ט"ז/חושן משפט/קנה

ט"ז ‏ חושן משפט קנה

א

ובכירה טפח כו': ובשיעור גובה לא תני תנא המדה וכתב רבינו בשם הרמ"ה דהוא ח' טפחים השליש של ד' אמות כמו במעזיבה ואגב נפרש ד"ר בזה דגם הרשב"ם והריב"ח שמביא רבינו באו לתרץ ג"כ קושיא דהרמ"ה והוא על דרך זה דהרשב"ם ס"ל דכירה דאומר תנא במתני' מיירי בכירה פתוח מן הצד ואין השלהבת עולה ממנה רק שיש לו חשש מצד החום שילך דרך המעזיב' א"כ אין חילוק בין למענה בין למטה דגם למענה די במעזיבה טפח וא"ל למה כתב רשב"ם ג' טפחי' דרשב"ם בא לכתוב רבותא דבכל מקום אפי' בדנחתומים דבעי ג"ט ה"ה מלמעלה דסגי עכ"פ בג' טפחים ומש"ה כתב דסגי בג"ט ולא כתב דבעי ג"ט אלא ודאי דבאמת יש לו מקום דסגי בטפח ומש"ה סיים רבינו וע"כ כתב שתנורים שלנו כו' ר"ל דכיון שדין הכירה מוכרח מן התלמוד לדידי' דעל כל פנים סגי בג"ט למד היא לתנורים שלנו כיון שהם פתוחים מן הצד לא כתנור של התלמוד אלא ככירה של הש"ס וכתב ע"ז ולא נהירא לא"א כו' פי' מצד גדולות שלהם אינם דומים לכירה ואף אם נפרש כפירוש רשב"ם והריב"א כו' בא ג"כ לתרץ מ"ט לא חשיב גובה דכירה וקאמר הוא שהתנור של התלמוד מיירי בפתוח מן הצד ויש עליו מחיצות כ"ש בכירה וא"כ סמך התנא דנבעי בכירה ד"א ומזה נלמד לתנורים שלנו שהם פתוחים מן הצד ולפ"ז אין צ"ל בשלנו הטעם משום גדלות כמ"ש הרא"ש והכל ניחא:

ב

באוצר יין בא"י: רבינו לא חילק בין א"י לבבל נ"ל שהי' מפרש מאי דאמר רב יוסף הני דידן אפי' דשרגא קשה ליה מיירי בכל יינות אפי' של א"י דמצינו משחרב ב"ה בטלו טעם הפירות ודברי ב"י דחוקים בזה. ע"ש ואם הוחזק כו'. פי' אפי' לרש"י ורי"ף שמביא רבינו סמ"ז דאסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק עדיין שאני רפת הבקר דדירה היא וכיון דאין ההיזק מיד א"צ להרחיק דירתו וכן פרש"י:

ד

וחול הלח: מדברי התוספת בגמרא מוכח דבמקום ששולט השמש אצל הכותל צריך להרחיק גם בחול יבש כי כשיתחמם יוסיף הבל כנלע"ד:

ע"ש, או סד בסיד: הכי איתא בהדיא בפרק לא יחפור במתני' בבא דגפת וזבל אא"כ הרחיק ג"ט או סד בסיד וכתבו התוספת דאפי' אם גורסין וסד בסיד מ"מ פירושו או סד דלא נפיש הזיקו כולי האי והא דמבעיא לו בגמרא אי בעינן תרוייהו ג"ט וסד בסיד היינו ברישא דמתני' שם דהיינו הרחקה מבירו דהזכירו בסי"ח ודברי ב"י כאן מאד תמוהים שכתב גבי גפת הוי האבעיא וכ"כ הוא ז"ל בשם רש"י בסמוך ותמהני על פה קדוש יאמר כן דלא עלה על דעת רש"י לפרש האבעיא רק אבבא ראשונה דהוא בור וכמ"ש ואין להאריך כאן וכן מוכח מדברי הרמב"ם דכתב גבי בור וסד בסיד כמש"ר בסי"ח בשמו והיינו מדאמרינן על האבעיא פשיטא וסד בסיד תנן כמ"ש ב"י בשם המ"מ ואלו בגפת כתב כאן או סד בסיד והב"י עצמו כ"כ בשם רש"י:

ע"ש, הכל לפי הענין: פי' דאם הוא מועט אינו יורד תיכף למטה אלא רגיל להיות נבלע בקרקע המעזיבה וע"כ אי מקרי ויורד למטה דרך המעזיבה לא נקרא גירי דיליה ובזה מתורץ מה שהקשה סמ"ע מסי' קס"ד דהוי גירי דיליה אם יורד דרך קרקע:

ה

בהג"ה, ובגומא צריך ג"כ כו': צל"ע לפי דעת הרמב"ם דמתני' דתנא מי רגלים מיירי בגומא של מי רגלים כמ"ש המ"מ דהיינו השופכין שבתלמוד אמאי שנה התנא מי רגלים בהדי זרעים ומחרישה שייך בהו סד בסיד כמ"ש ב"י היה לו לשנותו מי רגלים בהדי אמת המים ונברכת הכובשין דרישא:

ו

אם היו אבנים צחיח סלע: משמע דכל הכותל מלמטה למעל' סלע א' ובד"ר כתב ואם הכותל האבנים בנוי ע"ג סלע ונ"ל דרבינו גרם ברמב"ם ואם היו האבנים על צחיח וכן מוכח מצד הלשון דהאיך שייך ל' של אבנים שהוא לשון רבים על סלע א' וכן נלע"ד העיקר ונראה לי גם בשאר הרחקות א"צ להרחיק אם בנוי הכותל על גבי הסלע ובזה ניחא לי מה שהוקשה לי בד"ר ס"ט שדברי הרמב"ם בכותל אבנים דשם לא בעינן ג"ט אלא בגומא ודוקא ומביא ראיה מברייתא דכ"ד אי אבעי [בד"א דבעי] ג"ט כו' ועיקר הראיה עמ"ש רבינו וצ"ל הא דסגי בטפח כו' וקשה למה הכניס רבי' בנתים דין דבנה ע"ג סלע דא"צ כלום ותו למה כתב בסוף בגומא דצריך ג"כ סיד וברישא לא זכר הסיד אלא נ"ל כוונתם ע"כ הא דאמרינן ברייתא אבל בכותל של אבנים טפח מיירי בהטלה לחוד דאי בגומא מ"ש מאמת המים דבעינן ג"ט וסיד ושם אין חילוק בין לבנים לאבנים ובמסקנת (וכמסקנת) הטור בסמוך בשם הר"ר יונה דא"ל דהכא מיירי דבנוי ע"ג סלע משום הכי די בטפח משא"כ ברישא זה אינו דהא אם היה על גבי סלע אינו צריך כלום אלא ע"כ דלא מיירי שם מגומא דאס"ד בגומא היינו רישא ממש דבעי ג"ט וסייד דלשיטת רמב"ם נפששא האבעיא דתרווייהו בעינן כמו שכתב בסמוך:

יב

ראובן שהיה כו': ביאור הדברים כבר היה לראובן כותל אצל שמעון כמין ג"ם ועכשיו בא לעשות כותל כנגד הכותל של שמעון דהיינו שרוחב הכותל החדשה תהיה נגד רוחב הכותל שמעון מתחלת הכותל הישנה שלו צריך שירחיק ראובן הכותל החדש מכנגד רוחב כותל של שמעון משום דוושא ואלו לא היה לראובן כבר כותל ישינה כמין ג"ם לא היה עכשיו צריך להרחיק כאן כיון שיש דרך מפולש ביניהם אף שהוא קצר מ"מ רבים הולכים בין הכותלים מה שאין כן עכשיו שאין דרך כלל. ונ"ל ליישב סוגית התלמוד להרמב"ם דמתני' תנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ד' אמות ופרכינן וקמא היכא סמך ומשנינן ה"ק הבא לסמוך לא יסמוך כו' מתקיף לה רבא והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו קתני אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו ברחוק ד' אמות ונפל לא יסמיך משום דוושא וכו' והקשה הראב"ד לפי דברי הרמב"ם דמיירי שהכותל ישן היה כמין ג"ם מאי פריך וקמא היכא סמך הא מצד ליכא דוושא ונלע"ד דהמקשן הראשון הבין ל' המשנה שהיה רוחב כותל הראשון כנגד רוחב של שמעון וע"ז הקשה וקמא היכי סמוך ומשני ה"ק הבא לסמוך כו' אבל כותל הישנה אין שם סמיכות עליה אלא כמין ג"ם היתה ועכשיו בא לסמוך ולעשות כותל חדש ולסמוך רוחב נגד רוחב ופריך רבא והא מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו קתני ש"מ דאותה הסמיכה אחרת היתה כבר ואת אמרת שכמין ג"ם היתה ואינו סמוכה ואוקמא רבא ואף הכותל הסמוכה היתה כבר רחוקה ד' אמות אלא שנפלה לא יחזור ויבנה אותו סמוך תוך ד' אמות משום דוושא כיון שיש גם כן כותל כמין ג"ם ימנעו דוושא ומש"ה כל היכא שאין כותל כמין ג"ם אלא דרך מפולש בקעי בה רבים אפי' שהוא צר ולא יאמר אדם צר לי המקום כי קרוב הוא הדרך שם כנלע"ד ובסמ"ע כתב דרך אחרת והנלע"ד כתבתי:

יג

בהג"ה, ועד נ' שנה: נראה שצ"ל ס' שנה שכן הוא בהדיא פ"ב דכתובות איזהו עיר ישינה ס' שנה:

יח

בהג"ה, וי"ח דבחדא מנייהו סגי: הוא הרא"ש שהביא רבינו בסי"ח והיינו דס"ל דהאבעיא לא נפשטא בגמ' אי בעינן בהרחקת בור ושיח ג"ט וגם סיד או חד מנייהו סגי ומספיקא אין לכופו לשניהם ודעה הראשונה הוא דעת הרמ"ה שם והיינו דס"ל כהרמב"ם דכיון דאמר תחלה בגמרא פשיטא דוסד בסיד תנן לא משגחינן בדחייה אח"כ במ"ש המ"מ וב"י הקשה בסי"ב מ"ט לא הביא רבינו דעת הרא"ש שם לחלוק על רמב"ם שמביא רבינו סי"ב ולפמ"ש ניחא דנטר עד לבסוף דכולה חדא מלתא היא וא"כ הי"ל לרמ"א לכתוב הך וי"א לעיל בס"י על מ"ש המחבר וסד בסיד כו':

כא

בהגה, יש מי שחולקין: לא ידעתי מי החולק ומ"ש הסמ"ע סקמ"ו בזה נראה דרומז על מ"ש המרדכי שם נשאל לרבינו מאיר על אודות ראובן שעשה צינור היא התשובה שכתב רבינו בשם הרא"ש זכרה המחבר בסימן ך' ופסק מהרמ"א דא"צ להרחיק רק ג"ט ונלע"ד דמ"מ מודה בדין זה של המחבר בעשן ובית הכסא שהרי גם במרדכי מביאו ושאני לענין הצינור ואפשר דהניזק יגדור בפני המים כמ"ש שם בהדיא ונלע"ד שאין לזוז מדברי המחבר שהם דברי ר"מהגאון והרא"ש והמרדכי ורב עמרם הכי ס"ל והחולקים לא כתבוהו מפורש:

כד

ואם לקחו כו': הטעם דטוענין ללוקח שהמוכר פייס את סביביו במעות ונ"ל שלא אמרו כן אלא במידי שהיה המוכר נאמן בחזקה שיש עמה טענ' אבל במידי דלא מהני חזקה כגון קוטרא ובית הכסא אין טוענין שהמוכר קני' בקנין והיה לו ראיה דזה מהני אפילו במידי שאין לו חזקה כמ"ש ס"ס זה מ"מ לענין ללוקח לא טענינן זה חדא דהא יורש ולוקח שוין בזה בגמרא וביורש אמרינן בכמה דוכת' שאין טוענין בשבילו מלתא דלא שכיחא כמ"ש סי' ק"ח בעיסקא והא ודאי גבי כותל שדרך העולם לעמוד הכותל על סוף הגבול ממש ודאי לא שכיחא שיקנ' בקנין על זה דאל"כ היה גם חזקה מהני ותו ראיה דבגמרא דף כ"ג [נ"ג] פרכינן על מ"ש ואם לקחו הרי הוא בחזקתו והאר"נ אין חזקה לנזקין כו' ואי ס"ד דטוענין ללוקח שהמוכר היה לו קיבול קנין מאי מקשה מאין חזקה אלא ודאי שאין טוענין במילי דלא מהני חזקה ומזה נ"ל עוד דגבי גורן קבוע דהווין הזיקא דגופא ולית בהו חזקה כדמשמע בטור סכ"ח ע"כ אין טוענין ללוקח מטעם שזכרנו ותמהני על הסמ"ע ס"ק נ"ו דגם בגורן ובורסקי טוענין ללוקח ולפי הנראה הוא ברור כמ"ש:

כח

לקוץ: ורבינו שהביא דברי תשובות הגאון שפסק כרב אע"ג שהוא עצמו לא פסק כן בסי' קס"ז נ"ל שהכריע כאן כיון דמצינו מ"ד אפי' בלא היזק יכול ליטלם לעצמו ואע"ג דלא קיימא לן הכי מ"מ נצרף סברא זו לענין שיכולים לקוץ מאי דאזיקו:

לא

וכרישים מהבצלים: רבינו כתב ואין נראה כן בגמרא וכתב ב"י ואין זו טענה דמודה ר"י בגיריה דיליה כו' ותמהני דמאי גירי שייך בחרדל דהא לא בא עד לאחר זמן ונ"ל דזה עצמו קושית רבינו דבשלמא השדה איכא למימר דהוי וגירי הגומות שחופר ובבור כ"ע מודים מטעם דמרפה הקרקע תיכף אלא בכרישין וחרדל קשיא ליה לרבינו וי"ל לדברי הרמב"ם דבכרישין וחרדל מיירי בחורש תחלה לזרוע ונמצא דה"נ ג"כ בור כדפרכינן בגמרא זרעים תיפוק ליה משים מחרישה מש"ה הצריך ג"ט או מעט יותר והוא במקום סיד שצריך הרחק' בבור ואע"ג דבבור ס"ל לרמב"ם צריך בודאי תרתי ג"ט וגם סיד כמ"ש ס"ו מ"מ כאן דאיכו בור גמור כתב לשון ספק או מעט יותר ורבינו מיירי במפולת יד ואינו חורש קודם הזריעה כנלע"ד:

לב

שזה נזק הבא מאליו: ק"ל מ"ש מזרעים שמרחיק והא לא הוה ההיזק עד שיהיו שרשים שיחלידו הקרקע וכן בכרישין יחרדל כו' ונ"ל דדוקא בקלקול זרע לזרע אמרי' שאותו שזרע תחלה עשה קצת שלא כהוגן שלא היה לו לסמוך סמוך למיצר ממש דשמא ירצה גם חבירו לזרוע ויכריחהו להרחיק ואין זה מן הראוי וכן בבור שהוא סמוך למיצר ע"כ יחייב את השני להרחיק משא"כ גבי כותל שדרך העולם להעמיד הכותל על סוף הגבול ממש

לה

שסיייעו עמו ביד: כצ"ל וכן מצאתי ולא זו אף זו קאמר לא מבעיא ביד אלא אפי' בפה וכתב רבינו שהרא"ש ס"ל ג"ש משמע אפי' בסייע בידו וק"ל מ"ש מסי' קמ"ט [קמ"ב] במסייעו בהולכת פירות דהוה לאלתר חזקה וי"ל דהא אמרינן שם אם אומר לפירות הורדתיו נאמן ה"נ מצי אמר לזמן קצוב מחלתי ונאמן:

ע"ש בהג"ה, וכן ראוי להורות: נ"ל כוונת רמ"א דהביא הרבה פעמי' פלוגת' זו ולא הכריע וכאן הכריע וטרח בעל הסמ"ע בזה לחלק בהכרעת רמ"א סי' קנ"ג סט"ז ותמהני על פה קדוש דלפי הנראה נטר רמ"א עם הבאת פלוגתא זו באחרונה להכריע דהמע"ה וא"צ ג' שנים בכל מקום הגע עצמך לדעת סמ"ע דלעיל דבהרחקות שא"צ ג"ש דהיינו מגפת דס"ד עד הנה למה כתב רמ"א דוקא כאן הכרעתו ולא בגפת שהיא אפי' לדעת סמ"ע א"צ ג"ש אלא ע"כ דנטר עד לבסוף א"כ נאמר הא מלתא בלא שום חלוקים ובכולן הוא כוונת רמ"א כן כנ"ל פשוט בלי שוק ספק ורוח אחרת [ואגב] נזכיר ביאור בד"ר במ"ש סי' נ"ב אבל לדעת א"א הרא"ש שלכל דבר צריך ג"ש כ"ז שאינו מברר כו' ק' להבין כוונתו דאי קמ"ל שהג"ש צריכין בבירור ע"פ עדים פשיטא ותו למה כ' זה כאן טפי מבמקומות אחרי' וכן ל' אבל אינו מתוקן ואי כוונתו שבמקום שיש ספק בין מזיק לניזק אי עשה מחאה אז המחזיק חייב לברר דלא כרמב"ם הא ליתא דבכל מחאה צריך מערער להביא ראיה שעשה מחאה ונראה ליישב דנתכוין רבינו כיון דגם להרא"ש אינו יכול לסלקו מיד עכ"פ אם היה מסייעו כמ"ש בסמוך בסל"ה וכן בחלוקה הג' שראה ושתק מודה הרא"ש דעכ"פ צריך לסבול ממנו קצת איזה זמן מש"ה כתב רבינו נהי דלהרמב"ם מהני המחילה להחזיקו עולמית אבל להרא"ש לא מהני אלא על זמן קבוע א"כ אם יפול בזה ראה ושתק איזה ספק שזה אומר בכה וזה אומר בכה צריך להסיר הזיקו תכף כדברי הניזק דאיהו מיקרי מוחזק:

מב

ואי לא מסלק לי' לריחא: פי' דלא מהני סילוק אז לאהוי חזקה שזה טוען לא מכרתי לך מעול' שום קרקע והחזקה שלך אינה חזקה ולכך לא מחיתי ומשמע מכאן דכל סילוק ריחא מבה"כ שבביתו במקום דלא הוי חזקה לא מהני כיסוי כי זה יאמר דלמא לפעמים לא תכסהו ואצטרך לטרוח בדינא ודיינא:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >