מראה הפנים/בבא בתרא/ג/א

מראה הפנים בבא בתרא ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חזקת הבתים. מאן אית ליה שור המועד לג' ימים וכו'. הכא מדחי לה להאי היקישא דחזקה משור המועד דאי הכי לא הוה רבי יהודה פליג עלה לקמן והתם בריש פרקין בעי למימר מעיקרא דאפי' לר"מ שייכא האי היקשא מה שור המועד בעידנא דאיתא להאי נגיחא ליתא להא וכו' עד דמסיק מאן הולכי אושא רבי ישמעאל ובאמת לרבנן לאו מהיקשא דשור המועד למדו אלא כדמסיק רבא עד תלת שנין מיזדהר אינש בשטרא וכו'. ונראה הא דדחיק התם לאוקמי אפי' כר"מ משום דגמריה דר"מ מרבי ישמעאל הוא דקיבלה כדאמרי' בעירובין דף י"ג כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע ר' מאיר הוא:

המוכר בית לחבירו. כבר ביארתי בחיבורי בקידושין שם דמסוגית הבבלי. פרק שור שנגח את הפרה דף נ"א ונ"ב דשם מבוארין דינים אלו והמסקנא התם דלא קנה לגמרי אלא דמהני אלו המסירות לענין זה שלא יצטרך לומר לו לך חזק וקני אם הוא שלא בפני הבעלים אבל עכ"פ צריך שיקנה בדרכי הקניה כל א' וא' כדינו לזה בחזקה ולזה במשיכה וסוגיא דהאי ש"ס אף דלכאורה נוכל לפרש ג"כ דלאו לענין קנין לגמרי הוא אלא לענין דהוה כאומר לו לך חזק וקנה אלא דבקידושין לא משמע הכי דהתם מוקי לה דין דמסירת המפתח בפלוגתייהו דר"ש ורבנן בתוספתא דטהרות דלרבנן דקאמרי המוסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח וה"נ מסירת המפתח לאו מילתא היא ולר"ש דמטמא מסירת המפתת מילתא היא א"כ משמע דלענין קניה לגמרי מיתפרשא דאם לענין דהוי כא"ל לך חזק וקני וכגמרין א"כ הוי האי דינא למאי דאיתמר בגמרא דילן כר"ש ולא כרבנן אבל אי מתפרשת לה להא דמוקי לה בפלוגתא לענין קניה לגמרי לק"מ למסקנת סוגיא גמרא דילן דבאמת קי"ל כרבנן וכסתם מתני' דריש פ"ז דטהרות ומסירת מפתח לאו מילתא היא לענין שיקנה לגמרי עד שיחזוק בו כל חד וחד לפי דינו והתם דלא מסר לו אלא לשמירה הלכך הבית טהור:

ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים. בקידושין שם כתבתי דלמאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מא"ב מהל' ל' בדין זה הולד שהיה מושלך בדרך ובא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אמו נאמנת נאסף מן השוק ובאו אביו ואמו אחר כך ואמרו בנינו הוא אין נאמנין וכתב הה"מ דהאי אי אביו או אמו כן הוא בירושלמי. וכך היה הוא ז"ל מפרש להא דרב דהתם אביו או אמו א' מהן. ולפ"ז לכאורה קשה הסיפא דמשמע מדבריו דאפי' שניהם אין נאמנין והא בסוגיא דהכא מבואר להדיא דאביו ואמו כב' עדים הן ורבי אבהו בעי למימר דאפי' בסיפא אביו לחוד הוא דנאמן ועכ"ח שניהן נאמנין לכ"ע וכדאמר הרי כל רבותינו בגולה מעידין עלינו משמע הכא שדין זה מוסכם הוא אם לא שנדחוק ולומר דגם בסיפא הכוונה בדבריו ז"ל אביו או אמו. ואם כך היה ג"כ כוונת הה"מ לפרש א"כ צ"ל דבשני רעבון דקאמר דנאמנין ג"כ או אביו או אמו קאמר והיינו דציין על הא דהביא אמר רבא ובשני רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין ופירש רבינו אביו או אמו וכן הוא בירושלמי לפ"ז היה ביותר קשה דהכא לא חילקו בכך אלא כל זמן שלא נאסף א' מהן נאמן ואם נאסף צריך שיהו שניהם מעידין עליו כדמסיק. והנראה דלא פסק הוא ז"ל כהאי דהכא אלא בדין דרישא ולא מחלק בין מרגיע או לא משום דהתם בגמרא דילן סתמא קאמר ולא מחלק בהכי ש"מ דבתינוק קטן לא חיישינן לענין יוחסין בענין זה ולא מדמינן לה לדין חזקה ובפירוש' דאו אביו או אמו ברישא הוא דסמיך על הא דמבואר להדיא הכא אבל בנאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנין אפי' שניהם מעידין וטעמיה מדאמר רבא ובשני רעבון אפי' נאסף מן השוק נאמנין שניהם הא לאו הכי אין נאמנין דכיון דנאסף מן השוק ויצא עליו שם אסופי צריך ב' עדים כשרים להעיד עליו ופסק כרבא דבתראה הוא. ושם כתבתי לשיטת הרשב"א ז"ל בדין זה ע"ש:

עגלים וסייחין המקפצין ממקום למקום אין להן חזק'. היינו שאינן מסורי' לרועה אבל אם הם מסורים לרועה יש להן חזקה כדקאמר התם דף ל"ו ע"א גבי הגודרות אין להן חזקה ובעבדים אמר התם דוקא לאלתר אבל לאחר ג' שנים יש להן חזקה וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' טוען ובבעלי חיים לא כתב שלש שנים משום דבמסור לרועה תליא מילתא:

שתי שדות בנכסי הגר והמצר בנתיים. מילתיה דרבי יוחנן בבבלי פרקין דף נ"ג ע"א וכדפרישית בפנים וכן בעיא דרב חסדא התם ג"כ בעיא דלא איפשיטא ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מזכייה ומתנה הלכ' ז' דהרי זה ספק ואם בא אחר והחזיק בה לקנותה זכה האחרון וכבר נתבאר מזה בפ"ק דקידושין וכן הא דתלש צפונה וכו' זהו הדין משדה שאינה מצויינת במצריה הנזכר שם לקמן וכפי' התוס' והרמב"ן ז"ל וכן דעת הרמב"ם שם בהל' י':

בגין דלא תימר קשיא לשמואל וכו'. וכלומר דבאמת לא קשיא מידי לשמואל דמדינא קאמר דלא קנה אלא מה שתלש ומתני' מפרש שמואל באומר לו לך קנה מה שעליה במה שאתה מיפה לי קרקע כל שהוא וכדמוקי לה רב ששת התם דף פ"ז ע"א וכלומר בשכירות היפוי שהקרקע נקנה בכסף והמטלטלין נקנין אגבה וכך היא גירסת הרי"ף ז"ל ויפה לי קרקע כל שהוא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ג מהל' מכיר' והיינו דהצריך שם שיהא הפשתן יבש שאינו צריך לקרקע דלפירוש הזה צריך להעמידה בשאינו צריך לקרקע ודינו כמטלטלין וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם בחידושיו שכך פי' רבינו הגדול ז"ל בתשובותיו. וכך ראיתי בפי' רבינו יוסף הלוי ז"ל תלמידו ורבו של הרמב"ם וזהו דלא כפי' הרשב"ם והתוס' ומ"ש בכ"מ שרצה לפרש דברי הרמב"ם כדברי הנ"י ואינו מוכרח כל כך דלפירוש הרמב"ם ורבו דלעיל אין צריך שישכיר לו בפירוש מקום הקרקע בשביל היפוי אלא בשכר היפוי קנה הפשתן בתורת שכירות וכן הוא בהדיא בפי' הר"י מיגאש. וזהו שכתב הרמב"ם קנה הכל מפני התנאי הזה כלומר מפני תנאי השכירות הוא דקנה מקום הקרקע לקנות הפשתן שעליה. ולפי' הרשב"ם וסייעתיה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלש שהרי כתב לך והחזק בקרקע לקנות הפשתן המחובר בה דקרקע נקנית בחזקה וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכו' וכ"פ הרמב"ן שם לדעת פירוש הזה. ומ"ש הוא ז"ל על זה וכן במשמע וכן מוכיח בירושלמי בפ"ק דקידושין נעלמה מעיני דעתו הגדולה היכי מוכח משם. והתם משמע דדברי שמואל קיימין בנכסי הגר כפי' רב אבדומא וסמיך הש"ס על הא דהכא דלא מסיק לה בהאי אוקימתא דר' אבדומא גם לא מצאתי שם בכל הפרק ראיה לזה:

משוך בהמה זו לקנות וכו'. הגי' הנכונה היא בקידושין וכמו שהבאתי בפנים וכך העתיק הרמב"ן ז"ל בחידושיו פרק הספינה בסוגיא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכו' והביא הסוגיא דקידושין ולא זכר כלל מהאי ברייתא דמקשי לה הכא מינה ועיין לקמן ודע דבקידושין פריך עלה דאמר רב חסדא לקנות ולדותיה לא קנה אילו האומר לחבירו משוך את הבהמה זו שתקנה משאוי שלה שמא לא קנה ומשני הדא דתימר בשלא היתה עוברה אבל אם היתה עוברה עשו אותה כמשאה. וכבר כתבתי בקידושין שם דהאי סוגיא דהתם לאו דהלכתא היא וכדעת רוב הפוסקים דסוברים דמשוך הבהמה לקנות כלים שעליה לא קנה הכלים ואפי' הבהמה כפותה. אלא דחלוקין הפוסקין בטעם הדין הזה דלדעת הרמב"ם ז"ל הטעם הוא משום דהוי כמשיכה לפירות בתוך כליו של מוכר ולא קנה וכך כתב בפ"ג ממכירה הלכה י"ד אמר לו המקנה משוך בהמה וקנה כלים שעליה הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה וכו' והיא כפותה לא קנה כלים וכו' א"כ מבואר שזה הוא הטעם לדעתו ז"ל דאין ללוקח בגוף הבהמה כלום וזהו לפי שיטתו דמפרש לבעיא דרבי אלעזר בפ"ק דמציעא דף ט' ע"ב משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו וכו' ומדאקשי ליה רבא דאפי' א"ל קני בהמה וקני כלים שעליה לא קנה דחצר מהלכת היא וכו' ואי אמרת דמשיכת הבהמה הוי משיכה לענין משיכת הכלים היכי אמרי' חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוא קונה וכך כתב הרמב"ן ז"ל לשם לסייע מהאי סוגיא דב"מ להיש מפרשין שהביא דס"ל דלא הוי משיכה וכתב שם ב' טעמים לדיעה זו אי מטעם דהוי בכליו דמוכר אי מטעם דהן מונחין ועומדין ואין זזין ממקומן. ומבואר הוא דטעם הרמב"ם כטעם האחד של הי"מ שהביא ודעת הרמב"ן ז"ל שם אכתוב לקמן. ודעת הרא"ש ז"ל וכן הטור בסי' ר"ב הוא ג"כ דאינו קונה הכלים במשיכת הבהמה אבל מטעם אחר כדכתב הרא"ש ז"ל שם בדין המכר. ובעיא זו לא איפשיטא הילכך אם א"ל משוך בהמה זו וקני כלים שעליה לא קנה הכלים במשיכת הבהמה ואפי' בכפותה כיון דבעיא דלא איפשיטא היא אוקי ממונא בחזקת מרה קמא וע"ש דמחלק בין מציאה והפקר לדין מכר מטעם הנזכר ומבואר הוא דלדעת הי"מ שהביא הרמב"ן ז"ל וכדהוכיחו מהתם אין לחלק בין מכר למציאה והפקר. ועוד איכא נ"מ בין הני שיטות בדין דכלים בקופה שהביא הטור שם בסוף הסי' אם אמר לו משוך קופה זו ובמשיכתה קנה מה שבתוכה קנה מה שבתוכה אע"פ שלא קנה הקופה וזהו כדעת התוס' והרא"ש בזה דלמדו לחלק בין בהמה לקופה מדנקט ר"א בהמה בבעיא דיליה וכדכתבו שם הטעם לחלק זה לפי שהקופה ומה שבתוכה משיכתה שוה אבל משיכת הבהמה ע"י הילוך ומשיכת הכלים ע"י גרירה וכיון שכן ש"מ דלדעת הי"מ ודעת הרמב"ם אין לחלק בין בהמה לקופה שהרי מטעם אחר נגעו בה לפי שלא הקנה לו גוף הבהמה והוי ככליו של מוכר וא"כ הה"ד לקופה והם ז"ל לא דקדקו מדנקט ר"א בהמה דחדא מגווני נקט ולמדו לדעתם ז"ל מדברי רבא כדלעיל. ומשום הכי תימה יש כאן על הב"י שקבע בש"ע שם לדברי הרמב"ם בסעיף י"ד ומטעם הואיל ולא הקנה לו בגוף הבהמה ובסעיף שאחריו קבע כדעת הרא"ש והטור ומבואר הוא לכל המעיין דאין דעת הרמב"ם וסייעתיה בדין הקופה כן ולא דקדקו האחרונים בזה כלום והש"כ ציין שם לסי' ר' דשם מבוארים הדינים דכליו של לוקח וכו' אבל כמדומה לי שלא כיון לזה ולא הביא אחד מהעיקר והשורש במה שתלוין דעות החולקין בענין משיכת הבהמה לקניית הכלים והנם מבוארין בדברי הרמב"ן ז"ל. ודעתו ז"ל שם לחלק על עיקר הדין דקניית הכלים דס"ל שם בפשיטות דאע"ג דלא א"ל משיך הבהמה אלא משוך הכלים והוא משך הבהמה דקני הכלים דהא אימשיכו להו הכלים ומפרש להבעיא דר"א בב"מ דמיירי דא"ל משוך בהמה זו וקני הכלים אגבה ומשום הכי הוא דמקשה רבא עליה כיון דבאגב מקני ליה היכי ליקני והא חצר מהלכת היא ומביא שם ראיה לדבריו דבמשיכת הבהמה קונה הוא הכלים שעליה. מסוגיא דהאי תלמודא דקידושין וכמה שהבאתי לעיל דהתם מיפשט פשיטא ליה להש"ס באומר משוך הבהמה לקנות משאו שעליה דקנה וכן לולדה אם היתה עוברה דהוי כמשאוי שעליה. אבל צריך לי לעיין בזה לדעתו הגדולה ז"ל דהכא משמע דלא קאי המסקנא כן דהא בהדיא פריך עלה מהאי ברייתא והתני המוכר עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום וברור הוא דליכא לפרש בענין אחר אלא לקושיא דמקשי על הא דבעי לחלק בין אם היתה עוברה או לא והתני המוכר לו עוברי בהמתו דמשמע דכבר מעוברת היא ואפ"ה לא קנה ובודאי מטעמא אחרינא הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם ועכ"פ קשיא על הא דרבי נסא הדא דתימר וכו' וזה אין צריך לפנים דלא מצינן לפרושי להאי והתני בניחותא ולסייעתא לדרב חסדא דמעיקרא דאמר לקנות ולדותיה לא קנה דסייעתא לדרב חסדא ודאי ליכא למילף מהאי ברייתא דמה נפשך אי רב חסדא בולדותיה שכבר ילדה מיירי וכדמשמע למאי דס"ד מעיקרא והיינו דמקשי עליה בקידושין אילו האומר לחבירו משוך הבהמה לקנות המשא וכו' א"כ לא דמי לדינא דברייתא דהתם איכא למימר דטעמא משום דדבר שלא בא לעולם הוא ואי דמפרשינן להא דרב חסדא דבולדותיה שיבאו לה אח"כ קאמר א"כ מאי מקשו עליה ממשיכת הבהמה לקניית משאוי שעליה וע"כ לא קאי אלא לקושיא ופירכא על דמפרש ומוקי למילתיה דרב חסדא דבשלא היתה עוברה הוא דלא קנה ומטעמא דולדותיה שכבר ילדה לא הוי משאוי שלה ולא מהני משיכת בהמה לולדות אבל אם היתה עוברה הוי כמשאוי שעליה ומקשי עלה דתיפוק ליה דאפי' מעוברת היא לא עשה ולא כלום כדתני בברייתא ואפשר דדעת הרמב"ן הי' לפרש דלא פריך עלה אלא מהאי טעמא משום דהוי דבר שלא בא לעולם וזה דוקא בעוברי בהמתו אבל במשאוי שעליה כדקאי קאי דמשמע דפשיטא ליה להאי ש"ס דמהני משיכת הבהמה להכלים והמשאוי שעליה. ודעת הרמב"ם כבר מבואר לעיל דדעתו כהי"מ ולמדו מסוגיא דב"מ דהתם. ובעיקרא דדינא דברייתא במוכרי עוברי בהמתו יתבאר בדיבור דלקמן. והארכתי בפירוש האי סוגיא להראות לפני המעיין דעל כרחך סוגיא דהכא מיתפרשא דמיסבר סבירא ליה להאי ש"ס לפירושא דהאי ברייתא דאפי' בשהיתה בהמה מעוברת לא עשה כלום והיינו דמקשי והתני וכו' על הא דקאמר אם היתה עוברה עשו אותה כמשאוי ובא' מאיבריה ועיין בדיבור דלקמן:

והתני המוכר עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום. הרא"ש ז"ל מביא להאי בפ' המוכר את הבית בשמעתתא בן לוי שמכר שדה לישראל בדף ס"ג ע"א וכתב שם ואתיא הא דר"ל כהא דתניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי בפ' חזקת הבתים המוכר עובר שפחתו וכו'. ובאמת בתוספתא שלפנינו לא מצאתי' וחפשתי בכל התוספתא וגם בנסחא הדווקנית נוסחא הישנה של כתובת יד אשר לפני ולא מצאתי כלום מזה ובהאי תלמודא פ"ו דדמאי מייתי להו לדינים אלו בשם רבי אבהו אמר ר"ל. ואיך שיהיה הרא"ש ז"ל למד מכאן דאפי' היתה הבהמה מעוברת לא עשה כלום מטעמא דהוי דבר שלא בא לעולם וכמה דפסק הטור בסי' ר"ט להדיא כן. ומה שכתב הב"י בסי' רי"ב אחר שהביא דברי הרא"ש הנז' ואיכא לספוקי אם הי' הבהמה או השפחה מעוברת כשמכר לו ולדותיהן אם קנה ואין הכרע בדברי הירושלמי כי יש לפרש בו שקנה ויש לפרש בו שלא קנה כי שני הפירושים עולים כהוגן בלשון הירושלמי עכ"ל והדרישה האריך לפלפל בדברי הב"י. ומבואר הוא דהם ז"ל לא פילפלו אלא במה שראו בהעתקת הרא"ש בהאי ברייתא וא"כ יש לפרש עוברי בהמתו בשתי פנים אבל המעיין בהסוגיא כולא דהכא יראה להדיא דאין לפרש בענין אחר אלא בענין המבואר דהאי ש"ס ס"ל לפרש לברייתא דאפי' היתה הבהמה מעוברת לא קנה והיינו דמקשי על הא דקאמר אבל אם היתה עוברה וכו' וכבר רמזתי בזה בדיבור דלעיל ומכאן מבורר דין הנזכר בטור סי' ר"ט בענין זה. ובמה שהביא הרא"ש בפ' הספינה להתוס' הכתובה בפ"ד דמכלתין המוכר שפחה לחבירו מכר כלים שעליה וכו' שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד וכו' והביא הרי"ף ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז הל' ז' זהו דין אחר דהתם מכר לו גם השפחה ובא ללמדינו החילוק דאם א"ל שפחה מעוברת אני מוכר לך דדעתו על הולד ובין א"ל שפחה מניקה אני מוכר לך אין דעתו אלא שמכרה לו לחלבה וכדין המוזכר במתני' שם וכמה שהשווה אותו הרמב"ם שם ואין התוספתא זו סותרת לברייתא השנויה כאן דלא מכר לו אלא העוברים והולדות ומטעם דדבר שלא בא לעולם הוא ואלו הקנה לו גוף השפחה לולדות קנה באמת וזה מבואר. וכן אין אנו מוכרחין לדייק מהתוס' דדוקא באמר לו שפחה מעוברת הא שפחה סתם לא מכר לו את הולד וכדדייק הרא"ש ולפיכך תמה שם וכתב עלה ולא מסתבר כלל אלא דבאמת גם אם מכר לו שפחה סתם מכר לו את הולד אשר תלד ומשום סיפא נקט לה דאם א"ל מניקה וכדלעיל. ובדין דבר שלא בא לעולם גם בזה אין דעת הרמב"ם ז"ל ללמוד מכאן כמו שלא למד דין משיכת הבהמה לקנות הכלים המוזכר בדיבור דלעיל ולפיכך סתם דבריו בריש פ' כ"ב ממכירה איו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני. ולא כתב אפי' היתה מעוברת ואפשר דדעתו ז"ל במעוברת והוכר עוברה דקנה וכמו שפסק בפ"ז מהל' אישות הל' י"ו לענין קידושין וכבר רמזתי בזה בפ"ג דקידושין הל' ה' דגם בדין דקידושין סוגיא דהאי ש"ס התם אזלא כדעת החולקין בזה ע"ש:

מוכר לו שדה ומשייר לו מעשרות. כבר בארתי מזה לעיל בפ' איזהו נשך הלכה ב' ד"ה ע"מ שהמעשרות שלי וע"ש:

מוכר לו חורבה ומשייר לו אוירה כן פסק הטור סי' רי"ב וע' לקמן פ' המוכר את הבית הל' ב' דמכאן למד הרמב"ן ז"ל דמוכר את הבית וכתב לו עומק' ורומא אפ"ה לא קנה לוקח העלייה הבנויה ע"ג דיומדין שהוא באויר ואם נפלה חוזר ובונה אותה המוכר דקאמר הכא ומשייר לו אוירה וכיון שמשויר הוא אם נפלה חוזר ובונה אותה והביאו הטור והש"ע סי' רי"ד וע"ש דעת הרמב"ם ז"ל בזה:

מהדא דכתיב ותקח המילדת וגו'. כבר כתבתי בעשרה יוחסין דבבבלי שם לא הביא מהמקרא ומשום דאיכא למימר דשאני התס שקשרה החוט והיתה לה סי' בו וכן הא דמייתי לה הכא אסמכתא בעלמא היא ועיקר הטעם כתב הר"י ז"ל שם מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי אלא לסמוך על החיה והלכך כל שבא עד א' ומכחישה אפי' לאחר שהעידה אינה נאמנת. ומצאתי בתוספתא דמכילתין בתחילת פרק שביעי בהדיא כן. נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון אימתי בזמן שאין שם ערער אבל יש שם ערער הרי זו אינה נאמנת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף