תומים/חושן משפט/צו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט צו

(א) כמשיב אבידה. זהו לשון הרמב"ם ומה שקשה מה בכך הא ס"ל מגו לפטור משבועה לא אמרינן. ואי דסבירא ליה דטענת קטן לאו טענה כלל לא הנ"ל טעמח דמשיב אבידה רק הטעם דאין כאן טענה עיין מ"ש בכללי מגו אות קי"ב ע"ש. ועכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דטענת קטן קרוי טענה דאל"כ ל"ל הטעם דמשיב אבידה הל"ל בקצרה דאין כאן טענה וכן משמע מדברי התוס' שהקשה על רש"י דס"ל אם תבעו קטן הואיל דנתינה בגדלות דהוי טענה והקשו דתרתי בעי ולא הקשו דהא אין טענתו טענה ועכצ"ל דקרוי טענה רק הוא גזירת הכתיב. וכ"כ הר"ן להדיא דטענת קטן הוי טענת ברי רק גזרת הכתוב שלא לחייב עליו שבועה. וא"כ אם נתן לו האב והבן היה אז קטן וראה הנתינה ומת האב והבן תובע אותו בגדלות יש כאן שבועה דהמסירה והתביעה בגדלות ואי דטענה שלו ממה שראה בקטנות מה בכך הא טענתו טענה מעליא כמ"ש והא דלא מוקי הגמ' המשנה נשבעין לקטן בכה"ג דהראיה היה בקטנות אפשר דלישנא נשבעים לקטן משמע ליה בשעת שבועה היה קטן. והבו דלא לוסיף דרש"י ס"ל אפילו קטן ממש יכול לתבוע. אלא דאם תבעו כשהוא קטן והודה במקצת ואינו כלום ואח"כ כשהגדיל תבעו שנית בהאי אני מסתפק אי בימא הא עכשיו הא הנתינה והתביעה בגדלות. או נימא דאף דתביעה בקטנות אינו כלום מ"מ הודאתו הוי הודאה ואם כן קדמה הודאה לתביעה שאח"כ שהוא בימי גדלות וצ"ע כי בלא"ה הך דבעינן החביעה קודם להודאה לא כ"ע מודים להרמב"ם ועיין גיטין בשמעתין דב' כיסין:

(ב) רק שהנתינה היה בקטנות. ואם מסרו אביו לשמור ומת והוא היורש קטן דעת הסמ"ע כמקצת רבוותא שכתב המ"מ דלית גביה ש"ש והש"ך דעתו כדעת הראב"ד והרמ"ה דנשבע. ונראה לפי מ"ש הרשב"א דאפילו פשע בקטן שמסר לשמור פטור מדקתני אין נשבע ש"מ דאפילו פשיעה פטור דאל"כ למה לא ישבע וכן דעת התוס' בכל דוכתי וא"כ זה ברור אם מסרו לו אביו ומת דאם פשע דחייב דמי הפקיע דין שמירחו דהא אם ימתין הקטן לתובעו עד שיגדיל הלא חייב בכל דין שומרים וא"כ ע"כ שלא פקע בקטנותו דאם פקע א"א לחזור ולהתחייבו כשיגדיל וזה פשוט וא"כ דחייב בפשיעה אם כן אף שבועה חייב דהא לשיטתם זה תליא בזה כנודע ולכן היש מי שסוברים כן ס"ל כרמב"ם דפשיעה ושבועה לא תליא זה בזה אבל לפי דקיי"ל לעיל סימן ס"ו כתוס' וסייעתם דפשיעה ושבועה תליא זה בזה א"כ הדין ברור כמ"ש הש"ך ואין לדקדק דא"כ קושית הרא"ש דהקשה למ"ד בש"ש יכול הקטן להשביע נוקמא הא דתנן במשנה נשבעין לקטן בכה"ג בש"ש עדיין אינו מיושב דנוקמי שבא בטענת אביו שאביו מסרו לשמור ואצ"ל גדול היא רק במילי אביו קרוי קטן ולומר דהמשנה אתיא כראב"י דהא קטן בבא בטענת שמירת אביו משביע דבלא"ה צ"ל למה לא מוקמי נשבעין לקטן בתבעו ע"פ עד דס"ל להרא"ש דיכול להשביע וצ"ל דאין זה לקטן רק נשבע לעד וה"ל כנשבע לגדול. א"כ אף בשומרים כיון שאין תביעתו תביעה כלל רק השבוע' מכח הנתינ' שהיה בגדלות א"כ לא שייך נשבעין לקטן. דאין השבועה מצד הקטן כלל משא"כ אם הקטן מסר לשמור יכול ג"כ להשביע ש"ש שפיר הק' הדא"ש דהמ"ל נשבעין לקטן בכה"ג וא"ש מילת לקטן. דקבלת שמיר' היה ממנו כנ"ל אך יש לספק לשיטת הרא"ש וסייעתו דס"ל מגו לפטור משבועה אמרי' רק משום מגו דהעז' אין לו לשומר מגו דהחזיר בקטן אי נימא דבעינן דוקא דלית ליה מגו דלהד"ם והחזיר כגון דמסרו בעדים וא"ל אל תחזיר אבל זולת זה הא יש לו מגו ואי דהוה דהעזה נגד קטן מה העזה שייך הא אפילו בגדול פליגי אי בבנו מעיז אבל בקטן מה סעזה שייך ביה וצ"ע:

(ג) יעמידו בית דין אפוטרופס וכו'. ובשבועות שומרים דס"ל לרמב"ם ג"כ דמשביעין לא כת' דמעמידין אפוטרופ' צ"ל הואינ וצריך שיחשדהו שתי כסף וחשד קטן אינו כלום לכך מעמידין אפוטרופס והוא יבקר בענין השותפים ואם ימצא החשד עולה ב' כסף ישביעהו ובהכי ניחא דהרא"ש הקשה דלמה לא מפרשים במשנה נשבעין לקטן בש"ש ולא הקשה לנפשיה דנימא שבועות שותפים דמודה הרא"ש דמשביעין ודוחק לומר דס"ל לגמ' דהך נשבעין איירי בש"ד דשבועות שותפים עדיין לא מתני' בסך פירקא דזה דוחק ולפי הנ"ל ניחא דאין היתום משביעו רק בית דין מעמידין אפוטרופס להשביעו ואם כן אין הלשון נשבעין לקטן סובלו דהא נשבע לגדול אפוטרופס מהקטן. מיהו הא דכתב הרמב"ם במודה שהיה שותף דחייב לישבע אם הודה שיש לו עדיין ממון שותפים בידו צ"ע אם ישבע דאף דמגו לפטור משבועה לא אמרי' מ"מ הא הוי משיב אבידה בהודה לקטן. ותקנת חכמים הוא משיב אבידה לא ישבע וכמש"ל ס"ס פ"ח ע"ש ולכן צ"ע לדינא.

(ד) על השטרות אין נשבעין. הרשב"א בתשובה נתן טעם דכל טיב שבועה להפיס דעתו ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ופי' הסמ"ע אם טען מסרתי לך שטרות והוא הודה במקצתן דבסימן הקודם קיי"ל נשבע היסת בקטן לא והש"ך השיב דאיך מצינו בזה דהיה התקנה להפיס דעת אלא הכוונה בפוגם או ע"א מעיד שפרוע דאמרי' בכתוב' פ' הכותב דנשבע להפיס דעתו ולכך א"ל נפרע בחיי אב שהוא ת"ז ופגמו או ע"א מעיד נוטל בלי שבועה ומ"ש בפוגם איכא ג"כ טעם משום הפסת דעת ז"א כנראה להדיא מדברי תוס' שבועות דף מ"ט ד"ה לכל וכ"כ מהר"ם להדיא בחדושיו בהגמ"י להלכ' שבועה דלכך לא פי' רש"י גבי פוגמת בנק"ח דשם אין הטעם משום הפסת דעת ע"ש. אלא אפילו בע"א לא נראה כיון דריעותא לפנינו דע"א מעיד למה יטול בלי שבועה הא מבואר בתוס' ד"ה לכל הנ"ל דשבועה דשכיר שהוא גם כן להפסת דעת קיל מהך שבועה דע"א ולכך בשכיר אין מגלגלין ובע"א מגלגלין ומ"מ לעיל סימן פ"ט ס"ב קיי"ל דאם השוכר קטן מ"מ אין נוטל שכיר בלי שבועה ומ"ש זה מזה וברור דנשבעין ונוטלין לא יהיבנא ליה בלי שבועה ומ"ש זה משבועת שותפים וסיים וכן כל כיוצא בזה וכתבו דשבועת המשנה לא אתמעט קטן. והיה מתחילה דעתי לומר דכוונתו בלי פוגם וע"א מעיד שפרוע דבזה אנן טוענין אשתבע ש"מ דאיתרע ואף בקטן אנן טענין רק בדליכא הנהו רק הקטן טוען פרוע ואמר אשתבע לי דבזהו דאם לא טען לא טענינן להו ש"מ דעיקר שבועה להפסת דעת דאל"כ אנן למה לא טענינן אלא ש"מ דהוא רק להפסת דעת ועיין בהרי"ף דאיכא רבוותא דס"ל דהוא רק היסת בעלמא וא"כ בקטן דאין בטענתו ממש לא משביעים ליה דהא צריך לעעון והוא רק הפסת דעת בעלמא אך עכ"ז לא נח דעתי מה תקנתא לתקנתא יש כאן הלא הוא רק אפוכי מטרתי דלאחר פרעון יטעון עליו פרעתיך פעמיים ויצטרך לישבע היסת וביותר קשה לפי כללא דכייל הש"ך בדוכתי טובא דאי אתה מוצא היסת קודם פרעון א"כ כאן איך מיירי אי קודם פרעון בלא"ה ליכא היסת ולאחר פרעון מאן מעכב ע"י להשביעו שלא פרעו פעמיים כמ"ש ולכן יותר נראה כמ"ש הסמ"ע בהכחשה בגוף שטרות דאין עליו היסת כלל ומה שטען הש"ך דלא מצינו דשבועה כזה היה משום הפסת דעת לק"מ דהא דנשבעין היסת על קרקעות ושטרות דייקו התוס' והרא"ש מהא דאמרי' בפוגמת וע"א מעיד פרוע תקנו חכמים שבועה על ש"ק ש"מ ה"ה היסת ואלו לא שייך בזה להפסת דעת איך מייתי ראיה הא בע"א גופיה לולי הפסת דעת לא היו מתקנים שבועה הואיל והוא ש"ק ואיך יתקנו היסת על קרקע. וצ"ל דמ"ש גם זהו הפסת דעת דצועק ככרוכיא שלי הוא וכדומה והדבר מוכרח דעיקר תקנה היה משום הפסת דעת וא"כ בקטן לא תקנו דהוי תקנתא לתקנתא. וזהו פשוט וצ"ל באמת שטרות דנקט רשב"א לאו דוקא ה"ה קרקעות רק הלא הב"י העתיק תשובה ושם השיב על השאלה דבא בשטרות ולק"מ:

(ה) החרש ושוטה כו'. ופקח שהוא אלם דאשתקיל מיללו אבל הוא פקח לכל דבריו ונשא ונתן ונתחייב שבועה כתב הרב בעל שבות יעקב בח"א סימן קנ"ו דכותב אני נשבע באלה ובשבועה שכך וכך הוא וכתב הוי כאמירה ועיקר דבריו וראיה שלו בנוי ולקוח מתשובת חות יאיר סימן קצ"ד דס"ל דאם נשבע בכתב שיעשה כך וכך הוי שבועה ונדר כמו אמירה וראיה שלו מדאצטרך בעדות מפיהם ולא מפי כתבם ש"מ בעלמא הוי כתיבה כמו אמירה. והנה הרב בעל שב יעקב בתשובתו חלק י"ד סימן מ"ט הכריע נגדו וס"ל שם בכל מילי אין כתיבה כדיבור וראיה שלו מהא דאמרי' במגילה דאם כתב מגילה דאין יוצא ידי קריאה ואין בזה ממש דמלבד דמה ענין זה שמקבל בלבו בכתיבה לענין למה שהצריך התורה קריאה לפרסום הנס וא"כ סופר הכותב פרשת ק"ש יפטר מק"ש למאן דלא בעי שמיעה לאזניו ומה ענין זה לזה. אף גם הא במגילה כתיב נזכרים וילפינן שם מגילה דף י"ח ג"ש מזכור ודרשינן זכור בפה ואל תשכח בלב וכיון דזכירה הוי בפה פשיטא דכתיבה לא מהני אבל המקבל על עצמו בכתיבה י"ל מ"ש כותב ומ"ש אומר. גם מה יאמר לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דבכתב כותבין ש"מ דכתיבה הוי כאמירה כמבואר בגמ' דגיטין. ומ"ש לדחות דאצטרך מפיהם למעט פי כתבם דה"א בעדות בגלוי מלתא בעלמא סגי צ"ע בסברא זו להתיר האיסור ויותר היה לומר דה"א בעדות כיון דחזינן דשטר כשר ושטר קידושין בעדים וכן גט בעדים לר"מ או לר"א לדעת המחברים אף ע"מ כרתי וש"מ דהכשירה התורה עדות מפי כתב וה"א דכל עדות מפי כתב כשר כי באמת החילוק בין שטר לעדות מפי כתב הוא חילוק קלוש כאשר באמת טרחו בו המחברים ועיין מ"ש לעיל בסימן מ"ו. ובזה אפשר לכוין במ"ש רש"י מפיהם ולא מפי כתבם יעידו בב"ד דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומא דהאי אורחא בכך עכ"ל ויש להבין מה ביקש רש"י בזה. ואם לבאר דלא תקשי משטר ה"ל לפרש כן ביבמות השנויה קודם גיטין בדף ל"א ולמה נטרי עד גיטין ולמ"ש א"ש דקשיא לרש"י ה"ל לאתויי רב ראיה מהך מדאיצטרך מפיהם ש"מ בעלמא הוי הגדה מתוך הכתב וכ"ש דקשה למאן דלא פסק ברב ולזה כתב רש"י דלא דמי לשטר וכו' ואם כן איצטרך דלא נימא מ"ש משטר דאכשריה רחמנא. אלא מהלשון שכתב רשב"א בגיטין דגזירת כתוב הוא דלא מכשרי עדים מפי כתבם מזה משמע דבעלמא מועיל כתב דאי בעי הכתוב רק להורות דלא נטעה להקל בשטר הא אין זה גזרת הכתוב. וכן מה שהקשו התוס' והרשב"א ל"ל מפיהם הא כתיב אם לא יגיד והגדה אינו באלם כדאמרי' ואמרה ולא חרשית נראה דשוה עדות לשאר אמירה דאל"כ מה קושי' בעדות ה"א דקילי. אך עכ"ז הא כתבו מהרא"ם והמבי"ט ומשפטי שמואל וכן הח"י גופיה בסי' ט"ז דבשבועה כתיב אשר יבטא בשפתיו וכל יוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו ואם כן היינו כמו בעדות דכתיב מפיהם ואין בזה ממש ספק. דזה יותר מן מפיהם דכתיב בעדות. דכתיב אשר יבטא בשפתים ותמהני משבות יעקב שפקפק בזה וכי לא יהיה יותר מ"ש אשר יבטח בשפתיו מן מ"ש מפיהם:
והמה. הרב בעל שבות יעקב הביא ראיה מהא דאמרינן בסוטה דף כ"ז ע"ב ואמרה ולא אילמת שאינה שותה ותיפוק ליה דאינו יכול' לעשות שבועה אלא ש"מ דהוי שבועה מתוך כתב והרב הנ"ל אייתי חובה לנפשיה כי ראה ראיה אחת בגמ' ולא ראה שם בתוס' ד"ה דכתיב דכתבו להדיא אפילו לא בעינן קרא כדכתיב מ"מ מודה דאילמת אינה שותה משים דל"מ לקבליה שבועה הרי להדיא דא"א לקבל שבועה כלל וצ"ל לרוחא דמלתא אייתי ראיה מן ואמרה אבל באמת אף זולת זה א"א להיות שותה כי אינו יכול לקבל שבועה. והדבר מבואר בתו' להדיא ומה יש ספק עוד והכרעתם תכריע. אך זהו בשבועת ביטוי דכתיב לכל אשר יבטא אדם וכו' אך אם למדין ממנו לשארי שבועה יש לספק דודאי מסתברא דיש למילף שבועות זה מזה ומהכ"ת לחלק אמנם הרב שבות יעקב הקשה דרש"י פירש אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד לענין קרבן שבועה מה צריך קרא למעט מקרבן שבועה הא אין כאן שבועה שאינו יכול לדבר כלל. ולכאורה קושיא גדולה היא אבל באמת אין כאן קושיא כלל דידוע בשבועות ביטוי צריך הנשבע אם מושבע מפי אחרים לענות אמן ואז חל השבועה אבל בשבועת עדות אם השביע בבית דין שבועה שאם אתה יודע עדות שתבוא ותעידני והוא שותק ולא ענה אמן כלל רק שכופר ולא מעיד הרי זה בכלל שבועת עדות לקרבן. ואם כן אלו היה ראוי להגיד עדות בכתב כשהשביעו אחר אם. אתה יודע עדות תעיד לי והוא אינו מעיד בכתב המועיל ומכ"ש כשכותב שאין יודע עדות דאם עדות בכתב כשר סרי כיון שהגיד תו א"ח ומגיד שהרי כאן כפירה גמורה ואם כן חייב קרבן שבועה דמ"ש דיכול לדבר ושותק או לא יכול לדבר ושותק הא בשתיקתו מחייב קרבן שבועה דגבי שבועת עדות א"צ לאמירה דיליה כלל רק כשהמשביע אומר השבועה והוא שומע וכופר בעדותו חייב ואף כזה באלם הדין כן דהא המבטא בשפתיו בשבועה הוא המשביע שהוציא שבועה מפיו והוא שותק וחייבו תורה בשבועת עדות כאלו הוא הנשבע ואם כן מ"ש דיכול לדבר ושותק או אינו יכול לדבר סוף כל סוף בשמעו קול אלה ואינו מעיד חייב קרבן שבועה ולכך איצטרך קרא פרט לאלם דאינו ראוי להעיד ואם כן ליכא כאן שבועת עדות כלל. אבל ודאי אם אין הוא נשבע מפי אחרים רק מפי עצמו שכתב שבועה שאין אני יודע לך עדות ודאי דא"צ קרא למעט דבעינן ביטוי שפתים וזה ברור ונכון. ואם כן דזה ברור אף בשבועת פקדון דקיי"ל גם כן המושבע מפי אחרים א"צ לענות אמן רק כשכופר ולא הודה חייב קרבן שבועה והיינו דהמשביע הוא מבטא בשפתים והוא דשמע ולא הודה הטיל התורה עליו עונש שבועה. באלם ודאי אם הוא כותב שבועה שאין לך בידי פקדונך או תשומת יד אין כאן שבועה דבשבועה בעינן מבטא שפתים אבל אם אחרים משביעין אותו שבועה שאין לך משל חברך ופקדון וכדומה והוא כותב שאין לו דהיינו כפירה דהרי יכול להודות בכתב דחייב ויש לו בידו משל חבירו והודאת בע"ד בכת"י ודאי מועיל לכ"ע והוא לא הודה ומכ"ש כשכתב שאין לו בידו שזהו כפירה גמורה דהא לענין כפירת והודאת ממון הוי כת"י כמו אמירה וזה פשוט אם כן הרי כאן שבועה וחייב ק"ש כמו אלו יכול לדבר דמ"ש הא א"צ לאמירה שלו כלל והשבועה נבטא משפתים מפי אחר והוי כאלו נשבע רק צריך כפירה והכפירה הוא שאין מודה בכת"י וכופר וזהו ברור ופשוט. ולכן לא צדקו דברי השבות יעקב במ"ש שיכתוב הר ני נשבע דאין זה מועיל כלום רק כך הוא שישביע איתו אחר שבועה שמעות יש לך משל פלוני שתודה ואם הוא כותב שאין לו הרי שבועה ממילא חל והוי מבטא שפתים מפי אחר והכפירה מפי עצמו כמ"ש דלענין כפירת והודאת ממון ודאי כת"י מועיל וזה ברור לדינא. ובהכי ניחא במה דאמרינן בירושלמי פ' כה"ג דפריך למה כה"ג לא דנין אותו וימנה אנטלר ותי' הגע עצמך ואם תחייב כה"ג שבועה וכי ישבע אנטליר. וקשה אם בכתב הוי שבועה א"כ יכתוב בכת"י הניכרת אני נשבע כך וכך וישלחו לב"ד והוי כנשבע בב"ד ואין כאן ביזוי כלל אבל לפמ"ש ניחא דבנשבע מעצמו לא מהני רק צריך במושבע מפי אחרים וזהו דנין אותו ובזוי לכה"ג וא"ש. אך עדיין יש לפקפק בכל שבועה אם כותב ואינו אלם אם לשטת ר"ת אינו מועיל דהא בעדות כתיב מפיהם להדיא ומ"מ סבירא ליה לר"ת דביכול להגיד הוי מתוך כתב גם כן בע"פ דראוי לבילה אין בילה מעכבת. והוי כמו בפיהם א"כ י"ל לענין שבועה נמי דכתיב מבטא שפתים מ"מ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והוי כנשבע בע"פ דמ"ש מפיהם גבי עדות ומ"ש מבטא שפתים גבי שבועה ומהכ"ת לחלק ובהכי ניחא במה שכתבו אחרונים דהכותב ד"ת אין לברך דבתורה כתב ודברת' בם והך דינו של ר"ת במחלוקת אתמר וספק ברכות להקל אבל בספק שבועה להחמיר אמרינן אולי הדין כר"ת ואמת כי הבאתי ראיה דלא אמרינן בכתב כמו בע"פ דבגמ' דתמורה אמרינן מקלל חברו בשם אמאי לוקה הא לאו שאין בו מעשה ואמרינן דכתיב והפלא ה' מכותך הרי דחייבה התורה מלק' וקשה עדיין קשה מנ"ל דהוציא התורה מכלל המסור לאו שאין בו מעשה אין לוקין והא דכתיב והפלא הייט ביש בו מעשה דכתב פלוני יהיה מקולל לשם ואין לך מעשה גדול מזה מה שכותב והוא מלאכת מחשבת דהוי במשכן ועכצ"ל דכל דפרט התורה בפה אין כתב בכלל ולכך אי אתה מוצא מקלל שיש בו מעשה וא"ש. אך עם כ"ז צ"ע כי אין לסמוך על ראיה מבלי הוטבע שרשו בפוסקים ואפשר לפי מש"ל בסי' ך"ח דר"ת מודה בדיני נפשות דלא מהני רק בד"מ אם כן י"ל דשם הטעם משום דלא אברי סהדי אלא לשקרא אבל בעלמא אין כתיבה כמו אמירה דאל"כ אף בדיני נפשות יועיל ודוק. ועתה יש מקום לעורר ספק כיון דכל טעמו דשבועת ביטוי דלא מהני בכתב משום דכתיב לבטא בשפתים אם כן הא דכתב מהרי"ק בשרש קי"ב והביאו הרמ"א לעיל בסי' ע"ג ס"ח דהא דאמרינן בשבועה לבטא בשפתי' אבל דברים שבלב אינ' דברים ה"מ באדם האוסר על עצמו אבל האדם המתנה עם חבירו ונשבע לו לקיים תנאו בזה אזלינן בתר דבריו שבלב כי כל מה שיחול עליו התנאי יחול עליו השבועה וא"צ ביטוי בשפתי' ע"ש ולפ"ז אם התנה בכתב עם חבירו שיעשה לו כך ושיתן לו כך ונשבע בכתב על כך הא הוי שבועה דהא בזה לא אמריק אשר יבטא בשפתים ואם דברים שבלב אינן דברים בעלמא בזו הוי דברים מכ"ש בכתב דעדיף ודאי יותר מדברים שבלב. ואמת כי הש"ך השיג לעיל סי' הנ"ל על מהרי"ק ועיי' מש"ל בסי' ע"ג בישוב דברי מהרי"ק מתוך תשובת הרא"ש א"כ לפמ"ש אין לדמות הכתב להנ"ל אבל מ"מ לפמ"ש מהרי"ק דבתנאי א"צ ביטוי בשפתי' ואזלינן בתר דברים שבלב צ"ע כי הדברים נוטים לספק איסור של תורה וכל זה היה בהעלם עין מדברי שב יעקב ולהיות כי עיקרו בהלכות שבועה קצרתי פה ושם מקומו אי"ה:

(ו) א"א וכו'. עיי' ב"י שתמה על דעת הגאונים דסבירא להו דאין משביעין לא"א דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ותמה הב"י מה ראיה מזה הפסוק דאין משביעין לאשה ואי דנאמר בלשון זכר הא כל התורה בלשון זכר נאמר וצ"ע. ונראה דס"ל דלכך כתב בין שניהם הרצון דא"צ אחר אצל שבועה רק בין שניהם יהיה השבועה בהסתר כדאמרינן בשעת שבוע' אומרים סורו נא וכו' כי לא יהיה נשבע בה' בפומבי ואין זה כבודו של מקום ולכך אמרה התורה שתהי' בין שניהם לבד בהצנע ולכך אמר דאין להשביע לאשה דבא"א א"א דהא אסור להתייחד ובפרוצה בעינן תרי וכדומה ולא שייך תו בין שניהם וק"ל:

(ז) שנתחייב' וכו'. עיי' אורים שכתבתי כדברי הש"ך ויתר אחרונים עיקר דבמקום דאין לומר שיש אפשרות דעכשיו תשלם אין לנו להשביע כלל. והא דאמרינן בכתוב' אם אשה נעשה אפטרופס דאיכא למ"ד דיכול להשביע כל שעה אפילו יושבת תחתיו היינו דהבעל חייב לה כתובה וכמה שתודה יהיה נפח' מכתובתה ה"ל כיש לה והנה הש"ך כ' בתשוב' הרא"ש אשה ששאלה כלים מחברתה ונגנבו דמשביעין אותה שאינה ברשותה ולא משביעין אותה שלא פשעה ושלא שלחה בהן יד הוא משום דאף אם תודה דפשעה לא תהיה לה לשלם מיד וא"כ שבועה זו למה. ומדבריו למדנו אפילו ג"ש ליכא בכהאי גוונא ואין דעתי נוחה בזה כיון דכבר נחית לה להשביע למה לא נגלגל עלי' ובפרט בגלגול בטענת ספק אם כן אם אחר כך תבוא ותהיה לה מעות איך יעשה שבועה הא יש כאן רק טענת ספק ואין משביעין בספק וכ"ש הא כבר עיקר שבועה נעשה מימים ימימה. וג"ש דאורייתא ועיקר דבריו כמ"ש דלמה לא כתב הרא"ש להשביע לאשה שלא פשעה דבריו אינו מובנים כי מה תשבע אף דלא פשעה הא חייב' לשלם בבירור דהא הית' שואל והחפצים נגנבו ושואל חייב אפילו באונסין. ואין כאן ספק שהיא חייב לשלם כמ"ש הרא"ש שיכתבו פסק שחייב' לשלם בהחלט רק השבועה היה על שאינו ברשותו ויגיע תיכף לכלל תשלומין אבל שאר שבועות ליתא ואמת יש לדקדק במה שמצריך הרא"ש שם בתשובה לבעל שישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד וצ"ל דס"ל בעלה לאו שואל הוה מ"מ הואיל וידע שהכניסה לביתו קיבל שמירתו כש"ח ולכך צריך שבועות הללו ועיי' מש"ל בהל' שומרים אי"ה אבל גבי אשה אין כאן שבועה יותר ולכן אין מקום לדינא של הש"ך:

(ח) לכשתתאלמן וכו'. עיי' אורים מ"ש דא"א למכור כתובה דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואם חייב' לח' בשבועה שתהא משלמת לו לפ"מ דפסק לקמן ס"ס צ"ז דמחוייב לעשות כל טצדקאות לפרוע דכופין אותו לקיים שבועתו יש מקום לומר דכופין למכור כתובה בטובת הנאה ותשבע בש"ח שלא תמחול לבעלה. דהא התוספות הקשו איך אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה הא אין קונה ותי' דמחייבת עצמה בשבועה מבלי למחול משא"כ בחובלת אין ביד ב"ד להכריחה שתשבע ע"ש ואם כן בזה דנשבעת לשלם דכופין אותם לקיים שבועתה בכל אופן האפשרי אם כן הא יש ביד בית דין לכופה למכור ולישבע כדי לצאת ידי שבועה. ובלא"ה יש מקום פקפוק דלמא כופין אותה לצאת ידי פרעון ומכין אותה עד שתצא נפש' לשבועה בשעת מכירה והא דבחובלת פגיעתן רעה דהא היא חשודה דהמגביה יד על חבירו חשוד ומכ"ש החובל באמת וכמש"ל ס"ס צ"ז מזה וא"כ אשה זו חשודה היא ואיך נאמין לה בשבועה וגם לא שבקינן לה לישבע כנודע ואין לומר דעשתה תשובה דמה תשובה יש בשאין משלם החבלה והיא אינה רצת' למכור ולישבע במה שיש לאל ידה וגם למה תשוב ותצרך לשלה וצ"ל דסתמא קתני אשה שחבלה והא יתכן דחבלה בשוגג ולענין תשלומי חבלה חייב' דאדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד אבל לענין חשוד על שבועה כיון דשוגג נעשה אינה חשודה וזה דוחק קצת דהא בלא"ה מוקמי' ליה בכמה אופנים שם ולא אמרו סתמא קתני:

(ט) ודלא כי"ח. עיי' אורים ס"ק י"ז דכן עמא דבר כי"ח איברא יש להבין במ"ש הרמ"א בא"ע סי' פ"ה אשה הנו"נ בתוך הבית ואמרה על מטלטלין שהם של אחר אם יש לה מגו דנתנם לו נאמנת ולא סבירא ליה דהוי מגו במקום חזקה א"כ מה איריא מיגו דנתנם לו הא אפילו יש כאן עדי ראה וא"א לחתם לו מ"מ הא יש לה מגו דנותנת לו כת"י דחייבת לו אלף דינרין ויגבה החוב משל בעלה והרי יגבה הנכסין ומבואר להדיא בתשובת הרא"ש כלל ס"ח דאם עדי ראה כיון דלית לה מגו דנתנם לו שוב אינה נאמנת אף שנו"נ בתוך הבית וקשה היה יש מגו כזו ועיי' מש"ל בסי' פ"ב מזה ואפשר מזו הקושי' הכריע הרמ"א כדעת האומרים אפילו בנו"נ אין הבעל חייב לשלם אך קשה לפי דפסקינן בזה דלא כרמ"א ודוחק לומר דודאי יש כאן חזקה כל מה שהוא בחזקת אדם הוא בחזקת שלו רק במגו דחינן לחזקה זו דאין זה חזקה אלמית רק ה"א כשיש לו מגו על גוף החפץ דהי' נותנה ואזדה החזקה משא"כ אם יש לו מגו ממ"א ואותו חפץ ודאי נשאר בידו אם כן תו לא אמרינן מגו במקום חזקה וכהאי גוונא כתבו גבי נאמנות אם יש לו מגו על גוף נאמנות או מגו ממ"א. אך זה דוחק. וגם באמת לבי נוקפי דא"כ לא שבקית חיי' לכל יתומים באשה נו"נ שתעשה קנוניא במות בעלה ותתן לאחרים כת"י שחייב' אלפים דינרי' והם יגבו מכל נכסים ויתומים ילכו בפחי נפש וכל ענין זה הוא מתקנת השוק כמ"ש הש"ך והרי זה קללתו של יתומים. ולכן היה נראה כיון דבלא"ה הרבה חולקים אדין זה ורמ"א הכריע כן דוקא באתברר בעדים ובראי' שהיה הלואה בחיי בעלה ואם כן בחיי בעלה מאן דיזיף קלא אית ליה ויודע הדבר לבעל ויבקש ממנה חשבון וכדומה וגם ע"ז הוא הבעל סבר וקיבל אבל במוציא כת"י מאשה אחר מיתת בעלה ואין כאן ראיה שהיה בחיי בעל כי אולי כתבה עכשיו והקדימה הזמן על חיי בעלה ודאי אפילו יש בו נאמנות וכל תוקף כנהוג עכשיו בח"כ וכדומה וגם תוך זמנו מ"מ אינו גובה מנכסי הבעל דאנן חוששין לקנוני' ובמקום קנוניא אין מוציאין מיד יתומים כנודע והבו דלא לוסיף עלה ולא שייך כאן תקנת שוק דהם הפסידו דהוה ליה להלוות בעדים כמ"ש בלותה ונשאת וכן הדבר בזה. וזה נראה נכון וברור לדינא ומעתה לא קשה כהנ"ל בעובדא דהרא"ש דהיה יכולה ליתן כת"י כי מה בכך הא אי אפשר לברר שלוותה בחייו כי לא תביא עדי שקר ותו אינו מועיל לגבות ואם שהיה יכולה ליתן בחייו הוי מגו למפרע. כן נ"ל לדינא ומ"מ תלוי בעיני הדיין לפי טיב הענין שיבחין טיב הדבר לש"ש ואלקים נצב בעדת אל והנה הש"ך נמשך אחרי דברי הגהת הרא"ש בפ' החובל המלוה או המפקיד לאשה בזה"ז שנו"נ בתוך הבית אם השליכה לאש או פשעה הבעל פטור אבל אם אכלתו חייב הבעל ואני לא הבנתי דבריו מ"ש במלוה או פקדון כעין עסקא שהוא חצי מלוה או פקדון שאם השליכתו לתוך אש דהבעל פטור דלמה הא כל טעם של נו"נ בתוך הבית דשליחתו דבעל קא עבדה אם כן האומר תן לשלוחי מנה והשליח משליכו לאור וכי אין המצוה חייב ומכ"ש בזה דכל הטעם משום תקנת שוק ולפי דבריו עדיין בטלה תקנת שוק כי מי ילוה לאשה אולי תלך ותאבדו וכי יהיה תמיד עומד אצלה לדעת מה יעשה בו. ומי פתי שיקיף לאשה בזה ולכן נראה כי הגהת הרא"ש מיירי שהמלוה יודע שעל כך לוקח' בהקפה לאבדו בהבלי עולם או אפילו ליתן צדקה אבל אין לבעל צורך בו א"כ הרי יודע דלאו בשליחתו דבעל קעבד' ואם כן הבעל פטור אבל בשלא נודע לו בשעת נתינה הבעל חייב אבל בפקדון זולת בפקדון עסקא ודאי בכל גוונא הבעל פטור דאם היא שליח לישא וליתן אבל לקבל פקדון לא שוי' שליח ומה תקנת שוק יש בזה ואין זה ענין כלל למו"מ ולהקפ' כלל ולכן בכל גווני אין הבעל מחוי' לשלם וזה הכל נכון וכמ"ש מהרי"ק דאם הקפה נעשה בהסתר מהבעל והמלוה יודע זה דלכ"ע הבעל פטור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.