שערי ישר/ג/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ולבאר שיטת הרא"ש הנ"ל בכללות עלינו להתבונן ראשונה מש"כ לענין דימוע שעפ"י השקפה ראשונה הם מתמיהים מאד דז"ל, וכה"ג אשכחן חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר הידיעה בפ"ה דתרומות דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר, וקאמר עלה בירושלמי רבי שמעון אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה, פירוש לר"ש אם לא נודע לו מן הראשונה עד שנפלה השני' הי' אסור, אבל השתא דנודע לו, כיון שסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן לי' בעלמא דסבירא לי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ורבנן אזלי בתר הרמה דלית להו כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאילו נפלו יחד, אלמא לר"ש כשנודע לו הנפילה הני כמורם והותר הכל, אבל קודם ידיעה לא התיר, ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעו הרמה שהידיעה גורמת ההיתר וכו', מיהו אם ניתוסף עלי' איסור עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור וכן הדין בכל האיסורים שנתבטלו, לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביותר מששים ואח"כ נתוסף איסור וכו' וגם מין במינו בדבר לח וכו' אע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו, אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואח"כ ניתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור כדתנן בפ"ה דתרומות בההיא דסאה של תרומה שנפלה למאה שהבאנו לעיל, ואף ר"ש שמתיר ר"ש לטעמי' דאית לי' כל העומד למורם כמורם דמי, וכבר נסתלקה הראשונה, אבל בשאר איסורים דלא בעו הרמה מצטרפין יחד לאסור, וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעו הרמה הילכך לא נתבטלה הראשונה, אבל בשאר איסורים דלא בעו הרמה נתבטלה הראשונה ותו לא מצטרף לבהדי שני' לאסור, האי ליתא דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת המדומע הילכך אין חילוק בין מדומע לשאר איסורים ועוד אפילו לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור וכו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר וכו' אלמא חזינן דבכל איסורין אמרינן מצא מין את מינו לעורר אף את ההיתר שכבר נאסרו להתירו, כש"כ לעורר את האיסור שהותר לצרפו עם האיסור השני וירבו על ההיתר ויאסרוהו, והטעם הנכון שבו משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו וכאשר נתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו וניעור מביטולו וניתוסף עלי' והוי כאילו הוכר האיסור, עכ"ל. ונראה מדברי' דס"ל דגם בשיעורין שהצריכו מאה ומאתים אם נתבטל ואח"כ ניתוסף סאה אחת חוזר וניעור מדהביא ראי' מתרומה, וע"כ תמה עלי' הפר"ח דהרי מפורש במשנה דתרומות דאם הגביה ואח"כ נפלה, הגביה ואח"כ נפלה מותר עד שתתרבה התרומה ובתוספתא איתא כה"ג לענין ערלה דמותר אם נפלה אח"כ לאחר שידע מהראשונה, וכן תמה עלי' ממס' ערלה בהא דתנן שם הערלה מעלה את הערלה יעו"ש שהאריך בזה, ובאמת קשה מיני' ובי' שדברי' סותרים זא"ז תוך כדי דבור, דהרי תחילה כתב להוכיח דהידיעה גורמת ההיתר מהך משנה גופא ואמר דלרבנן הטעם דמה דאסרי בנפילה שני' קודם הרמה דלית להוא כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאילו נפלו יחד, וכאן מוכיח דאף אם נתבטל והותר חוזר וניעור ואומר דליכא חילוק בין קודם הרמה ולאחר הרמה דהרמה אינה אלא משום גזל השבט, ודברי' מרפסין איגרי:

ע"כ נראה לי ברור דאין כונת הרא"ש דבתרומה ליכא חילוק בין קודם הרמה ולאחר הרמה, אלא דבדין דימוע שהוא מדרבנן דהצריכו אחד ומאה היינו דלא תתבטל התרומה רק ע"י שיעור זה הצריכו כ"כ הרמה מפני גזל השבט ואף שהוא מחמת גזל השבט מ"מ כ"ז שלא הורמה אסור לאכול, ובתוס' בכורות ד' כ"ב ע"ב בהא דאיתא במשנה תרומות פ"ה מ"ה סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה למקום אחר ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי וחכמים אומרים אינה מדעת אלא לפי חשבון. ע"כ. כתבו התוס' בבכורות דע"כ לא פליגי אלא דלר"א מדמע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון, אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה. עכ"ל. והנה לכאורה כיון דלפי חשבון הוא א"כ לעולם יש בה מאה חלקים של חולין וחלק אחד של תרומה ולא משכחת לה שתאסר לחולין אחרים, ובביאור משנה זו פליגי קדמאי, דהרמב"ם בפי' המשנה מפרש דאם נפלה סאה זו בסאה אינה מדמעת דנגד חלק התרומה שיש בסאה המורמת שהוא אחד ומאה בסאה יש בסאה החולין אחד ומאה, אבל אם נפלה לחולין פחות מסאה מדמעת, דהחולין שיש בסאה המורמת אינן מצטרפין לשיעור אחד ומאה, ומדברי הרא"ש בפי' המשנה במשניות נראה דגם החולין מצטרפין, ובתוס' רע"א למשניות העיר בזה והביא דברי הפר"ח שתמה על הר"מ בפי', אבל באמת ענין זה הוא מפורש בירושלמי הביא הגר"א בס' שנות אליהו, ואיתא שם דאיכא מ"ד דמפרש אינה מדמעת אלא לפי חשבון, דאינה מדמעת כלום כיון דאיכא בה גופה אחד ומאה, אלא דבעינן שיהי' בחולין שנפלה בהם רוב נגד התרומה שנמצא בסאה המורמת, וחד מ"ד דמפרש דמדמע לפי חשבון דאם נפלה למדומע אחר כגון שהי' בהמדומע ההוא צ"ט מהחולין וסאה תרומה לא מצטרף סאה זו להיות לחשבון כאילו יש כאן מאה חולין, דחלק התרומה מצטרף עם התרומה ויש כאן בין הכל סאה תרומה וחלק ממאה תרומה ובעינן נגד שניהם אחד ומאה, אבל אם נפלה לחולין כל שהם מבטלים אותם. יעו"ש. ונראה לענ"ד דהגרע"א בתוס' לא ביאר ענין זה כהוגן דהבין דלהר"ש החולין שבסאה המורמת מצטרפין וא"כ מותר לאכול את הסאה עצמה לזרים וזה אינו כמבואר בירושלמי, וע"ז כתבו בתוס' בכורות הנ"ל דפשיטא דקדושת תרומה יש בה, וכן כתב הר"ש להדיא והגרע"א ז"ל הביא שיטת הר"ש שהיא כשיטת הרא"ש, אבל נראה שהכלל בזה דבדין דימוע איכא שני דינים אחד דאין תרומה בטלה בפחות ממאה, ועוד דנאסר הכל היכא שנפלה לפחות ממאה חולין, ועוד דין נוסף דגם דנפלה למאה צריך להרים ועד שיורם עדיין אסור, ויש מקום לומר דרק חידוש אחד חדשו שתהא תרומה אוסרת הדימוע עד מאה וממילא לא תתבטל דליכא רוב המתיר דהכל נאסר, ואם משכחת תרומה דאינה מדמעת שאינה אוסרת את החולין אז בטלה ברוב כשאר איסורין אבל עכ"פ שני דינים אלו מוכרחים בזה דאם היתה בטלה לא היתה אוסרת, לפי"ז כשנפלה למאה דאסור עדיין לזרים קודם הרמה, יש לדון משני טעמים או דקודם הרמה כל החולין אסורים כאילו הי' פחות ממאה, או שעד הרמה אין התרומה מתבטלת, והנה מהסאה המורמת נדע ענין זה, דבסאה זו לא יתחדש היתר ע"י הרמה, ואם נאמר דחכמים. עשו כאילו הי' טבל והמורם מתיר, הי' ראוי שאותה סאה המורמת תהי' לעולם כמדומעת, ומהירושלמי מוכח דבסאה זו נמצא רק חלק התרומה האיסור ולא כלו, דאם נימא דקודם הרמה כולו אסור כשאר דמוע איך ניתרת אח"כ ע"י ביטול ברוב כיון דשוב לא יהי' עוד דין הרמה כלל, ואף דמפני גזל השבט עדיין צריך ליתן או פירות או דמים, אבל האיסור לזרים נתבטל ברוב, אם הי' מהחולין רוב נגד חלק התרומה שהי' בסאה המורמת, ולפי"ז מוכח דגם בכל המדומע קודם הרמה ליכא איסור דימוע אם יש כאן שיעור מאה מהחולין, אלא שחלק התרומה לא נתבטל ולא הותר עד אחר ההרמה, ומשו"ה כשנפלה סאה המורמת בחולין אינה אוסרת את החולין כלום דלעולם יש בה מאה נגד התרומה שבה, וכל שיש בזה שיעור כזה ליכא איסור על החולין דרק בפחות ממאה נעשה איסור דימוע על החולין, אלא כיון דמ"מ התרומה שבה היא באיסורה דבלא הרמה אינה מתבטלת להעשות ההיתר היא אסורה לזרים עד שיהי' בהחולין רוב כנגד חלק התרומה לבטל את חלק התרומה, דלתרומה זו מהני רוב וא"צ שיעור מאה דרק בתרומה שאוסרת המדומע כעין טבל אינה מתבטלת ברוב, אבל בתרומה זו שאינה אוסרת עוד את החולין בטלה ברוב כשאר איסורין ומה שאין החולין שנמצא בה מצטרפין לבטל הוא מפני שלחולין אלו חסר כח המתיר מחמת דין ההרמה שחל על המדומע, דאם היינו אומרים שחולין אלו מצטרפין א"כ הי' מותר לעולם לזרים לאכול את הסאה המורמת, וכן הי' מותר לאכול כל המדומע קודם ההרמה, ורק אם נתחדש בזה מתיר חדש היינו רוב חולין נגד התרומה שעל חולין אלו לא חל דין דימוע כלל, ולא דין הצרכת הרמה או ניתרת התרומה ע"י ביטול ברוב, אבל החולין הראשונים הם אינם מבטלים שזה מעיקר תקנתם שאסרו קודם הרמה. כנ"ל:

והרמב"ם בה' תרומות פי"ג ה"ג כתב בזה"ל סאה תרומה שנפלה למאה והגביה סאה מן הכל ונפלה הסאה שהגביה למקום אחר אינה מדמעת אלא לפי חשבון, וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונעשה הכל מדומע ונפל מן המדומע למקום אחר אינו מדמע אלא לפי חשבון, כיצד הרי שנפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה חולין ונדמעו הכל, אם נפל ממדומע זה עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמעו שהרי יש בעשר של מדומע סאה של תרומה, נפל לתוכן פחות מעשר סאין אינן מדמעות. עכ"ל. וקשה למה אין החולין שבעשר סאין מצטרפין להחולין השניים לשיעור מאה דאם מצטרפין הי' הדין דאם נפלו עשר סאין מן המדומע לתשעים ואחד הרי בהצטרפות יש כאן מאה חולין וסאה אחת תרומה, וכן ברישא שכתב כלשון המשנה אינה מדמעת אלא לפי חשבון קשה דאם לפי חשבון אינה מדמעת כלום דלעולם יש בסאה עצמה מאה חלקים חולין ואחד תרומה, והרא"ש מפרש דבאמת כונת המשנה דר"א אומר מדמעת לפי כולה ורבנן אמרי דכיון דאינה מדמעת אלא לפי חשבון ממילא בכה"ג אינה מדמעת כלום, אבל בלשון הרמב"ם קשה לפרש כן, והפר"ח דקדק מלשון הרמב"ם זה מדלא צייר החשבון ברישא רק בסיפא דחזר בו בחיבורו ממ"ש בפי' על המשניות שצייר החשבון שם ברישא, וכתב דאם נפלה בסאה פחות מעט אוסרת, וכאן לא כתב רק סתם לפי חשבון, ע"כ מפרש דכונתו דברישא אינה מדמעת כלום והכל מותר, והמתבונן יראה כמה רחוק הדבר להעמיס כן בדברי', דבמשנה יש מקום לומר דרבנן מבארים דבריהם לומר דלא כר' אליעזר וסמכו דלהלכה נבין מעצמנו, אבל הרמב"ם דכתב לשון ברור להלכה לא יתכן שיכתוב כן, ועוד קשה דגם בסיפא אינו ניחא כמש"כ, ע"כ נלענ"ד אם הרמב"ם חזר בחיבורו מפי' שאמר על המשנה, עלינו לומר שחזר עפ"י הירושלמי שהבאנו למעלה, דלמד מן הירושלמי דהחולין שבמדומע אינן מצטרפין להתיר את חלק התרומה בין ברישא ובין בסיפא, והטעם בזה דכיון שהי' מתחילה סאה שלמה מעורבת בהן חל עליהם הדין שלא יתירו ע"י ביטול את חלק התרומה עד שיורם מזה מן התערובות בכלל סאה שלמה, ומשו"ה ברישא דהורמה הסאה ליתן לכהן דבסאה זו ליכא דבר המתיר את חלק התרומה, דממנה לא יהי' שוב הרמה, נשאר חלק התרומה בלי מתיר דאין כח בחולין אלו להתיר בלי הרמה, והרמב"ם בפי' על המשנה מפרש דחלק התרומה אוסר חולין אחרים עד מאה כפשטות לשון המשנה, וכאן מפרש להלכה כפי האי מ"ד בירושלמי דאוסר אבל לא עד מאה וא"צ רק רוב חולין, וכן בחיבורו סובר דאוסר עד מאה שמצטרפת חלק התרומה לאסור עד מאה, ובסיפא ג"כ הטעם שאין ביד החולין שבמדומע להתיר את חלק התרומה מטעם הנ"ל, והוא כיון דמעיקרא חל הדין שלא יהי' כח ההיתר בחולין אלא להצטרף למאה עד שיורם סאה שלמה מן התערובות, וכיון שנתפרדה החבילה שלוקח חלק מן התערובות, שוב אין כח היתר בחולין אלו, ובזה יובן מה דקשה טובא מאי שנא אם ניתוסף עוד חולין עד שיעור מאה דמצטרף הכל כמו שמפורש במשנה דאם בשוגג מותר ואם נפל חלק מן המדומע לחולין אחרים אין החולין שבמדומע מצטרף לחשבון החולין, ולפימש"כ ניחא דהתם כל התערובות במקומה ואיכא דין הרמה, אבל כאן נתפרדה ובטל מזה דין הרמה וכבר חל הדין שבלא הרמה לא יתירו החולין את התרומה, וזהו הטעם לשיטת הירושלמי דברישא אין החולין אלו מתירים אלא צריך רוב אחר של חולין, וסובר דדין מדמע ליכא עוד בתרומה זו דאינה אוסרת רק עד מאה, וכאן דלעולם איכא יותר ממאה אינה אוסרת עוד את החולין וכל תרומה שאינה אוסרת עד מאה, א"צ מאה להתירה וסגי ברוב ככל איסורין, ולדברינו יש לומר דגם הרא"ש סובר כן כשיטת הירושלמי רק ביאר' את המשנה דלדין דימוע היינו לאסור מאה אין כאן דין דימוע כיון דלעולם איכא מאה, אבל ודאי בעינן חולין אחרים להתיר את חלק התרומה רק שא"צ מאה וסגיא ברוב ככל איסורים. ובירושלמי אמר על מה דאמר שם א"ר לעזר והוא שנפלה למקום מדומע אחר סבר ר' לעזר חולין שלמטה נעשו חרשין, ועי' בפני משה שם היינו דאין החולין אוסרים ומתירים וכמאן דליתנהו דמי יעו"ש:

ועפי"ז נוכל לבוא לעומק דברי רבינו הרא"ש ז"ל דלפי המתבאר מה דאסרו לאכילת זרים קודם הרמה הוא רק לענין זה בלבד, אבל מה דיש דין חדש בתרומה לאסור את כל המדומע שיהי' ענין איסור זה כטבל וסמכו ע"ז על המקרא את מקדשו ממנו שמקדש עד מאה, על דין זה אין דין הרמה מעכב כלום, ואם הי' בתערובות מאה חולין מיד ניתר מן התרומה איסור זה לאסור את המדומע, וזה מוכרח כמש"כ מדין סאה המורמת שאינה מדמעת, והטעם בזה כמש"ש דבאמת י"ל דמה דתרומה צריכה מאה הוא רק לבטל כח דין זה מן חלק התרומה, היינו דמאה חולין מבטלין דין דימוע כלומר דבלא דין ביטול הי' ראוי להיות דאף אם נפלה במאתים דתהא אוסרת החצי ויהי' הדין כחולין מעורבים עם טבל, אבל מחמת דין ביטול אין התרומה אוסרת כלום, אבל עצם איסור של תרומה בטל גם מדרבנן ברוב, ורק כשנפלה בפחות ממאה, דהכל נאסר, ממילא ליכא מי שיבטל את האיסור של תרומה דהרי כל המדומע אסור, ובנפלה למאה דנתבטל דין כח האוסר לאסור את המדומע הי' ראוי ליבטל גם ברוב, רק מה שאסור לזרים הוא מחמת דין הרמה, ולפי"ז בהא דפליגי רבנן ור' שמעון בלא הספיק להגביהה ונפלה אחרת דלרבנן מצטרפין יחד לאסור את המדומע, ולר"ש מותר דכבר הותרה והוא דר"ש לטעמי' דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכ"כ כמורם דמי ולרבנן לא חשיב כמורם, דלכאורה איך שייך כאן לומר כמורם דמי הרי מ"מ הסאה בתוכה ואיכא כאן שתי סאין, ואם נאמר דבכל דוכתא אמרינן חוזר וניעור, אף אם כבר הותר חוזר לאיסורו אם מיתוסף אח"כ איסור ולמה לא תחזור כאן לאיסורה, אבל בע"כ הטעם בזה דכיון דלאחר הרמה אם היתה חוזרת ליפול בזה התערובות לא היתה מצטרפת לדין דימוע, דמזה מוכרח שהוא רק דין התרה, וע"ז שייך לומר כל העומד להרים כמורם דמי, וחשבינן כאילו נסתלקה הראשונה וכמאן דליתא דמי, אבל לרבנן עדיין היא בתוכה ולמד מזה הרא"ש לכל האיסורין המתבטלין אף שכבר הותרו ע"י ביטול, אם ניתוסף אח"כ איסור חוזר וניעור, דהרי גם לרבנן כבר הותרה הסאה תרומה לענין זה שלא יהי' בה עוד דין דימוע כלל, אלא דקודם הרמה היא ככל איסורים דעלמא דמתבטלים ברוב, כמו דמוכח ענין זה מהסאה המורמת, דכיון דדין הרמה שתקנו הוא רק מפני גזל השבט, די בזה שלא יותר לאכול מחמת חלק התרומה, אבל א"צ לחדש שלא יבוטל מזה הכח החדש שהוסיפו חז"ל לאסור את המדומע, וכיון דגם קודם הרמה כבר בטלה לענין זה שלא תהא אוסרת את המדומע, ולמה חוזרת ומצטרפת לרבנן כשנפל עוד סאה תרומה, הוא מטעם חוזר וניעור, ולר"ש דס"ל כמאן דמורם דמי הכל מותר, דרבנן חשבו לאחר הרמה כאילו נסתלק התרומה לגמרי מן התערובות, רק הסאה המורמת יש בה קדושת תרומה, ובמציאות אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ולא ניטל מן התערובות את חלק התרומה רק אחד ממאה אלא כיון שעיקר דין זה מדבריהם הם אמרו לחשוב ע"י הרמה כאילו נסתלק התרומה לגמרי, וכל כח הדין העומד להיות סובר ר"ש כאילו כבר נעשה, ושפיר למד הרא"ש מכאן לכל איסורים דאחר הביטול חוזר וניעור אם נתחדש דבר המגרע את עיקר כח ההיתר של הביטול, היינו היכא דיש מקום לומר דחשיב כאילו הוכר האיסור, והוא אם נתחדש בהתערובות נתינת טעם כיון דטעם כעיקר ונאסר הכל, או ביבש היכא דניתוסף איסור שבהצטרף עם הקדום יהי' רוב איסור דאז הוא כהכל איסור, דהיתר המיעוט בטל לגבי הרוב, ולפי"ז בתרומה שהדין שאם הוא בתערובות בפחות ממאה שהכל נאסר כדין טבל הוא ודאי כהוכר האיסור, דהרי בכה"ג עוד יותר הוכר מבשאר איסורין רוב, כיון דהכל נהפך לאיסור, ומשו"ה סברי רבנן דקודם הרמה אם נפלה עוד סאה חוזרת הסאה המותרת להנער ומצטרפת עם הסאה השני' ונעשה הכל מדומע, רק אם נפלה הסאה לאחר שהגביה סאה מהתערובות אין חוזר וניעור דחשבו רבנן כאילו נסתלקה לגמרי וכמאן דליתא דמי, וכ"ז הוא רק בתרומה דאיכא דין דימוע לאסור הכל ושייך בזה לומר שיהי' חוזר וניעור מחמת די"ל כאילו הוכר האיסור, אבל בערלה מה דאוסרת עד מאתים אינה כדין דימוע דתרומה, אלא דהחמירו שלא יתבטל האיסור רק ע"י מאתים, אבל דין ההיתר של המותרים לא נשתנה, וכמו דמוכח להדיא מהא דאמר בירושלמי הובא בתוס' זבחים ד' ע"ב ע"ב ד"ה כולן ידלקו דמשו"ה אסור למכור לנכרי חוץ מדמי ערלה שבהן שמא יחזור הנכרי וימכור לישראל יעו"ש. הרי דבלא"ה הי' מותר למכור, ומשו"ה בערלה שבטלה במאתים וחזר ונפלה עוד סאה, אם נודע בנתיים הכל מותר דכיון דהותר אינו חוזר וניעור, דבכה"ג לא שייך לומר דהוכר האיסור, כיון דליכא רוב ולא נתינת טעם, וגם אין המדומע נאסר הכל, ובכל כה"ג לא אמרינן חוזר וניעור דגם ביבש ביבש אם ניתוסף איסור עד מחצה לא אמרינן חוזר וניעור לשיטת הרא"ש, ובזה שיטת הרא"ש מבוארת ומפורשת באופן דל"ק כלל מכל מה שהקשה הפר"ח והש"ך, גם מה שהקשינו עלי' מיני' ובי', והכל עולה יפה בס"ד: ואח"ז ראיתי בתורת הבית ב"ד ש"ב שהביא דברי הראב"ד ז"ל וז"ל, דוקא יין ביין אבל יין במים וכו' וכן כל כיוצא בזה מן האיסורים הבטלים ושאין צריך להרים הילכתא כוותי', דכל שלא נפל איסור לתוך ההיתר בב"א כ"כ שיהא בו בנותן טעם, ראשון ראשון בטל, ואפי' נפל שם כל היום כולו דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור, ולא עוד אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל איסור הנופל בו לאחר מכאן דתנן במס' ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים וכו' והערלה את הערלה וכו' ודוקא ערלה וכלאי הכרם דמכיון שנתבטלו א"צ להעלותם משם וכמו שנתבאר למעלה שא"צ להרים אלא בתרומה ושאר מתנות ומשום גזל השבט ולפיכך בשאר האיסורים כיון שנתבטלו חזרו להיותן היתר גמור, וכן נמי בתרומה לגמי ערלה ולהתיר לכהן שא"צ להרים התרומה משם, אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים והיא מדמעה במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, תנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה לסאה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר, דוקא לפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור עכ"ל. ומדברי הראב"ד אלו מוכח להדיא דבזה תלוי מחלוקת הרא"ש עם הראב"ד דהראב"ד ז"ל מפרש המשנה דתני הגביהה ונפלה למקום אחר מדמעת לפי חשבון לרבנן הוא כפשוטו דלפי חשבון התרומה שבה אוסרת המדומע, וכמו דמשמע שיטתו דלא השיג כלום על הרמב"ם שהביא להלכה המשנה כצורתה כמו שהבאנו למעלה, ומשו"ה אין ראי' מרבנן דאוסרים בנפלה עוד סאה תרומה שמצטרף חלק התרומה הראשונה לתרומה השני', דאיסור הבטל שנעשה היתר חוזר וניעור, דלרבנן חלק אחד ממאה ואחד לא הותר מדין דימוע דהרי לאחר שהורמה סאה מן התערובות מדמעת לפי חשבון, וכיון שמעולם לא ניתר ממנה כח איסור דימוע משו"ה מצטרף עם התרומה השני' הנופלת, וכ"ז אם נפלה סאה שלמה דבהצטרף חלק אחד ממאה מחלק תרומה הראשונה ליכא שיעור מאה מן החולין נגד התרומה, אבל אם יפול אח"כ רק חצי סאה לא תאסר התערובות, דצ"ט חלקים מן סאה הראשונה כבר הותר לגמרי לענין דימוע, דבהרמה לא תעלה מן התרומה רק חלק אחד ממאה, ורק לפי חשבון זה נשאר עוד דין דימוע בהתרומה הראשונה, וכ"ז לשיטתו דמה שנתבטל והותר אינו חוזר וניעור לעולם אם לא שיוכר האיסור לגמרי, והרא"ש מפרש המשנה דמה שאמרו רבנן לר"א אינה מדמעת אלא לפי חשבון הכונה דאינה מדמעת כלל, וכמש"כ הרא"ש בפי' המשנה שם, וממילא מוכח דדין דימוע לאסור את המדומע כבר הותר לגמרי גם קודם הרמה, דבסאה המורמת לא יהי' דין הרמה שנית, ולפי"ז כיון דלרבנן אם נפלה סאה תרומה נאסר המדומע מוכח דהתרומה שנתבטל ממנה דין דימוע חוזר וניעור, ומה דבערלה אינו חוזר וניעור, להראב"ד ז"ל הוא פשוט, דלא אמרינן כלל במה שהותר שיחזור לאיסור, רק ביין נסך יין ביין, אבל לא בשאר איסורים, ולהרא"ש ז"ל הוא כמש"כ, דלהרא"ש אינו חוזר וניעור אלא מטעם הוכר האיסור שהוא דוקא אם ניתוסף שיעור נתינת טעם בלח וביבש רוב איסור, ובתרומה דאיכא דין דימוע דאם ליכא מאה מן החולין נגד התרומה נעשה כולו איסור ממילא גם אם ניתוסף מעט חוזר וניעור, ולשיטתו לאו דוקא בסאה שנפלה אוסרים רבנן, דגם חצי סאה ופחות מזה מצטרף כל הסאה הראשונה עם הנוסף וחוזר לאיסורו לדמע את החולין, אבל בערלה דליכא דין דימוע לאסור את ההיתר, אלא שאם נפלה להיתר פחות ממאתים האיסור אינו מתבטל אבל גם ההיתר לא נאסר רק אסור באכילה והנאה מחמת התערובות ערלה ככל תערובות איסור בהיתר היכא דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה. והש"ך בסי' צ"ט סקכ"א שכתב על הרא"ש וז"ל, מיהו באשר"י פג"ה משמע להדיא דאפילו ביש ביבש במינו חוזר ונאסר אפילו נודע, אבל הך מתני' דהערלה דוחק ליישב להרא"ש וכמש"כ בספרי, וכתבתי שם דהעיקר כפי' הר"ש פ"ב דערלה משנה ג' דאפי' לרבנן בשאר איסורין ביבש ביבש כל שאין נותן טעם הידיעה גורמת היתר ושוב אין חוזר ונאסר ושאני תרומה דצריכה להרים וכן דעת הראב"ד וכו'. יעו"ש. וכל זה הקשה גם הפר"ח, ולפימש"כ גם להרא"ש פי' המשנה דערלה פ"ב הוא כפי' הר"ש דערלה שבטלה אינה חוזרת לאיסורה ע"י שניתוסף עוד סאה רק עד שתרבה הערלה על ההיתר, ותלי"ת שעזרני לישב דברי הרא"ש ז"ל בדרך נכון:

וכאשר זכינו לישב דברי הראשונים ז"ל מסתירת הפר"ח נאמר דממקום שבא הפר"ח לסתור דברי הראשונים משם מוכח סתירת שיטתו, דהפר"ח העלה דכל היכא דלא אתי למיגע באיסור דאורייתא לעולם לא אמרינן חוזר וניעור, והיינו דתנן סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הר"ז מותרת עד שתרבה תרומה על החולין שאם רבתה תרומה על החולין אסור, וכתב בזה"ל ואף מה"ת אסור דאף ביבש ביבש בעינן רובא מה"ת ובבציר מהכי לא סגי לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות. עכ"ל. וכן כתב במסקנת דברי', כללא דמילתא שבכל איסורין שבתורה שנתבטלו כיון שהותרו הותרו ושוב אין חוזר וניעור לאסור זולת אם נתרבה כ"כ עד דליכא רובא דהיתירא נגד האיסור במין במינו, או דאיכא טעמא במין בשאינו מינו דאז חוזר וניעור ונאסר ולא שאני לן בכל זה בין איסור לח לאיסור יבש וכו' דברים אלו הם מאירים את העינים ודלא כההג"ה (הרמ"א) שלא כון יפה בכל מה שפסק כאן לפי שנמשך אחר סברת הראשונים ז"ל. עכ"ל. וכן לעיל כתב בתוך דברי' בד"ה איברא, ומכל זה יתבאר לך שמ"ש מור"ם בהגה ל"ש נודע בינתיים או לא נודע ליתא ולא נהירא הך פיסקא כלל, שהרי כתבתי שכן פסקו הרמב"ם ורשב"ם וראב"ן וריב"א והמרדכי והרא"ש לחלק בין נודע ללא נודע וכו' והנה לשיטת הפר"ח דכל דאפשר ליגע באיסור דאורייתא לעולם אמרינן חוזר וניעור, הנה אם יתוסף איסור עד מחצה ג"כ חוזר וניעור דבבציר מרובא לא סגי לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות, קשה דלמה קתני במשנה ותוספתא דאינו אסור רק אם רבתה התרומה על החולין וכן בערלה קתני בתוספתא סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הר"ז מותר עד שירבה אסור על המותר דמוכח להדיא דאם ניתוסף עד מחצה על מחצה מותר ורק אם האיסור רבה על המותר אסור, והרי מחצה על מחצה הוא נוגע לאיסור תורה דספיקא דאורייתא באיקבע איסורא איסור תורה הוא גם לאכול אחת מהן ולאכול כולן הוא ודאי איסור מה"ת ומ"מ מותר, וכן דקדק הרמב"ם ז"ל לפרש מה דאמור במשנה עד שתרבה תרומה על החולין בציור החשבון היטב בפי"ג דתרומות ה"ה וז"ל סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הרי החולין מותרים עד שתרבה תרומה עליהם) שאם נפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע. עכ"ל הרי מפורש דדוקא אם רבה האיסור על ההיתר אסור ולא משום דנוגע לאיסור של תורה, ולפי"ז נפל כל יסוד הבנין, דהרי ליכא למימר שעיקר הכלל הוא דעד רובא אינו נוגע לשל תורה דהרי גם מחצה נוגע לשל תורה ומ"מ אמרינן דאינו חוזר וניעור, וע"כ אני אומר משה אמת ותורתו אמת שהלך ונמשך אחר סברת הראשונים ז"ל, וכן מה שכתב דלא נהיר לי' פיסקא של הרמ"א במ"ש ל"ש נודע או לא נודע בינתיים אין דברי' מכוונים כלל דהרי מש"כ הרמ"א דל"ש נודע או לא אין כונתו להכריע דאין הידיעה גורמת דין ההיתר, דהרי ציין בסוף דברי' הגהת ש"ד ובהגהת ש"ד סי' ל"ט מפורש שם בראיות דהידיעה גורמת אלא דפסק דאף אם כבר הותר ע"י הידיעה חוזר וניעור כשיטת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והתוספות, דכבר ביארנו דביבש לכו"ע אם נתרבה האיסור עד שהוא רוב נגד ההיתר לכולי עלמא אסור כמ"ש במשנה ותוספתא דתרומות הנ"ל, אלא דלשיטת הרמב"ן והתוס' הוא מדרבנן ומדאורייתא אמרינן קמא קמא בטיל אפילו כל היום כולו ולהרא"ש הוא מה"ת דחשיב כאילו הוכר ובלח בלח באינו מינו אם נתרבה עד כדי נתינת טעם הוא מה"ת לכל השיטות, מלבד להראב"ד ז"ל וסיעתו שהובא במרדכי ב"ק פ' הגוזל קמא, דלא קיי"ל כוותייהו, ובמין במינו גזרינן אטו אינו מינו כמו בתחילת התערובות, ושיטת הפר"ח והגר"א ז"ל, לענ"ד, מלבד שאינה מוכרחת היא נגד פשטות המשנה והתוספתא, ואינה מסתברת כלל דמ"ש דבתחילת התערובות גזרו אטו אינו מינו ולבסוף לא גזרו, אם לא דנימא משום דלמילתא דלא שכיחא חשבוה חז"ל וכיון דהראשונים ז"ל לא אמרו כן ודאי כן ראוי להורות כמו שפסק הרמ"א וזה ברור, ולענין מה שנסתפקנו לעיל לשיטת הרא"ש אם נעשה אחר הידיעה דבר הראוי להתכבד, הנה כפי שבארנו לשיטת הרא"ש אינו חוזר וניעור רק אם יתחדש ענין שנוכל לומר דחשוב כאילו הוכר האיסור, והנה מה דאמרו רבנן דדבר חשוב אינו בטל נראה דלא עשו חז"ל כאילו הוכר האיסור אלא דחשוב כמחצה על מחצה ולשיטת הרא"ש אינו חוזר וניעור אם אח"כ הוא כמע"מ, וקצת ראי' לזה מהא דאיתא בשו"ע סי' ק"א דאם קצת נתבטל מחשיבותו מותר בממ"נ אם זה היתר ודאי מותר ואם לאו הרי בטל, ואם נאמר דדבר חשוב חשיב כאילו הוכר, קשה דאם זה איסור אין לו רוב לבטל כאן דההיתר חשוב כהוכר, ואינו כמעורב אינו מתיר את האיסור, אבל אם נימא דמה דחשוב הוי כמע"מ ניחא, ומשו"ה לענין זה אם נעשה אח"כ דבר חשוב לכו"ע אינו חוזר וניעור ושפיר פסק בשו"ע סי' ק"א דלאחר שהסירו הנוצות דמותר: ועוד נראה לי כיון דענין זה אם נעשה אח"כ דבר חשוב אין לנו לדון שיהי' חוזר וניעור אלא לשיטת הרא"ש, דלשיטת התוס' והרמב"ן וסייעתם דלא סברי כלל האי כללא רק בנתינת טעם לחוד, ובטומאה החמירו לומר שיהי' חוזר וניעור, כמש"כ בתוס' ב"ק, ולהרא"ש לשיטתו דפסק דיבש ביבש מותר כשנתבטל ברוב אף אם נתבטל אח"כ, אף דעכשי' הוא לח בלח דבעינן ששים כיון שכבר הותר, ובלח שנתבטל בס' ואח"כ ניתוסף שנעשה פחות מס' חוזר ונאסר אף מין במינו אף דבשני דברים אלו שייך למיגזר אטו אינו מינו, אלא דשם כיון דלא ניתוסף איסור יהי' דברי חכמים כחוכא, דמעיקרא הותר ועכשי' שבישל יאסר, אבל אם ניתוסף איסור לא שייך זה כיון דלפנינו נתחדש דבר לאיסור, ולפי"ז גם בנעשה אח"כ דבר חשוב הוא דומה ליבש שנעשה לח, דגם בזה שהוסר הנוצה אם נבוא לאסור הוא דבר מתמיה במה נאסר הדבר ע"י הסרת הנוצה, ועפי"ז נלענ"ד דלשיטת הרא"ש אם נעשה אחר הביטול דבר שיש לו מתירים כגון מע"ש חוץ לירושלים שנתבטל היכא דלית לי' מתירים כמ"ש בב"מ ד' נ"ג אם יוכנס אח"כ בירושלים מותר להוציאו אף דאפשר לאכלו בירושלים כיון דלא ניתוסף איסור לא אמרינן בדרבנן חוזר וניעור כנלענ"ד:

שוב ראיתי בס' כו"פ סי' צ"ט שדחה ג"כ דברי הפר"ח ומצאתי איזה דברים שכונתי לדעתו בעזה"י. אבל מה שמחליט שם דלכו"ע אם ניתוסף רוב איסור דאסור רק מדרבנן, מפני שתי קושיות, האחת דאם הוא מה"ת ראוי להיות גם בניתוסף עד מחצה דהרי במחצה ג"כ אסור מה"ת ובחלב כה"ג מביא אשם תלוי, והשנית הא דפריך בגמ' בכורות ד' כ"ב על רב דימי בלוקח ציר מע"ה דאמר חוזר וניעור, אם איתא דטומאה כמאן דאיתא דמי, דאם מה"ת בכל האיסורים חוזר וניעור, איזה חידוש מצאו ברב דימי, ליפרך ממשנה דתרומות דשם מפורש דאם ניתוסף רוב תרומה אסור, לפימש"כ לשיטת הרא"ש אם ניתוסף רוב הוא מה"ת אסור, ודוקא רוב דהוי ככולו והוי כהוכר האיסור אבל מע"מ הוא תערובות, וכן ראיתי במעדני יו"ט בפי' הרא"ש שם בפגיה"נ אות נ' וז"ל והוי כאילו הוכר האיסור דנתרבה האיסור על המותר מיירי דבלא"ה אף זה נתבטל ברוב ומכיון שנתרבה האיסור הוי כהוכר דאזלינן בתר רובא עכ"ל. ומה דהקשה מסוגית הש"ס דבכורות, כבר בארנו לעיל בפ"ח בס"ד ענין זה על נכון. עוד ראיתי שם בכו"פ דבר חידוש דבתרומה העולה בק"א דצריך להרים מותר אף אם יש לו מתירים עפימש"כ הרא"ש דלר"ש אינו חוזר וניעור אם נפלה עוד סאה משום דחשוב כאילו נסתלק הראשונה וכמאן דליתא דמי יעו"ש. וזה דבר זר ומתמיה דלדברי' כל הדברים שאינם בטלים כדברים החשובים וכל כה"ג, יותר בתרומה ע"י ביטול, ומה דמפורש בגמ' דזבחים פ' התערובות ובביצה ד' ג' דלתנא דליטרא קציעות גם בתרומה אינה עולה בק"א, דאמר ר"י אפי' יש שם שלשה מאות פומין לא יעלו (דכל שדרכו לימנות לא בטיל) אלא ודאי דמש"כ הרא"ש לענין חוזר וניעור הוא דוקא לענין זה שייך כמאן דליתא, דמעיקרא נתבטל והותר לגמרי והי' הדין להרים חשוב כאילו נסתלק, אבל היכא דאיכא מעיקרא דין המעכב את תורת הביטול כגון דבר שבמנין או יש לו מתירין ודאי דלא עדיפא תרומה משאר איסורים, ואינו בטל ולא יועיל בזה דין הרמה כלום דהיכא דהדין דאינו מתבטל לא תקנו כלל דין הרמה כמו דמפורש בפ"ה דתרומות דאם נפל לפחות ממאה ימכר לכהן חוץ מאותה סאה, ועוד נראה דהא דאמרינן דלבתר הרמה כמאן דליתא הוא רק לדין דימוע שאוסרת הכל שדין זה הוא רק בתרומה דסמכו על הכתוב את מקדשו ממנו ע"ז מהני הרמה, דלאחר הרמה או לר"ש מחמת שעומד להרים, חשוב כאילו נסתלק, אבל לענין הדינים הכללים שהוא בכל האיסורים כגון דשיל"מ וכיוצ"ב לא תועיל הרמה לזה כלום וזה ברור:

וכן מצאתי בכו"פ שם שעמד ג"כ על מה שנראים דברי הרא"ש סותרים זא"ז, ומתרץ כמש"כ, דמתחילה כתב הרא"ש להוכיח דהידיעה גורמת ההיתר לר"ש, ורבנן פליגי ע"ז רק משום חוזר וניעור קודם הרמה, אבל היכא דליכא דין חוזר וניעור הידיעה גורמת ההיתר בין לר"ש ובין לרבנן, אבל מש"כ הכו"פ לפרש ההבדל בין תרומה וערלה, לומר דהרא"ש מפרש דבתרומה מיירי בלח ולא ביבש, ומשו"ה אם ניתוסף עוד סאה ליכא שיעור ששים אם נצרף הסאה הקודמת, ודברי' אלו דברי שגגה הם במחכתה"ג, דאם נפרש דמיירי בלח אז גם אחר הרמה ודאי שייך חוזר וניעור, דאם גזרינן אטו אינו מינו ובשאינו מינו הוא מה"ת מה מועיל הרמה לומר כאילו נסתלק, ועוד אם נימא דגם לענין שיעור ששים אמרינן לרבנן לאחר הרמה כאילו נסתלק הסאה הראשונה וכמאן דליתא דמיא ולר"ש גם קודם הרמה, א"כ נפל כל היסוד של הרא"ש דמוכיח דלר"ש הידיעה גורמת ההיתר, דכיון דהרא"ש סובר דגם קודם ידיעה הוי לר"ש כמאן דמורם כמש"כ הכו"פ, א"כ אף קודם הידיעה כבר הי' כמורם וכאילו נסתלק האיסור ולמה מצטרפת הסאה שנפלה אח"כ, אף שעדיין לא חל ההיתר מחמת חסרון הידיעה, שהרי אם נחשוב כאילו נסתלק אין לך היתר גדול מזה, וא"כ מוכח מזה אחד משתי אלה או דלא אמרינן כאילו נסתלק רק אם כבר הותר ע"י דיני הביטול וחסר רק הרמה אז אמרינן כאילו מורם דמי, אבל אם לא הותר ע"י כללי הביטול מחמת שחסרה הידיעה שהוא דבר הגורם היתר בדין ביטול, לא אמרינן כאילו מורם שיגרום ענין זה עיקר ההיתר, וכ"כ אם יהי' חסרון לדין ביטול מחמת שהוא דשיל"מ לא יותר ע"י הכלל שהוא כאילו מורם, ונסתר הדין שכתב הכו"פ מתחילה, או דמוכח מזה דלענין שיעור ששים לא אמרינן שיהי' כאילו מורם ונסתר הכלל השני של הכו"פ, ובלא"ה הרי הוכחנו לעיל בלח ליכא כלל דין דימוע, ובעיקר מה שנדחקו הש"ך והפר"ח והכו"פ בדברי הרא"ש הוא שלא ירדו לחלק בין תרומה לערלה, וכבר נתבאר לעיל דלשיטת הרא"ש דוקא ברוב ביבש חוזר וניעור משום דחשבינן כאילו הוכר, ובתרומה שמדמעת ואוסרת הכל אם ניתוסף כל שהוא עד פחות משיעור מאה ג"כ חוזר וניעור, כיון דמהפך את הכל לאיסור, ובערלה דאינה מדמעת לאסור את הכל אינו חוזר וניעור רק רפת רוב איסור, ועד"ז סובבים הולכים דברי הרא"ש שם, גם לה שמוכיח מהא דאפי' לקולא אמרינן חוזר וניעור, היכא שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין בשוגג דמותר, דאף שנאסרו מעיקרא כל החולין מחמת דימוע, מ"מ אם ניתוסף אח"כ כל שהוא המשלים לשיעור מאה שבהצטרף הוא דבר הגורם להתיר את כולו ונהפך כולו לדבר אחר משו"ה אמרינן חוזר וניעור כ"כ לחומרא אם ניתוסף תרומה המפחית שיעור מאה חוזר וניעור מהיתר לאיסור ולפי"ז נלענ"ד ברוב דלשיטת הרא"ש בתרומה שאין בה דין הרמה כגון מש"כ הרמב"ם בה' תרומות פי"ג ה"א כגון בשעורים של אדום וכל כה"ג שאין הכהנים מקפידים עלי', אם נפלה סאה תרומה ונודע ואח"כ נפלה שני' או גם חצי סאה דחוזר וניעור, משא"כ בערלה כמש"כ, ורק בדברים דאיכא דין הרמה מותר לרבנן לאחר הרמה ולר"ש קודם הרמה, דלדין דימוע מועלת הרמה לומר כאילו נסתלק כנלענ"ד בשיטת הרא"ש בעזה"י:

ועפ"י מה שבארנו שיטת הרא"ש ז"ל נתבאר לנו בענין תערובות תרומה בחולין שמדרבנן בעינן אחד ומאה והרמה, שענין זה כולל ג' דינים, דעצמות איסור של תרומה לזרים הוא ראוי להתבטל ברוב ככל איסורים יבש ביבש, אלא שדין דימוע שאמרו חז"ל שהתרומה תאסר את החולין כטבל קודם הפרשה שכולה אסור מחמת דפתיכא בי' תרומה, ממילא אם נפל לפחות ממאה, ליכא בטול כלל, דליכא מבטל ומתבטל, ואם יש מאה מן החולין נגד התרומה, מנין ומספר הזה מבטל את התרומה שלא יהי' בה דין לאסור התערובות, וממילא בטל כל עיקר האיסור כשאר איסורים המתבטלים, ודין הרמה שהצריכו חכמים מחמת גזל השבט, גורם שאסור לאכול לזרים קודם הרמה, משום דעדיין יש בזה חלק תרומה, אבל חלק זה אינו גורם דין דימוע כלל, שכבר נתבטל דין זה מן התרומה ע"י דין ביטול אחד ומאה, והרמה פועלת להחשיב כאילו ניטל מזה כל התרומה, וכן פועלת להחשיב כדבר המתיר את השיריים כמו הפרשת תרומה בטבל, ולכן לענין חוזר וניעור, אם הי' תחילה ההיתר מחמת דין ביטול שהמיעוט מתבטל ברוב או במאה, כמו לרבנן קודם הרמה אמרינן חוזר וניעור אם ניתוסף תרומה דהוי לאחר האיסור שדימוע גורם שתאסר הכל, אבל לאחר הרמה שהרמה מתרת כהפרשת תרומה לא שייך שיחזור ויאסר, אם כבר נעשה דבר המתיר, ולר"ש גם קודם הרמה הוי כאילו הותר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף