שערי ישר/ג/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ולענין תערובות מין בשאינו מינו יבש ביבש דבטל מה"ת ומדרבנן צריך ששים שמא יבשלנו, וכשמבשלן, יחד חוזר לאיסור מה"ת משום דטעמא לא בטיל דטעם כעיקר, וכתבו המפרשים דהוא משום דהוי כהמוכר האיסור כמש"כ בש"ך סי' צ"ט סקכ"א, וביש"ש פ' גיה"נ סי' מ"ז כתב ע"ז דאם כבר הותר מה"ת שוב אין שייך בו חוזר וניעור בלא נתרבה איסור דהרי הכל היתר הוא מאחר שכבר נתבטל וכמש"כ הרא"ש לענין לאכול הכל ביחד, דהי' ראוי להיות אסור כמו בטומאת משא, אלא כיון שהותר לאכול כ"א בפני עצמה ונהפך להיתר שוב אי"א שיאסור אם לא שיתוסף עלי' איסור דאז הוי כהוכר האיסור, והנה לענין דין חוזר וניעור מצינו שלש שיטות בזה, דעת הראב"ד ז"ל דאף מין בשאינו מינו אף אם ניתוסף אח"כ מן האיסור עד כדי נתינת טעם אינו חוזר וניעור והאיסור הבטל עוד מצטרף לבטל, והרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו עמו דבכל דוכתא לא אמרינן חוזר וניעור רק היכא דנתרבה עד כדי נתינת טעם חוזר וניעור, ובמין במינו גזרינן אטו אינו מינו, הובא דבריהם בתורת הבית ב"ד שער ב', וכן הוא שיטת תוס' ב"ק ד' ק', ושיטת הרא"ש דלעולם אם נתוסף איסור חוזר וניעור, בין בשיעורי תורה ובין בשיעורי דרבנן, ובענין זה מחמיר הרא"ש והרשב"א מקיל, ונראה לכאורה דהרא"ש סובר דכח המתיר של אחרי רבים להטות לא מהני רק כל זמן דאיכא כח מתיר זה ואם נתרבה איסור דעכשי' ליכא כח המתיר, חזר לאיסורי', כמו בהוכר האיסור, והראב"ד סובר דמתיר זה מועיל על זמן שהוא בתערובות וכל זמן שלא הוכר לגמרי לא פסק כח המתיר מזה, והתוס' והרמב"ן והרשב"א סברי דכל היכא דיהיב טעמא חשיב כהוכר ובמין במינו גזרינן אטו אינו מינו, אבל בתרומה וערלה דלאו משום גזירה הוא אמרינן קמא קמא בטיל, והנה לשיטת הרא"ש דסובר דלעולם בעינן כח המתיר ומה"ט סובר דגם בתרומה וערלה לא אמרינן קמא קמא בטיל מ"מ סובר דיבש ביבש דנעשה אח"כ לח לא נשתנה דינו כיון דלא ניתוסף איסור ולא נעשה שום שנוי בתערובות אי אפשר שדבר המותר יחזור לאיסור, אבל במין בשאינו מינו אם נתבטל אח"כ י"ל דגם הרא"ש מודה דחשיב כהוכר האיסור, כיון דעכשי' טועם את טעם האיסור בתוך ההיתר דהוא איסור בפני עצמו מחמת טעם כעיקר משו"ה אף דחתיכת האיסור הותרה מחמת דין ביטול ברוב, אבל כשהוא נותן טעם בהיתר מתחדש האיסור דהטעם הוא איסור בפני עצמו, ועל הטעם ליכא ביטול ברוב שאינו בתערובות, ומה דשאני יבש ביבש באינו מינו מלח אף דביבש ג"כ מרגיש את טעם האיסור, הוא דשם אין הטעם נפרד מעצם החתיכה, והותר עם החתיכה כיון שהוא בתערובות שהאוכלו אינו יודע אם טעם זה הוא מהחתיכה האסורה או מהמותרת, אבל לאחר הבישול שנפרד הטעם מן החתיכה האסורה ונתפשט בתוך ההיתר, הוא עצם נפרד שצריך להתירו ואין לו היתר דאינו מעורב כלל שטועמו בפני עצמו. ועפימש"כ הי' נראה דגם לענין חתיכה הראוי' להתכבד, אם נעשית אח"כ לחתיכה הראוי' להתכבד לשיטת הרא"ש הי' חוזר ונאסר, ועי' ש"ך סי' ק"א סק"ח שכתב וז"ל ואעפ"י שלאחר שנתערבה הסירו הנוצה מ"מ כיון דבתחילת התערובות נתבטל אין חוזר וניעור. סמ"ק. עכ"ל. וכן בביאור הגר"א שם הראה מקור לדין זה בסי' צ"ט וכמו שהעלה שם דהיכא שהאיסור רק מדרבנן לא אמרינן חוזר וניעור, דלפי"ז להרא"ש דסובר דגם לענין דימוע דרבנן ג"כ חוזר וניעור, נראה דגם לענין חהר"ל אמרינן חוזר וניעור, כן נראה לכאורה, אבל לפי"ז מהראוי לאסור לאכול כולן יחד או לבשלן:

והרא"ש הביא ראי' לשיטתו וז"ל, ועוד דאפילו לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור, דתנן בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור, ואם ידוע שהחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר, פירוש משום דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה ואעפ"י דמעיקרא נאסרו וחזרו והותירו בטחינה, מצא הניתותר את מינו הנאסר וניעור מאיסורו מצטרף עמו והותר הכל, כש"כ שהאיסור מצא מין את מינו המותר וניעור מהיתירו ומצטרף עמו ואוסרין את ההיתר, עכ"ל. וביש"ש פ' גיה"נ סי' נ"ז כתב ע"ז וז"ל וראי' של הבל היא דהתם נתערב ביבש מ"ה לא שייך נעשה נבילה אבל דבר לח המתערב בנ"ט ונאסר שוב אין לו היתר, ועוד ל"ד לגמרי להנידון, התם כשנתרבו החולין אחר הטחינה איגלאי למפרע שרוב הי' בחולין אלא שהי' נעלם ממנו שעדיין לא ידענו ובסוף איגלאי מילתא שלא נאסר מעולם עכ"ל וכל דברי' במחכ"ת אמנם מוכרחים דמה שכתב דביבש לא שייך חנ"נ אינו ענין לזה דבדימוע גם לשיטת הר"ר אפרים הכל נאסר דמה"ט פטור דימוע מחלה, וכמש"כ בתוס' במס' נדה ד' מ"ז ע"א דרבנן אסרוהו ועשאוהו כאילו הי' הכל תרומה. עיי"ש. ומ"מ אף שנאסר מעיקרא חוזר להיתר אם ניתוסף אח"ז, ומה שחשבו להרא"ש לטועה ח"ו דאם הותירו החולין, מעולם לא נאסר דאיגלאי למפרע שהחולין הי' בשיעור ק"א, לא עיין בזה כלום דמה שהותירו החולין היינו דהם יפות ובהם קמח יותר מהחטים הרעות דברעות איכא סובין יותר, ואמר בירושלמי ע"ז דטינופת של תרומה אינה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין, והובא בר"ש שם ובפי' הרמב"ם, ם, וכ"ז הוא לאחר שנפרד המורסן מן הקמח והוי טנופת, אבל בשעה שהי' חטים הכל תרומה הוא והי' פחות מק"א ונאסר, רק אח"כ כשטחנן אז טנופת התרומה אין מצטרפת לאסור ואיכא ק"א וחוזר להיתר, וכן מוכח להדיא שם בירושלמי ה"ג וזה לשונו תני אף טוחן הוא בתחילה ומתיר, מתני' דר' יוסי, דר"י אומר אף מתכון וילקוט ויעלה באחד ומאתים וכו' על דעתי' דר' יוסי טוחן ומתיר על דעתי' דרבנן אינו טוחן ומתיר. עכ"ל. ואם נאמר דאם הותירו החולין אח"כ איגלאי למפרע דמעולם לא נאסר וכבר נתבטל לא שייך בזה מבטל איסור דהטחינה מבררת את השיעור, היתכן דיהי' אסור למדוד כדי לברר שכבר יש בזה שיעור כדי לבטל ודברי הרא"ש נכונים בלי גמגום כלל, ושפיר למד בק"ו מהיתר לאיסור, דכיון דמצינו דאף היכא שמתחילה נאסר הכל מ"מ אם נתחדש אח"כ שנחסר שיעור האוסר שעי"ז איכא שיעור בהיתר כדי לבטלו אמרינן חוזר וניעור מכש"כ לחומרא היכא דהי' מתחילה שיעור הביטול ואח"כ נחסר השיעור ע"י שניתוסף איסור דאמרינן חוזר וניעור, אכן אם נאמר לעשות ק"ו זה לענין חתיכה הראוי' להתכבד, דכיון דאם נתבטל אח"כ חשיבותן כמו נפלו ונתפצעו חוזר להיתר, מכש"כ אם נעשה אח"כ ראוי' להתכבד דחוזר לאיסור, ע"ז יש להשיב תשובת היש"ש דהתם מתחילה לא נתחדש שום דין וכ"א קם אדינו האיסור לא נתבטל אבל רוב המותר נשאר בהיתירו דלא נעשה נבילה, ומשו"ה הוי עכשי' כתחילת דין נפילה וכיון דעכשי' אינה ראוי' להתכבד בטיל, אבל להיפוך כיון דכבר הותר האיסור אינו חוזר לאיסורו אם נעשה אח"כ חה"ל. ומפסקי השו"ע והרמ"א בסי' ק"א סעי' ג' דפסקו להלכה דתרנגולת בנוצתה וכבש בעורו בטל ואינו חוזר ונאסר לכשיסירו הנוצה והעור ובסי' צ"ט נקטו להלכה כהרא"ש דלעולם חוזר וניעור אם ניתוסף איסור בין במינו ובין בשאינו מינו, ובע"כ עלינו לחלק בין ניתוסף ובין שנוי אחר:

והנה אם נאמר דכיון דסבה האוסרת לא פסקה מדבר האסור, בעינן כ"כ שיהי' לעולם קים ועומד כח המתיר קשה בעיקר ההיתר של ביטול ברוב כשאוכלם בזאח"ז, איך מותר לאכול את השתים האחרונות, הלא עכשי' ליכא רוב היתר:

להתירם מכח אחרי רבים להטות, אלא ודאי מוכרח הדבר דלא בעינן בכל שעה ושעה שיהי' רוב היתר להחזיק ולהעמיד תמיד בלי הפסק את דין המתיר זה של אחרי רבים להטות, ודי לנו אם פעל המתיר זה בשעה ראשונה להתיר את מיעוט האיסור ושוב לא יופסק היתר זה לעולם, אבל בכ"ז היתר זה הוא מוגבל דהרי אם הוכר האיסור לכו"ע חוזר לאיסורו וכמו דמפורש בירושלמי הביאו הפר"ח בסי' צ"ט וז"ל שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמצה העיסה זו מותרת ודכוותה תאנה של תרומה שנפלה לתוך ק' הוגבהה אחת מהן ואח"כ הוכרה התרומה תהא מותרת (פי' בתמי') תמן לא הוכר האיסור. ברם הכא הוכר האיסור עכ"ל. והטעם בזה כיון דעיקר ההיתר הוא מפני התערובות לא שייך זה ההיתר רק כ"ז שלא נפסק ענין זה של תערובות, אבל אם הוכר ופסק ענין התערובות לגמרי לא מהני היתר של ביטול ברוב, וכ"ז שלא נחשב כהוכר לא פסק כח ההיתר, וכלל זה הוא לכל השיטות, רק איפליגו אם ע"י הוספת איסור חשוב כהוכר או לא כמו שיבואר בס"ד. שיטתם וטעמיהם: הפר"ח בסי' צ"ט העמיק הרחיב הענין בכחו הכביר ודחה מהלכה כל שיטות הראשונים הנ"ל וסלל לעצמו דרך חדש לפרש עפ"י המשניות והתוספתא נגד הראשונים ז"ל, ואנחנו עלינו למשכוני נפשנו לתרץ דבריהם הק', ולכן נעתיק בקצרה תמצית השגות הפר"ח, ומה שמצאנו לתרץ ולסתור השגותי' הנה בראשונה החליט הפר"ח יסוד דהיכא שניתוסף איסור עד שביחד רבה האיסור על ההיתר לכו"ע חוזר וניעור והוא מהא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הרי זה מותר עד שתרבה תרומה על החולין ובתוספתא שם סאה ערלה שנפלה במאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת עד שירבה אסור על המותר, אלמא דכי ריבה האיסור על ההיתר חוזר וניעור לכו"ע, וכן איתא בירושלמי על משנה הנ"ל אמר ר"י זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו ליאסר, ובגמ' דילן בפ' הערל ביבמות איתא שם על הא דתנן במשנה פ"ז דמקואות מקוה שיש בה מ' סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר, אמר ר' יוחנן עד רובו אלמא דכי איכא רובא דאיסורא לכו"ע לא אמרינן קמא קמא בטיל אלא חוזר וניעור ואוסר הכל, ועפ"י יסוד זה השיג על הראב"ד ז"ל מדברי עצמו, שהרשב"א הביא בחי' בפגיה"נ בשם הראב"ד בטעמא דטעם כעיקר דאורייתא לפי שכשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר וטעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו, וע"כ תמה עלי' כיון דאם רבה האיסור על ההיתר חוזר וניעור משום דחשוב כהוכר האיסור, כ"כ ע"י הוספת איסור בשאינו מינו הוכר האיסור ומה לי איסור מחמת רובא או מחמת טעמא, וכן דחה מהלכה שיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל מחמת משנה ותוספתא הנ"ל דכיון דנפלה עוד סאה ועוד סאה הרי ליכא ששים ולשיטתם גם במין במינו עד ס' חוזר וניעור, וכן שיטת הרא"ש ודאי נסתרת ממשנה ותוספתא הנ"ל דמדברי הרא"ש משמע דגם לענין דמוע מדרבנן אמרינן חוזר וניעור ובמשנה ותוספתא מפורש דמותר עד רובו, וכן קשה מהא דמס' ערלה דערלה מעלה את ערלה, וע"כ החליט דעיקר הכלל בזה הוא דכל היכא שמתחילה הי' צריך שיעור זה מן התורה כדי לבטל כמו רוב היתר ביבש ובלח במינו, כ"כ צריך לעולם שיהי' שיעור זה ואם ניתוסף איסור עד שלא נשאר רוב היתר כנגדו חוזר ונאסר מה"ת וכ"כ באינו מינו עד כדי נתינת טעם, אבל היכא שהשיעור הוא מדרבנן כמו מין במינו בלח דצריך ששים רק מדרבנן בכה"ג לא אמרינן חוזר וניעור וכן בשיעור מאה לתרומה ומאתים לערלה וכלאי הכרם ובכל אלה שאינו בא לאיסור של תורה לא אמרינן חוזר וניעור, וכן הסכים הגר"א בביאורו ליו"ד סי' צ"ט:

והנה היסוד הראשון שהחליט הפר"ח דבע"כ גם הראב"ד ז"ל מודה דהיכא דניתוסף איסור עד רובא דחוזר וניעור אינו פשוט כ"כ, דהנה בפ' הערל ד' פ"ב ע"ב בהא דמביא שם הש"ס להוכיח דבדרבנן בעינן רבויא מהא דנתן סאה ונטל סאה כשר במקוה שהי' בה מ' סאה, ואמר רב אסי אר"י עד רובו אלמא דגם בדרבנן בעינן רבויא, הקשו בתוס' הא פסול דמי פירות הוא מה"ת ומה ענין לדרבנן, ותירצו דלמחטין וצנוריות דמדאורייתא לא בעינן מ' סאה הי' סגי מחצה על מחצה היינו שלא יהי' רוב מי פירות, והא דבעינן רוב מים הוא מדרבנן, ועוד י"ל דמדאורייתא קמא קמא בטיל ואפי"ה בעינן רובא לכך פריך שפיר. עכ"ל. וכן כתב הריטב"א בשם הרמב"ן וז"ל וק"ל כיון דמתני' במי פירות היא מאי פריך מינה דההוא פסול דאורייתא הוא דמדאורייתא מיא בעיא למקוה, וי"ל דכ"ז שלא שינו מראה פסול דרבנן הוא ומדאורייתא אפילו כל היום כולו כשר דקמא קמא בטיל ורבנן הוא דאחמירו ובעיא רובא בהכשירא, כן תירץ הרמב"ן ז"ל ובתוספות. עכ"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' שם ליבמות בשם הרמב"ן ז"ל, ומפורש דשיטת תוס', הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א ז"ל דמה"ת אף אם ניתוסף מן הפסול יותר מרוב על הכשר אמרינן קמא קמא בטיל ולא אמרינן חוזר וניעור וכן מוכח להדיא מדברי תוס' ב"ק ד' ק' שהקשו מגמ' שבת פ' במה אשה מהא דשמואל עביד לבנתי' מקוואות בימי ניסן וכו' שמא ירבו נוטפים על הזוחלים, ומתרצי דהתם הוא שמא ירבו בלי הפסק דבכה"ג לא אמרינן קמא קמא בטיל, וכן מכל מה שהביאו שם מכמה מקומות בש"ס יעו"ש. ומכל הני ראשונים ז"ל ודאי דלא נעלם ח"ו משנה ותוספתא דתרומות הנ"ל דמפורש להדיא דברבו תרומה על החולין אסור, אלא דמפרשי דאיסור זה הוא מדרבנן דאסרו היכא דרבו תרומה על החולין וזה דוקא במאכלות אסורות ואין ללמוד מזה לשאר ענינים, ועד"ז מתרצי התוס' מכל מקומות הש"ס כל ענין וענין אדוכתי', ובמקוה מצאו שהחמירו חז"ל שיהי' דוקא רוב מים כשרים והחמירו שם יותר מבתרומה וערלה, דשם מוכח דבמחצה על מחצה מותר:

ומה שהקשה הפר"ח על שיטתם מהא דמבואר במשנה תרומות דאם נפלה עוד סאה ועוד סאה מותר עד רובו הרי אף דליכא ששים מותר ולא אמרינן חוזר וניעור, נעלם ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם בפ' י"ג מה' תרומות ה"ד וז"ל בד"א בדבר שאין דרכו להבלל כגון חטים לחטים או קמח לקמח, אבל דרכו להבלל כגון שמן תרומה לשמן חולין או יין תרומה ליין חולין הולכין אחר הרוב אם רוב תרומה הר"ז מדמע כתרומה ואם רוב חולין הרי הוא כחולין ואינו מדמע אעפ"י שהכל אסורים לזרים עכ"ל. והוא מן הירושלמי, הרי דכל המשניות דאמרו דין דימוע מיירי הכל ביבש ולא בלח דבלח ליכא דין דימוע לדמע לפי חשבון וא"כ ל"ק כלל על שיטתם, ועוד נראה לענ"ד דבתרומה גם בלח במין במינו יהי' גם לשיטתם מותר גם אם יתוסף בכדי נתינת טעם, דהא דאסור מדרבנן בלח עד ס' בין בתחילת התערובות ובין כשנתוסף אח"כ לאחר הביטול גם במינו אטו שאינו מינו הוא שהחמירו חז"ל לגזור אטו שאינו מינו, וענין זה לא שייך בתרומה וערלה דכיון דהתם החמירו חז"ל במין במינו יותר משאינו מינו דבשאינו מינו מותר בששים ובמינו הצריכו מאה בתרומה ומאתים בערלה, לא שייך כ"כ לומר שיעשו חכמים גזירה חדשה על תרומה וערלה במין במינו לענין חוזר וניעור אטו שאינו מינו להצריך שיעור ששים, דרק בשאר איסורים דגזרו על תחילת התערובות בלח בלח שיהי' שוה לשאינו מינו כ"כ הדין לענין חוזר וניעור לא חלקו בדינם, אבל בתרומה דלא שייך ענין זה בתחילת התערובות דהדין עד מאה, אם נאמר לגזור על חוזר וניעור יטעו העולם שתרומה שוה לשאר איסורים לומר דסגי בששים ומשו"ה י"ל דבתרומה ליכא הך גזירה, דשם חמור מין במינו ומתחילת התערובות הי' בזה שיעור מאה ואיך יטעו העולם להתיר בשאינו מינו דמתחילה הותר ע"י ששים, ועכ"פ אין מזה שום סתירה לשיטת כל הני רבוותא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף