי מש"ל דס"ל אף בכלי אוכל נפש ניתק לעשה א"כ יש לומר כמ"ש בעה"ת דעבר וחבל ובפרט לפמ"ש דבלילה מותר לחבול כלי מחרישה אם כן ג"כ לק"מ ובירושלמי מבואר להדיא אם כן צ"ע להקל באיסור תורה:

(ו) והיינו דוקא כלי וכו'. עיין מש"ל בזה בסעיף י"ד ע"ש בס"ק י"ב:

(ז) אבל אם משכנו המלוה שאר דברים וכו'. יש להבין מאין הוציא רמ"א דין זה כי מה שנרשם תשובת רשב"א מה שכתב ב"י דכ' דקיימא לן בתמורה לכ"ע אי עבד מהני היינו היכי דהתורה נתקו לעשה השב תשיבם וכן ברי"ו לא כתב רק אי תפס תפס אבל בדברים שאין בהם החזרה אם כן לא קאי עלה השב תשיבם ואם כן הדרן לכללא אי עביד לא מהני. דהא לא שייך עלי' השב תשיבם. ואולי סברת הרשב"א דאם כן לימא איכא בינייהו בדברים שאין צורך להחזירם לרבא צריך להחזיר ולאביי א"צ להחזיר ומדלא משני הכי ש"מ דהכל בכלל אי עביד מהני והיינו כיון דחזינן דהתורה אמרה בדברים שיש בו צורך להחזיר דמהני מעשיו וא"צ להחזיר רק בעת הצורך ש"מ דדעת התורה דבזה יהיו מעשיו קיימים ואם כן מיני' במקום שא"צ להחזיר דגם כן מעשיו קיימים דהא חזינן דגילוי דעת התורה דבזה הלאו מה דעביד יהי' מהני ואם כן בכל דבר בזה הלאו אפילו בדבר שאין בהם צורך החזרה אהני מעשיו:
והנה. ברמב"ם מבואר ג"כ דאין לוקה וע"ז תמה המשנה למלך למה הלא בחבל עשיר למה לא ילקה הא לא ניתק לעשה דאין בו מצות החזרה ול"ל הואיל ולאו ניתק לעשה במצוה שיש בו החזרה אם כן תו ליכא בי' מלקות כלל דנהפוך הוא דרמב"ם כתב יחיד שעושה תמורה לוקה ולא ניתק לעשה דכתיב והי' הוא ותמורתו קודש הואיל וציבור לא ניתק לעשה דציבור הממירים אין תמורת' קודש והרי להיפוך דאם בצד א' לאו לא ניתק לעשה אף בדבר דניתק לעשה לוקה. ובאמת מה שהקשה מעשיר היה מקום ליישב דנראה אם בשעה שחבל היה עשיר ואח"כ נעשה הלוה עני חייב להחזיר סוף כל סוף עכשיו הרי נצרך למשכון והיא שמלתו לעורו במה יכסה וכן לפי דברי ר"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אבל לא עני' דמשיאה שם רע בשכוני' אם היתה בשעת משכון עשירה ואחר כך עני' אין חייב להחזיר דעדיין יש הוצא' שם רע בשכוני' וזהו דברי תוספתא והוא בירושלמי ג"כ רש"א אלמנה עני' אין ממשכנין אבל עשירה ממשכנין ואין מחזירין לה מפני שמשיאה שם רע בשכנותה והדבר תמוה לכאורה בעשירה בלא"ה אין מחזירין כדכתיב ואם עני הוא וכו' ומה צורך טעם שמשיא' שם רע וכו' אבל לפמ"ש ניחא דמיירי אם אחר כך ירדה מנכסים מ"מ אין מחזירין דא"כ חזר הדבר להשיאה שם רע בשכנותיה וזהו כוונתו עשירה ממשכנין ואין מחזירין ר"ל אם העני אחר כך. ולפ"ז לק"מ דאף בעשיר הרי בגדר ניתק לעשה דכל שעה הרי עומד להחזיר קאי אם יעני ואם כן הרי עליו חיוב השבה והרי בכלל ניתק לעשה משא"כ בתמורה בציבור שהמירו שא"א לעול' לבוא לכלל ניתק לעשה דבציבור לעולם אין תמורתו קודש שפיר אמרינן דלא הוי ניתק לעשה ולק"מ. אך אין זה מספיק בחובל דברים שאין בהם תורת תזרה כגון חבל אוכל נפש גופי' ואם כן בהו לא שיך ניתק לעשה ואם כן הקושי' במקומו הוה ליה לרמב"ם לפרש דלוקה בהו עכ"פ. ולכן צריך לומר בקושי' משנה למלך דיש לחלק בין ניתק לעשה לניתק לעשה דודאי ניתק לעשה דהוא ממילא שפיר אמרינן כמו בתמורה לחומרא דהואיל דבציבור ליתא אף ביחיד לוקה ולא קשה איך יתכן לומר לו קום ועשה וילקה דהא אין אנו צריכין למעשהו דממילא הוא ותמורתו קודש וקדשהו שמים. אבל במקום דצריך לומר קום ועשה אם כן א"א לומר דילקה דלא יתכן לומר לו קום ועשה ולהלקותו וע"כ דאין בלאו זה מלקות ואם כן אמרינן להיפוך אף גבי מקום דאין בו קום עשה אין בו מלקות דאין לחלק הלאו לחצאין או כולו מלקות או כולו פטור ולכן כאן היכא דאמרינן קום החזיר אי אפשר להלקותו ואם כן בכל דבריהם אין כאן מלקות אף במקום דלא שייך קום עשה וסברא הלזו לחלק בין ניתק לעשה דתמורה לשאר ניתק לעשה כתבו תוס' חולין דף פ"א ד"ה הנח וכו' דכתבו דהך דתמורה לא הוי ניתק גמור דבלאו מעשיו יהי' הוא ותמורתו קודש ע"ש והדברים נכונים כמ"ש אבל עכ"פ מ"ש דאם העשיר והעני דמחויב להחזיר אמת כמ"ש בירושלמי:

(ח) אלמנה. וכתב הסמ"ע ה"ה גרושה והט"ז הוסיף ה"ה פנויה. ואני אומר אם יוסיפו נחנו להוסיף על מה שכתוב בתורה אין קץ ואף אני אומר באשה שהלך בעלה למד"ה והיא גלמודה אין למשכנה דכ"ש דאתה משיאה שם רע בשכנות' והיא בעולת בעל. אבל ח"ו לשנות קיצו של יו"ד ממה שנאמר בתורה כי העיקר הוא כי אלמנה דמעת' על לחי' בוכה על שברה עד בעו"ה חרבן בית תפארתינו נדמה לה. ועיין ברמב"ן פ' משפטים ואלמנה לא תענון דכתיב דחס התורה על אלמנה וקרוב ה' לנשברי לב ולכך סבירא ליה ת"ק בכל אלמנה אין ממשכנין ור"ש סבירא ליה אם כן אף לא נוריד לנכסים אלא בממון אין לנו לחוס רק שעי"כ משיאה שם רע בשכנות' ובזה תבכה ואל תתן פוגת לדמעי' כי באתה לש"ר ח"ו ובזה מאוד היה התורה חס על צער ויגון אלמנה אבל ח"ו להוסיף ולשנות ומכ"ש בגרושה שהתורה אמרה זה הוציא רשעה מתוך ביתו איך נחוס ור"ש לא הוציא הפסוק ממשמעות רק כתוב בגד אלמנה דמשמע עני' שאין לה כי אם שמלתה לעורה ובאמת דעת ריא"ז דוקא בגדים אין ממשכנין ועכ"פ אין לזוז ממשמעות הפסוק וח"ו להוסיף דבר שלא קבלו חז"ל ודרשו בי"ג מדות המקובלת להם ורוח ה' נוססה בקרבם ועיין ש"ך סק"א:

(ט) שלא בשעת הלואה. והרמב"ם כתב אף בשעת הלוואה אסור ורבו החולקים עליו והביא המ"מ ראיה לדברי החולקים דהא ר"ש סבירא ליה הטעם מפני שמשיאה שם רע וכו' וזה לא יתכן בעת הלואה דליכא גבי' דין חזרה ואם כן מדר"ש נשמע לת"ק דבהא לא יחלקו. וצריך לומר לדבריו דמה דהחליט דבעת הלואה לא שייך החזרה הא כתב להדיא ואם חבל מחזיר בע"כ והיינו בעת הצורך כמ"ש הסמ"ע וכמש"ל וגם כיון דליכא מלקות רק בשנאבד או נשרף ש"מ דניתק לעשה דהשב תשיבם. וצריך לומר היינו הואיל ואסרה התורה מבלי לחבול והוא עבר אמימרא דרחמנא והיה שורת הדין דלא יהני כלל וחס התורה להחזיר בעת צורך להשבה אבל אלו לא אסרה התורה מהכ"ת לומר בו דין השבה וא"כ היא גופיה קשיא לא יאסור התורה ואף השבה לא תצטרך ולא יהיה הוצאת ש"ר בשכנות' זהו כוונת המ"מ. אבל עם כל זה לא בריר לי דבריו דלדעת הרמ"ה והביאו רמ"א סעיף זה דבערב אסור לחבול כלי נפש שמע מינה דסבירא ליה הא דממעטינן מלביתו דאתה נכנס לביתו של ערב רק בהך לאו דלא תבוא וכו' אבל הך לאו לא תחבול רחים וכו' אינו ממוע' וחל על ערב ואם כן ה"ה לאו דלא תחבול בגד אלמנה דמ"ש כיון דלביתו אין ממעט כל הלואות ואם כן עדיין הקושי'. לר"ש דסבירא ליה משום הוצאת ש"ר אם אלמנה ערב מותר לדעת הטור אות נו"ן דלית ביה השבת עבוט דהא ליכא בה חזרה ולת"ק אסור והרי כאן מחלוקת חדשה. ועוד אשה החייבת לחברתה לר"ש מותר וכן בן החובל באמה לר"ש מותר דבכל אלה לא שייך הוצאת ש"ר ולת"ק אסור והרי כאן מחלוקת חדשה. אלא ברור דכל זה הכל חד פלוגת' דרמב"ם בפי' המשנה נתן טעם לת"ק דמ"מ לא יתכן שיש בו איזה קטט ועסק בענין משכון ויש הוצאת ש"ר או שאר טעמים ואם כן זהו שאמרו עשירה הרצון שאין צריך להחזיר והכל בכלל יהיה ערב יהי' בשע' הלואה הכל נכלל בכלל עשירה כיון שאין בו דין החזרה היינו עשירה ור"ש אמר דווקא עני' היינו שיש בה דין חזרה וממנו תקיש לכל שאין בו דין חזרה מותר וה"ל כאלו אמר להדיא דת"ק סבירא ליה כל שאין בו דין חזרה ג"כ אין ממשכנין ור"ש פליג דוקא יש בו דין חזרה והכל חד וזה ברור ודברי המ"מ אינו ברורים לי כי הנ"ל קשיא ליה אמנם גם בדברי הרמב"ם בפ' הנ"ל דכתב הטעם מפני שלא ימלט שיקרה בו קטט ועסק ויש בו הוצאת ש"ר יש ג"כ להבין הא אמרו בגמ' דר"ש הוא דריש טעמא דקרא דמשמע דלת"ק ליכא טעם. וכבר עמד בזה הלח"מ והקשה דבגמ' מדמה אותו להך דלא ירבה לו נשים וכו'. ונראה דסבירא ליה לרמב"ם דפי' הפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא או לא ודאי אין דבר בלי טעם רק זה הכלל כתב הרמב"ם בספרו המורה כי הטעמים ברוב מצות יתכן שיש דברים שלא יחול עליהם הטעם רק הכל הולך אחר הרוב ואם שייך הטעם ברוב אין להשגיח במעוטו אך זהו למאן דלא דריש אבל מאן דדריש טעמא דייק ביה ואם יש דבר שלא חל בו הטעם אף הוא יוצא מהכלל ולא יתכן עליו לגזור: ולכך זה הטעם שנתן הרמב"ם דלא ימלט שיפול בו הקטט זה אינו בכל הנשים ומשכנות כי אם יקח מאשה צנועה משכון מסוי' וכת"י בעדים כך וכך חייבת מה קטט וסכסוך יקרה בו אמנם כיון דלא דרשינן טעמא דקרא לא חיישינן למעוט' ואם על הרוב יתכן חל גזרת המקום ב"ה על הכל וכן הדבר ברבוי נשים למלך לא ימלט שנשים צדקני' כאביגיל לא יסירו לבב אבל רוב נשים המסיר' ואשת חיל מי ימצא ונאסר בכלל הרבוי אבל ר"ש דריש טעמא דקרא ואם כן איך אסרה תורה בכלל חבלה אלמנה ויש שלא שייך בו קטט וע"כ בגד אלמנה היינו עני' ודייק בגד כמ"ש שמלתה לעורה ובזה בכל הנשים יש הוצא' ש"ר כיון דיש בו דין חזרה. וכן במלך בצדקנית מותר ודוק:

(י) ואם תכפור וכו'. עיי' מ"ש באורי' פי' דברי ריב"ש והן דחוקים ולא כן דעת בעה"ת בשער מ"ט חי"ד דין כ"ו דאחר שבירר מדברי הגמ' בהאי גברא דחבל סכינא דהוא דבר וכלי אוכל נפש דסבירא ליה דמ"מ אית ליה מגו דלהד"ם או החזיר כתב ויש לברר לנו דין דחובל כלי אלמנה וכתב דנראה דשוה לדין כלי אוכל נפש דמ"ש אמנם הרמב"ם כתב בכלי אלמנה אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע הרי דדעתו ברמב"ם דלא כריב"ש ודוקא באלמנה אמרו הרמב"ם ולכך קשה כי באמת תי' הריב"ש דחוק בתכליתו ומה שנראה לדעתו ברמב"ם יש לומר על אלמנה עשירה קאי דאין מחויב להחזיר ומ"ש מחזיר. בע"כ היינו לעת הצורך כשתעני וכמש"ל אבל מקודם לכן לא וכמ"ש הסמ"ע אם כן מיירי דחבלו בעדים אבל ליכא עדי ראה דבעלמא מ"מ נאמן במגו דהחזרתי אבל כאן ליכא מגו דהוי כמו תוך זמנו כיון דאין כלל חיוב להחזיר ולא ניתק בזה לעשה מהכ"ת יחזיר הא חזינן דתקע עצמו למען יהי' לו משכון לבטחון ועבר על לאו וחבל משכון אלמנה מהכ"ת יחזיר לה וליכא מגו ואפילו למ"ד מגו במקום חזקה אמרינן והוא איבעיא דלא אפשטא מ"מ זהו אפשר חזקה אלימת' או דהא המשכון בחזקת אלמנה קיימי ולכך צריך שבועה דהוי נוטל ואם כן ודאי לא אמרינן מגו וא"ש דלכך אמרו הרמב"ם באלמנה אבל בכלי נפש הא לחזרה קאי כן יש לומר לדעת הבע"ת אבל באמת כבר כתבו כולם כי הרמב"ם באמת העמיד דבריו באלמנה הואיל ופתח בה תחילה אבל דבריו הם לכל האמור בענין אח"כ וגם מ"ש דוחק דיאמר סתם ויהי' כוונתו על אלמנה עשירה ובאמת לפי מה שכתוב ברמב"ם דס"ל הגוזל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים וכפי מ"ש המ"מ לדעתו ונתנו המבי"ט ובנו מהרי"ט הטעם דהואיל דעבר איסור גזל בעדים והוחזק לרשע אף הוא כשמחזירו אינו מחזיר אלא בעדים לברר כשרותו ולפ"ז לא מבעיא בחובל כלי אוכל נפש וכדומה בזרוע ונתח נתוחי דהא גזלן גמור הוא וכמ"ש הש"ך דבזהו לכ"ע חייב באונסין ואם כן הוה ליה גוזל בעדים צריך להחזיר בעדים והלא זה הדין נאמר על נסכא דר"א דהנך רבוותא סבירא להו דלא היה שם עדים דראהו מ"מ אין לו מגו דהחזרה הואיל וחטף בעדים ואם כן אף כאן לית ליה מגו כלל אלא אם משכן בעת הלואה דלדעת הרמב"ם גם כן בלאו ומ"מ לא מיקרי גזלן מ"מ הטעם דאיתא בגוזל בעדים דמחזיר בעדים לברר כשרותו אף בחובל בגד אלמנה דקעביד איסור כשמחזיר וניתק להשבה אין משיב אלא בעדים לברר כשרותו ולכך אין לו מגו והך דרבא דחבל סכינא צריך לומר דלא היה עדים כלל ואם כן יש לו מגו דלהד"ם. אבל הרמב"ם מיירי בחבלו בעדים כמ"ש הג"ת וא"צ עדי ראיה בזה. אך לפ"ז לא היה לו לש"ע להעתיקו כיון דדעתו כמ"ש לעיל סי' צ' ולקמן בהל' גזילה דא"צ להחזיר בעדים:
ולכן. צריך לומר אחד משני פנים דלא מיירי הרמב"ם כלל מהודאה וכפירה בחוב דזה אין ענין כלל והוא דבר בפ"ע ופשיטא דאין לו לגבות אלא בראיה רק מיירי דחוב הוא ברור בעדים ובשטר רק דכתב דמחזיר לה ואם חלוקים בחזרה שהוא אומר החזיר לה והוא כופרת ואמרה לא החזיר אף שיש בידו שטר כיון שנודע שחבל משכן והם מחולקים בהחזרה הלוה נאמן בשבועה שלא החזיר ויוצא המלוה נקי וזהו הפי' אם תודה שהחזיר לה המשכן תשלם ואם תכפור בהחזרת המשכן תשבע ויפסיד אף ששטר בידו והוא כפמ"ש לקמן בסעיף כ"א בטור בשם ר"י אברצולני ע"ש ועיי' מ"ש שם. או י"ל דס"ל לרמב"ם כדעת הגאונים דהא דנאמן על המשכן כך חייב לי במגו הוא מנשבעים ונוטלים וצריך שבועת המשנה כנודע דהוא בכלל השכיר כלים וכו' ישבע וזהו פשוט והרמב"ם ס"ל לעיל סי' פ"ד וסימן צ"ב כל הנשבעים ונוטלים אם הם חשודים כשכנגדו נשבע ונפטר וא"כ זה שעבר על לאו דחבלה יהיה איזה לאו שיהיה נעשה חשוד וא"כ א"י לישבע שבועת המשנה ולית ליה מגו ושכנגדו נשבע ונפטר ולכך טובא קמ"ל דאעפ"י דיש לו מגו מ"מ אם תכפור היא נשבעת ונפטרת דהא הוא חשוד. ובעובדא דרבא או דלא חבלו בעדים ואין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו ולמ"ד לעיל דמ"מ יכול לומר אתה הודית דאתה חשוד א"כ י"ל שכנגדו אני נשבע י"ל דעובדא דרבא היה בשוגג וכמ"ש התוס' דכל הך עובדא היה בטעות ובשוגג דלא ידע דחבלה אסור בכלי אוכל נפש וא"כ ליכא כאן חשוד ושגיאות מי יבין וא"ש וזה נראה נכון לדינא ודוק:

(יא) אבד המשכן או נשרף לוקה. הרמב"ם כתב זה גבי חובל כלי אלמנה וחובל כלי אוכל נפש וגבי נכנס לביתו למשכנו אלא גבי תרתי קמייתא לא כתב ומחשב דמי המשכן ותובע השאר משא"כ בהך דנכנס לביתו כתב ומחשב דמי משכן וזה ראיה גמורה לדברי הש"ך דלכך מחייב באונסי המשכן דנשרף משום דנכנס לביתו למשכן בזרוע והרי זה גזלן וקנאו ונתחייב באונסיו ולכך בהנך תרי בבי קמייתא דכתב אפילו במשכנו בשעת הלואה ומדעת הלוה ואין כאן גזלן ולא נתחייב כלל באחריות אונסים כלל. (ואפשר למ"ד לעיל בסי' ע"ב דפרוטה דר"י לאו הוא מכח שיטוח וניעור רק בשעת הלואה אז בהלוהו ולוקח משכן. דקעביד מצוה פטור מרפתא לעניים וזה לא שייך בזה דקעבר אלאו דאורייתא ויצא שכרו בהפסדו וגם פרוטה דר"י ליכא) ולכך לא כתב מחשב וא"ש. אבל בהך בבא דנתחייב באונסיו במ"ש ומחשב דמי המשכן הקשו עליו מסוגיא דגמרא דמכות דאמרינן בהשבת עבוט כיון דמחייב בתשלומיו ניתק לעשה הוי עדיין או דאין לוקה ומשלם. ונראה ליישבו לפי' גי' דידן וכמ"ש התוס' דהואיל דחייב בתשלומין ה"ל עדיין ניתק לעשה דהא באמת באסיפת זקנים הביא בשם תוס' שאנץ דתירץ בקושית התוס' בחובל רחים ורכב דאמרינן לוקה שתים הא ניתק לעשה דהא חייב בתשלומין ותי' דמה בכך דחייב בתשלומין הרי מנכה לו בחובו ואין חיוב עליו להחזיר לו הדמים ולקנות בו רחים ורכב לעשות בו מלאכת אוכל נפש רק תופס הדמים לפרעון ומה לי דתפוס המשכן או הדמים סוף כל סוף נלקח מזה חיותו ונפשו חובל ואינו בהחזרה ותו לא ניתק לעשה. ויפה דיבר בסברא אלא דהקשו עליו מהך גמ' דמכות דאמרי' דהואיל דחייב בתשלומין ה"ל ניתק לעשה. וצריך לומר דודאי לרבא דס"ל כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ בהשבת עבוט דהתורה אמרה להחזיר ונתקו לעשה השב תשיבם והוא עבר אמימרא ואבדו או שרפו בידים דא"א תו לקיים מימרא דרחמנא להשיב רק להחזיק הדמים בפרעון פשיטא דלא מהני וצריך ליתן דמים לקנות כלי אוכל נפש ההוא כדי לקיים מצות השבה דכל מה שמתחבל להפיר פקודי ה' עצתו לא תקום ונראה דלא זול רבא דפשיטא אלא אפשר לאביי דס"ל מהני מודה כי א"כ מה הואיל ניתק לעשה כל א' ימכור המשכן או ישברו וכדומה. אך זהו י"ל דלא אבל לרבא דס"ל אם עביד לא מהני ודאי דלא מהני וצריך ליקח כלי אחר אך זהו אם נעשה ממנו במזיד אבל אם קרהו אסון ונתחייב באונסים לשלם הדמים א"כ לא שייך דעבר אמימרא דרחמנא ואין זה בגדר אם עביד לא מהני ודי דדמי המשכן נפסד בחובו ומנכה אותו. וכבר כתב הרמב"ן במלחמות ה' בפ' שבועת הדיינים דסוגיא דגמ' דמכות אתיא למ"ד ביטלו ולא ביטלו ע"ש. ואף דלפי מ"ש הש"ך בדעת הרמב"ם דאף למ"ד קיימו ולא קיימו מחייב בתשלומין דקני' לאונסין מ"מ בלא"ה צ"ל להרמב"ם דס"ל דאף בעת הלואה יש לאו בחבלות כלי אלמנה או כלי אוכל נפש ונתקו לעשה כנ"ל ועדיין קשה למה אי אתה מוצא הא איכא הנך לאוין ונאבד המשכן באונס דודאי אין חייב באונס דהא מדעתו מסרו ליה כמש"ל. ועכצ"ל דקאי למ"ד ביטלו ולא ביטלו דבזהו כמאבדו בידים בכל גוונא חייב בתשלומיו. ולפ"ז א"ש דהרמב"ם ס"ל כתו' שאנץ כיון דאין חייב ליקח אחר בדמיו א"כ בנאבד או נשרף מעצמו כיון דקי"ל קיימו ולא קיימו כמ"ש בהל' שלוח הקן א"כ כאן חייב מלקות דהא מה בכך דמנכה בתשלומין מ"מ אין כאן השבת העבוט כהנ"ל משא"כ סוגיא דגמרא אזלא למ"ד בטלו ולא בטלו והקושיא הוא דאבדו ושרפו בידים בזה שפיר משני דאיתא בתשלומין דחייב ליקח אחר תמורתו ולקיים מצות השבה כרבא דאמר אי עביד לא מהני ודוק. וארווח לן כל קו' התוס' מה דאמרי' לוקה שתים ושלש דהא ניתק לעשה דל"ל דלא ניתק לעשה א"כ קשה כנ"ל לימא איכא בינייהו בתמורה ואי ניתק לעשה מה מלקות יש ולפי הרמב"ם ניחא דאתיא כמ"ד קיימו ולא קיימו ודעת הרמב"ם בקיימוולא קיימו לא כדעת התוס' שם במכות דאם התרו בו ב"ד להחזיר ולא החזיר יש מלקות רק הרמב"ם ס"ל דצריך להיות באופן שא"א לקיים כגון שנשרף באונס אבל כל כמה דאפשר לכ"ע לא לקי אף דהתרו בו בית דין ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשה הכ"מ בפי"ג מהלכות שחיטה למה פסק הרמב"ם כמ"ד קיימו ולא קיימו דהא ר"י ס"ל בטלו ולא בטלו דהא כל מחלוקת אביי ורבא הוא למ"ד קיימו ולא קיימו והלכה כוותייהו דהכריעו כר"ל וא"ש. ויותר נראה דהיה להרמב"ם הגי' ישינה בגמ' דמכות וכמ"ש הריב"ש ויתר מחברים דכך משני הגמרא הואיל ואיתא בתשלומין לא אמרי' לוקה ומשלם כי הך גי' דידן דהוי ליה ניתק לעשה קשה כמ"ש בשם תוספות משאנץ דהא אין מחויב ליקח כלי אחר תמורתו ואם כן עדיין ביטל השבה רק הגי' דלא אמרי' לוקה ומשלם וכן היה גי' הראב"ד כנראה מהשגתו ומה שהקשו התוס' א"כ איך אמרינן דלשלם הא קי"ל ממון לא משלם מלקי לקי ז"א ה"מ היכי דלא גילה התורה דעת דחפץ בתשלומין אמרינן דמלקי לקי אבל כי חזינן דהתורה גילה דעת דרוצה בתשלומין דהא ניתקו לעשה השב תשיבם א"כ בביטלו יותר נח לשלם מללקות. וה"ל כאותו שאמרו בפי' רבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ואף בזה רבתה לתשלומין דהא אמרה לקיים השבה ובפרט לפי מ"ש דה"ל כגזלן דחבל שלא ברשות איך יתכן ללקות בגזלן אמרי' משלם ולא לקי וזה נכון. וגם לא מסתבר שיפסיד הלוה משכונו בשביל מלקות שלו:
והנה. בהך דקיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו פי' רש"י דלמ"ד קיימו ולא קיימו א"כ תיכף עובר בלאו ולכך שייך ביה התראה ולא הוי התראת ספק ואע"פ שאפשר דיקיים העשה שניתק הלאו מ"מ כ"כ דלא קיימו הלאו במקומו וחל בו התראה אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו א"כ תלוי במעשה וכ"כ דלא מבטל הלאו מעקר א"כ חיובו בביטול ע"י מעשה וה"ל התראת ספק ע"ש ולפ"ז יש כאן עוד נ"מ דודאי חיוב תשלומין על המשכן אינו חל רק בעת שנאבד ונשרף כמ"ש התוס' ומחברים בשמעתא דשאלה ושכורה דלכך הוי כא"י אם הלויתני דאז נתחייב וא"י אם שאולה או שכורה ולפ"ז אם אמרי' קיימו ולא קיימו אימת חל הלאו דמלקות מתחילה משעת חבלה ואימת חל חיוב דתשלומין בעת שנאבד ונשרף המשכן א"כ אין חיוב מלקות ותשלומין באים כאחד ולא שייך כל המשלם אינו לוקה או להפך וכ"כ המ"מ דאין באים כאחד משא"כ למ"ד בטלו ולא בטלו תלוי עיקר חיוב הלאו ומלקות בעת שמבטל העשה היינו ששרפו למשכן ואז חל חיוב תשלומין ג"כ. וא"כ שניהם באים כאחד וכל הלוקה אינו משלם וכל המשלם אינו לוקה ולכך שם במכות דכל סוגיא למ"ד בטלו ולא בטלו שפיר משני דכל משלם אינו לוקה משא"כ לפי דקי"ל קיימו ולא קיימו א"ש דאין שניהם באים כאחד ולוקה ומשלם. וא"ש ומחלוקת אביי ורבא א"ש דהכל למ"ד קיימו ולא קיימו. ומעתה לא קשה למ"ד ביטלו ולא ביטלו איך יתכן משנה דקתני החובל רחים וכו' משום שני שמות כיון דליכא מלקות דלפמ"ש כל הטעם משום דכל משלם אינו לוקה א"כ י"ל משנה ר"מ היא דסתם משנה בלא"ה ר"מ ולר"מ משלם ולוקה ולק"מ ודוק. כי זה ברור ואצ"ל דהיה לרמב"ם גי' אחרת כמחשבת המ"מ:

(יב) וי"א דמ"מ לענין שלא למשכן כלי אוכל נפש וכו'. קצת קשה א"כ מה פריך הגמ' לשמואל דאסור לשליח ב"ד לכנס לבית הא כתיב לא יחבול רחים ולא יחבול בגד אלמנה הא אחרים חבול דלמא איצטרך הנך לאוין במקום דשרי לאחריני כגון ערב וכדומה ואם היה מקום לדברי מהרש"ל דפי' דברייתא כך נשנית הא אחרים חבול ומברייתא קשיא היה ניחא אבל כבר דחהו מהרש"א בב' ידים והנכון עמו ע"ש. ואלו היה ס"ל להרמ"ה דבערב וכדומה לית ביה מצות השבה דהשבת עבוט נאמר על לא אל ביתו וכו' אבל לא בערב וכמ"ש הטור אות נו"ן וא"כ קשה בערב לרבא יהיה מוכרח להחזיר תיכף דאי עביד לא מהני ול"ל דנתקו לעשה הא לא קאי עלה וגם ל"ל דבאמת הדין כן דא"כ לימא א"ב בין רבא לאביי בתמורה. רק צ"ל הואיל הך לאו יחבול קאי גם על הלוה ובו ניתק לעשה וא"כ גלי' רחמנא דיהיה מהני מעשיו וא"כ אף גבי ערב אמרינן כן דגלי התורה דיהיה בזה מעשיו קיימים וכמש"ל בס"ק ז' ע"ש אך זהו אם הך לאו משוחף גם גבי לוה וערב אבל אי אמרינן דקאי על ערב לבד הקושיא במקומו וא"כ י"ל כמ"ש התו' בד"ה נוטל וכו' דהקושי' בגמ' דתמורה ממעשים בכל יום אף כאן הקושיא ממעשים בכל יום דחזינן דגבי ערב ג"כ א"צ להחזיר תיכף כדמוכח ג"כ מתמורה וקשה למה וע"כ דקאי גם על לוה וקשה מה צורך הא בלא"ה אסור לחבול וקושי' הגמרא שפיר הא אחריני חבול וא"ש אך הרמ"ה ס"ל להדיא דיש בו השבת העבוט ולכן צל"ע. ועכ"פ קשה לפי דעת הרמ"ה דאף דממעט ערב דמותר לכנוס לחבול בבית מ"מ מהך לאו דאוכל נפש לא אתמעט דהוא לאו בפ"ע א"כ אף בהקדש וצדקה לעניים דאמרי' דלית ביה מצות החזרה דכתיב ולך תהיה צדקה מ"מ ודאי הך לאו לא יחבול רחים קאי עליה דהא לא אתמעט רק מהחזרה ולך תהיה צדקה אבל אינך לאוין מיושרים. ובפרט דלולי דכתיב ולך תהיה צדקה ה"א אפילו בחייבי ערוכין מחזירים והיינו דילפינן זה מזה בג"ש דמיכה מיכה א"כ מנלן לענין לאו זה דלא חל שם ג"כ ומהכ"ת להקל ומ"ש מערב ולעיל בסעיף י"ב בהג"ה דכתב והיינו דוקא כלי אוכל נפש לכאורה לא משמע כן דמשמע לגזברים הותר למשכן כלי אוכל נפש. וזה אינו וצ"ל דס"ל לרמ"א כמ"ש דאף דאסור ואינו בכלל החזרה דעלה לא קאי השב תשיבם מ"מ אי עביד מהני אמרינן גביה כמ"ש לדעת הרמ"ה בערב וכל כוונתו לעיל אלא דא"צ להחזיר אבל באמת מתחילה אסור לחבול:

(יג) ב"ד חובשין אותו. ובתשובת רשב"א חולק ועיין בחדושי גרשוני שמביא ראיה מרש"י פסחים דף צ"א ד"ה בית אסורין של ישראל דפי' שם כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון וכו' הרי דאף בזמן הבית היו חובשין אנשים אלמים לחבוש אותן עד שישלמו וכן כתב הרא"ש ורי"ף במ"ק מניין דעבדינן הרדפה היינו מקום צר שא"י לברוח. והרי הכל לפי עיני ב"ד ובזמננו פשוט המנהג שחובשין ללוה כשאין לו לשלם ואין מוחה ואולי הכל בחזקת שמבריחים נכסים וצ"ע כי אין להם על מי שיסמכו:

(יד) ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. ואם מכרו הלוה כשהיה בידו בעת החזרה לאחר אי המלוה טורפו מלקוחות יש לי ספק דאפשר דהוי נעשה שורו אפותקי דדעת הרשב"א מיתומים גובה דלא נעשה מטלטלי היותו אפותקי ומ"מ מלקוחות לא גבי דלית לי קלא וא"כ ה"ה זה דמי יימר דאית ליה קלא ואם נאמר כל דבר הנעשה בשליח ב"ד אית ליה קלא במשכנו בעצמו ועבר ועשה מהו. ואם אמרינן דאף מלקוחות טורף הל"ל הברייתא דאין להם תורת מטלטלין כלל ולמה נקט לבניו ואמת כי רש"י כתב מדמשכני' קניא וכי אהדר ליה ס"ל פקדון גבי' וא"כ דהוי שלו אף מלקוחות נראה דמוציא רק רש"י לטעמיה דס"ל שלא בשעת הלואתו קונה משכון לגמרי דחייב אפילו באונסין דהוי שלו אבל לפי דקי"ל לעיל סימן ע"ב דלא כרש"י דפטור מאונסין א"כ הרי הוא של לוה ואין לו רק שעבוד עליו א"כ נראה דא"י להוציא מלקוחו' דהוי כמו שורו אפותקי וצ"ע כי לא מצאתי במחברים ז"ל שדברו מזה:

(טו) אינו חייב להחזיר לו. וכתב הסמ"ע בס"ק ל"ד בשם הד"מ דכתב הערדכי בפ' המקבל. דמ"מ דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחרישה צריך להמתין עד שפדאהו וא"כ צ"ל דמ"ש א"צ להחזיר לו אבל מכל מקום אינו יכול למכור עכ"ל. ודבריהם בלתי ברורים כי לא נאמר כך במרדכי כי ר' קלונמוס פי' במשנה דנחלקו ת"ק ורשב"ג אי מוכרה לאחר שלשים יום או לא דפליגי אפילו בכלים שאין בהם דין חזרה כלל ומזה שפט דלדעת ת"ק אפילו במשכנו בעת הלואה א"י למכור כלל המשכון דמ"ש שעת הלואה או לאחר הלואה כיון שאין בכלים דין חזרה אבל המרדכי חולק ופי' דבדברים שאין בהם דין חזרה לא נחלקו ת"ק ורשב"ג דפשיטא דמוכרן דמה נ"מ כיון דאין מחזירן לו רק כי פליגי בדברים שיש בהם החזרה ולכך ס"ל לת"ק דאין מוכרם לעולם כדי לקיים בהו מצות החזרה וא"כ בשעת הלואה כל כלים דינס כמו שאין בם דין החזרה דהא אינו מחויב להחזיר לעולם וא"כ אף אלו יכול למכור לאחר שלשים יום. וא"כ כיון דקי"ל כן דאין הדין דת"ק ורשב"ג נאמר אלא בכלים שיש בו דין החזרה כמבואר בסימן זה. וכמו שמבואר לעיל להדיא בסימן ע"ג א"כ ליתא לדין זה דבשעת הלואה לכ"ע אין הבדל בין דברים שיש בהן או אין בהן דין החזרה דהא אין מחזיר כלל. וכ"כ הבעה"ת שער מ"ט ח"ה ה"מ דלית הלכתא כרשב"ג בדברים שיש בהם דין חזרה דצדקה דרמיא עליה רחמנא לעולם אבל בדברים שאין בהם דין חזרה מוכרן לאחר שלשים כרשב"ג עכ"ל הרי דלא כר"ק הנ"ל ובשעת הלואה דלא רמיא רחמנא עליה צדקה להחזיר פשיטא דמוכרן לאחר שלשים יום בב"ד וכל דברי סמ"ע תמוהים:

(טז) מחויב לכוף. נראה מלשון הרמב"ם שכתב בחובל כלי אלמנה וכלי אוכל נפש אם חבל מחזיר בע"כ דבזה כופין הב"ד לקיים עשה דהא הוא בלאו ומלקות רק התורה נתקה לעשה א"כ על הב"ד לכופו לקיים עשה דכל כמה דלא קיים הרי איסור לאו במקומו ובפרט לפי דקיי"ל קיימו ולא קיימו ופירש"י דתיכף חל הלאו ולכך לית ביה התראת ספק רק אי קיימו לעשה בטל הלאו א"כ פשיטא דיש לב"ד לכופו לקיים העשה לבל יהיה באיסור לאו כל ימיו וכן מוכח מתוס' שם מכות דכתבו להדיא דלמ"ד קיימו ולא קיימו אם התרו ב"ד להשיב העבוט ולא השיב חייב מלקות וא"כ הרי דב"ד מתרים ואי לא משגיח לוקה ארבעים וא"כ פשיטא דב"ד כופין. ואי אין כופין איך יתרו וגם הא חייב מלקות כשאין שומע בקולם. ואמת כי בתשובה לרמב"ן סי' פ"ח משמע אפילו בחבל באיסור דכתב ב"ח שנכנס לבית הלוה ויש בו מצות השבת עבוט אין כופין משמע אפילו נכנס לבית לוה דחבל באיסור איברא מלבד די"ל לאו דוקא שנכנס באיסור די"ל ע"י שליח ב"ד וכדומה שמותר ליכנס אף גם י"ל הרמב"ן ס"ל אפשר כמ"ד ביטלו ולא ביטלו וא"כ כ"ז שאין מבטל איסור בידים אין כאן לאו כל ימיו כמ"ש רש"י דלכך הוי התראת ספק א"כ שפיר י"ל דאין כופין כי לא איסור לאו עליו ואיסור לאו פרח מיניה כ"ז שלא ביטלו להדיא בידים אבל לפי דקי"ל קיימו לא קיימו וכמש"ל דכך פסק הרמב"ם א"כ תיכף איסור לאו עליו ולכך כופין ב"ד וזה המכוון בדברי הרמב"ם דכתב כופין בע"כ ומדברי סמ"ע לעי' ס"ק ט"ו משמע דלא כזה ולעולם אין כופין ולא נראה כלל.

(יז) ואינו מחזיר. יש להקשות להנך רבוותא דהוכיחו דב"ח קונה משכן אפילו לאונסים מדפרכינן השבת עבוט משכחת ליה הן בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו ומשני הגמ' כיון דאיתא בתשלומין כו' והוכיחו מכאן דחייב באונסין והש"ך לעיל תי' דבחבל באיסור לכ"ע חייב באונסין ועדיין קשה דהא משכחת ליה דמת לוה ותו א"א לקיים מצות השבת עבוט והלאו במקומו ולא שייך לזה תי' הגמ' גבי גר דכאן הא עכ"פ לא קיים העשה והמשכן קיים ואינו חייב בתשלומין כלל ול"ל הואיל והמניעה ליכא מצדו לא שייך קיימו ולא קיימו דמ"ש ממשכן שנאבד או אונס באנוסה שמתה דאמרי' ג"כ דה"ל קיימו ולא קיימו אף דהמניעה מצד אחר ולא מצד העובר בלאו וצ"ע וי"ל ודוק.

(יח) או פרעתי במגו דהחזרתי. כתב הסמ"ע בלי מגו אינו נאמן אף דהוא מלוה ע"פ משום דכיון דמשכן היה בידו והוא החזירו בעדים ה"ל כמו פקדונו ביד הלוה ולכך אינו נאמן אלא במגו ונכון הוא וכן משמע להדיא שם בבעה"ת בדברי הר"י ברצלוני ע"ש אך בפרישה דעתו אף במלוה בשטר והלוה טוען פרעתי ויש לו מגו דטוען לא החזרת לי המשכן או חזרתי ומסרתי לך נאמן לענ"ד לא נראה דהא המלוה דטוען החזרתי לך המשכון ולא פרעתני נאמן במגו דהיה טוען לא החזרתי לך המשכן רק נאנס דהא קיי"ל אף שלא בעת הלואה אינו חייב באונסין ואם כן כשישבע שנאנס גובה חובו כדלעיל סי' ע"ב וא"כ י"ל מגו דהיה טוען אמת דלא החזרתי ונאנס דהיה גובה חובו בשבועה עכשיו דטוען החזרתי לך ולא פרעתני גובה בשבועה ואי דה"ל מגו להוציא במקום שטר אמרינן מגו להוציא וכאן שטרח עליא ולכן דינו צל"ע.

(יט) ובלבד שלא יהיה תוך זמנו. הקשו הא קי"ל לעיל סימן ע"ח דמגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אמרי' ועיין סמ"ע דדחיק ובאמת לפי לישנא דרמ"א י"ל כך פי' לא דהוא תוך זמנו של הלואה רק תוך זמנו של החזרה דרך משל החזיר לו כסות לילה ללילה והוא תבעו ברגע כהאיר היום ואמר לו כבר החזרתי לך בעודנו לילה ובזו אין נאמן דכמו דאין נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו דחזקה דאין אדם פורע ת"ז כך אין אדם מחזיר המשכן כל זמן שהוא צריך לו ועל הראשונים הוא מצער שהשכין לו ומהכ"ת יחזירו למלוה כ"ז שצריך לו ובלא"ה דעת הר"י ברצלוני אם מסר המלוה ללוה המשכן בעדים דתו אינו נאמן כלל לומר הלוה דהחזירו למלוה רק הבעה"ת וטור הכריעו דלא כוותיה אבל בתוך זמן שצריך למשכן ודאי ה"ל תוך זמנו ואין נאמן שהחזיר ובזה יובנו דברי התוס' שס ב"מ דף קט"ו ד"ה למה ממשכנים וכו' דהקשו רבינו אלחנן כיון שמשכן פ"א ותו אין שביעית משמטתו ואין נעשה עוד מטלטלין דיתמי כשמחזירו לו למה חוזר וממשכנו ותי' כדי שלא יוכל הלוה לכפור וכו' ע"ש והדבר צריך ביאור מה בכך שחוזר וממשכנו אם ירצה הלוה יכפור באותו עת שהחזיר לומר החזרתי לך או להד"מ ואי ליכא למיחש א"כ אם לעולם לא יחזור למשכנו ג"כ לא יכפור והדבר צריך ביאור. אמנם לפי הנ"ל ניחא בשלמא כשמחזיר לו כסות יום ביום א"כ תיכף בפנות היום הוא בא ותובע הכסות ואם יטעון בעודנו היום גדול החזרתי אין נאמן דכל זמן דצריך לו הוי תוך זמנו ואינו מחזיר כלל ומהכ"ת וכאן אפילו אביי ורבא מודים דלא שייך כאן כי היכי דלא לטרדן. אבל אם יחזיר לו כסות יום לעולם א"כ יטעון הלוה בלילה שלא הייתי צריך לו החזרתי לך למוכרו או לבקשתך ושארי דברים כדומה דודאי אף בס"ד שלא יחזרו וימשכנו מ"מ אם המלוה רוצה פ"א ליקחו כשאין הלוה צריך לו ודאי דא"י הלוה לעכב בידו דהא פקדונו שלו הוא וא"כ היה הלוה נאמן ולא הוי תוך זמנו כיון שאין צריך לו ועבד לוה לאיש מלוה וזה ברור בכוונת דברי התוס'. אך אף שדין זה נראה נכון ומכוון בכוונת התוס' כמ"ש כי בלא"ה דעת ר"י ברצלוני דלעולם אין הלוה נאמן החזרתי ואם כן די דנימא דנאמן כשאומר שהחזיר בעת שלא היה צריך והיה חל עליו החזרה מ"מ לומר שלזה כיון הרמ"א קשה לומר כי הרמ"א גריר בתר הב"י והב"י נמשך אחר דברי ר"י ברצלוני ושם מיירי הכל מזמן פרעון של גוף הלואה. ולכן נראה בגוף הקושיא כך דהנה הק' הש"ך לקמן סימן ק"ח על הטור ומחבר במפקיד בשטר דנאמן החזרתי במגו דנאנסה דאם הוא ת"ז אינו נאמן והקשה הש"ך הא מגו במקום חזקה כי האי אמרינן והניח בצ"ע. ונראה דס"ל לטור דהא דבמקום שיש מגו לא אמרינן חזקה אין אדם פורע ת"ז משום דהך מגו עדיף כמו הך חזקה דאין אדם וכו' דלאו חזקה אלימתא היא ובמקום חזקה אלימתא לא מהני מגו משום דעדיף ממגו אבל הך חזקה שוה למגו ואין כח זה עדיף יותר מחבירו. וא"כ בשלמא כשהוא לאחר זמן נאמן לומר פרעתי בעצם הדבר וא"צ למגו רק תוך זמנו אינו נאמן משום חזקה וכו' א"כ כשיש מגו למול חזק' אמרינן אוקי מגו נגד החזק' והוי כאלו ליתא לא מגו ולא חזקה והרי נאמן בעצם לומר פרעתי ולכך מהני משא"כ במפקיד בשטר דלולי מגו בעצם אינו נאמן לומר פרעתי בשטר רק מכח מגו נאמן וכשהחזקה אין אדם פורע למולו אמרינן אוקי חזקה נגד מגו והוי שניהם כמאן דליתא וא"כ דליכא כאן מגו אינו נאמן בעצם לומר פרעתי נגד השטר ומגו ליכא וא"ש וכן הדבר בזה דהא בעצם אפילו במלוה ע"פ בזה דמשכנו אין נאמן לומר פרעתי דהמשכון ברשותו כמ"ש בס"ק הקודם וכמ"ש הסמ"ע. רק מכח מגו דהחזרה נאמן וא"כ כשיש כאן חזקה למול המגו ה"ל שניהם כמאן דליתא וא"כ דגם מגו ליכא תו אין נאמן לומר פרעתי. דבזולת מגו א"נ פרעתי ולק"מ ודבריו פשוטים ולכך כתב רבינו ב"י כי הוא פשוט אף כי לא היה נעלם מעין קדשו דברים האמורים בסימן ע"ח:

(כ) אלא אפילו תפסה מנכסי בעלה. מדברי הסמ"ע בס"ק נ"ו משמע דאפילו תפסם ומבקש להחזיקן עבור מזונת שעברו כי לותה וכדומה מ"מ מוציאין מידה ונותנים לב"ח. ודבריו בלתי ברורים דמהכ"ת מה שכבר אכלה והיא יש לה בידה משל בעלה איך נוציא ממנה ואלו היה הבעל נותן לה מידי יום ויום איסר לפרנסה ואח"כ באו ב"ח שהבעל חייב להם מקדם היה עולה על דעת שנכריח לאשה להוציא מכיסה מה שכבר קיבלה מבעל ונשתקע הדבר ולא נאמר וא"כ מ"ש דלקחה מהבעל או ממעות שלו שהוא בידה סוף כל סוף כבר קבלה פרעון בזה ממה שתחת ידה ומי יכול להוציא ממנה. וכ"כ הב"ח להדיא דעל עבר מהני תפיסה לכ"ע וכ"כ הגי"ת וסייעו מלישנא דרמב"ם וכן פשוט ונכון. והטעם דאין נוטלת ממזונת דלהבא דהתורה מיעטה דאין לאשתו מזונת ולא קבעה התורה מזונת לאשה כשמסדרין לב"ח וזה פשוט וא"צ לטעם של סמ"ע כלל בדוחק:

(כא) ואפילו הלך בעלה וכו'. גם בזה דברי סמ"ע בס"ק נ"ז מעורבים והאריכות מבלבל הבנת המעיין והעיקר דדברי הרי"ף הם פשוטים דמיירי דהבעל חייב לה ממזונת ניסן אייר סיון והיא שלא היה לה כ"א היתה ניזון בלי הלואה א"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה בכל אופן רק דהיא לותה מאחר. וא"כ הבעל משועבד להם מדר"ן והבעל לוה מאחרים אח"כ דעת הרי"ף דאשה אין לה על בעלה רק מלוה ע"פ וא"כ מה בכך שלותה מאחרים בשטר לא עדיפי הם על הבעל מאשה עצמה והם אינם על הבעל רק מלוה ע"פ והרי"ף ס"ל בעלמא מלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר מלוה בשטר קודם למלוה ע"פ ומלוה ע"פ אין בהם קדימה ואיחור כ"א יחלוקו וא"כ א"ש דאם הבעל לוה מאחרים בתמוז בשטר הם קודמים לגבות כי מלוה בשטר מאוחר קודם אבל אם לוה מאחרים בע"פ הרי כאן שניהם בע"פ ויחלוקו וזה פשוט ונכון בסברתו. אלא דעדיין יש להבין למה ליה הטעם דמזונת דרבנן לו יהיה דאורייתא הא מ"מ מלוה בשטר מוקדם וגם למה במלוה ע"פ חולקים הא זהו שעבודא דאורייתא וזה שעבוד דרבנן. וכה"ג תי' דכי אמרינן דמזונת לאו דאוריי' היינו לגבות מזונת דלהבא דבזה אפילו מלוה ע"פ מאוחר קודם ולכך נתן הטעם דהוי דרבנן אבל במזונת דעבר כיון דכבר עברו ה"ל כמו מלוה ע"פ גמור ולכך יחלוקו. וצריך לומר לדבריו אם מיירי מן מזונת דלהבא ל"ל כל הטעם משום דהוא דרבנן תיפוק ליה מכאן ולהבא אין קצוב וה"ל תיקון עולם די"ל כי הוא תקון עולם נגד מלוה בשטר אבל נגד מלוה ע"פ ליכא ת"ה כלל דהא אי בעי מכר נכסים ואיהו אפסיד אנפשי' דיזפי בע"פ ולכך נתן הטעם משום דה"ל דרבנן כך צ"ל לדעתו אלא שאין נח לי חדא דמה צריך טעם על הני מזונת דלהבא הא כבר הביא ראיה ונתן טעם דכתב בעירוכין מיעוט דאין נותנים לו מזונת אשתו וה"ה לב"ח דילפינן ואינו הדין שיזון את אשתו ויעשוק אחרים ועוד גוף הענין לא הבנתי אם הוא דרבנן מ"ש הבא מעבר ולמה במזונות מהעבר הוא דאורייתא סוף כל סוף חיובא דרבנן. ואינו דומה שעבודו לשעבוד מלוה דהוא דאורייתא. ויותר נראה דביקש ליתן טעם למה לא יהיה למזונות דין מלוה בשטר דכל הבדל בין ע"פ לבשטר דל"ל קלא וזהו הא איכא קלא דנשאת לבעל ולכך הוצרך ליתן טעם אחר דזהו אי הכל שעבודא דאוריי' אז צריכין לטעם משום קלא אבל הא דשיעבודא לאו דאוריי' וזהו דאוריי' א"צ לקלא רק בלא"ה מלוה בשטר דהוא דאוריי' קודם אבל במלוה ע"פ ס"ל לרי"ף כמ"ש הרמב"ן והר"ן דלכך איכא במוד' במקצת ש"ד אף דיש לו קרקע ולא מיקרי ש"ק משום דבתר דתקנו חז"ל דאין טורף מן לקוחות א"כ תו פקע שעבודו דהא יכול כל שעה למכור נכסי' ואין בידו לטרוף כלל א"כ ה"ל כמחל השעבוד ולא הוי ש"ק א"כ לפ"ז אף מלוה ע"פ ליכא שעבודא דאוריי' כלל דמחל לו שעבוד ושוית לשעבוד אשה במזונת דשניהם אין להם שעבוד קרקע וחיוב אקרקפתא דגברא בשניהם שוה דמה בכך דהוא דרבנן מ"מ השתא אלמהו לחיובו כמו דאורייתא וזה פשוט ונכון ואין לדקדק א"כ כתובה דרבנן אף השעבוד דרבנן א"כ כתובה מוקדם לא יהיה קודם למלוה בשטר מאוחר דזה שעבודא דאורייתא וזה דרבנן וזהו סותר לכל הכללים בדין. די"ל ודאי היכי דאמרו רבנן דלשתעבדו נכסי פשיטא דאלמהו רבנן לתקנתם כמו בשל תורה ומ"ש רק בזה במזונות לא מצינו לחז"ל דאמרו דישתעבדו נכסים רק מצינו דתקנו דחייב הבעל לזון אבל לא תקנו שישתעבדו נכסים ולכך אין כאן שעבוד משא"כ אלו היה מזונת מהתורה ממילא נשתעבדו נכסים דמלוה הכתוב בתורה ככתוב בשטר דמי לשעבודא דאורייתא ובהכי ניחא מה שהקשה בדרישה למה ליה לגמרא הטעם דאין מוציאין למזון האשה ממשעבדי משום תקון עולם תיפוק ליה דהלוקח יש לו שעבוד דאורייתא והיא דרבנן דלולי היה תקון היו חז"ל מתקנים לאשה שתגבה ממשעבדי כגוף הכתובה כי תנאי כתובה ככתובה דמי והי' טורפת דאלמהו רבנן אבל מפני תקון עולם בטלהו ואפילו שעבד לו נכסים בפי' אינו מועיל כי כך תקנו כתובים אצל ב"ח ולא אצל משעבדי ולק"מ. ובהכי יובנו דברי רבינו ב"י דהקשה הא כותב בכתובה מזוניכי הרי נשתעבד לה בשטר ושעבודא דאורייתא ולכאורה אין מובן לדבריו בכל דוכתא דאמרינן בש"ס כתובה דרבנן אפילו בכתב לה כתובה נימא דכיון דכתב לה הוי שעבודא תורה כמו שאר שטרי התחייבו' ולמה אמרו כתובה דרבנן אלא צריך לומר דמה בכך דכותב לא מלבו כותב רק מתקנתא דרבנן ולולי תקנתא דרבנן לא היה כותב א"כ אין כתובתו עושה יותר שעבוד מגוף תקנתא דרבנן ולכך תוס' כתובה שמוסיף מדעתו באמת הוא דאורייתא ולפמ"ש ניחא דהא דכיון דתקנו לכתוב כך בכתובה ולשעבד אח"כ כל נכסיו לכך הא ראינו שתקנו להיות שעבוד נכסים וא"כ אלמהו כמו דאורייתא. והוי כמו כתובה דג"כ דרבנן מ"מ לו משפט קדימה. וע"ש שתי' בדוחק אבל בלא"ה הקשו כל מחברים והש"ך דהא קיי"ל לרמב"ם וטור מזונות דאורייתא וא"כ ליתא לטעמו של הרי"ף. ונראה דס"ל כמש"ל דבתר דתקנו חז"ל דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי תו ליכא שעבודא דאורייתא דפקע שעבודו ובזמן התורה היה שעבודא דאורייתא דאלו מכר היה מלוה ע"פ טורף הימנו אבל עכשיו אינו כאן שעבוד רק חיוב אקרקפתא דגברא מונח כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וא"כ זהו דכתבה התורה שארה וכו' לחייב הבעל במזונות היינו שיהיה אקרקפתא דגברא אבל לא שישתעבד נכסים דהא מזונות דלהבא ודאי דא"י לטרוף דהא בע"ח אין מניח מזונות לאשתו כדילפינן מעירוכין ומהכ"ת יניח בע"ח מזונות לאשתו יאמר לו גרש אשתך ופרע לי חובי וקרא וסברא מחייבתו דאין לה במזונות להבא נגד ב"ח וא"כ הרי יכול להפקיע שעבודה ע"י ב"ח ולקוח' וא"כ דיכול להפקיע הרי מחלה שעבודה וליכא שעבוד נכסים כלל וכלל כמו במלוה ע"פ וכמו שכתבתי דפקע ומחל שעבודו ולק"מ ולפ"ז גם קושי' הב"י ל"ק דכמו שכתב בתורה כן הוא בכתובה דודאי הואיל מזונות דלהבא א"א לעכב א"כ הרי מחלה שעבודה וכל השעבוד הנאמר בכתובה לא נאמר על זה ולאו אכוליה מילתא קאי רק אגוף מנה ומאתים ולא על מזוניכי וכדומה:
אך. כבר הקשו כל המחברים דזהו לשיטת הרי"ף דס"ל מלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר מלוה בשטר קודם בגביה ומלוה ע"פ מוקדם ומלוה ע"פ מאוחר יחלוקו אך לפי מ"ש המחבר לקמן וכן דעת הרמב"ם דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר ומכ"ש למלוה ע"פ מאוחר א"כ בממ"נ הך מזונות העוברים מה טיבן אם הם במלוה ע"פ גמור א"כ למה יחלוקו ולמה יפסיד נגד מלוה בשטר כולו ה"ל לגבות ואם אין דינם כמלוה ע"פ א"כ מלוה ע"פ מאוחר ג"כ יגבה הכל כבשטר וצ"ע. ומה שצריך לומר בישובו הוא דמספקא לן לדידן דקי"ל אף במלוה ע"פ שעבודא דאורייתא ולכך מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בע"פ מאוחר אי אף גבי מזונות הוי כמלוה ע"פ ושעבודה על נכסים או לא שעבדה התורה נכסים רק אקרקפתא דבעל הטילה התורה החיוב לזון אשתו אבל לא שעבדה נכסים דהא חזינן בדין סידור פטרה התורה להניח נכסים לפרנס אשתו ומסתבר דלא שעבדו נכסים דאל"כ היא תעכב וכנ"ל ולכך במלוה בע"פ מאוחרת הוא הדבר בספק דאם מזונות יש להם שעבוד נכסים להם משפט קדימה ואם לאו למלוה ע"פ מאוחר משפט קדימה ולכך הואיל ואין אחד מוחזק והוא דבר בספק יחלוקו כנודע בכמה דינים המסופקים והא דמלוה בשטר מאוחר גובה כל נכסים הוא מטעם אחר דה"ל אין מוציאין למזון אשה מנכסים משועבדים מפני תקון עולם ועיין דרישה דביקש לחלק בדוחק בין מזון אלמנה למזון אשה היושבת תחת בעלה ודבריו דחוקים כנראה שם: ואפשר למ"ד הטעם שאין כתובים יש לחלק בין זה לזה דמזון בחייו אפשר דהוי כתובים בכתובה כקושי' הב"י הנ"ל אבל למ"ד הטעם משום קצובים מ"ש זה מזה ולכך הרי"ף בתשובה אפשר דס"ל הטעם משום כתובים ולכך לא נתן זה הטעם אבל הרמב"ם דפסק קצובים ואף זה אינו קצובים וא"כ אין לטרוף מן מלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא שייך מפני תקון עולם כלל כמ"ש הר"ן בריש פרק מי שהיה נשוי דהא דאין גובין מנכסים משעובדים למזון אשה היינו במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא ולכך במלוה ע"פ יחלוקו ובמלוה בשטר אין גובה כלום. וכל זה בקרקע או במטלטלין וכתב ליה מא"ק ובסמ"ע כתב דאקני ולא ידעתי מה מהני דאקני למטלטלין אם אין כתוב בו ג"כ מא"ק אבל לולי כן אין בהם דין קדימה ויחלוקו. אך זהו מזונות שעברו אבל מזונות להבא כיון דהתורה מיעטה מן קרא גבי סידור עירוכין וה"ה לב"ח וסידור במטלטלין אין לה אפילו במטלטלין נמי וע"ז כתב הטור שאין לה לא במקרקע ולא במטלטלין וכמ"ש אפילו תפסה וזה פשוט ואין קושיא בטור כלל. ואין לדקדק הא ב"ח הלוה להבעל אחר ניסן אייר סיון כנ"ל וכבר היה מזונות קצובים עיין לקמן סימן קט"ו דמשמע לפי דעת רוב מחברים הואיל מתחילה לא היו קצובים אף שאח"כ בשעת הלואה שניהם היו קצובים אין טורף ע"ש.

(כב) יכולה לתופסו למזונות. הקשה הסמ"ע דמשמע דמה שיש יותר למזונת יגבו ב"ח ואלו בסעיף כ"ו מבואר דיכולה לתופסו לכתובה. ותי' הסמ"ע דאינה במציאות שיש עודף דאין קץ למזונות ואפילו תפסה ככר זהב. והט"ז הקשה עליו מא"ע סימן צ"ג סכ"ג דמשמע במציאות שיש עודף ואין כאן קושיא דשם באלמנה ואם כן פשיטא דיש מציאות כשיסלקו אותה מכתובה אין לה מזונות משא"כ כאן כל זמן שבעלה חי ואינו מגרשה הרי יש לה מזונות ואח"כ היא תופסה לכתובה. אבל בעצם קשה אם כן למה צריך לומר למטה שתוכל לתפוס דמשמע לכתובה כמבואר שם במהרי"ו ומה צורך הא יש לה לתפוס למזונות. אבל אמת שניהם באמת דאם יש לבעל קרקעות משועבדים לאחר כתובה אם כן מה צורך לתפוס לכתובה הרי היא בטוח' בגביית כתוב' ולכך יכולה לתפוס למזונות ולהיפוך אם יש לה נ"מ הרבה שהפירות מספיקין לזונה ואיך תתפס למזונות הרי יכולה לתפוס בכתובה ואם יש לה קרקע לגבות וגם פירות נ"מ באמת אין לה לתפוס כלל ופשוט:

(כג) הדין עם המלוה. ויש לדקדק תטעון האשה אי שתקת שתק' ואם לאו אהדר שטרי' למרא לב"ח גוים ודנין בזה כאלו מהודר כמ"ש התוס' והרא"ש וכן הביא בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ל"ט בשם מהרדב"ז דאם ראובן מכר קרקע לגוי ובדיניהם אין דין טרפא נוהג ולכך לא היה אשת ראובן יכולה לגבות בכתוב' ועכשיו דמכר הגוי הקרקע לשמעון בא' אשת ראובן לגבות בכח כתובה ופסק דיכול לומר אי שתקת ואין לה לטרוף משמעון כלו' ואם כן מכ"ש הכא וע"ש דנראה דמהרי"ט ז"ל הסכים לדינא עם הרדב"ז ע"ש ולכן היה נראה לחלק דאם דרך משל מלוה של גוי קוד' למלוה. ישראל רק האשה קודמת לכל וגבתה בדיניהם ואחר כך תובע מלוה ישראל להאשה דשפיר תוכל לומר אי שתקת וכו' דהא אלו היה הגוי בא לדין ישראל היה קודם בגבי' לך ואני שהצלתי מידו מה נ"מ לך ושפיר תוכל לטעון אי שתקת וכו' דדינא הוא שאין לו לגבות קוד' גוי אבל אם מלוה של ישראל מוקדם בזמן לגוי רק שאין יכול לגבות בנימוסם כי השטר לא נעשה כפי דתם ונימוסם ואם כן אלו היה הגוי וישראל באים לב"ד ישראל היה לישראל משפט קדימה אם כן בדין חוזר מלוה של ישראל על האשה ולא מצית למימר אי שתקת דאסור לך למהדר דהא שעבודי על הקרקע בדין רק בבוא ליד גוי יקלקל הדין ויגבה שלא כדת ויזקוני בשעבודי ע"פ ד"ת אם כן אסור לך לעשות כן והרי זה בכלל מזיק שעבודו של חבירו ומסור. ובזה אופן איירי אפשר הרי"ו. ואף בתשובת מהרי"ט הנ"ל בעובדא דשם היה בדין תורה האשה יוכל לגבות מגוי ומ"מ פסקו דאין לאשה תביעה כנ"ל יש לומר דסמכו כמ"ש בתשוב' דהבא מכח גוי הרי הוא כגוי אף למעליותא ע"ש וזהו לא שייך בנדון הזה כי הגוי לא נתן לה להאשה כחו כי לא עשה רק הניחה לגבות כי כך הנימוס אבל לא באה בכחו משא"כ בעובדא דהרדב"ז ומהרי"ט מכר הגוי ונתן לישראל כחו. ולכן נראה לחלק כמ"ש לכאורה ואין לומר הא בכ"מ אין לגוי שעבוד אף דהוא מוקדם דהפקעת הלואתו מותר דלא כן משמע מתשובת הרא"ש כלל י"ח ועיי' לעיל סי' כ"ת דבזה לא מיקרי מזיק:
אך. מסתימת הרמ"א ורי"ו לא משמע כן ודוחק לחלק כי בזה הדין אף שתסלק עצמה מ"מ מקדם לא היה הגוי זוכה בהם רק לולי היה שעבודה של האשה היה ב"ח של גוים זוכים בו אבל לא זכו בו כבר ואם כן לא שייך אי שתקת וכו' דזה דוחק אדרבא תוכל לומר אסלק שעבודי אבל נראה דתלי' במה שנחלקו לקמן בסי' קי"ח ס"ב בסמ"ע ובש"ך ועיין מ"ש שם ומזה יתברר הדין הזה על בוריו ע"ש:

(כד) הנדוניא ברשות' כו'. משמע אפילו לכתובה יכולה לתפוס והדין זה צ"ע כי מהרי"ו תשו' ע"ח לא הביא ראיה כלל לדבריו ולא הבנתי הא היא מחויב' כל רגע ליתנ' לבעל דהא הם של בעל דנצ"ב הוא ובמעות לא שייך שבח בית אביה ואם כן הבעל שחייב לאחרים הא מוציאין מדר"נ ובתשובת הרא"ש כלל ל"ח סי' ב' דכתב באשה שהכניסה לבעלה תמור נדן שטר משכון על הקרקע והיה שטר ביד סופר וצוה הבעל קודם מותו להחזיר השטר לאשתו ובא ב"ח מוקדם שהיה על הבעל לגבות ממשכנת' וכתב הרא"ש דאין לו זכות בממ"נ דאם אמרינן דהוי כהכניס' לו קרקע הרי אין ב"ח גובה ואי הוא רק חוב בעלמא הרי הבעל יכול למחול ועוד כיון שהיא חייבת לבעל והבעל חייב לה כשימות ואם כן כשמת הרי מחזקת לפרעון ממה שתחת ידה וכו' עכ"ל הרי דוקא במת שהגיע זמן פרעון אבל בחיי' שאין כאן זמן פרעון ב"ח דבעל גובה כנראה להדיא מדברי הרא"ש בתשובה דאל"כ מה צורך לכל אריכות הלא לא הגיע מעולם ליד הבעל והרי היא מוחזק בהם ומה איריא דמת הבעל ובאמת מהרי"ו עשה שם בתשובה סניף דא"י לזונה וה"ל כמורד' ולא הפסידה נדן אבל באם יכול לפרנסה דיש לה נ"מ דפירי הם מספיקים או מעשה ידיה דין זה צל"ע שתהיה יכול לתפוס בכתוב' דלא ניתן לגבות מחיים ואין למהרי"ו ראיה כלל ותשוב' הרא"ש הנ"ל תיובתא:

(כה) ואפילו נשבה וכו'. משמע הא כשנדוניא בידו דיכול לפדות עצמו ומזה הוכיח הרמ"א בתשובה סי' צ"ג דאין רשות ביד אשה לומר העמד ערב על נדוניא ויפה דייק אלא שיש להבין הא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיי' הוא משום דה"ל תוך זמנו והא פסק לעיל בסי' ע"ג במבזבז נכסיו דיכול לעקלם אפילו תוך זמן ולדברי מהרש"ל כמש"ל דוקא מבזבז במרד ומעל והוא עושה שלא כהוגן אף אנו עושין עמו חוץ לדין לעקל תוך זמן אבל ביורד מטה מטה מבלי פשע אין לעקל לק"מ דהא אין לך אונס יותר מזה אבל להחולקים על מהרש"ל צ"ל דוקא בחוב דברור שיגיע זמן לפרעון אבל באשה יכול להיות שלא תבא לידי גבי' לעולם גם לא בריר ליה זמנו אימת יהי' וכי לעולם יעקלו לא שייך עיקול משא"כ לעיל דזמן קבוע וידוע וברור חיובו:

(כו) ולא יעבור על שבועתו. דין זה אינו מוסכם דהא כ' הריב"ש הנשבע לפרוע ואין לו אין לך אונס גדול מזה ומה יעשה יגזול או יגנוב כדי לקיים שבועתו וסיים אבל עושין לו כפי הסדר שכתב הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה במי שטען שאין לו במה יפרע חובו עכ"ל הרי דכתב להדיא דמסדרין לו כמ"ש הרמב"ם בפ"ב כי שם מקומו נזכר כל אופן דין סידור על בורי' והרי כאן מחלוקת הפוסקים ולכאורה ראיה ברורה לדברי הריב"ש דמ"ש שבוע' מנדר ואם אמרי' דמחויב להתפלש בעפר לקיים שבועתו אף לקיים נדרו צריך לעשות כן ואם כן הנודר ואמר עלי ליתן מנה להקדש לבדק הבית הרי מחויב להתפלש בעפר כדי לקיים נדרו ולמה קי"ל חייבי ערוכין והאומר הרי עלי מנה לבדק הבית מסדרין לו כמ"ש בגמר' ועיי' רמב"ם הל' עירוכין פ"ג. ולא אמרינן יתפלש בעפר לקיים נדרו וכי יהי' דין הדיוט חמור מדין גבוה. ודוחק לחלק ולומר באמת הנשבע לפרוע סתם ולא גבל זמן יש לומר באמת דיש לסדר לו דעוד חזון לקיים שבועתו אבל הקובע זמן אם כן שיהיה עובר זמן הרי מחלל שבועתו ולכך יתפלש בעפר וכו' ואם כן תו לא קשה מעירוכין וחייבי דמי' וכדומה דשם ליכא זמן. אך זהו דחוק דמלבד דבש"ע ובתשובה חזה התנופה אשר ממנו מקור דין זה לא נזכר כלל לחלק בין קביעת זמן לאין קביעת זמן וגם אדרבא אם לא נקבע זמן כל רגע זימנא. ולכן נראה דודאי לדינא צדקו דברי הריב"ש דכיון דשורת הדין מסדרין והתורה אמרה דברים אלו לא יהיה בכלל פרעון אף שבועתו לא חלה עליו כי לא נתכוון זה בשבועה אלא מה שהוא בכלל פרעון אבל בדבר שאינו בכלל פרעון לא על זה נדר או נשבע כלל ועיי' תשובת הרא"ש כלל ח' דין ד' דכתב דסתמא דמילתא דאין אדם נשבע למכור כל חפצו וללון ברחוב ולמות ברעב וזהו הסידור הנרצה דלא על זה חל שבועתו רק זהו אם זה ברור דמסדרין לב"ח אבל למ"ד דאין מסדרין לב"ח וכל אלו בכלל פרעון פשיטא דחל שבועה עליהם. וידוע דר"ת פסק דהלכה כמ"ד אין מסדרין ורשב"א כתב דאף דמסדרין היינו בממשכן ולא בפרעון והובא דברי רשב"א בס' אסיפת זקנים לב"מ וכתב וכדברי ר"ת היה נראה אלא שדברי גאונים דברי קבלה הן ולהם שומעין וכ"ש שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה עכ"ל הרי דהדבר ספק ואם כן י"ל אף בעל חזה תנופ' מספקא לי' ונוטים הדברים לדעת ר"ת רק דאין להוציא ממון וה"מ לממון אבל לשבוע' ספקא דאסורא לחומרא ואם כן אולי הדין דאין מסדרין ואם כן שבועתו חל על חפצי' הללו גם כן וחייב להתפלש בעפר כי יש כאן ספק איסור של תורה ולחומרא ומעתה לא קשה מעירוכין דשם ודאי דמסדרין בלי ספק רק כל ספיקא אי ילפינן מעירוכין והקדש אבל שם שורת הדין דמסדרין בלי פקפוק פשיטא דלא חל שבועה ונדר עלי'. וגם ריב"ש דדעתו ברור לפסוק כהרמב"ם וסייעתו דמסדרין אם כן פשיטא דאין שבועה חל עליו כמו בנדר הקדש הנ"ל ונכונים דברים בלי פקפוק. ואמת שכפי מ"ש שתשובת חזה התנופה חיב' הרא"ש ז"ל ובנדרים פ"ט פסק הרא"ש להדיא דמסדרין רק מ"מ י"ל בתשובה מספקא ליה כמ"ש הב"י דבב"מ כתב דעת ר"ת לבסוף וכן הטור בב"מ ברמזים כ' הדבר בספק אף דבנדרים כתב להדיא דמסדרין א"כ א"ש אך לפ"ז מוכח מזה כמש"ל בשבועה לא מ"ל קים ליה וספק שבועה לחומרא ועיין לעיל בכללי קים לי':

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף