דרישה/חושן משפט/קנה

דרישה ‏ חושן משפט קנה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

והרשב"ם כתב ובס"א כתוב והרשב"א כתב כו' וכן כתב בס"י וכ"נ דהרי בפי' הגמרא שבידינו לא כתב מזה כלום ואדרבה מדכתב שם בפי' המשנה ששופתין על חלל הקדירה ל' על חלל משמע דס"ל דפיה למעלה ומיהו א"צ למחוק גירסת הספרים די"ל דרבינו מצא כתוב כן בפי' רשב"ם ומ"ש בפי' הגמרא שבידינו הוא פירש"י ולא פי' רשב"ם וק"ל: בין מלמעלה בין מלמטה סגי בג"ט לכאורה היה נראה לגרוס טפח ע"פ מ"ש הנ"י דמוכח מהירוש' דבכירה שפתחה מן הצד שיעשה טפח בין מלמעלה בין למטה אבל יותר נראה לומר דמ"ש סגי בג"ט ר"ל סגי בג"ט לכל היותר והיינו בכירה של נחתומין וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק: ול"נ לא"א ז"ל אלא תנורים שלנו כו' בפרישה כתבתי ל' הגמרא והירושלמי ושיטת פירושם ע"ש ונשאר עלינו לבאר כיון דבירושלמי קאמר בפשיטות דכשפתחיהן מן הצד שיעור דמעלה ולמטה שוים הן בכירה הן בשובך למה מצריך הרא"ש כולי האי בתנורין יותר מד"א גם משמע דס"ל דגם בתנורים שלהם שלא היו גדולים כ"כ היה מצריך ד"א אפי' בפתחיהן מן הצד דאל"כ אלא היה סבר כירושלמי דסגי בג' טפחים כשיעור דלמטה ודאי לא היה מפליג בתנורים שלנו הגדולים כולי האי משיעור ג"ט לשיעור יותר מד"א ואיך הרים ראשו נגד הירושלמי הנ"ל שמפורש בו דשיעורו בג"ט או בטפח. וליישב זה אציע לפנינו הצעה א' והוא שראיתי בירושלמי שם פ' לא יחפור ולא כתוב שם דברי הירושלמי הנ"ל אהאי משנה דלא יעמיד תנור או כירה כו' אלא אהמשנה דקתני מרחיקין את התנור שלשה מהכלייא שהן ד' מן השפה כתוב שם האיבעיא דהיה עושה כמין שובך מהו כו' ונראה דהרא"ש וסייעתו פירשו דאאותה משנה קאי האיבעיא ואפשר משום דשובך אינו עשוי בשיפוע רוחב למטה וקצרה למעלה אלא למטה ולמעלה שוה וקמיבעיא ליה אם טעם המשנה דכתב ג' מן הכלייא משום שהוא בתחתיתו של תנור ואין הלהב שולט שם ומש"ה סגי שם בהרחקה ג"ט מן הכותל שבצידו משא"כ בשפת התנור דשם הלהב יוצא מש"ה בעינן טפי הרחקה מן הכותל שבצידו וא"כ נאמר כן גם בכירה שבעינן הרחקה טפי למעלה מלמטה או נאמר שאין חילוק במה שהלהב יוצא כיון שהלהב יוצא לצד מעלה ולא נגד הכותל ומן הדין לא בעינן הרחקה טפי למעלה מלמטה אלא כיון שכל תנור הוא רחב למטה וקצר למעלה ממילא נעשה למעלה הרחקה טפח טפי משהוא למטה וכמשמעות ל' המשנה דקתני ג' מן הכלייא שהן ד' מן השפה דלשון שהן משמע שהוא ממילא כן וא"כ לפ"ז בכירה או בשובך שהן שוין למעלה ולמטה הרתקתן ג"כ שיעור א' להן וקאמר נשמע מן הדא ר' יודא אומר כו' וס"ל דמ"ש ר' יודא ובכירה טפח לא קאי אהרחקת מעזיבה או תקרה אלא אהרחקה מהכותל ומעלה ומטה דקתני ר"ל למטה סמוך לקרקעיתה ולמעלה בשפתה במקום שהלהב יוצא ופשט מינה לשובך. וסעד לדברי מצאתי בתוספתא דכתב שם ז"ל מרחיקין את התנור ג' טפחים מן הכלייא שהן ד' מן השפה ובכירה טפח הרי לפנינו דקתני שם האי ובכירה טפח אצל דין הרחקת התנור. ובזה מיושב נמי למה הביא הירושלמי דברי ר"י דאמר ובכירה טפח לפשוט מינה הא משנתינו הוא זה דבתנור בעינן תחתיו ג' טפחים ובכירה טפח אלא ודאי משום דמשנתינו דקתני ובכירה טפח קאי אלמטה אמעזיבה ובירושלמי בעייא ליה אהרחקה מן הכותל שבצידו. ואם כן אין סתירה כלל מהירושלמי הזה להרא"ש וסייעתו כנ"ל ואדרבה לפי מה שפירשתיהו משמע ממנו דס"ל גם כן דכירה פיה למעלה וכאשר הוא בגמרא דידן בפרק כירה כנ"ל. אלא שקשה לו דלפי זה דברי ר"י לא היו שוין דרישא בדין תנור איירי בהרחקת מעזיבה ובסיפא בכירה איירי בהרחקה מהכותל. מיהו גם לפי' רשב"א אין דברי ר' יודא שוין דבתנור איירי מפיהו ולמעלה ומש"ה לא נתן אלא שיעור מעזיבה ג"ט ובכירה איירי מפיה מהצד ודוק:

ו

או שבנה עלייה לעשות האוצר ז"ל הגמרא שם בנה עלייה ע"ג ביתו מהו ופירש"י דעל בעל העלייה קאי שבנה עלייה על גגו דרגילים היו לבנות שם לאוצר. והנה רבי' פירשו פרש"י ושינה קצת בפירושו שלא כתב שבנאו על גגו וה"ט משום שרבינו בא למכתב דרך כלל לפי מנהג המקומות שדרכן לעשות מקום לאצור בו. אבל הרמב"ם בספ"ט דשכנים פירשו דקאי אבעל החנות הדר תחתונה שבא לבנות עלייה להפסיק בו בינו ובין האוצר אם מהני ומותר לפתוח חנות תחתיה אע"פ שהאוצר הוא עשוי כבר ע"ג וכ"כ המ"מ שם בשמו ע"ש. ועיין בב"י בד"ה ואפי' אם גילה בדעתו כו' שכתב ז"ל שם בגמרא בעי אביי כיבד וריבץ מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרא תחת אוצר מהו בנה עלייה ע"ג ביתו מהו תיקו וצ"ע דלא מצאתי לא בגמרא (בדפוס בואלישנו) ולא ברי"ף וברא"ש ולא ברמב"ם ההיא בבא דעשה אכסדרה תחת האוצר וגם כמעט אין לו ענין לנדון זה ולקיים הנוסח דהב"י נראה לפרש דאיבעיא ליה אם עשה החנות של נחתומין באכסדרה שהחום יכול לצאת מכל צד תחת האוצר אם נאמר דא"צ להרחיקו בכה"ג או לא יקלקל:

ט

כתב הרמב"ם כו' בפ"ט דשכנים כ"כ וז"ל המשנה ואת מי רגלים מן הכותל ג"ט ובגמרא דף י"ט ארבב"ח מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו דכתיב והכרתי לאחאב כו' והא אנן תנן ואת מי רגלים מן הכותל ג"ט התם בשופכין ת"ש לא ישפוך אדם מים בצד כותלו כל חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ג' טפחים התם נמי בשופכין ת"ש לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק ממנו ג' טפחים בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ושל צונמא מותר (ופרש"י אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע מותר אפי' בסמוך ממש. ואסיפא קאי בכותל אבנים תיובתא) דרבב"ח (וכתבו התוס' וליכא למימר דרבה בב"ח מיירי מצונמא חדא דהו"ל לפרש ועוד קרא קדריש ש"מ דלא מפלגינן עכ"ל) תיובתא ע"כ. וכתב המ"מ על לשון הרמב"ם שהביא רבינו ז"ל לשון המשנה מי רגלים ופירשו בגמרא שופכין ופירשו רש"י ואבן מיגא"ש ז"ל מי רגלים שמתקבצין בכלי שלא יהא שופך אותן בבת אחת וכוונת המחבר היא דוקא שיש שם גומא שנשפכין שם וכתבו ז"ל מהא שמעינן דשופכין דמיא בעלמא שרי שלא אסרו אלא כעין נברכת הכובסין דקוו וקיימי א"נ בחול שהדבר לח לפי שהלחלוחית אינו מתייבש מהרה אבל שופכין דעלמא עוברין הן לשעה ומתייבשין ואין חוששין להן ולפי דברי המחבר שפירש גומא שמתקבצין בה צ"ע למה אמרו דוקא מי רגלים שהרי בגומא קוו וקיימי הם ומסתברא דאפילו בכל מים יש להרחיקה וי"ל דאע"ג דקוו וקיימו כיון שאינו תדיר כמו כובסין א"צ להרחיק בשאר מים ע"כ. ובכ"מ כתב שם ז"ל מ"ש המ"מ ופירשו בגמרא שופכין כתב המגיה לפי סוגיית הגמרא לא נאמר חילוק זה של שופכין אלא לרבה בב"ח אבל אחר דאיתותב אין אנו צריכין לתירוץ ההוא ואפשר דרבינו סובר דמאחר דמתני' סתם קתני ולא מחלק בין כותל לבנים לכותל אבנים כמו שחילק הברייתא א"כ בכל כותל מיירי דבעי ג"ט והיינו ע"כ בשופכין עכ"ל. היוצא מדברים אלו דלדעת הרמב"ם שופכין המוזכר בגמרא היינו גומא והיינו דלא כשופכין הנזכר בדברי הרמ"ה דמשוה שופכין והשתנה. והנה קושייתו דהמגיה הנ"ל היא גדולה אלי ובישובו אין נחת לי דמנ"ל להרמב"ם לומר דמדהמשנה קתני סתמא כותל משמע ליה בכל ענין ולדחוק בפי' דמי רגלים דקתני סתמא במתני' לפרש דמיירי דוקא בגומא והסברא הוא איפכא לפרש מי רגלים בכל ענין וכותל בסתם כותל היינו של לבנים בפרט מאחר שמצינו דתנא דברייתא בתראה הנ"ל פירשו כן דהתחיל ותני לא ישתין בצד הכותל כו' וכתב עליו בד"א בכותל של לבנים כו' הרי דס"ל דסתם כותל הוא לבנים. ועוד דהא עכ"פ כותל דהמשנה לאו בכל ענין איירי דהרי בכותל של אבנים העומדת ע"ג צונמא א"צ הרחקה כלל ופרט מאחר שהרי"ף לא הזכיר חילוק זה ורבו ר"י מיגא"ש לא פירש כן בגמרא פי' שופכין ולכל הפחות לא הו"ל להרמב"ם למכתב כ"כ בפשיטות האי חילוק דגומא דבעי ג' טפחים אפי' בכותל של אבנים וג"כ קשה על הרמ"ה דכתבו גם כן בפשיטות. ועוד קשה על רבינו שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל וצ"ל הא דסגי בטפח כו' מאי וצ"ל דכתב דמי הכריחו לומר כן והול"ל וס"ל להרמב"ם האי חילוק דהא האי חילוק אינו מוכרח דדילמא בכותל אבנים אין חילוק בין גומא להשתנה בעלמא ואף אם יש חילוק מי הגיד דשיעורו ג"ט דילמא בב"ט סגי. ע"כ נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ודברי המ"מ הנ"ל בתירוץ נראה ומקובל המדוקדק מלשון הסוגיא הנ"ל להמודים על האמת והוא כי יש לדקדק על המקשן שהקשה מברייתא השנייה הנ"ל דקתני בה לא ישפוך כו' מאי עלתה על דעתו להקשות כי מאחר שכבר השיב לו התרצן על המשנה שהקשה ממנה לפני זה דקתני ואת מי רגלים מן הכותל דמיירי בשופכין אע"ג דלא נזכר בה לשון שופכין כ"ש שנוקי כן האי ברייתא דקתני בה בהדיא לא ישפוך וגם קשה על התרצן שהשיב לו וקאמר ז"ל התם נמי בשופכין מאי התם דקאמר דמשמע דאף דדוחק לפרש כן מ"מ י"ל דמיירי בהכי ובמאי נדחק באוקימתא זו בברייתא זו יותר מבאוקימתא ראשונה הלא כ"ש הוא כיון דקתני בה לא ישפוך כו' דמשמע שופכין הרבה ע"כ נראה דכוונת התרצן הויא דהמשנה איירי בלא האי קושיא דוקא בשופכין כי כן מוכח מיניה וביה דמדקתני בהמשנה מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת המי רגלים מן הכותל ג"ט הרי דקתני הרחקת מי רגלים דומיא דהרחקת הזרעים והמחרישה והרחקת הזרעים ומחרישה פשיטא ליה דאיירי אפי' בכותל של אבנים דזיל בתר טעמא דמרחיקין אותו משום שמתמוטט עי"ז היסוד וכדפירש"י כתבתי ל' בפרישה ולה"ט אין חילוק בין של אבנים לשל לבנים ואדרבה כל כמה שהכותל כבידה יותר בשל אבנים צריך להיות יסודה יותר קשה ומש"ה השיב לו התרצן בפשיטות מאי באת להותיב ממשנה זו על רבה בב"ח דאמר מותר להשתין הא בלה"נ צריכין לאוקמי המשנה דאיירי בשופכין כיון דגם בכותל של אבנים איירי דומיא דזרעים ומחרישה ומכח השתנה בעלמא פשוט דאין מתקלקל היסוד שנגרין משם קודם שיגיעו להיסוד ועכ"פ לא היינו צריכין להרחיק ג"ט והשתא אתי שפיר דחזר המקשן והקשה לו מברייתא דקתני בה לא ישפוך אדם מים כו' משום דס"ד דסתם ברייתא לא מתפרש בשופכין דאף ע"ג דקתני בה לא ישפוך מ"מ אינו מוכח דמשמע ששופך הרבה וגם אינו משמע דשופך בתוך הגומא איירי כ"א היכא דמוכח לפרשה כן ממקום אחר כמו המשנה דקתני מי רגלים דומיא דאינך וכמ"ש והתרצן השיב לו התם נמי בשופכין ור"ל אף שהוא דוחק לאוקמה כן מ"מ י"ל דמיירי בהכי ואין לך כח להקשות מיניה על רבב"ח מאחר דרבב"ח קרא קדריש. כן נ"ל ביאור הסוגיא ובזה נתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם והמ"מ הנ"ל דהא אף דאיתותב רבב"ח מ"מ מכח דקדוק זה דמי רגלים דומיא דזרעים ומחרישה קתני ע"כ המשנה איירי בשופכין וכמ"ש אלא שמחולקים המה בפירוש דשופכין שהשיב התרצן שלרש"י ור"י מיגא"ש אפי' בלא גומא מכח שנשפכין הרבה במקום א' מתקלקל היסוד ולהרמב"ם לא מסתבר למימר הכי דס"ל דגם שופכין הרבה נגרין וכלין קודם שיגיע להיסוד ויקלקלו אותו ומש"ה פרשוהו בגומא ובזה נתיישב כוונת רבי' במ"ש וצ"ל הא דסגי בטפח כו' משום דחילוק זה מוכרע וכמ"ש וזהו ג"כ טעמא של הרמ"ה שכתב דבגומא של מי רגלים צריך להרחיק ג"ט. ומ"ש הרמ"ה דבהשתנה או שופכין סגי בהרחקת טפח ר"ל שופכין בלא גומא וכמ"ש דסתם שופכין אין במשמעותן להתפרש בגומא אם לא היכא דמוכח כן מיניה וביה. ואפשר לומר דגם הרמב"ם והרמ"ה ס"ל דמה שהשיב התרצן התם בשופכין לא הוי כוונתו דפי' שופכין הוא גומא דאין במשמעותו כן אלא השיב להמקשן כמתמיה עליו מאי באת להשיב על רבב"ח דאיירי בהשתנה מהמשנה הא ע"כ צ"ל דהמשנה לא איירי אלא לכל הפחות בשופכין וכיון דאפקיה מסתמא נוכל לאוקמה על פי הסברא הנ"ל רמיירי דוקא בגומא. והשתא א"ש דל"פ הרמב"ם ורש"י ור"י מיגא"ש בפי' דשופכין דהם לא כתבו אלא פירושו דשופכין אבל לדינא יכול להיות דגם הם ס"ל כהרמב"ם והרמ"ה אבל המ"מ ס"ל כפירוש הראשון שכתבתי ודוק וע' מ"ש עוד בפרישה:

יב

כתב הרמב"ם לא יחפור כו' הנה אכתוב לך מקום מקור הדברים וביאורן ומתוכן נעמוד על דברי רבינו מ"ש בסעיף זה ובסי"ח ועי"ז יסולקו תמיהות הב"י אשר אכתוב בסוף דברי. ל' המשנה כתבתי בפרישה ע"ש ולשון הרמב"ם שהביא רבינו הוא ברפ"ט דשכנים ע"ש. וכתב שם המ"מ על דבריו ז"ל לא יחפור כו' בגמרא מתבאר ומ"ש וסד בסיד לומר דתרתי הרחקה וסיד בעיא בגמ' ואמרו פשיטא דתרתי בעינן דאי ס"ד כו' ונדחה זה שם אבל כתבו המפרשים ז"ל דכיון דכך אמרו דפשיטא דתרתי בעינן הכי קיי"ל וזהו דעת המחבר עכ"ל המ"מ. והנה אמה שכתב המ"מ על דברי הרמב"ם שכתב לא יחפור בור כו' בצד כותלו של חבירו שהוא מתבאר בגמרא דפשטא דגמרא לא משמע דאיירי המשנה דחופר בצד כותל בנין רק בחופר בצד כותל בור וכמש"ר על דברי הרמב"ם ואף שמסיק רבינו וכתב דמ"מ מסתבר כו' היינו שצריך להרחיק ג"ט אבל מנ"ל להרמב"ם דבעינן גם הסדת סיד בחופר בצד כותל בנין ונראה דכוונת המ"מ במ"ש שמתבאר כן בגמרא שדייק כן מהגמרא שקאי שם אלשון המשנה ופריך ז"ל פתח בבור וסיים בכותל (ופרש"י פתח בבור לא יחפור סמוך לבורו של חבירו וסיים ותני אא"כ הרחיק מכתלו הול"ל אא"כ הרחיק מבורו דאילו מכתלו כותל הבנוי על גבי קרקע הוא) אמר אביי ואיתימא ר"י מכותל בורו שנינו (ופירש"י כלומר האי כותל דקתני כותל בורו הוא שאף הוא קרוי כותל) וליתני אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ג"ט (ופירש"י וליתני כו' ואנא ידענא דמכותל בור קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כו') הא קמ"ל דכותל בור ג"ט נ"מ למקח וממכר כדתניא כו' עכ"ל הגמרא והנה ס"ל להמ"מ דהרמב"ם דייק מסוגיא זו דהמשנה ס"ל דבכותל בנין ג"כ דיניה הכי דאל"כ אכתי קשה על התנא דתנא אא"כ הרחיק מכותל סתם כיון דלשון כותל בכל מקום פירושו כותל בנין הול"ל אא"כ הרחיק מכותל בורו ואנא ידענא ג"כ הנ"מ דכותל בור ג"ט דאל"כ לא הול"ל כותל כלל וכדפירש רש"י הנ"ל גם אין מדרך התנא למיתני ענין שאינו אתא לגופו כלל וגם אינו מכוון לפי הענין בשביל דבר אחר כגון זה דקאי אכותל בור ותנא כותל סתם דפירושו כותל בנין אלא ודאי גם לגופו אתא דס"ל דדין זה הוא ג"כ בחופר בצד כותל בנין דבעינן ג"כ הרחקת ג"ט וגם לסוד בסיד בכותל הבור ואפ"ה לא יכול להשיב ליה התרצן כן בקיצור משום קושייתו דכיון דהתחיל בבור הו"ל לסיים ג"כ בבור. זהו שיטת הרמב"ם ע"פ פי' המ"מ ונכון הוא (ולא כב"י דמלשונו משמע דגם להרמב"ם המשנה איירי מכותל בורו דוקא) ולהכי כתב הרמב"ם בדין זה דאיירי בחופר בצד כותל בנין וסד בסיד וממילא נשמע מינה במכ"ש דבדין כותל בור נמי צריך לסוד בסיד ולהכי כי כתב אח"כ באותו פ' דין י' דין כותל בור לא הזכיר סד בסיד לפי שסמך אמ"ש לפני זה בדין כותל בנין. ולא כמ"ש הכ"מ שם בישוב זה דס"ל להרמב"ם דדוקא כשהוא סמוך לכותל צריך לסוד בסיד מלבד ההרחקה כדי שלא תתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל בנין סיד זה אינו מעלה ואינו מוריד עכ"ל. וז"א דהא עיקר המשנה איירי בחופר בצד בור וקתני בה סד בסיד וק"ל אבל דעת רבינו הוא דכותל בור לחוד שנינו במתניתין וכפשטא דלישנא דגמרא ולקושיות הנ"ל לא חש רבינו כי שמא אינו רוצה התנא להאריך בלישניה למיתני כותל בור וגס מחולק הרא"ש ורבינו עם הרמב"ם בדין סד בסיד בחופר בצד כותל חבירו כי כבר כתבתי בשם המ"מ דדעת הרמב"ם הוא דאע"ג דהגמרא איבעיא לה אי וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן ולא איפשטא ס"ל להרמב"ם מדקאמר הגמרא תחילה פשיטא דוסד בסיד תנן דכן הוא גם כן לפי המסקנא אבל הרא"ש לא חש לזה וס"ל דהאיבעיא זו ככל איבעיות דממונא דלא איפשיטא דאזלינן בהו לקולא לנתבע וסגי בחד וא"כ אליביה מכ"ש בכותל בנין דלא בעינן וסד בסיד. ובמ"ש נסתלק תמיהת הב"י דתמה על רבינו למה לא כתב כאן דעת הרא"ש לענין סד בסיד די"ל דטעמו משום דלפי דעתו אין כאן מקומו דדין סד בסיד אכותל בור נשנה ודין כותל בור כתב בסי"ח ושם הביא דעת הרא"ש דבחד סגי ולהכי קיצר כאן וסמך אדלקמן וזהו שדייק רבינו וכתב ומ"מ מסתבר שצריך להרחיקו כו' הדי שהזכיר הרחקתו לחודא לא סד בסיד וכמ"ש בפרישה והב"י כתב בישוב קושיא זו ז"ל ע"כ ר"ל שהרא"ש סמך על פירש"י ופשט הגמרא דבעיא לא קאי אלא אהרחקה דגפת ולא אהרחקה דבור אבל ממש"ר בסי"ח נראה דהרא"ש קאי גם להרחקה דבור וצ"ע עכ"ל והנה לשון ישובו תמוה הוא בעיני ונראה דיש בו ט"ס וצ"ל לא סמך אפירש"י דרש"י פי' איבעיא ארישא ולא אמציעתא דהרחקת גפת וכמ"ש ב"י בשמו בהדיא בס"ח ע"ש והרא"ש פירשו (בה"א זה דב"י) אמציעתא ומ"ש ב"י ופשט הגמרא ר"ל גם לא כפשוטו דגמרא דסידר האי בעי' שם דף י"ט ארישא דמתני' אלא ס"ל להרא"ש דבעיא לא קאי אלא אהרחקה דגפת. וצריכין לדחוק לישובו זה דב"י מאוד דהא קשה דהגמרא משמע בהדיא דעכ"פ גם ארישא איבעיא ליה מדהשיב לו פשיטא דוסד בסיד תנן דאל"כ ליערבינהו כו' מדפשט ליה ארישא דוסד תנן ש"מ דאיבעייתו הוי ארישא ולהב"י הול"ל איפכא פשיטא דבסיפא או סד תנן דאל"כ הו"ל ליערבינהו ע"כ צ"ל דכוונת הב"י הוה דאע"ג דודאי האיבעיא איבעיא ליה גם ארישא מ"מ אחר שהשיב לו פשיטא דוסד בסיד תנן דאל"כ ליערבינהו אף שהגמרא חזר ודחה דל"ק למה לא עירבם מ"מ סברת התרצן דקאמר פשיטא גם הרא"ש ס"ל דקיים וכמ"ש המ"מ להרמב"ם וכנ"ל ולא בא אלא לדחות דלא תפשוט מהא גם להמציעתא דאו סד תנן מדלא ערבינהו ע"ז קאמר דהא דלא ערבינהו משום דלא דמי האי היזקא כו' ומ"ש הב"י דהרא"ש ס"ל דהא בעיא לא קאי אלא אהרחקת גפת ר"ל מה שכתב הרא"ש דהא בעיא לא איפשיטא זה לא כתב אלא אהרחקת גפת וק"ל כן נ"ל ביאורו. ואחר שנכנס לכל הדוחקים אכתי לא עלתה בידו כמו שהקשה לנפשו ממש"ר לקמן בסימן זה דהוא סותר דבריו והניח בצ"ע לכן לע"ד נראה העיקר הוא כמ"ש ולפ"ז לק"מ. ועיין מ"ש הב"י עוד בסעיף ח' ז"ל וכתב רבינו (אהרחקת גפת) או סד בסיד משום דגמרא איבעיא להו או סד בסיד תנן כו' ולא איפשטא וכתב הרא"ש הילכך אם עשה אחד מהן אין כופין אותו לעשות יותר וכ"כ הרמב"ם בפ"ט דשכנים וטעמא דכל ספק ממונא הוי קולא לנתבע ולפירש"י לא קאי האיבעיא להרחקת גפת כו' עכ"ל. צ"ל דדבריו הללו כתבם ע"פ הדוחק שכתב בישוב הנ"ל בסעיף י"ב דמדלא כתב רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם ש"מ דס"ל דלהרא"ש הבעיא קאי גם אהרחקת גפת ודלא כפירש"י דאל"כ ל"ל ומנא ליה לכתוב שהרא"ש ס"ל דהאיבעיא קאי גם אגפת ודלא כפירש"י דלמא ס"ל כרש"י וטעמא דרבינו דכתב או סד כמ"ש התוספות דשם פשוט להגמרא דלא בעינן תרווייהו. גם מלשון התוספות מוכח שם דס"ל דהאיבעיא לא קאי אלא ארישא. וכן משמע מפשטא דגמ' ול' הרמב"ם ודוק. וגם מ"ש ב"י בדבריו הנ"ל ז"ל וכן פסק הרמב"ם וטעמא דכל ספק ממונא כו' האי וטעמא לא כתב אלא לדעת הרא"ש דאילו לדעת הרמב"ם א"צ זה די"ל דהרמב"ם ס"ל דהאיבעיא לא קאי אסיפא וכדפירש"י וגם אי ס"ל דקאי גם אסיפא אכתי איכא למימר דהרמב"ם לטעמיה דכמו שכתב בהרחקת בור דבעינן תרתי מכח פשיטותו דהתרצן מדלא עירבם מכח האי דקדוק עצמו מוכח דבמציעתא בחדא סגי דהא פשט ליה ג"כ שם מהא דבמציעתא או סד תנן מדלא ערבינהו ודוק. וממ"ש נתבאר דגרסינן בסי"ח בדברי רבינו ויסוד כל אחד בסיד לדעת הרמב"ם שהצריך הרחקה כו' ור"ל הרמב"ם שהזכיר בסימן זה דהא כותל דעלמא הנ"ל נלמד מדין כותל בור לדעת הרמב"ם וכמ"ש ולא כספרים שבידינו שכתב בהו לדעת הרמ"ה כו' דלפי אותה הגירסא קשה לשון לדעת דקאמר דמשמע שכבר הזכיר זה בשם הרמ"ה ולא מצינו שהזכירו רבינו אלא לעיל גבי מי רגלים ומשם אין ראיה דמי רגלים שאני ודוק:

יג

משום דוושא פי' שבהילוך שהולכים אצל הכותל נידוש הקרקע כו' אל' הגמרא שכתבתי בפרישה דקאמר מ"ט דדוושא דהכא מעלי להתם פירש"י ז"ל מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד מועיל לשני הכתלים להקשות קרקעות יסודות הכתלים ולא ימוטו עכ"ל משמע שמפרש מ"ש דוושא דהכא דר"ל דדריסה בענין זה הנדרסת בין שני כתלים הנסמכים זו אצל זו היא טובה להתם ול"ד להתם קאמר אלא גם לכותל הנסמכת היא טובה ומש"ה כתב רש"י טוב לשניהם אלא דהגמרא לא בא אלא לומר חיובו והאי גברא הסומך דבעי להרחיק ד"א כדי שיהא מעלי להתם. וכן פירשו הרא"ש וכתב ז"ל מ"ט דוושא דהכא מעלי להתם פי' ההילוך שדשין הקרקע ברגליהן אצל הכותל הנסמך עד ד"א מהני להתם לכותל האחר ורבותא קמ"ל כו' כמ"ש לשונו בפרישה. ולכאורה קשה על רבינו דמל' רש"י והרא"ש הללו משמע שמעליותא דדווושא היא דוקא כשנסמכין ב' כתלים ברחוק ד"א דאז שייך לומר דמתקשה הקרקע אצל הכתלים משום דאין להקרקע מקום לזוז מכנגדה משא"כ כשאין כותל כנגדה דאז אין הקרקע נתקשה ע"י הדישה אלא זזה משם מכנגד הכותל והלאה ורבינו לא תלה כלל (בקרקע) [בכותל] הנסמכת וגם מדלא כתב שיזהר שלא ירחיק הכותל שיבנה ג"כ יותר מד"א אלא שלא יסמכנה לה בתוך ד"א ש"מ דלא קפיד אלא שיהא לו מקום דריסה סמוך לכותל הראשון. וא"ל דלא באו אלא ליתן טעם למה הצריכו לזה להרחיק ד"א בשביל דוושא דחבירו ומש"ה כתבו שהוא למעלה לזה ולזה וכיון שהוא תיקון לשניהן מש"ה עשו תיקון זה אף אם לא יבקש זה הבא לבנות תיקון זה ובא לקרב ז"א דאכתי קשה דלא הו"ל לרש"י ולהרא"ש לתלות במה שדורסין בין שני הכתלים אלא הול"ל שכל מה שדורסין בד"א סמוך לכותל הוא טוב לכותל. וי"ל דזה פשוט לרבינו דדוושא מועלת גם בלא (קרקע) [כותל] הנסמכת דאל"כ לא הוה מקשה הגמרא אח"כ מאי איריא משום חלון בלא חלון נמי מחויב להרחיק משום דוושא דהא אם לא יבנה כלל לא יהיה לו מעליותא דדוושא גם מהא דרבא גופא מוכח כן דקאמר לא יסמוך לו כותל אחר אלא א"כ הרחיק ד"א משום דדוושא דהכא כו' דקשה הא אם לא יסמוך ולא יבנה הכותל כלל ג"כ לא יהיה לו דוושא אלא ודאי דוושא מהני גם בלא כותל הנסמכת לה ומה שפירשו רש"י והרא"ש המעליותא ע"י (קרקע) [כותל] הנסמכת משום שהם קאי אל' הגמרא דקתני מי שהיה לו כותל סמוך כו' ונפל ומשום רבותא נקט הגמרא הכי ללמדנו דאף ע"ג דנדוש ע"י הכותל הקדומה כבר היטב וכמ"ש הרא"ש ומש"ה סיימו ג"כ בזה וכ' דע"י הדריסה בין הכתלים הנסמכים מתקשה יותר משום דע"ז קאי ודוק: ואם העיר ישנה ז"ל המרדכי פרק לא יחפור י"ל האי חדשה וישנה כי ההוא דכתובות גבי תלוליות דמפרש חדשה תוך נ' שנה עכ"ל. ואני לא מצאתי שיעור זה גבי תלוליות בספרים שלנו דגרסי' בה שם דף כ' עד ס' שנה וכן הוא בהדיא במתני' דאהלות פי"ו בכל הדפוסים ועוד דר' יהודא פליג התם ואמר ישנה שאין אדם זוכרה וכתב רבינו עובדיה דהלכתא כוותיה. וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהלכות טומאת המת וצ"ע: ולהרמב"ם דרך אחרת בזה שכתב כו' בפ"ט כ"כ. וכתב על דבריו הראב"ד ז"ל לא מחוור לענין הגמרא שאם ראובן סמך לשמעון כמין גא"ם דהיינו מן הצד אמאי מקשה בגמרא וקמא היכי סמך והלא מן הצד ליכא משום דוושא ע"כ. וכתב עליו המ"מ ואין זו קושיא דמעיקרא כי מקשה וקמא היכי סמך הוה ס"ד דכותל ראובן לא היתה כמין גא"ם לכותל שמעון אלא נגדו ממש וע"ז היה מקשה היאך סמכו בקרוב ד"א ותירצו שלא היה אלא כמין גא"ם דהיינו מן הצד ולפיכך הותר לסמכו עכ"ל המ"מ. ונראה דהרמב"ם היה גורס בדברי רבא ברחוק ד"א ונפל אלא ה"ג אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו בצד כותל חבירו ברחוק ד"א (דברחוק ד"א ודאי גרס וכמ"ש בסמוך) לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק כו' וה"פ מי שהיה לו כבר כותל סמוך לכותל חבירו ועשויה כמין גא"ם לא יסמוך לה עוד כותל אחר לעשות כמין בי"ת ונראה דלהרמב"ם ג"כ לרבותא קתני הא דהיה שם לפני זה כותל אחר ללמדנו דאפילו אם היה כותלו כבר סמוכה לכותל שמעון כמין גא"ם כזה ד' ונמצא דבלאו הכי לא הוה קרקע כותל שמעון נדוש כל כך דמסתמא לא היו העוברים ושבים הולכים סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקינן שילכו דרך עקלתון דמתחילה (וכו') [ילכו] משך כל כותל שמעון ואחר כך יהפכו פניהם וילכו משך כל כותל ראובן ואחר כך יחזרו להפך פניהם לצד החוץ אלא הולכין בשוה לצד כותל ראובן רחוק מכותל שמעון וסד"א דיכול לסמוך כותל זה השני בלא הרחקת ארבע אמות כיון דבלאו הכי לא היה כאן דוושא כ"כ קמ"ל דאפ"ה צריך להרחיק עצמו (וצ"ע אם כן מאי מתרץ בגמרא אהא דמקשה למה קתני בברייתא דירחיק ד"א כדי שלא יאפיל תיפוק ליה משום דוושא ומשני במעמידם מן הצד הא גם במן הצד שייך דוושא קצת לדעת הרמב"ם וכמ"ש דאין רגילין להלוך בצידה דרך עקלתון וצריך לומר דסבירא ליה דאף שיש קצת סברא מ"מ משום זה אינו יכול למנעו לבנות בצידו וצ"ע) וכ"ש בבא לסמוך כותל נגד כותל חבירו דאז ממעט דוושא מכותל חבירו. אבל א"ל דלהרמב"ם דוקא בכה"ג דאין הדרך מפולש צריך הרחקת ד"א אבל בין ב' כתלים לבד א"צ הרחקה כ"כ דבלא"ה דשין שם בני אדם כיון שהוא דרך מפולש דא"כ קשה קושיית התוספות הנ"ל מאי פריך התם תלמודא טעמא שלא יאפיל אבל משום דוושא לא ומאי קושיא הא ברייתא בשני כתלים לבד מיירי ומש"ה נמי אין לתרץ ולומר דדוקא בכה"ג שייך דוושא משום דכיון שיש ג' כתלים מדובקים יחד הקרקע נידשת בטוב סמוך לכתלים ע"י מהלך הרגלים שהולכים בד"א אלו ונעשה קשה וחזק אבל כשאין כאן אלא כותל אחד ובא לבנות כותל אחרת לא שייך דוושא דאין הקרקע מתקשה סמוך לכותל לפי שכל מה שדשין עליה היא נידחת לחוץ כיון שהדרך שבין הכתלים הוא דרך מפולש דא"כ מאי פריך הגמרא בסמוך וכמ"ש. גם א"ל אדרבה דבסמיכת ב' כתלים לא די בהרחקת ד"א ואינו רשאי לסמוך לכותל חבירו כל שאין חבירו רוצה דזהו דוחק שלא יועיל הרחקת ד"א שא"כ אין לדבר סוף גם לא משמע דמתניתין בדוקא נקט כה"ג. גם אכתי קשה דבגמרא פריך אברייתא דקתני שירחיק ד"א משום שלא יאפיל ואילו משום דוושא לא עדיפא מינה הו"ל למפרך דלא יהא סגי ליה הרחקה ד"א כיון דליכא אלא ב' כתלים אלא מחוורתא כדכתיבנא דלרבותא נקט לה וק"ל. אלא שק"ק למה כתב רבינו שלהרמב"ם דרך אחרת כיון דג"כ מודה לדרך הראשון וצ"ל דרך אחרת דכתב ר"ל שיש לו פי' אחר בהגמרא הנ"ל. ורמ"י בש"ע שלו כתב דהרמב"ם דוקא ג' קאמר אבל בשנים א"צ הרחקה והוא דבר תמוה דא"כ לא מקשה הגמרא מידי וכמ"ש. ואמ"ש הרמב"ם שכותל פחות מד"א א"צ חיזוק כתב המ"מ ז"ל זה לא מצאתי מבואר בגמרא ובהשגות א"א סברא יפה היא עכ"ל ור"ל דמן הסברא כ"כ מטעם שמסיק הרמב"ם וכתב דכל כה"ג א"צ חיזוק הארץ. והב"י כתב ז"ל נ"ל שלמד כן מדלא אוקימנא בגמרא מתני' דלא חייש לדוושא במן הצד (וכמו שהעתקתי ל' בדרישה סי' קנ"ד סל"ב) אלמא דלההוא פורתא לא חיישינן לדוושא וליכא למימר דבג"ט צריך להרחיק דכותל סתם תנן והרי יש כתלים שרחבים שלשה טפחים וא"כ אי אפשר לומר דבשלשה טפחים חיישינן לדוושא וכיון דאפיקתה מג"ט אוקמה אד"א עכ"ל. ודבריו דחוקים בעיני ולכאורה נ"ל דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דהא דקתני במשנה מכנגדו ד"א ומוקי לה הגמ' בשמעתין דמיירי בבונה ב' כתלים מצד החלון וס"ל להרמב"ם דבד"א ריוח בין ב' הכתלים עם החלון סגי וכמ"ש בשמו ובשם הנ"י בדרישה בסימן קנ"ד סל"ב וממילא נלמד מינה דבפחות מד"א לא שייך דוושא דאל"כ תיהדר קושיא לדוכתה למה תניא במתני' החלונות מכנגדן ד"א דמשמע הא ליכא חלונות לא אלא לאו ש"מ דס"ל היכא דכותל שמעון אינה ארוכה בין ב' הכתלים ד"א א"צ הרחקה משום דוושא להכי קתני דוקא משום חלונות דאל"כ לא היו צריכין הרחקה בין ב' הכתלים שמן הצד ד"א משום דוושא דהא כשאינם רחוקים ד"א זה מזה לא שייך דוושא וק"ל. אבל גם זה דוחק לומר דבנה הרמב"ם ע"ז יסודו דהא איכא להקשות היא גופה מנ"ל דלמא המשנה צריך הרחקה ד"א בין הכתלים בלא חלון וכדעת הרא"ש ורבינו הנ"ל. לכ"נ בעיני דהרמב"ם מדברי רבא הנ"ל עצמו למד דין זה מדאמר דה"ק מי שהיה כותלו בצד כותל חבירו ברחוק ד"א לא יסמוך לו כו' ולפי' הרמב"ם ר"ל שאותה הכותל עומדת מן הצד וקשה מאי ענין ריחוק הד"א (בכותל הקדומה) דקאמר אם לא שתפרש דה"ק שכותל ראובן הראשונה הנסמכת אצל כותל שמעון מצד מערב והוא רחוק ד"א מהתחלת חומת שמעון מצד מזרח ואז היא צריכה דוושא מש"ה לא יבנה ראובן כותל שנית כנגדה כמין בי"ת אבל אי לא היתה כותל ראובן הראשונה מרוחקת מקצה כותל שמעון דצד מזרח ד"א אלא פחות מזה לא היה צריך כותל ראובן דוושא. ומן התימה על הגאונים הנ"ל הראב"ד והמ"מ והב"י דלא למדוהו מזה איך פירשו לדעת הרמב"ם מ"ש רבא בריחוק ד"א הנ"ל ודוחק לומר שלא גרסו אותו דא"כ לא הו"ל לסתום דבריהם לכן את אשר כתבתי הוא הנכון בעיני ודוק. אלא שצ"ע מאי פריך הגמרא ארבא מברייתא דקתני שירחיק הכותל מהחלון ד"א משום שלא יאפיל תיפוק ליה משום דוושא הא י"ל דהמשנה נקט ה"ט שלא יאפיל משום כותל דאין בה ד"א דלא שייך בה טעמא דדוושא וי"ל דסתם בית שיש בו חלונות ודאי כותלו ארוך ד"א לפחות ואף אם החלונות הן בקצה ורוצה לבנות רק שם כנגדם מ"מ כשלא ידוע קצה חומה זו מהארוכה דכנגדה ונפול תפול גם כל החומה ומשני שם דבונה מן הצד ואז יש לו סמיכה בקציהן וכבר כתבתי סברא זו גם בסימן קנ"ד סל"ג ע"ש:

יד

שמכח הכאתם מזדעזע ומתנדנד כותל חבירו עובדא בס"פ לא יחפור ז"ל פפי יונאה בנה אפדנא הוו הנך עצורי בשבבותיה כי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדנא ומצריכי שם להרחיק משום דהוי גירי דידהו ומסיק וכמה תנוד אפדנא דבעי ארחוקי א"ר אשי כדנייד נכתומא אפומא דחצבא עכ"ל. ופירש"י שאם יניחו כד על החומה וכיסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה עכ"ל. והתוס' הקשו על פירש"י דאיך יהא אפדנא נייד כ"כ עד שתנדנד הנכתומא דא"כ הבית קרוב ליפול ומסקי וכתבו ז"ל ונראה דבניידא נכתומא כשאדם (העומד על הארץ) אוחז הכד בידו שמתנדנד הכד דבר מועט מכח שידו רותתת אם מתנדנד כותל האפדנא כן חייב להרחיק ולריצב"א נראה דאין פי' הקונטרס דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתומא שהוא דבר קל אע"פ שהאפדנא אינה מתנדנדת כ"כ עכ"ל. והרמב"ם בפי"א דשכנים כתב ז"ל ובעת שמכה מנדנד לחצר חבירו עד שנדנד כיסוי החבית ע"פ החבית חייב להרחיק כו' עכ"ל (ובלשון זה כתב ג"כ הש"ע) וכתב שם המ"מ שהרמב"ם פי' כפירש"י (ולא ס"ל סברת ריצב"א שכתב שם במ"מ בשם אבן מיגא"ש ז"ל ואם הכיסוי אינו מתנדנד אע"פ שהחצר מתנדנד אין זה היזק ואין משגיחין בו) ואף שהרמב"ם לא הזכיר בלשונו שהחבית עומדת על החומה נ"ל דס"ל להמ"מ דמ"ש הרמב"ם מנדנד לחצר ר"ל לחומה דעומדת בחצר וממילא מ"ש עד שנדנד כיסוי החבית כו' ר"ל כשהחבית עומדת ע"ג החומה ונראה דפי' כן משום דאין הרעדה ונדנוד שייך בקרקעית החצר כ"א בבנין העומד עליה וכעובדא הנ"ל קאמר דניידא אפדנא והיינו הבנין של האפדן ורבינו סתם דבריו [בענין] נדנוד דכתב משום דס"ל כפי' התוס' ולדבריהם היינו בכל נדנוד שיתנדנד הכותל אפי' דבר מועט צריך להרהיר. וק"ל:

טז

כתב הרמב"ם כגון שהחזיק במזחילה כו' עיין בב"י שכתב ז"ל ופי' הנ"י דברי הרמב"ם כפי' ר"י דהב"ע כשלקח המזחילה סתמא או החזיק בה החזיק גם בד"א בחצר המוכר הזה ללזקיפת הסולם כו' עד זהו דעת הרמב"ם ז"ל אע"פ שיש אחרים שפירשו שלא מחזיק בחצר כלל בקניית המזחילה כו' עכ"ל נ"י נראה שדעת הב"י היה מדסיים הנ"י וכתב די"א דלא מהני בחצר בקניית המזחילה ש"מ דלדעת הרמב"ם מהני [בחצר בקניית] המזחילה והיינו כדעת ר"י. ולעד"נ דאין זה כוונת הנ"י אלא אדרבה פירשוהו כרש"י וה"ק שיש אחרים שפירשו דלא החזיק בחצר ע"י קניית המזחילה סתמא או החזיק בה וכנ"ל אלא בעינן שיקנה לו חבירו בפירוש מקום לעלות למזחילתו וז"ש שם אחר זה דהרמב"ן מודה דא"צ ליקח בפירוש מקום באחין אלא במעלה בשביל המזחילה סגי ודוק:

יח

אפי' אם חפר בור בלא מים עיין בב"י שכתב ז"ל נראה שלמד כן מדאמרינן בגמרא טעמא דרבא דאמר אינו סומך משום דא"ל כל מרא ומרא דקמחית קא מרפית לארעאי אלמא דמשום החפירה צריך להרחיק אע"פ שלא הביא לתוכה מים. ועוד דתנן לא יחפור בור כו' ולא אמת המים כו' ובגמרא מצריכין לאמה ונברכת א"כ משמע דבור אפילו בלא מים נמי דאי במים הו"ל לגמרא למיתן צריכותא נמי לבור עכ"ל ותימה לי הלא כתבו התוס' ר"פ לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה כו' י"ל כל הני איירי דאית בהו מיא וטעמא משום מתונתא כדאיתא בגמרא ותימה לר"י הא אמרינן בגמרא כל מרא ומרא דקא מחית כו' ואר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון שבתחילת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר"י ומיהו אי לאו משום מיא לא בעי הרחקה ג"ט עכ"ל התוס' וכזה כתב המרדכי שם בפרק לא יחפור סתם בלי חולק. וא"כ יש לתמוה איך יכתוב רבינו הדין סתם בלי שום חולק נגד סתם תוס' בשם ר"י והוא פשוט ג"כ להמרדכי. גם על הוכחה השנייה שכתב הב"י תמה אני הא בהדיא כתבו התוס' שם צריכותא לבור ע"ש בד"ה לא שיח כו' דבור שאני. לכן נלע"ד דמש"ר אפילו אם חופר בור בלא מים ר"ל שאין המים נובעים מיד אחר חפירתו אלא אח"כ נתקבץ שם מים ממי הגשמים ומשום דסד"א כיון דאין המים באים מיד לא הוי גירי דיליה בשעת כריית בור וא"צ להרחיק לר' יוסי דקיי"ל כוותיה קמ"ל דאפ"ה צריך להרחיק וטעמא כמ"ש התוספות כיון דס"ס האי בור להכי עבידא להתקבץ בתוכה מים והשתא בחפירתו כל מרא ומרא מרפה לארעא נמצא שההיזק מתחיל מיד דהאי רפיון קרקע גורם שמתונתא דמיא שיבוא אח"כ בהאי בור מזיק לבורו והוה שפיר גירי דיליה להכי דייק ל' רבינו שכתב אפי' אם חפר בור בלא מים ולא כתב אפילו ליכא בהו מיא כו' ש"מ דה"ק אפי' היתה החפירה שלא ע"י מים כלומר שלא באו המים לקלח מיד בהתחלת חפירתו גם י"ל דר"ל דהחפירה לא נעשית ע"י המים וכההוא שכתבו התוס' דף י"ט והג"א והמרדכי פ' לא יחפור בסופו ז"ל וחלון שאינו ע"י אדם אלא חררוהו מים כו' כי כן דרך המים ע"י זחילתן בכח לנקוב ולעשות בורות כו' ע"כ ור"ל דאם נעשה ע"י מים אז פשיטא דהיה צריך להרחיק מטעם גירי דיליה אלא אפילו חפר הבור במרא ולא היה בו באותו פעם מים כלל ואח"כ שפך בה מים אפ"ה מיקרי גירי דיליה וצריך להרחיק ג"ט ומטעם הנ"ל והשתא דעת רבינו שוה לדעת התוס' והמרדכי גם דעת הרא"ש נראה כן שהביא המשנה כצורתה ולא פי' בה מידי משמע דטעמא הוה משום מתונתא דומיא דאמת המים ונברכת הכובסים ואף שהרמב"ן בחידושיו כתב דמתני' מיירי בבור דלית בה מיא כלל וכן הביא הרשב"א בתשובה שי"א כן מכל מקום יותר נראה לומר דרבינו אזיל בשיטת התוספות והמרדכי דדרך אביו ודרכו ליזיל ולמיגרר בתרייהו על הרוב גם כי סוגיית הגמרא דף י"ט דקאמר דילמא משום דלא דמו כו' משמע דלא כרמב"ן וסייעתיה דלדידהו אפילו היזק דהני מילתא המוזכרים ברישא לא דמו להדדי ודוק:

כא

והיכא שאינו ידוע כו' כדתנן ומרחיקים מנטיעותיו כו' כדי שלא יזיק א"ל הא אוקמה רב אשי דפי' קמפרש מ"ט נ' אמה משום כדי שלא יזיק לו כמ"ש בדרישה בסכ"ח והרי שיעורו מפורש נ' אמה די"ל דדייק מדהוצרך המשנה לשנות טעם להרחקת נ' אמה והיינו כדי של"ת שיעור זה דל"א דקצבו חז"ל הוא בלי טעם וא"כ אין ללמוד מיניה כלום למקומות אחרים משא"כ עתה שכתבו טעם ללמדנו שעד נ"א הולך ההיזק ממילא למדינן מינה דבכל דבר משערינן לפי ההיזק (וראיה לזה שהרי התוספות כתבו בסוף דף כ"ד שמכח האי קושיא דהוה קשה לאביי למה ליה למשנה למיתני טעמא לא רצה לאוקמה בהכי דמאי טעם קאמר ומוקי לה בגורן שאינו קבוע ע"ש) ולפי זה מה שכתבו כדי שלא יזיק למדו מדכתבו חז"ל כדי שלא יזיק והוא קצת דוחק:

כג

ולהכי דקדקו הגאונים כו' ע"ש ועיין מ"ש נ"י בפ' לא יחפור ורשמתיהו לקמן ריש סעיף מ"ו ושנתן טעם לכולהו ובדוחק ואף שכתב כן אליבא דהרי"ף ה"ה לשיטת ר"ת והרא"ש היכא שהניזק היה כבר כאן כי אין בינייהו אלא זה וכמ"ש שם:

כח

מרחיקין גורן קבוע כו' ז"ל המשנה מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אא"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק עכ"ל. ובגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע ה"ד גורן שאינו קבוע אר"י בר חנינא כל שאינו זורה ברחת רב אשי אמר מאי טעמא קאמר מ"ט מרחיקין גורן קבוע מן העיר כדי שלא יזיק ולדבריו דרב אשי מתניתין דקתני ומרחיק מנטיעותיו ומנירו של חבירו זה עומד בפני עצמו ור"ל דגם מהן צריך להרחיק שיעור הנ"ל ואחר כך אומר טעם על כל ההרחקות דהמשנה דהן כדי שלא יזיק. והנה רבינו סידר וכתב ג"כ הג' בבות זה א"ז כלשון המשנה אבל הרמב"ם שם בפ"ז דשכנים לא כתב אלא שני בבות ז"ל מרחיקין גורן קבוע מן העיר כו' ולא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו כו' כדי שלא יזיק התבן לנטיעות של חבירו או לנירו ונראה דהרמב"ם ס"ל דלפי אוקימתא דרב אשי סיפא דמתניתין ומרחיק מנטיעותיו של חבירו כו' כולו לטעם דמציעתא קתני לה דמש"ה לא יעשנו אפילו בשלו ואפילו הוא בשדה במקום דאין שם בני העיר משום דצריך להרחיק מנטיעות ומנירו של חבירו כו' וק"ל. תו מסיק שם הגמרא ז"ל מיתיבי מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ' אמה כו' וכך מרחיקין מדלועיו ומזרעותיו של חבירו נ' אמה כדי שלא יזיק בשלמא לרב אשי ניחא אלא לאביי קשה קשיא (וכן גרס רש"י) עכ"ל וכתב ב"י ז"ל וידוע דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכ"ש לגי' רש"י דמסיק לאביי בקשיא ולכן כ"ר דבהרחקה מנטיעותיו ומנירו הוא נ' אמה והמ"מ בפ"י דשכנים כתב וגורן קבוע פירש בגמרא כל שצריך ברחת ובמזרה ואינו יכול לזרות בידיו עכ"ל (ומשמע מדברי המ"מ דכל שא"צ ברחת אע"פ שצריך לזרות בידיו וזורה בידיו אפ"ה גורן שאינו קבוע מקרי וא"צ הרחקה אבל רש"י פי' ז"ל שאין הכרי גדול וא"צ לזרות ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נידף מאליו עכ"ל משמע דכל שאין נידף מאליו הו"ל כאילו זורה ברחת ובעי הרחקת נ"א) ולכאורה לא נראה לפרש כן דהא כי אתמר הכי אליבא דאביי אתמר ולא קיי"ל כוותייה ונ"ל שטעם המ"מ הוא משום דנהי דלא קיי"ל כאביי מ"מ מימרא דר"י בלא מימרא דאביי איתאמר אמתניתין דהא ר"י בר חנינא קדים לאביי טובא הוה וכוותיה קיי"ל דהא רב אשי לא פליג עליה עכ"ל ב"י וביאור דבריו דמדקבע התלמוד שאלת ה"ד גורן קבוע אחר דברי אביי ולא קבע השאלה אמתני' דקתני גורן קבוע ש"מ דס"ל להתלמוד דבלתי תירוצו דאביי לא צריכים לפירוש והיינו מפרשים קבוע לאפוקי עראי כמפורש על הרוב בתלמוד ובפוסקים ואין חילוק בשניהן בין זורה ברחת או לא וכמ"ש בפרישה ואפילו זורה ברחת כיון שהיא עראי לא הצריכו הרחקה כלל אבל לאביי שהצריך הרחקה גם לשאינו קבוע אלא שא"צ נ' אמה הוצרך לפרש דשאינו קבוע הוא שאינו נזרה ברחת ואין המוץ הולך למרחוק דאל"כ קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וק"ל. ולפי מסקנת המ"מ וב"י דגם ר"א ס"ל פי' ר"י דכל שאינו זורה ברחת לא קבוע מקרי צ"ל הבינייהו דבין ר"א ואביי דהוצרכו לפסוק הלכה כר"א וגם בגמרא הקשו אאביי וקאמר בשלמא לר"א ניחא כו' דמשמע דיש נ"מ בינייהו לדינא והוא זה דלר"א המשנה לא איירי אלא בגורן קבוע וכל שאין זורין אותם ברחת א"צ הרחקה כלל דהיזקא מועטת הוא ולפי שעה נסתלק ומש"ה לא גזרו עליו וכ"כ נ"י משא"כ לאביי דהסיפא מיירי מזורה שלא ברחת ואפ"ה הצריכו הרחקה בכדי שלא יזיק אלא שק' לי על הב"י דא"כ למה סתם רבינו לכתוב ל' המשנה מרחיקי' גורן קבוע ולא כתב פירושו דגורן קבוע דהא איכא למיטעי בפירושו בפרט מאחר שהוצרכה הגמרא לפרש ואף אם נסבול האי דוחק ולומר שנקט ל' המשנה אכתי קשה דאח"כ חזר וכ"ר ז"ל וכשיעור הזה צריך להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו של חבירו ושם אינו לשון המשנה ולא ל' גמרא הוא אלא שהוא יוצא מאוקימתא דר"א לשם עכ"פ הו"ל לפרש. וגם על הרי"ף והרא"ש יש לתמוה דדרכיהם הוא להעתיק ל' משנה וגמרא מה שהוא אליבא דהלכתא ובזה לא העתיקו פירושו דר"י ב"ח. לכן נראה פשוט דהרי"ף והרא"ש ורבינו כולהו ס"ל דלפי מאי דאיתותב אביי מתפרש קבוע דמתני' כפשוטו לאפוקי עראי וכסברא ראשונה של התלמוד כמ"ש. ומש"ה סתם ג"כ רבינו מפני שסמך אפשיטותו. ועל המ"מ ל"ק כולי האי מפני שהוא כתב דבריו על דברי הרמב"ם ולהרמב"ם משמע כפירושו דר"י ב"ח שהרי כתב שם בפ"י דשכנים ז"ל מרחיקים גורן קבוע מן העיר נ' אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר כו' ומדכתב בעת שזורה משמע דמפרש המשנה דמיירי דוקא בזורה ברחת כסתם זורה ודוק. ובש"ע העתיק ל' הרמב"ם ומ"ו ר"מ ז"ל לא כתב עליו כלום והוא תימא דהול"ל דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו לכל הפחות בשם י"א ונראה דס"ל דגם הרמב"ם ס"ל דאין חילוק בין זורה ברחת או לא וניחא ליה לומר כן כדי להשוות דעת הרמב"ם עם דעת רבו הרי"ף ז"ל ומש"ה סתם ג"כ המחבר ש"ע שם וכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב פירושו דהמ"מ ודוק:

לה

אבל אם בא ליטע שאר כו' שם דף כ"ו גרסינן רבא ב"ר חנן הוי ליה הנהו דקלי אמצרי דפרדיסא דרב יוסף הוו אתו ציפרי יהבי בדקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה א"ל רב יוסף זיל קוץ א"ל והא ארחקי לי (פירש"י ד"א) א"ל ה"מ לאילנות אבל לגפנים בעי' טפי (והוסיף הרא"ש וכתב ז"ל וכ"ש בשדה לבן עכ"ל) והא אנן תנן א' גפנים וא' כל אילן (ז"ל הרא"ש ומשמע ליה דה"ק א' ששדה חבירו הוא מקום גפנים וא' שהוא מקום שאר אילנות צריך להרחיק נטיעות שבא ליטע ד"א דאי אאילן שבא לסמוך וליטע בצד שדה חבירו קאמר א' גפנים כו' קשה פשיטא דמה לי בא ליטע גפנים או שאר אילנות לענין הרחקת ד"א) א"ל ה"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי עכ"ל הגמרא עם תוס' לשון הרא"ש. ונראה לי ביאור דבריו של רבא שהביא ראיה מהמשנה דס"ד דהמשנה ה"ק א' גפנים בשדה חבירו דשם פשיטא צריך הרחקה ד"א משום חשש שישוטו העופות מהאילן שבא ליטע על הגפנים שהן בשדה חבירו וא' שאר אילנות ור"ל אפי' כשיש שאר אילנות בשדה חבירו דלית בהו האי חששא אפ"ה צריך להרחיק ד"א והטעם כדמפרש בברייתא על המשנה משום עבודת הכרם ונראה דמש"ה פרש"י על הא דא"ל רבא הא ארחקי לי דר"ל דהרחיק ד"א וכנ"ל דקשה דהא רבא ורב יוסף בבבל היו וליכא מאן דפליג דבבבל לשיעור מחרישה א"צ אלא ב"א אלא ה"ט דרש"י דס"ל דסברא זאת היא פשוטה דבסומך שאר אילנות לגפנים בעינן הרחקה טפי מכדי מחרישה אבל ס"ד דעכ"פ בד"א סגי מש"ה פרש"י דגם הוא הרחיק ד' ובמשנה מפורש דאפי' בא"י א"צ יותר אפי' בנוטע אילנות לגפנים לפי סברתו ור"י השיב לו דאין פי' המשנה כדס"ד הוא אלא בא לומר דהאי שיעור ד"א דקתני משום עבודת הכרם הוא דוקא בדברים השוים גפנים אצל גפנים ואילנות אצל אילנות אבל בדברים שאינם שוים כגון שבא ליטע אילן בצד שדה חבירו שבו גפנים או שדה לבן בעי טפי ולדיוקא נקט מתניתין א' גפנים ואחד אילנות ור"ל אחד שהן שוים שניהן בגפנים או שניהן שוים באילנות הא כשאינן שוים בעי טפי כן נ"ל לשיטת הרא"ש. והתוס' פי' שם בע"א וכתבו דמש"ה נקט המשנה א' גפנים דלא תיסק אדעתין למימר דשיעור ד"א דמתני' הוא דוקא בגפנים שמצינו בהו שיעור זה במקום אחר לענין כלאים עכ"ל. ובאמת דלתירוץ התוס' רב יוסף לא השיב על דיוקו דרבא כלום דדייק דהמשנה צריכין לפרשה דמותר ליטע אילן לשדה חבירו שבה גפנים קאמר דאל"כ קשה פשיטא וכנ"ל בשם הרא"ש והו"ל להשיב דלעולם דמ"ש א' גפנים כו' קאי אמה שבא הוא ליטע וקמ"ל דאפי' באילן שייך הרחקת ד"א אבל להרא"ש ניחא דהשיב לו דהמשנה קמ"ל הדיוק וכמ"ש ודוק. וע"פ הדברים האלה יתבארו לך דברי רבינו וע"פ מ"ש עוד בפרישה ע"ש:

מב

הכא הלכתא כרב שכן נהגו כו' עמ"ש בפרישה בזה שוב מצאתי סעד לדברי מלשון הגמרא פרק המקבל דף ק"ו דגרסינן שם ז"ל א"ל רב יהודא לרבין בר ר"נ רבין אחי הני דילי דילך ודילך דילי (ופי' התוס' דר"ל כששרשי האילן המה במיצר שניהן אלא שהענפים נוטים לשדה הא' יותר מהשני איירי וקאמר רב יודא לרבין יש בפירותך שהפירות שלי ובפירותי שהן שלך) נהוג בני מצרא אילן הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן דאיתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר יחלוקו עכ"ל הגמרא. וק' מאי לשון דאיתמר דקאמר דכיון דפלוגתא דרב ושמואל הוא ולא הכריע הלכה כמאן לא הול"ל לשון דאיתמר. ועוד ק' כמאן ס"ל אי כרב לא הול"ל הני דילי דילך כו' ואי כשמואל הו"ל למהדר פירי ולחלוק כדינו והלשון משמע דא"ל כן אבל לא דעשה חלוקה. ונ"ל דה"ק הני דילי דילך כו' לפי הדין דקיי"ל הלכה כשמואל בדיני ואעפ"כ לא נבוא לחלוקה כיון דנהגו בני מצרא כו' והיינו עד"ש ומה שמסיק וקאמר דאיתמר כו' בין שהוא מדברי רב יודא בין שהיא מלשון סתם גמרא א"ש דמייתי' ללמד למה אמר דילי דילך ודוק:

מה

וכ"כ רב אלפס ז"ל ב"י הרי"ף כתב ז"ל אלא מיהא ודאי צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גיריה כי היכי דמרחיק בור שיח ומערה וכ"כ הרא"ש והרמב"ם בפ"י משכנים השוה כרשין וחרדל למשרה דבעי למרחקינהו כדי שלא יזיקו בידים דלא ליהוי גיריה דיליה ונ"ל שסובר דהרי"ף דנקט משרה חדא מינייהו נקט וה"ה לכרישין וחרדל ולא ידעתי למה כ"ר זה בשם הרי"ף ולא כתבו ג"כ בשם הרא"ש: ומש"ר ואין נראה כן בגמרא טעמיה משום דסתמא קתני ר"י מתיר בחרדל ומשמע מתיר בלא שום הרחקה ואין זו טענה דהא כיון דאמרינן מודה ר"י בגירי דיליה ממילא משמע דכשהתיר לא התיר אלא ע"י הרחקה כדי שלא יהיה גירי דיליה עכ"ל ב"י. ולעד"נ דאין מכל זה קושיא על רבי' דס"ל מבואר מהגמרא דבכרישין וחרדל אף בלי שום הרחקה אין שם גירי כלל וכמ"ש בסמוך ול"ד למשרה וירק דשם הו"ל גיריה עד ג"ט מכח כרייתו לבור מהמשרה וכמו שכתבתי בפרישה ע"ש. ומ"ש בשם הרי"ף ולא בשם הרא"ש ה"ט משום דמוכח בהדיא בדברי הרא"ש דדוקא במשרה הוא דסבירא ליה דבעי הרחקה ג' טפחים ולא באינך שהרי כתב שם ז"ל וקיימא לן כר"י והני לאו גירי דיליה נינהו דבשעה דזורע הכרישין אכתי לא מזקי הבצלים עד שיגדלו וכן בזורע החרדל ומכסה בעפר לא משכחי ליה דבורים אלא עד אחר שיצמח ויגדיל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה אין מזיק לירק אלא עד שישהו זמן מרובה ויסרחו וכולהו דמי לבור ואילן עכ"ל הרא"ש. הרי לפנינו דדקדק במשרה וירק ולא כתב דלא הוי גירי דיליה אלא כשהרחיק כדין הרחקת בור והוא מטעם שכתבתי שכאן הוא עצמו כורה בור ומשה"נ כתב ומרחיק כדין הרחקת בור ומוכח דס"ל דחד דינא וחד טעמא להו ושיעורייהו הוא ג"ט. משא"כ הרי"ף דכ' ז"ל ומיהו צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גיריה כי היכי דמרחיק בור שיח ומערה דלא ליהוי גיריה כו' הרי דלא כתב בפי' שיעור ההרחקה ג"ט כדין בור אלא כתב כי היכי דמרחיקין בור לפי שיעורו באופן דלא ליהוי גיריה כן ירחיק נמי המשרה באופן דלא ליהוי גיריה וכן מוכח עוד ממ"ש שם ע"ש. ומשה"נ כתב הרמב"ם פ"י דשכנים והביא רבינו כאן ל' על שמרחיק הני ג' עניינים ג"ט או מעט יותר כו' ואילו גבי הרחקת בור לא נזכר בגמרא ובפוסקים כ"א הרחקת ג"ט ולא נזכר בה או מעט יותר וה"ט דלא ס"ל להרי"ף והרמב"ם דצריך להרחיק משרה מהירק מטעם כריית הבור אלא מצד משרה עצמו בעי לארחוקי קצת וכמ"ש וממילא ה"ה דבעי רחוקי קצת כרישין מבצלים וחרדל מהדבורים. משא"כ הרא"ש דמוכח מלשונו דמשום כריית בור של משרה בעי רחוקי משא"כ בכרישין וחרדל ומשה"נ שינה הרא"ש בלשונו וכתב בראשונה דין כרישין ובצלים וחרדל ודבורים הנשנה אחרונה במשנה ולא הזכיר אצליהן שום הרחקה ודין משרה וירק הנשנה במשנה בראשונה כתב באחרונה וכתב גבי ומרחיק כדין הרחקת בור כו' ללמדנו דאע"ג דלא בעי הרחקת נ' אמה כמו שס"ל לרבנן מ"מ הרחקה דבור בעי' ומש"ה כתבו אחרונה דאילו כתבו ראשונה הו"א דס"ל להרא"ש דה"ה באינך בעי הרחקה אלא שכתב הדין בראשונה וק"ל וכן נ"ל לדקדק מדברי הנ"י שכתב שם ז"ל וקי"ל בשלשתן כר"י דלא מצריך (בכל מקום) אלא דלא ליהוי גיריה דיליה ולאפוקי מרבנן דמצרכי הרחקת נ' אמה דומיא דנבלות ובורסקי דתני להו שם בהדייהו וכדאיתא בתוספתא בחרדל ולא מצריכין הרחקת ג"ט אלא במשרה וירק דבכה"ג הוי גירי דיליה כו' ע"ש הרי שהתחיל וכתב ששלשתן שוה לענין זה דא"צ הרחקת נ' אמה כרבנן אבל לענין הרחקת ג"ט כתב בהדיא אח"כ דא"צ כ"א במשרה וירק והוא ודאי מטעם שכתבתי וזה ברור בעיני ולא כב"י ודוק:

מו

אבל כל שאר הרחקות חשבינן להו כו' דקדק רבינו וכתב חשבינן להו ור"ל אף שבאמת לא נראה כן מ"מ חשבינן להו כו' והוא מטעם שכתב הנ"י אהא דפריך בגמרא לימא מתני' דמרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כו' דלא כר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה ניטע בתוך שלו ע"ש שהאריך והוא מדברי תוס' בדף כ"ב ע"ב בד"ה לימא תנן כו' והכלל העולה מדבריו דאף להרי"ף דס"ל דאפילו אי קדים המזיק וסמך עד שלא בא שם הניזק אפ"ה צריך המזיק להרחיק היינו דוקא היכא שההיזק בא להניזק אח"כ מזה המעשה עצמו שעשה ולא מגרמתו כגון סמיכת גפת ונברכת דההיזק בא מהן עצמן להכותל ממקום שהניחן מיד כשיסמוך ולא מגרמתו שכבר נתחמם הקרקע או נתלחלח הארץ אלא אף אם לא נתלחלח ונתחמם כבר נתחמם ונתלחלח עתה שיעור ג' טפחים מיד כשיוסמך מגיריה דיליה שהם מונחים במקום שהניחן תחילה לכך צריך להרחיק ג"ט ומה"ט ס"ל לרי"ף דאפילו סמך בהיתר ומכר ללוקח אפ"ה צריך להרחיק אפילו לר"י ולאפוקי סמיכת אילן לבור שאין ההיזק בא מנטיעתו עצמו כ"א מגרמתו דהיינו מהנטיעה גדילים ומסתעפים שרשים ור"ח ור"ת ור"י והרא"ש ג"כ ס"ל האי סברא דנ"י דמחשבי כל הני גירי דיליה מה"ט אלא שמצריכין להיות הניזק שם בשעת הנחת גירי דיליה. והתוס' שכתבו שם בשם ר"ח דר"י מודה בכולהו משום דהיזק מהאי שעתא משתכח ג"כ כוונתו למה שכתב נ"י. והשתא א"ש דהנ"י כתב שם טעם לרי"ף ולר"ח ביחד אע"פ שלא בחדא שיטה שייטי שהרי הרי"ף ס"ל דפליגי אפי' אם המזיק קדים ור"ח ס"ל כר"ת דפליגי ומצריכי דוקא שהניזק קדים. ועוד שהרי התוס' הנ"ל כתבו בשם ר"ח דמש"ה מודה ר' יוסי משום דבההוא שעתא משתכח ההיזק אלא ודאי כולהו חדא עניינא הוא וכמ"ש. ועיין מ"ש עוד בסמוך בדרישה. וכן מוכח מלשון הרא"ש שכתב שם ז"ל הלכך נראה לר"ח והרי"ף דפשיטא לתלמודא דבכולהו מודה ר"י דהוי גירי דיליה לפי שאותו דבר שהוא סומך מזיק לחבירו. אבל סולם אינו מזיק אם לא שתבוא הנמייה וכן אילן לא יזיק עד שיגדלו השרשים כו' הרי לשונו מוכח כדברי נ"י וכתבו בשם ר"ח והרי"ף ולזה נתכוין ג"כ רבינו במ"ש אבל לדעת רש"י ורי"ף כו' ע"ש:

מז

ואמה שכ"ר ואפילו אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל כו' כתב הב"י ז"ל כ"כ התוס' אבל ק"ל כו' [עב"ח שהביאו]. והנה דבריו סתומין וגם הניח לדברי רבינו בצ"ע שלא כדת לע"ד כי דברי רבינו ברורים המה כשמש ומדוקדקים הדברים היטב אחר שנציע ונקדים מקור מוצא הדברים והוא בדף י"ז גרסי' אתמר הבא לסמוך בצד המיצר (פי' הבא לסמוך בורו תחילה בצר מיצר שדהו ולחבירו אין שם בור) אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך כו' עד כי פליגי בשדה העשוים לבורות רבא אמר אינו סומך אפי' לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ה"מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור אבל הכא כל מרא ומרא דקא מחית מרפה לארעיה כו' ת"ש מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג"ט טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סומך לא כי ליכא כותל נמי לא סומך והא קמ"ל דהני קשים לכותל ומקשה עוד כמה קושיות ומשני אותן עד"ז והלכה כרבא. וכתבו התוס' ז"ל מרחיקים את הגפת כו' טעמא דאיכא כותל כו' פי' וק' לרבא ותימא מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך כשאין כותל שאין מזיק כלום וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת וי"ל דהני נמי מקלקלים את הקרקע ויזיק לכותל כשיבנה אפי' שוב יסיר ועוד אר"י דבכל אלו יש טורח בסילוקן ולכך מעתה יכול לעכב עליו כי יש לחוש שמא לא ימהר לסלקו כשירצה לעשות הכותל וא"ת אכתי מאי פריך לרבא הא מפרש טעמא לעיל משום דכל מרא ומרא כו' (פי' וקשה אפי' לשינויא קמא דתוס' הנ"ל דאף דגפת מקלקל הקרקע מכל מקום אין הקלקול מתחיל אלא לאחר שמעמיד הכותל שם ואז הוי גרמתו ואינו מזיק בידים להיות גירי דיליה משא"כ חפירת בור דבהדי דחפר מרפה לארעא בכל מרא ומרא) וי"ל דההוא טעמא ל"ק אלא אליבא דר"י והכא לא פריך אלא אליבא דרבנן עכ"ל התוס' (ואפי' לפ"ז דפריך לרבנן אכתי צריכין לתירוצי קמאי דתוס' דהא גם לרבנן יש לחלק בין מטלטלים דמצי לסלוקי מיד וק"ל) ור"ל דוקא לר"י דמצריך להיות ההיזק בגירי דיליה צריכים לטעמא דכל מרא כו' אבל לרבנן בלא"ה אסור והגמרא אינה מקשה אלא אליבא דרבנן ואליבא דרבא דאליבייהו אפי' כי ליכא כותל נמי ליהוי אסור לסמוך הגפת. והנה קושייתו דב"י הנ"ל הוא למה כ"ר להלכה דאפי' דבר המיטלטל אסור לסמוך שמא יתעצל כו' והוא מהתוס' הנ"ל כיון דהתוס' לא באו לידי זה אלא מכח הקושיא מאי מקשה הגמרא מגפת וקושיא זו ליתא אלא לרבנן אבל לר"י בלא"ה לק"מ דהא לר"י המשנה איירי דוקא כשבא לסמוך הגפת לכותל שכבר היתה שם ובזה אין חילוק כאשר הוא דבר המיטלטל דהא מיד כשבא לסמוך שם יקלקל הכותל עם הנחתו לגפת שם ואנן קיי"ל כר"י וזהו אשר העלה הב"י בצ"ע כנ"ל כוונתו ובא"כ הוא אני תמה על תמיהתו דהב"י דהא ודאי צ"ל דזהו סברא פשוטה אליבא דכ"ע דחיישינן שמא יתעצל דאל"כ גם לרבנן לא היה יכול להקשות טעמא דאיכא כותל כו' דהא י"ל דגם רבנן לית להו האי סברא וא"כ לק"מ מגפת והדומה לו שהוא דבר המיטלטל אלא ודאי המקשן סבר הא לסברא פשוטה וא"כ גם לפי מאי דקיי"ל ר"י מ"מ להרי"ף וסייעתו דס"ל דאפי' אם המזיק סמך קודם אפ"ה מחשב גירי דיליה מאחר שמזיק לחבירו מיד שיבוא לבנות כותלו א"כ ה"ה אפר בגפת דבר המיטלטל דינו כן וק"ל. ?כאלא אי קשיא הא קשיא דהרי מוכרחים אנו לומר מכח קושיית ותירוץ התוס' הנ"ל אליבא דר"י דהיכא דליכא ה"ט דכל מרא כו' בעינן שיהא הניזק קודם שבא המזיק לסמוך ומותר לסמוך הגפת ואינך כולהו היכא דליכא כותל שם וזהו שלא כדברי הרי"ף וסייעתו דס"ל דאף לר"י אסור לסמוך אפי' אין שם דבר הנסמך וכמ"ש רבינו ג"כ בהדיא בשמייהו. לכן נראה דהרי"ף וסייעתו לא ס"ל כתירוצם של התוס' הנ"ל אלא ס"ל דמ"ש רבא טעמו דכל מרא ומרא כו' משום דאלולי ה"ט לא הוי גירי דיליה כלל דהא אפי' אם כבר חפר חבירו בור בצידו אין זה מזיק לו בחפירתו על שיביא לתוכו מים וזהו לאו גירי דיליה כיון דההיזק בא אחר זמן וממילא מש"ה הוצרך לומר דההיזק התחיל בכל מרא אבל בסמיכת גפת א"צ לה"ט דשם אף אם אין כותל בשעת הסמיכה מ"מ מיד שיבנה חבירו הכותל בצד הגפת שסמך זה יהיה ניזוק מגפת שלו וכמ"ש לעיל וזה מחשב גירי שלו ומש"ה פריך הגמרא שפיר אף לר"י וגם אליביה מסיק הגמרא וקאמר דאה"נ אפי' בלא כותל אסור לסמוך הגפת וכמש"ר בשם הרי"ף ומשה"נ הביא הרי"ף כל הסוגיא ואי לא דס"ל דהגמרא קאי גם אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה ודאי לא הוה מייתי לה בהלכותיו ומיהו אף דלא ס"ל להרי"ף כהתוס' בהא מ"מ בקושיית התוס' הראשונה הנ"ל שהקשו הא איכא למימר דשאני גפת דהוא דבר המיטלטל ויכול להסירו לכשירצה צ"ל דס"ל כתירוץ התוס' הנ"ל דחיישינן שמא יתעצל וכמ"ש רבי' בשיטת הרי"ף וא"צ עוד למ"ש לפני זה דרבינו כ"כ לפי שהסברא היא מוכרחת אלא ס"ל שהמקשן והתרצן דלשם אזלי גם אליבא דר"י וכמ"ש ומ"ש לפני זה לא כתבתי אלא לפי סברת הב"י והכל עולה יפה בס"ד ולא כב"י ודוק. ודע שאף שבהסוגיא הנ"ל השיב התרצן דצריך להרחיק אפי' ליכא הכותל לרבנן ס"ל לר"ת והרא"ש דלבסוף חזר בו התרצן כי הם גרסי בסוף הסוגיא הנ"ל אחר שהקשה מפלוגתת ר' יוסי ורבנן בחרדל ודבורים אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכתבו דמדקאמר אלא ש"מ דחזר בו מכל הני שינויי הנ"ל דקאמר דאה"נ אפי' בלא כותל אסור לסמוך אלא מודה רבא דגם לרבנן מותר לסמוך כל הני היכא דליכא שם הניזק וה"ק קסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו ואין נקרא מזיק אלא כשמזיק בשעת סמיכתו דהיינו שכבר קדם לו הניזק שמה ודוקא בבור הוא דאמר דאסור לחפור משום כל מרא ומרא ואותו הטעם אמר רבא לפי המסקנא אפר לרבנן וכ"כ הרא"ש בהדיא דבאם קדם הניזק דוקא פליגי ר"י ורבנן דלר"י גם בזה מותר לסמוך בדבר שאינו גירי דיליה אבל הרי"ף וסייעתו לא גרסי בסוף הסוגיא אלא אמר רבינא וס"ל דכל שינויי קמאי דאפילו ליכא כותל נמי אסור לסמוך קאי אליבא דהלכתא ואפי' לר"י צריך להרחיק כיון שמיד כשיסמוך אח"כ יוזק מגירי דיליה וכמ"ש לעיל. ובזה דברי רבינו מבוארים במאי פליגי וק"ל: ומ"ש רבי' דדעת רש"י כדעת רי"ף למדו רבינו מהא דכתב רש"י בסוף הסוגיא אהא דאמר רבינו קסברי רבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו ז"ל אע"פ שקידם את עצמו בתחילה ברשות עכ"ל וזהו כהרי"ף דוקא דאילו לר"ת והרא"ש א"צ להרחיק אא"כ קדם לו הניזק וכנ"ל גם לא גרס שם אלא אמר רבינא כדגרסי התוס' הנ"ל. ועוד דרש"י פי' לפני זה אהא דפריך א"ה אימא סיפא ר"י מתיר בחרדל כו' עד ואי לא סמך היכי משכחת לה ז"ל ואי לא סמך אינש אפי' כשאין שם דבר הניזק כו' היכי משכחת דליסמוך חד מינייהו ברישא כו' ולפי' התוס' הנ"ל דכתבו דכל הקושיות הנ"ל אולי דוקא לרבנן אבל לר"י בעי' דוקא שיקדים הניזק עצמו אם לא בבורו וכנ"ל ק' מאי פריך כאן מר"י הא ודאי לר"י מותר להמזיק לסמוך נפשו כל שלא קדם לו הניזק שם ומשה"נ פירשוהו שם התוספות בפי' אחר וכתבו ז"ל אלא לרבא דאמר לא סמך היכי משכחת לה שבעל החרדל ירחיק כל ההרחקה לרבנן כיון דתרווייהו מזקי אהדדי כו' הרי דפירשו דמקשה מרבנן וככל קושיות הנ"ל לפי שיטת פירושם ולא מייתי שם דברי ר"י אלא ללמד מינייהו דתרווייהו מזקי אהדדי וס"ל דבהא ל"פ ודוק:

סג

ואפי' קנו ז"ל ב"י צ"ל אע"פ שקנו מידו המקום לקצב בשר איכא למימר דהקנין לא קאי אלא למכירת גוף הקרקע ולא למכירת או למחילת הנזק דאל"כ הא בסמוך כתב בשם הרא"ש אע"ג דאין חזקה מ"מ ראיה יש עכ"ל ב"י. ולפירושו צ"ל דה"ק ואפי' קנו מיניה ר"ל אפי' האמת אתם שקנו מיניה כאשר כתב לפני זה שטענו כן מ"מ אין חזקתן חזקה דאמרינן המוכר לא קיבל ק"ס אלא אמכירת קרקע. ול"נ לי פי' זה דא"כ לא הו"ל לרבינו ולא להרא"ש לסתום אלא לפרש. ועוד שהמעיין בתשובה זו יתבאר ממנה שפי' זה אינו. ודע שתשובה הזאת אינה בדפוס ומצאתיה כתובה בכלל ק' ושם כ' ז"ל ואפילו אם המקום של הקצבים עצמן כו' והביא ראיה לזה מהנהו מקיזי דם שהיו יושבין תותי דקלי' של רב יוסף (שם ריש דף כ"ג) כו' והתם הקרקע של תותי הדקלים היה של המקיזי דם (וכן מוכיח התוס' שם) ומסיק וכתב הרא"ש ע"ז ואפי' קנו הקצבים המקום מראובן לקצב שם בשר והחזיקו בו ג"ש צריכים להרחיק כדפריך התם הגמ' אההוא דר"י דהרחיק המקיזי דם והא אחזיקו בהו פי' יכולין לטעון קנינו ממך תשמיש זה תחת אילנך והחזקנו בו ג"ש דחזקה בלא טענה לאו כלום היא ומשני' הא אר"נ אין חזקה לניזקין אפי" קנו והחזיקו (האי אפילו קנו והחזיקו אינו מלשון ר"נ אלא מלשון הרא"ש הוא) אין חזקתן חזקה עכ"ל התשובה הרי שמביא שם ראיה דאפי' קנו והחזיקו ל"מ מהא דר"י דהשיב אין חזקה לנזקין גדולים כו' וס"ל דגם שם פירושו אפילו קנו והחזיקו הרי מוכח מזה דר"ל שטענו שקנוהו והחזיקו דאל"כ אלא באמת שקנוהו למה לא יועיל להן אפי' הקנין לחוד בלא חזקה כיון דהקרקע שלהן היה. ועוד דמתחיל בקנו והחזיקו ומייתי ראיה ממ"ש בגמרא והא אחזיקו ושם נזכר קנין כ"א ממ"ש הרא"ש שצריכים לומר שטענו כן מטעם שהחזקה בלא טענה לאו כלום היא. ועוד ששם בתשובה כ' תחילה ואפי' קנו והחזיקו ורבי' שינה לשונו וכתב אפי' טוענין הקצבים שקנו בבירור. ועוד אם איכא קנין ברור חזקה ל"ל ומה יפוי כח יש להם. אלא מחוורתא כמ"ש בפרישה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.