אבן יקרה/א/כ
|
< הקודם · הבא > |
שלום אשיב לכבוד רב רחומאי דיתיב בתונא דלבאי הרב הגאון המפורסם בתורתו וצדקתו על ישראל הדרתו כקש"ת מו"ה בנימין זלמן שפיצער נ"י רב ואב"ד לעדת ישורון בע"מ וייען.
מאד שמחתי במכתביו היקרים, שניהם כאחד טובים, מלאים דברי תורה, נאמרים במועצות ודעת ועוד גדל ששון לבי באשר ראיתי כי שם עינו עין בחונת וחודרת על כל דברי בכל פינות שהם פונים ומצאם כדאים לפלפל ולסלסל בם ואם ידו הדה על איזה מהם לערות יסודותיהם ולהפיל חומותיהם, נאמנים פצעי אוהב. וחדאי נפשאי בראותי כי דברתי על אזן שומכת, ולב מבין מלא חכמה ודעת. – ועתה אבא אל תוך הענין פנימה עפ"י סדר מכתבי הדר"ג:
וטרם לכל אמינא במה שעורר כ"ג נ"י על דברי בישוב קושית התוס' ע"ז דף ע"א שיפה כתב (לפי קיצור דברי) ויאמין לי הדר"ג כי הנה עקום אתי לתקן הדבר בדרך נכון. אולם לאשר לא כתבתיו רק לפלפולא בעלמא ואין נ"מ ממנו לעיקר הדין לא רציתי להאריך אז וגם עתה לא אשנה פרק זה [1] אך הנוגע בעיקר הדין ואשר נתחדש בו:
והנה הדר"ג עודנו מחזיק בתומתו לסמוך בזה על הגאון מ"ב ז"ל ולישב קושית המג"א עפ"י חלוקו דמר בין נפסק הדין ללא נפסק ועל מה שהקשתי דלא מצינו לענין כזה חילוק בין עמד בדין ללא עמד בדין כתב הדר"ג דדוקא בדין תורה שהוא אמת לאמיתו שפיר אין חילוק בין נפסק ללא נפסק דכיון שהדין כך מה לי אם נפסק או לא משא"כ במקום שאין הד"ת כן רק שאנו חותכין כן הדין מטעם הפקר ב"ד וכדומה א"כ כ"ז שלא נפסק הרי אין כאן דין ולא נתקיים הדין רק אחר שנפסק. זה תוכן דברי הדר"ג. היא סברה ישרה וראויים הדברים למי שאמרם. אבל בכל זאת אכתי לא נתישבה קושיתי שהקשתי בתשובתי הראשונה דהא קושית המג"א במקומה עומדת דנוקמי גם בבכורות בכה"ג דמה בדיניהם בנידון כזה. ומה שנדחק הדר"ג בזה דאולי בזמן הש"ס לא היה מקום בזה האופן, הלא יודה כי זה דוחק עצום ורב ומשנה שלימה שנינו בגיטין דף י' שטרות העולים בערכאות דמיירי שם שהקנין נעשה בפניהם כמבואר שם בסוגיא וגם נכתב השטר על זה. ועל כרחך דלא מהני זה לענין בכורה. ומה שכתב לי הדר"ג שהמ"ב בעצמו כתב קרוב לדברי בישוב דבריו, אודה ולא אבוש כי אין תשובת מ"ב תחת ידי כעת וכתבתי רק לפי מה שמביאים האחרונים בשמו:
ובמה שכתב הדר"ג על מה כתבתי דאפילו לשיטת המ"ב דקנין ערכאות מהני מ"מ שליח נכרי לישראל לא מהני ע"ז כתב כ"ת דחילוק זה דחוק, דאטו יש כאן משום סברת הט"ז דמה שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור, וכיון שעפ"י דין ערכאות הוה של נכרי אין הישראל עובר על ב"י עכ"ל הדר"ג נ"י ממש. הנה נא אדוני, מחילוק זה לא אוכל לזוז אף זיז כל שהוא, והוא ברור בעיני כשמש בצהרים ולא מטעם סברת הטו"ז אשר לא פגעתי ולא נגעתי בה וגם אין ענין ומקום לסברא הזאת כאן רק הטעם פשוט וברור דנהי דקנין ערכאות מהני לענין איסור והיתר היינו דוקא כשנעשה הקנין בין המוכר והלוקח או שלוחיהם, אבל כשנעשה בין אנשים זרים אשר אין להם חלק ונחלה בהדבר הנמכר האיך יעלה על הדעת שיועיל. וכיון שאין שליחות לעכו"ם הרי זה השליח הוא עפ"י התורה כאיש זר וע"כ בודאי אין מועיל. הכי נוכל לומר שאם ימכור ראובן לשמעון נכסי לוי ויעשו כל הקנינים המועילים והחזקים שבעולם שתועיל המכירה. והראי' שהבאתי לזה מדברי המ"ב עצמו היא עצומה וחזקה, דא"כ לאיזה צורך העלה דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח כיון שלפי דעתו קנין ערכאות מהני והא עפ"י דיניהם בודאי יש שליחות לעכו"ם הא אין נ"מ מזה דהא אפי' עכו"ם לישראל נעשה שליח עפ"י ערכאותיהם. ומה שדחה הדר"ג דהמ"ב כתב זה בתחלה קודם שהעלה סברתו דקנין ערכאות מהני וגם מעשה שהי' כך הי' ולמסקנא באמת אין נ"מ מזה רק במק"א ולא לענין חמץ. אתפלא הלא לענין זה רמזתי בתשובתי הראשונה לעיין בש"ך ח"מ סימן רמ"ג שהביא דברי המ"ב לענין שליחות עכו"ם לעכו"ם וכתב על זה בפירוש ונ"מ לענין מכירת חמץ. אם כן איפוא הוא מוכרח כ"ג להודות על אחת משתי אלה, או שאפילו לדעת המ"ב דס"ל דקנין כל דהו מהני לענין חמץ שהוא דוקא בין המוכר והלוקח אבל השליחות צריך להיות כדין תורה דוקא וכסברתי הנ"ל, או שהש"ך לא סבירא לי' כשיטת המ"ב לענין קנין ערכאות, וכיון שאם כן גם הש"ך יחלוק על דינו של המ"ב בודאי אין לסמוך עליו לכתחלה ונפל כל יסוד היתרו זוהי של כ"ג בבירא. אבל המחוור בעיני כחלוקה הראשונה שהש"ך אינו חולק על המ"ב בקנין ערכאותיהם רק שאפילו אי ס"ל כך מ"מ השליחות מוכרח להיות כדין תורה. וז"ב:
גם מה שרצה כדר"ג לחדש דמעשה השליח בכאן לא הוה רק מעשה קוף בעלמא להביא את המעות לקופת המוכר ונשען בזה על סברת המח"א ה' שלוחין סימן ט"ו. לפיע"ד הוא דבר קלוש לסמוך עליו. דבאמת לו הי' גמר דברים בין המוכר והקונה בענין המכירה ולא הי' חסר רק נתינת המעות שפיר הי' מועיל אם שלח הקונה את המעות ע"י מי שאינו בר שליחות, אבל בזה שאין כאן דעת מקנה ועיקר הקנין הוא בין שליח המוכר והקונה ועל שליח המוכר להקנות במקום המוכר את החמץ להקונה אין לסמוך על זה לפיע"ד ולא שייך בזה לומר דלא הוה רק מעשה קוף. ועיין נתיבות המשפט סי' קפ"ב וקצרתי:
איברא נתעוררתי ע"י דברי הדר"ג בזה לדבר חדש. שלפיע"ד נראה דהא דבעינן דין שליחות בשליח המוכר דהיינו דוקא כשהמוכר לא חייב את עצמו להלוקח להקנות לו ע"י שליח זה אבל כשהודיע המוכר להלוקח שרצונו להקנות לו ע"י שליח זה אף שאינו בר שליחות מהני. דהרי הוא ש"ס ערוך בקדושין דף ו' ע"ב תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב עיי"ש. א"כ אם אמר המוכר להקונה תן מנה לפלוני הנכרי ויהי' חפצי קנוי לך מדוע לא יועיל אף שאין כאן דין שליחות מ"מ כיון שנתן הקונה להנכרי מעותיו עפ"י צוויו של מוכר הרי נקנה חפצו של מוכר להקונה מדין ערב. ומה בכך שאין כאן תורת שליחות מ"מ נקנה החפץ להקונה מדין ערב ואף אם לא ימסור השליח את המעות כלל ליד המוכר ואף אם לא עשאו המוכר שליח כלל. וא"כ בנ"ד שנתן המומר לרפראקוריסט הרשאה מקויימת מהלאנדעסגעריכט שישלוט בכל אשר יש לו ושמכירתו קיימת הרי הוא כאומר לכל הלוקחים שיתנו הממון ליד הפראקוריסט ותהי' הסחורה שלו קנוי' להם ובודאי מועיל ודוק היטב. אולם לאשר הוא דבר חדש, גם לא הבאתיו עוד בכור הבחינה אין רצוני לסמוך עליו לענין איסור והיתר אף שלפיע"ד הוא דבר נכון מאד:
ומה שרצה ידי"נ הדר"ג לחדש לפי דברי התוס' סנהדרין דף ע"ב דמומר אנו בן ברית, וכיון שכל הטעם דנכרי אינו בן שליחות הוא משום דממעטינן מה אתה בני ברית כו' א"כ במשלח מומר שגם הוא אינו בן ברית שפיר מועיל שליח עכו"ם ושוב הראני במכתבו השני שכבר קדמו בחידוש זה הגאון מוהע"א ז"ל בתשובת חתם סופר חלק או"ח סי' קט"ז. אמינא יישר חילי' בזה כי הוא עצה מושכלת לנידון שלנו. ובעת קראי מכתבו הראשון עלה בדעתי שיש לישב בזה ברייתא דסנהדרין דף קי"א ת"ר יצאו הן ולא שלוחן. שהקשו בזה ל"ל מיעוט זה הא אין שליח לדבר עברה וגם מדוע לא תעשה עיר הנדחת מחמת השלוחין בעצמן ולא מחמת משלחיהם. ועיין בשעה"מ פ"ד מה' עכו"ם ולפי הנחת הדר"ג הדבר נכון. דהא כבר העלו דבמקום שמועיל שליחות עכו"ם לא שייך אין שליח לדבר עברה ועיין מלמ"ל פ"ה מה' מלוה ה' י"ד [2] וא"כ בזה שעשה שליח להדיח את ישראל לע"ז הרי הוא מומר בודאי ושפיר משכחת שליח בשליח נכרי ושפיר אצטריך קרא יצאו הן ולא שלוחן ולא קשו עוד הקושית הנ"ל. כן עלה בדעתי לכאורה עפ"י דרכו של הדר"ג:
אולם באמת אף שדבר חכמה דבר הדר"ג מ"מ אין לסמוך ע"ז לענין דינא. וחלילה לומר שמומר יכול לעשות עכו"ם שליח. דכל מה שכתבו הפוסקים דמומר הוא כנכרי ואינו בן ברית הוא רק לענין שהוא אינו יכול להעשות שליח, אבל שיעשה הוא לנכרי שליח בודאי אין לנו – וכמו שדחה גם חותנו הגאון רבן של כל ישראל בעל ח"ס דברי הגאון מוהע"א ז"ל מטעמים דידי' – חדא דזה לא ניתן להאמר רק אם נחזיק בשיטת המ"ב דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח וגם בזה רבו החולקים וכמ"ש הב"ש סוף סימן ה'. אולם אף לשיטת המ"ב לא נוכל לומר דמומר יחשב לענין זה אינו בן ברית שיוכל לעשות לעכו"ם שליח. ובפירוש כתבו התוס' ע"ז דף כ"ז ע"א דמומר חשיב בר שמירת ברית. (ופלא על הגאון בעל אבן העוזר שהביא הסוגיא דע"ז שם להוכיח ממנה דמומר חשוב בן ברית ולא הביא דברי התוס' שמבואר אכן להדיא. וכסברת התוס' הלז כתב הט"ז יו"ד סי' ב' סק"א דמומר חשיב בר זביחה כיון שנצטוה בזביחא. ופלא שלא הביא דברי התוס' ע"ז אלו שהם כדבריו ממש. דוק) ועיין עוד תוס' פסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה כל ערל כו':
וראי' לזה נראה לי ממה שקשה הרשב"א בתה"א שער א' לשיטתו דבשוחט לע"ז נעשה מומר לאותה שחיטה עצמה (שלא כדעת התוס' וסיעתייהו) מה דאמר ריש לקיש בחולין דף ל"ט השוחט בהמה על מנת לזרוק דמה לעכו"ם מותרת משום דאין מחשבין מעבודה לעבודה. והקשה דהאיך מתירין הבהמה נהי דאין מחשבין מעבודה לעבודה מ"מ כיון דנעשה מומר בשחיטתו ע"מ לזרוק הדם לעכו"ם הא הוי"ל שחיטת מומר ותירץ דמיירי ששחט ע"מ שיזרוק הנכרי דמה לעכו"ם וע"כ לא הוה שחיטת מומר משום שלא חישב שיזרוק בעצמו הדם לעכו"ם. ואי נימא דמומר יכול לעשות לעכו"ם שליח א"כ הא הדרא קושית הרשב"א לדוכתא הא שפיר הויא שחיטת מומר כיון שבפעם אחד נעשה מומר ואי משום שלא חישב לזרוק בעצמו רק שיזרוק הנכרי מה בכך הא כיון ששלוחו של אדם כמותו והא מומר יכול לעשות את הנכרי שליח וכיון שחישב בשעת שחיטה לצוות להנכרי לזרוק הדם לע"ז הרי הוא כאלו חישב שיזרקהו בעצמו וא"כ מדוע הבהמה מותרת הא הוי"ל שחיטת מומר. אע"כ דגם ממומר אין שליחות לנכרי ודוק היטב:
אך אם אמנם היא ראי' מושכלת עכ"ז לא נעלם ממני מה שיש לפלפל בכל זה. אך בכ"ז ברור בעיני שאין לומר דמומר יכול לעשות את הנכרי שליח וכמ"ש למעלה:
ומה שרצה לחדש בדברי המכילתא פרשת בא דקודם מתן תורה הי' שליחות לעכו"ם דהא ילפינן דין שליחות מושחטו אותו ואז גם אנחנו לא היינו בני ברית. יסלח לי הדר"ג אם גם בזה אין דעתי מסכמת לדבריו. דודאי בשעה שנצטוינו על קרבן פסח כבר היינו בני ברית ולא היינו יכולין לעשות לעכו"ם שליח, שהרי בעת ההוא כבר היינו מצווים על כמה מצוות אם שלא היתה לנו התורה בשלמותה, והרי גם אחר מתן תורה עבד ושפחה בני שליחות נינהו אף שאינם מצווים על כל התורה כולה כיון שישנם במקצת מצוות כבר חשיבי בני ברית ועיין ח"מ סי' קפ"ח ובבאה"ג ובסמ"ע שם:
וע"כ דעתי לבל לבקש חשבונות רבים ושלא לכנוס בפירצות דחוקות רק שימכור הדר"ג בעצמו את החמץ כמו שעשיתי אני בשנה העברה. וליתר שאת ושלא יהי' בעיניהם כחוכא לקחתי הרשאה מאדון פלוני המורשה חתומה בשם אדוני הפאבריק ובזה אין שום חשש ופקפוק כמ"ש בתשובתי הראשונה:
ובטרם אצא אחלה סליחת הדר"ג באשר הרהיבה נפשי לשלוח יד בדבריו היקרים לי מאד. יאמין לי כי אהבת עולם אהבתיו וכל הגה ואומר אשר יצא מפיו קדוש אומר לו אך כך הוא דרכה של תורה זה בונה וזה סותר, זה חולם וזה פותר, והנני הנאמן בברית אהבתו אחוז בחבלי חיבה יתרה לו ולתורתו:
- ↑ מלואת אבן: בעת ערכי תשובתי זאת לא מצאתי את עצמי נאלץ לבררדברי ולישבם מה שהשיב עליהם הגאון מוהרז"שנ"י יען אין נ"מ בהם לדינא כאשר כתבתי בפנים. אולם כעת בעת סידורי תשובתי לבית הדפוס אמרתי לצרוצי פתגמי לבל אהי' ח"ו כמתעתע וכמאן דבניביתא באוירא. ובישע אלקים כן דברתי. ולמען תבין דברי ולבל אהי' מוכרח לשנות הדברים עיין מה שכתבתי בסימן י"ז בישוב קושית התוס' ע"ז דף ע"א ומה שהשיב הגאון מו"ה זלמן שפיצר נ"י על זה בסוף תשובתו בסימן י"ח מחיבורי זה. ואען ואומר: הן אמת בהשקפה ראשונה יש לחלק בין הדין הנאמר בש"ס ב"ב דף נ"ד למה שחדשתי אני כרשר כתב הגאון מורז"ש נ"י. אמנם כ"ז אם לא הי' סמך לסברתי ממקום אחר. אולם לפי דעתי סברתי ברורה ומאומתת ואין שום ספק בה. כי הלא כל קנין הנעשה בין מוכר ולוקח הוא עושה שתי פעולות, האחת הוא מומציא את החפץ הנמכר מרשותו של מוכר ועוד שנית שהוא מכניסו לרשותו של לוקח. .וא"כ אם נעשה איזה קנין ביניהם שמחמת איכותו של לוקח אין בכח הקנין ההוא להניס את החפץ לרשותו, איזה טעם יש לנו לומר אז שגם אינו מוציאו מרשות המוכר, הלא אם הי' כאן לוקח אחר הי' הקנין הזה עצמו מועיל הם להוציאו מרשות מוכר והן להכניסו לרשותו של לוקח. וא"כ נהי שהלוקח הזה הוא איש שאין בכח הקנין הזה להכניס את החפץ הנמכר לרשותו מ"מ למה יגרע כח הקנין אצל המכר שלא יוציאנו מרשותו. עד"מ אם נחזיק בשיטת ר' יוחנן דישראל מישראל מעות קונות ובין ישראל ונכרי משיכה קונה, אם נתן הנכרי הלוקח מעות לישראל המוכר נהי דאין החפץ הנקה נכנס ברשוות של נכרי מחמת קנין הכסף לפי שאין זה קנינו האיך נוכל לומר שלא יצא מרשות ישראל המוכר הא אלו הי' הקונה ישראל הי' קנין הכסף מוציאו מרשות המוכר מדוע לא יצא דם עתה מרשותו כיון שהקנין הזה יש לו כח להוציאו מידו ונהי שלא נכנס לרשות הנכרי הקונה מפני שאין קנין זה נוהג אצלו למה יגרע כח הקנין אצל המוכר בשינוי איכות ומהות הלוקח. כנים הדברים שאם נעשה קנין כזה השייך רק אצל המוכר ולא אצל הלוקח שהמוכר יכול לבטל המקח, אמנם הוא לא מטעם שאין הקנין מועיל להוציא את החפץ מרשותו של מוכר אך מטעם אחר, דכיון שלא נכנס לרשות הלוקח הרי המוכר יכול לחזור ולזכות בו. דלא עדיף מהפקר דבודאי יצא החפץ מרשות המפקיר מ"מ כל זמן שלא זכה בו אחר יכול לחזור ולזכות בו. וא"כ הדבר ברור שאם נעשה קנין המועיל אצל המוכר ולא אצל הלוקח אף שלא נכנס לרשותו של לוקח נ"מ מרשותו של מוכר נפיק. – דומא לזה ועוד גדולה מזו כתב הר"ם בתשובותיו סימן ל"ב לענין גט דלאחר שנכת הגט כהלכתו בציוי הבעל אף שהאשה לא קבה עוד הגט מ"מ כבר נפטר ממנה ויצאה מרשותו אף שלא נכנסה עוד לרשות עצמה. עייש"ה: ועוד ראי' לדברי דקנין המועיל אצל המוכר אף שלא הועיל אצל הלוקח מ"מ הוציא את הדבר הנמכר מרשותו של מוכר (כל זמן שלא חזר בו כנ"ל) מש"ס כתוסות דף ך' ע"א דאמרינן התם דבר שטי' זבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, אמר רב אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטי'. ולא אמרן אלא דאית לי' חזקת אבהתי' אבל לית לי' חזקה דאבהתי' אמרינן כשהוא שוטה זבן כשהוא שוטה זבין. ופרש"י דאית לי' בנכסים הללו חזקה דאבהתי' שהיו של אבותיו דחזקה מעלייתא היא אבל לית לי' בהו חזקה דאבהתי' אלא חזקה דנפשי' שקנאן הוא והוחזקו בידו כקנייתו כך מכירותו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו עכ"ל. והלא קשה דהא מיירי בקרקע כמ"ש התוס' והפוסקים שם וא"כ מה חילוק יש בין אית לי' חזקה דאבהתי' ללי תלי'. הא כל הטעם באית לי' חזקה דאבהתי' דמשום דחזקה שלו חזקה מעליתא היא ועומדת נגד חזקתו של לוקח המסופקת הא גם בלית לי' חזקת אבהתא רק שקנאם בעצמו הא קי"ל קרקע בחקת בעלי' עומדת וא"כ נהי דהחזקה של הבר שטיא חלושה דשמא כשהוא שוטה זבן מה בכך הא אם נאמר דקנה בעת שטותו ואין קנייתו מועלת הא ממילא עומדת הקרקע ברשות הבעלים הראשונים שמכרום לו וא" כתבטל חזת בעלים הראשונים שהיא חזקה מעלייתא את חזקתו של לוקח. אע"כ כמו שכתבתי דאף שלא הועיל הקנין להכניס את הקרקע לרשות הלוקח לפי שהי' שוטה בעת ההוא מ"מ מרשותו של מוכר נפקא וא"כ אין כאן שום חזקה נגד חזקתו של הלוקח מן הבר שטיא. ודוק כי קצרתי והיא ראי' נכונה:
- ↑ מלואת אבן: כעת צריך לי עיון בזה שכתבו דבמקום דמועיל שליחות נכרי לא שייך אין שליח לדבר עברה מהא דמקשינן בש"ס ב"ק דף נ"א ע"א בור של שני שותפין היכי משכחת לה כו' אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי' לי' זיל כרי לן וכו' אין שליח לדבר עברה. והא לשיטת רש"י לחומרא יש שליחות לעכו"ם וא"כ הא שפיר משכחת לה בור של שני שותפין בשוו שליח וכשהשליח עכו"ם דהא בשליח נכרי לא שייך אין שליח לדבר עברה. קצרתי וצ"ע. ויש לפלפל בזה ואכ"מ.