אבן יקרה/א/כא

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

אבן יקרה TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png כא

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סימן כ"א
שליח שלא מכר החמץ בער"פ אך המשלח עצמו מכרו

להרבני המופלג חריף ושנון מו"ה מרדכי הערצמאן נ"י בסאדאיוא.

מכתבו הגיעני זה איזה שבועות ולא השבתי לו עד כה יען הי' נראה לי כי המעשה לא אירע כלל רק רצון כבודו לעסוק עמי בד"ת ואנכי באמת אין לי פמאי לישא וליתן במכתבים בדברים שאינם נדרשים להלכה ולמעשה. אך לפני איזה ימים הי' אצלי אחד ממיודעי הדר בגליל ההיא ואמר לי שכן קרה שם המקרה ההיא ע"כ הנני ממהר לצאת ידי חובתי להשיב לשואלי אך בקיצור נמרץ וזה תוכן השאלה:

איש אחד משם נתן לבע"ג ישראל מעות להביא לו קמח ושאר דברים חמוצים מעיר הסמוכה ואחריות המעות והחמץ הי' על בעל העגלה. והבע"ג ההוא איחר בדרך פעמיו ובא בערב פסח סמוך לחשכה ויען הבע"ג הוא איש פשוט לא ידע להזהר ולא מכר את החמץ וגם לא ביטלו אפילו באמירת כל חמירא. והמשלח מכר בביתו גם את החמץ הזה הבא בדרך כדינו וגם הערל הקונה חמציו של המשלח קיבל מיד הבע"ג גם את החמץ הזה תכף בעת בואו מה דינו של החמץ:

תשובה

הנה כל מה שנסתפק מע"כ לאסור את החמץ הוא משום שהי' באחריות הבע"ג ישראל והוי"ל חמצו של עכו"ם ברשות ובאחריות ישראל. אמנם לענ"ד הדבר פשוט שהחמץ מותר לאחר הפסח שהרי אין פסקינן לאחר זמנו כר' שמעון וחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור רק משום קנס משום שעבר עליו בבל יראה וכיון שרוב הפוסקים סבירא להו דמשש שעות עד הלילה אינו עובר בב"י רק במ"ע דתשביתו לבד א"כ כיון שקודם הלילה מכר הבע"ג החמץ להעכו"ם הקונה א"כ הא לא עבר הישראל בבל יראה כלל וממילא דמותר לאחר הפסח. ועיין שאגת ארי' סימן ע"ט שכתב ג"כ בפירוש דמשום מ"ע דתשביתו לבד לא קניס ר"ש. וכן נראה מדברי הנו"ב סי' כ'.

ובהיותי בזה נתעוררתי במה שכתבו התוס' פסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה אם כן כו' בהא דאמרינן שם ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלם שהוא עובר בל"ת כו' דברי ר"י א"ל ר' שמעון וכי אפשר לומר כן כו' א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ. והקשו התוס' שם למה אצטרך קרא לזה מהיכי תיתי שיהי' בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כלהו קראי מצריכינן לקמן לר"ש. והניחו בקושי':

ונראה לי שדברי הש"ס ברורים מאד לפי מה שכתבו בתוס' מועד קטן דף ג' ע"ב בהא דאמר הש"ס שם יכול ילקה על תוספות ראש השנה דאתיא מבחריש ובקציר תשבות ונסיב לה הש"ס לפטורי דא"כ כל הני פרטי ל"ל. והקשו בתוס' מהיכי תיתי שילקה על התוספת והלא לא כתיב בתוספת לאו רק עשה גרידא בחריש ובקציר תשבות, ותרצו דכיון דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספת והשביעית מתחלת משנה הששית א"כ הי' עלינו לומר שכל דין שביעית יהי' נוהג בשנה הששית וא"כ הי"ל ללקות עליו כמו בשביעית לכך צריך לימוד שאינו לוקה עיי"ש. וא"כ לא קשה קושית התוס' פסחים הנ"ל, שהרי מפסחים דף ה' מפקינן מקרא דעשה דתשביתו הוא משש שעות ולמעלה לכל מר כדאית לי' וא"כ נהי דתלתא קראי של הלאוין דאכילת חמץ כלהו צריכי לר"ש מ"מ כיון דמ"ע דתשביתו הא עכ"פ היא חלה בי"ד וא"כ הא מ"ע זאת מגלה לנו דאיסור חמץ מתחיל מי"ד א"כ ממילא הוי"ל ללקות עליו כדין חמץ בפסח עצמו כסברת התוס' מ"ק הנ"ל וע"כ שפיר אצטריך קרא אף לר"ש דאינו לוקה אז. ודוק כי הוא הערה נכונה. ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ:

תבנא לדינא שיש להתיר כאן החמץ כיון שבהבע"ג מסרו לעכו"ם הקונה בער"פ קודם חשכה ואז אכתי לא עבר על ב"י רק על מ"ע דתשביתו לבד. הן אמת שדעת הגאון הפרמ"ג בא"א סימן תמ"ג ס"ק א' דגם משום מ"ע דתשביתו לבד קניס ר"ש מ"מ כיון שדעת הגאונים שאג"א ונו"ב אינו כן כמבואר למעלה עכ"פ מידי ספקא לא נפקא והוי"ל ספקא דרבנן ולקולא:

אמנם באמת אין אנו צריכין לכל זה. דהא כל השאלה על החמץ הזה שנמכר באמת לעכו"ם כדינו הוא רק משום שהי' באחריות הבע"ג ישראל והנה לא ביאר כבודו מה כונתו באחריות זה. אי משום שהבע"ג חייב באחריות החמץ מדין שומר או אולי קיבל על עצמו בפירוש האחריות בשעה שקיבל המעות מישראל המשלח. אולם גם בשני האופנים נראה לי שאין לאסור החמץ (מלבד הטעם הנ"ל) מחמת אחריות בעל העגלה. דאי משום אחריות מדין שומר הא כבר כתב הה"מ ריש פ"ב מה' גניבה דכל היכא דאימעוט הקדש משום דכתב קרא רעהו ממילא אימעיט גם גוי. והא משנה שלימה שנינו בב"מ דף נ"ו לענין הקדשות דשומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם ומפרש טעמא כגמרא שם דף נ"ז ע"ב משום דאמר קרא רעהו ולא של הקדש א"כ ממילא דלא שייך דין שומרין גם בגוי וכיון שהישראל המשלח מכר את החמץ קודם זמן איסורו להנכרי א"כ הא באותה שעה נפטר הבע"ג ישראל מדין שומרין נגד הלוקח העכו"ם ודוק היטב. אך אף אם קיבל הבע"ג בפירוש אחריות נגד המשלח הישראל מ"מ כיון שהישראל מכרו לעכו"ם והעכו"ם קיבל עצמו כל האחריות כנהוג א"כ בודאי נפטר הישראל הבע"ג מהאחריות שהרי המשלח נסתלק מהחמץ ונגד הגוי אין עליו אחריות שהרי בודאי יכול הבע"ג לומר לו לאו בעל דברים דידי את בדבר האחריות. ועיין בנתיבות המשפט סימן רצ"א סעיף כ"ו דהא דשומר שמסר לשומר יכולים הבעלים לתבוע לשומר השני ולא יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את הוא מטעם שיעבודא דר"נ. א"כ הא תינח התם שהבעלים יש להם דין על שומר ראשון וכיון שהשומר הראשון יש לו דין על השני ממילא יכולים הבעלים לתבוע לשומר השני מטעם שעבודא דר"נ. משא"כ בזה שהרי אין הגוי יכול לתבוע להמוכר שהרי אין על המוכר שום אחריות כנ"ל א"כ ממילא שאינו יכול לתבוע גם להבע"ג שהרי יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את. וגם אין לדמותו להא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דהתשלומין של ראשון דהא זה שוב הוה מדין שומרים כמ"ש בנתיה"מ שם ובגוי הא לא שייך דין שומרים כנ"ל. ודוק בכל זה היטב. וא"כ החמץ הזה מותר בלי שום חשש ופקפוק. כנלע"ד דברי הכותב בקצרה מרוב טירדא ידידו הדור"ש:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף