שערי ישר/ג/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

1

ולבאר שיטת הרא"ש הנ"ל בכללות עלינו להתבונן ראשונה מש"כ לענין דימוע שעפ"י השקפה ראשונה הם מתמיהים מאד דז"ל, וכה"ג אשכחן חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר הידיעה בפ"ה דתרומות דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר, וקאמר עלה בירושלמי רבי שמעון אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה, פירוש לר"ש אם לא נודע לו מן הראשונה עד שנפלה השני' הי' אסור, אבל השתא דנודע לו, כיון שסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן לי' בעלמא דסבירא לי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ורבנן אזלי בתר הרמה דלית להו כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאילו נפלו יחד, אלמא לר"ש כשנודע לו הנפילה הני כמורם והותר הכל, אבל קודם ידיעה לא התיר, ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעו הרמה שהידיעה גורמת ההיתר וכו', מיהו אם ניתוסף עלי' איסור עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור וכן הדין בכל האיסורים שנתבטלו, לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביותר מששים ואח"כ נתוסף איסור וכו' וגם מין במינו בדבר לח וכו' אע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו, אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואח"כ ניתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור כדתנן בפ"ה דתרומות בההיא דסאה של תרומה שנפלה למאה שהבאנו לעיל, ואף ר"ש שמתיר ר"ש לטעמי' דאית לי' כל העומד למורם כמורם דמי, וכבר נסתלקה הראשונה, אבל בשאר איסורים דלא בעו הרמה מצטרפין יחד לאסור, וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעו הרמה הילכך לא נתבטלה הראשונה, אבל בשאר איסורים דלא בעו הרמה נתבטלה הראשונה ותו לא מצטרף לבהדי שני' לאסור, האי ליתא דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת המדומע הילכך אין חילוק בין מדומע לשאר איסורים ועוד אפילו לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור וכו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר וכו' אלמא חזינן דבכל איסורין אמרינן מצא מין את מינו לעורר אף את ההיתר שכבר נאסרו להתירו, כש"כ לעורר את האיסור שהותר לצרפו עם האיסור השני וירבו על ההיתר ויאסרוהו, והטעם הנכון שבו משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו וכאשר נתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו וניעור מביטולו וניתוסף עלי' והוי כאילו הוכר האיסור, עכ"ל. ונראה מדברי' דס"ל דגם בשיעורין שהצריכו מאה ומאתים אם נתבטל ואח"כ ניתוסף סאה אחת חוזר וניעור מדהביא ראי' מתרומה, וע"כ תמה עלי' הפר"ח דהרי מפורש במשנה דתרומות דאם הגביה ואח"כ נפלה, הגביה ואח"כ נפלה מותר עד שתתרבה התרומה ובתוספתא איתא כה"ג לענין ערלה דמותר אם נפלה אח"כ לאחר שידע מהראשונה, וכן תמה עלי' ממס' ערלה בהא דתנן שם הערלה מעלה את הערלה יעו"ש שהאריך בזה, ובאמת קשה מיני' ובי' שדברי' סותרים זא"ז תוך כדי דבור, דהרי תחילה כתב להוכיח דהידיעה גורמת ההיתר מהך משנה גופא ואמר דלרבנן הטעם דמה דאסרי בנפילה שני' קודם הרמה דלית להוא כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאילו נפלו יחד, וכאן מוכיח דאף אם נתבטל והותר חוזר וניעור ואומר דליכא חילוק בין קודם הרמה ולאחר הרמה דהרמה אינה אלא משום גזל השבט, ודברי' מרפסין איגרי:

ע"כ נראה לי ברור דאין כונת הרא"ש דבתרומה ליכא חילוק בין קודם הרמה ולאחר הרמה, אלא דבדין דימוע שהוא מדרבנן דהצריכו אחד ומאה היינו דלא תתבטל התרומה רק ע"י שיעור זה הצריכו כ"כ הרמה מפני גזל השבט ואף שהוא מחמת גזל השבט מ"מ כ"ז שלא הורמה אסור לאכול, ובתוס' בכורות ד' כ"ב ע"ב בהא דאיתא במשנה תרומות פ"ה מ"ה סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה למקום אחר ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי וחכמים אומרים אינה מדעת אלא לפי חשבון. ע"כ. כתבו התוס' בבכורות דע"כ לא פליגי אלא דלר"א מדמע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון, אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה. עכ"ל. והנה לכאורה כיון דלפי חשבון הוא א"כ לעולם יש בה מאה חלקים של חולין וחלק אחד של תרומה ולא משכחת לה שתאסר לחולין אחרים, ובביאור משנה זו פליגי קדמאי, דהרמב"ם בפי' המשנה מפרש דאם נפלה סאה זו בסאה אינה מדמעת דנגד חלק התרומה שיש בסאה המורמת שהוא אחד ומאה בסאה יש בסאה החולין אחד ומאה, אבל אם נפלה לחולין פחות מסאה מדמעת, דהחולין שיש בסאה המורמת אינן מצטרפין לשיעור אחד ומאה, ומדברי הרא"ש בפי' המשנה במשניות נראה דגם החולין מצטרפין, ובתוס' רע"א למשניות העיר בזה והביא דברי הפר"ח שתמה על הר"מ בפי', אבל באמת ענין זה הוא מפורש בירושלמי הביא הגר"א בס' שנות אליהו, ואיתא שם דאיכא מ"ד דמפרש אינה מדמעת אלא לפי חשבון, דאינה מדמעת כלום כיון דאיכא בה גופה אחד ומאה, אלא דבעינן שיהי' בחולין שנפלה בהם רוב נגד התרומה שנמצא בסאה המורמת, וחד מ"ד דמפרש דמדמע לפי חשבון דאם נפלה למדומע אחר כגון שהי' בהמדומע ההוא צ"ט מהחולין וסאה תרומה לא מצטרף סאה זו להיות לחשבון כאילו יש כאן מאה חולין, דחלק התרומה מצטרף עם התרומה ויש כאן בין הכל סאה תרומה וחלק ממאה תרומה ובעינן נגד שניהם אחד ומאה, אבל אם נפלה לחולין כל שהם מבטלים אותם. יעו"ש. ונראה לענ"ד דהגרע"א בתוס' לא ביאר ענין זה כהוגן דהבין דלהר"ש החולין שבסאה המורמת מצטרפין וא"כ מותר לאכול את הסאה עצמה לזרים וזה אינו כמבואר בירושלמי, וע"ז כתבו בתוס' בכורות הנ"ל דפשיטא דקדושת תרומה יש בה, וכן כתב הר"ש להדיא והגרע"א ז"ל הביא שיטת הר"ש שהיא כשיטת הרא"ש, אבל נראה שהכלל בזה דבדין דימוע איכא שני דינים אחד דאין תרומה בטלה בפחות ממאה, ועוד דנאסר הכל היכא שנפלה לפחות ממאה חולין, ועוד דין נוסף דגם דנפלה למאה צריך להרים ועד שיורם עדיין אסור, ויש מקום לומר דרק חידוש אחד חדשו שתהא תרומה אוסרת הדימוע עד מאה וממילא לא תתבטל דליכא רוב המתיר דהכל נאסר, ואם משכחת תרומה דאינה מדמעת שאינה אוסרת את החולין אז בטלה ברוב כשאר איסורין אבל עכ"פ שני דינים אלו מוכרחים בזה דאם היתה בטלה לא היתה אוסרת, לפי"ז כשנפלה למאה דאסור עדיין לזרים קודם הרמה, יש לדון משני טעמים או דקודם הרמה כל החולין אסורים כאילו הי' פחות ממאה, או שעד הרמה אין התרומה מתבטלת, והנה מהסאה המורמת נדע ענין זה, דבסאה זו לא יתחדש היתר ע"י הרמה, ואם נאמר דחכמים. עשו כאילו הי' טבל והמורם מתיר, הי' ראוי שאותה סאה המורמת תהי' לעולם כמדומעת, ומהירושלמי מוכח דבסאה זו נמצא רק חלק התרומה האיסור ולא כלו, דאם נימא דקודם הרמה כולו אסור כשאר דמוע איך ניתרת אח"כ ע"י ביטול ברוב כיון דשוב לא יהי' עוד דין הרמה כלל, ואף דמפני גזל השבט עדיין צריך ליתן או פירות או דמים, אבל האיסור לזרים נתבטל ברוב, אם הי' מהחולין רוב נגד חלק התרומה שהי' בסאה המורמת, ולפי"ז מוכח דגם בכל המדומע קודם הרמה ליכא איסור דימוע אם יש כאן שיעור מאה מהחולין, אלא שחלק התרומה לא נתבטל ולא הותר עד אחר ההרמה, ומשו"ה כשנפלה סאה המורמת בחולין אינה אוסרת את החולין כלום דלעולם יש בה מאה נגד התרומה שבה, וכל שיש בזה שיעור כזה ליכא איסור על החולין דרק בפחות ממאה נעשה איסור דימוע על החולין, אלא כיון דמ"מ התרומה שבה היא באיסורה דבלא הרמה אינה מתבטלת להעשות ההיתר היא אסורה לזרים עד שיהי' בהחולין רוב כנגד חלק התרומה לבטל את חלק התרומה, דלתרומה זו מהני רוב וא"צ שיעור מאה דרק בתרומה שאוסרת המדומע כעין טבל אינה מתבטלת ברוב, אבל בתרומה זו שאינה אוסרת עוד את החולין בטלה ברוב כשאר איסורין ומה שאין החולין שנמצא בה מצטרפין לבטל הוא מפני שלחולין אלו חסר כח המתיר מחמת דין ההרמה שחל על המדומע, דאם היינו אומרים שחולין אלו מצטרפין א"כ הי' מותר לעולם לזרים לאכול את הסאה המורמת, וכן הי' מותר לאכול כל המדומע קודם ההרמה, ורק אם נתחדש בזה מתיר חדש היינו רוב חולין נגד התרומה שעל חולין אלו לא חל דין דימוע כלל, ולא דין הצרכת הרמה או ניתרת התרומה ע"י ביטול ברוב, אבל החולין הראשונים הם אינם מבטלים שזה מעיקר תקנתם שאסרו קודם הרמה. כנ"ל:

והרמב"ם בה' תרומות פי"ג ה"ג כתב בזה"ל סאה תרומה שנפלה למאה והגביה סאה מן הכל ונפלה הסאה שהגביה למקום אחר אינה מדמעת אלא לפי חשבון, וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונעשה הכל מדומע ונפל מן המדומע למקום אחר אינו מדמע אלא לפי חשבון, כיצד הרי שנפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה חולין ונדמעו הכל, אם נפל ממדומע זה עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמעו שהרי יש בעשר של מדומע סאה של תרומה, נפל לתוכן פחות מעשר סאין אינן מדמעות. עכ"ל. וקשה למה אין החולין שבעשר סאין מצטרפין להחולין השניים לשיעור מאה דאם מצטרפין הי' הדין דאם נפלו עשר סאין מן המדומע לתשעים ואחד הרי בהצטרפות יש כאן מאה חולין וסאה אחת תרומה, וכן ברישא שכתב כלשון המשנה אינה מדמעת אלא לפי חשבון קשה דאם לפי חשבון אינה מדמעת כלום דלעולם יש בסאה עצמה מאה חלקים חולין ואחד תרומה, והרא"ש מפרש דבאמת כונת המשנה דר"א אומר מדמעת לפי כולה ורבנן אמרי דכיון דאינה מדמעת אלא לפי חשבון ממילא בכה"ג אינה מדמעת כלום, אבל בלשון הרמב"ם קשה לפרש כן, והפר"ח דקדק מלשון הרמב"ם זה מדלא צייר החשבון ברישא רק בסיפא דחזר בו בחיבורו ממ"ש בפי' על המשניות שצייר החשבון שם ברישא, וכתב דאם נפלה בסאה פחות מעט אוסרת, וכאן לא כתב רק סתם לפי חשבון, ע"כ מפרש דכונתו דברישא אינה מדמעת כלום והכל מותר, והמתבונן יראה כמה רחוק הדבר להעמיס כן בדברי', דבמשנה יש מקום לומר דרבנן מבארים דבריהם לומר דלא כר' אליעזר וסמכו דלהלכה נבין מעצמנו, אבל הרמב"ם דכתב לשון ברור להלכה לא יתכן שיכתוב כן, ועוד קשה דגם בסיפא אינו ניחא כמש"כ, ע"כ נלענ"ד אם הרמב"ם חזר בחיבורו מפי' שאמר על המשנה, עלינו לומר שחזר עפ"י הירושלמי שהבאנו למעלה, דלמד מן הירושלמי דהחולין שבמדומע אינן מצטרפין להתיר את חלק התרומה בין ברישא ובין בסיפא, והטעם בזה דכיון שהי' מתחילה סאה שלמה מעורבת בהן חל עליהם הדין שלא יתירו ע"י ביטול את חלק התרומה עד שיורם מזה מן התערובות בכלל סאה שלמה, ומשו"ה ברישא דהורמה הסאה ליתן לכהן דבסאה זו ליכא דבר המתיר את חלק התרומה, דממנה לא יהי' שוב הרמה, נשאר חלק התרומה בלי מתיר דאין כח בחולין אלו להתיר בלי הרמה, והרמב"ם בפי' על המשנה מפרש דחלק התרומה אוסר חולין אחרים עד מאה כפשטות לשון המשנה, וכאן מפרש להלכה כפי האי מ"ד בירושלמי דאוסר אבל לא עד מאה וא"צ רק רוב חולין, וכן בחיבורו סובר דאוסר עד מאה שמצטרפת חלק התרומה לאסור עד מאה, ובסיפא ג"כ הטעם שאין ביד החולין שבמדומע להתיר את חלק התרומה מטעם הנ"ל, והוא כיון דמעיקרא חל הדין שלא יהי' כח ההיתר בחולין אלא להצטרף למאה עד שיורם סאה שלמה מן התערובות, וכיון שנתפרדה החבילה שלוקח חלק מן התערובות, שוב אין כח היתר בחולין אלו, ובזה יובן מה דקשה טובא מאי שנא אם ניתוסף עוד חולין עד שיעור מאה דמצטרף הכל כמו שמפורש במשנה דאם בשוגג מותר ואם נפל חלק מן המדומע לחולין אחרים אין החולין שבמדומע מצטרף לחשבון החולין, ולפימש"כ ניחא דהתם כל התערובות במקומה ואיכא דין הרמה, אבל כאן נתפרדה ובטל מזה דין הרמה וכבר חל הדין שבלא הרמה לא יתירו החולין את התרומה, וזהו הטעם לשיטת הירושלמי דברישא אין החולין אלו מתירים אלא צריך רוב אחר של חולין, וסובר דדין מדמע ליכא עוד בתרומה זו דאינה אוסרת רק עד מאה, וכאן דלעולם איכא יותר ממאה אינה אוסרת עוד את החולין וכל תרומה שאינה אוסרת עד מאה, א"צ מאה להתירה וסגי ברוב ככל איסורין, ולדברינו יש לומר דגם הרא"ש סובר כן כשיטת הירושלמי רק ביאר' את המשנה דלדין דימוע היינו לאסור מאה אין כאן דין דימוע כיון דלעולם איכא מאה, אבל ודאי בעינן חולין אחרים להתיר את חלק התרומה רק שא"צ מאה וסגיא ברוב ככל איסורים. ובירושלמי אמר על מה דאמר שם א"ר לעזר והוא שנפלה למקום מדומע אחר סבר ר' לעזר חולין שלמטה נעשו חרשין, ועי' בפני משה שם היינו דאין החולין אוסרים ומתירים וכמאן דליתנהו דמי יעו"ש:

ועפי"ז נוכל לבוא לעומק דברי רבינו הרא"ש ז"ל דלפי המתבאר מה דאסרו לאכילת זרים קודם הרמה הוא רק לענין זה בלבד, אבל מה דיש דין חדש בתרומה לאסור את כל המדומע שיהי' ענין איסור זה כטבל וסמכו ע"ז על המקרא את מקדשו ממנו שמקדש עד מאה, על דין זה אין דין הרמה מעכב כלום, ואם הי' בתערובות מאה חולין מיד ניתר מן התרומה איסור זה לאסור את המדומע, וזה מוכרח כמש"כ מדין סאה המורמת שאינה מדמעת, והטעם בזה כמש"ש דבאמת י"ל דמה דתרומה צריכה מאה הוא רק לבטל כח דין זה מן חלק התרומה, היינו דמאה חולין מבטלין דין דימוע כלומר דבלא דין ביטול הי' ראוי להיות דאף אם נפלה במאתים דתהא אוסרת החצי ויהי' הדין כחולין מעורבים עם טבל, אבל מחמת דין ביטול אין התרומה אוסרת כלום, אבל עצם איסור של תרומה בטל גם מדרבנן ברוב, ורק כשנפלה בפחות ממאה, דהכל נאסר, ממילא ליכא מי שיבטל את האיסור של תרומה דהרי כל המדומע אסור, ובנפלה למאה דנתבטל דין כח האוסר לאסור את המדומע הי' ראוי ליבטל גם ברוב, רק מה שאסור לזרים הוא מחמת דין הרמה, ולפי"ז בהא דפליגי רבנן ור' שמעון בלא הספיק להגביהה ונפלה אחרת דלרבנן מצטרפין יחד לאסור את המדומע, ולר"ש מותר דכבר הותרה והוא דר"ש לטעמי' דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכ"כ כמורם דמי ולרבנן לא חשיב כמורם, דלכאורה איך שייך כאן לומר כמורם דמי הרי מ"מ הסאה בתוכה ואיכא כאן שתי סאין, ואם נאמר דבכל דוכתא אמרינן חוזר וניעור, אף אם כבר הותר חוזר לאיסורו אם מיתוסף אח"כ איסור ולמה לא תחזור כאן לאיסורה, אבל בע"כ הטעם בזה דכיון דלאחר הרמה אם היתה חוזרת ליפול בזה התערובות לא היתה מצטרפת לדין דימוע, דמזה מוכרח שהוא רק דין התרה, וע"ז שייך לומר כל העומד להרים כמורם דמי, וחשבינן כאילו נסתלקה הראשונה וכמאן דליתא דמי, אבל לרבנן עדיין היא בתוכה ולמד מזה הרא"ש לכל האיסורין המתבטלין אף שכבר הותרו ע"י ביטול, אם ניתוסף אח"כ איסור חוזר וניעור, דהרי גם לרבנן כבר הותרה הסאה תרומה לענין זה שלא יהי' בה עוד דין דימוע כלל, אלא דקודם הרמה היא ככל איסורים דעלמא דמתבטלים ברוב, כמו דמוכח ענין זה מהסאה המורמת, דכיון דדין הרמה שתקנו הוא רק מפני גזל השבט, די בזה שלא יותר לאכול מחמת חלק התרומה, אבל א"צ לחדש שלא יבוטל מזה הכח החדש שהוסיפו חז"ל לאסור את המדומע, וכיון דגם קודם הרמה כבר בטלה לענין זה שלא תהא אוסרת את המדומע, ולמה חוזרת ומצטרפת לרבנן כשנפל עוד סאה תרומה, הוא מטעם חוזר וניעור, ולר"ש דס"ל כמאן דמורם דמי הכל מותר, דרבנן חשבו לאחר הרמה כאילו נסתלק התרומה לגמרי מן התערובות, רק הסאה המורמת יש בה קדושת תרומה, ובמציאות אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ולא ניטל מן התערובות את חלק התרומה רק אחד ממאה אלא כיון שעיקר דין זה מדבריהם הם אמרו לחשוב ע"י הרמה כאילו נסתלק התרומה לגמרי, וכל כח הדין העומד להיות סובר ר"ש כאילו כבר נעשה, ושפיר למד הרא"ש מכאן לכל איסורים דאחר הביטול חוזר וניעור אם נתחדש דבר המגרע את עיקר כח ההיתר של הביטול, היינו היכא דיש מקום לומר דחשיב כאילו הוכר האיסור, והוא אם נתחדש בהתערובות נתינת טעם כיון דטעם כעיקר ונאסר הכל, או ביבש היכא דניתוסף איסור שבהצטרף עם הקדום יהי' רוב איסור דאז הוא כהכל איסור, דהיתר המיעוט בטל לגבי הרוב, ולפי"ז בתרומה שהדין שאם הוא בתערובות בפחות ממאה שהכל נאסר כדין טבל הוא ודאי כהוכר האיסור, דהרי בכה"ג עוד יותר הוכר מבשאר איסורין רוב, כיון דהכל נהפך לאיסור, ומשו"ה סברי רבנן דקודם הרמה אם נפלה עוד סאה חוזרת הסאה המותרת להנער ומצטרפת עם הסאה השני' ונעשה הכל מדומע, רק אם נפלה הסאה לאחר שהגביה סאה מהתערובות אין חוזר וניעור דחשבו רבנן כאילו נסתלקה לגמרי וכמאן דליתא דמי, וכ"ז הוא רק בתרומה דאיכא דין דימוע לאסור הכל ושייך בזה לומר שיהי' חוזר וניעור מחמת די"ל כאילו הוכר האיסור, אבל בערלה מה דאוסרת עד מאתים אינה כדין דימוע דתרומה, אלא דהחמירו שלא יתבטל האיסור רק ע"י מאתים, אבל דין ההיתר של המותרים לא נשתנה, וכמו דמוכח להדיא מהא דאמר בירושלמי הובא בתוס' זבחים ד' ע"ב ע"ב ד"ה כולן ידלקו דמשו"ה אסור למכור לנכרי חוץ מדמי ערלה שבהן שמא יחזור הנכרי וימכור לישראל יעו"ש. הרי דבלא"ה הי' מותר למכור, ומשו"ה בערלה שבטלה במאתים וחזר ונפלה עוד סאה, אם נודע בנתיים הכל מותר דכיון דהותר אינו חוזר וניעור, דבכה"ג לא שייך לומר דהוכר האיסור, כיון דליכא רוב ולא נתינת טעם, וגם אין המדומע נאסר הכל, ובכל כה"ג לא אמרינן חוזר וניעור דגם ביבש ביבש אם ניתוסף איסור עד מחצה לא אמרינן חוזר וניעור לשיטת הרא"ש, ובזה שיטת הרא"ש מבוארת ומפורשת באופן דל"ק כלל מכל מה שהקשה הפר"ח והש"ך, גם מה שהקשינו עלי' מיני' ובי', והכל עולה יפה בס"ד: ואח"ז ראיתי בתורת הבית ב"ד ש"ב שהביא דברי הראב"ד ז"ל וז"ל, דוקא יין ביין אבל יין במים וכו' וכן כל כיוצא בזה מן האיסורים הבטלים ושאין צריך להרים הילכתא כוותי', דכל שלא נפל איסור לתוך ההיתר בב"א כ"כ שיהא בו בנותן טעם, ראשון ראשון בטל, ואפי' נפל שם כל היום כולו דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור, ולא עוד אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל איסור הנופל בו לאחר מכאן דתנן במס' ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים וכו' והערלה את הערלה וכו' ודוקא ערלה וכלאי הכרם דמכיון שנתבטלו א"צ להעלותם משם וכמו שנתבאר למעלה שא"צ להרים אלא בתרומה ושאר מתנות ומשום גזל השבט ולפיכך בשאר האיסורים כיון שנתבטלו חזרו להיותן היתר גמור, וכן נמי בתרומה לגמי ערלה ולהתיר לכהן שא"צ להרים התרומה משם, אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים והיא מדמעה במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, תנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה לסאה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר, דוקא לפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור עכ"ל. ומדברי הראב"ד אלו מוכח להדיא דבזה תלוי מחלוקת הרא"ש עם הראב"ד דהראב"ד ז"ל מפרש המשנה דתני הגביהה ונפלה למקום אחר מדמעת לפי חשבון לרבנן הוא כפשוטו דלפי חשבון התרומה שבה אוסרת המדומע, וכמו דמשמע שיטתו דלא השיג כלום על הרמב"ם שהביא להלכה המשנה כצורתה כמו שהבאנו למעלה, ומשו"ה אין ראי' מרבנן דאוסרים בנפלה עוד סאה תרומה שמצטרף חלק התרומה הראשונה לתרומה השני', דאיסור הבטל שנעשה היתר חוזר וניעור, דלרבנן חלק אחד ממאה ואחד לא הותר מדין דימוע דהרי לאחר שהורמה סאה מן התערובות מדמעת לפי חשבון, וכיון שמעולם לא ניתר ממנה כח איסור דימוע משו"ה מצטרף עם התרומה השני' הנופלת, וכ"ז אם נפלה סאה שלמה דבהצטרף חלק אחד ממאה מחלק תרומה הראשונה ליכא שיעור מאה מן החולין נגד התרומה, אבל אם יפול אח"כ רק חצי סאה לא תאסר התערובות, דצ"ט חלקים מן סאה הראשונה כבר הותר לגמרי לענין דימוע, דבהרמה לא תעלה מן התרומה רק חלק אחד ממאה, ורק לפי חשבון זה נשאר עוד דין דימוע בהתרומה הראשונה, וכ"ז לשיטתו דמה שנתבטל והותר אינו חוזר וניעור לעולם אם לא שיוכר האיסור לגמרי, והרא"ש מפרש המשנה דמה שאמרו רבנן לר"א אינה מדמעת אלא לפי חשבון הכונה דאינה מדמעת כלל, וכמש"כ הרא"ש בפי' המשנה שם, וממילא מוכח דדין דימוע לאסור את המדומע כבר הותר לגמרי גם קודם הרמה, דבסאה המורמת לא יהי' דין הרמה שנית, ולפי"ז כיון דלרבנן אם נפלה סאה תרומה נאסר המדומע מוכח דהתרומה שנתבטל ממנה דין דימוע חוזר וניעור, ומה דבערלה אינו חוזר וניעור, להראב"ד ז"ל הוא פשוט, דלא אמרינן כלל במה שהותר שיחזור לאיסור, רק ביין נסך יין ביין, אבל לא בשאר איסורים, ולהרא"ש ז"ל הוא כמש"כ, דלהרא"ש אינו חוזר וניעור אלא מטעם הוכר האיסור שהוא דוקא אם ניתוסף שיעור נתינת טעם בלח וביבש רוב איסור, ובתרומה דאיכא דין דימוע דאם ליכא מאה מן החולין נגד התרומה נעשה כולו איסור ממילא גם אם ניתוסף מעט חוזר וניעור, ולשיטתו לאו דוקא בסאה שנפלה אוסרים רבנן, דגם חצי סאה ופחות מזה מצטרף כל הסאה הראשונה עם הנוסף וחוזר לאיסורו לדמע את החולין, אבל בערלה דליכא דין דימוע לאסור את ההיתר, אלא שאם נפלה להיתר פחות ממאתים האיסור אינו מתבטל אבל גם ההיתר לא נאסר רק אסור באכילה והנאה מחמת התערובות ערלה ככל תערובות איסור בהיתר היכא דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה. והש"ך בסי' צ"ט סקכ"א שכתב על הרא"ש וז"ל, מיהו באשר"י פג"ה משמע להדיא דאפילו ביש ביבש במינו חוזר ונאסר אפילו נודע, אבל הך מתני' דהערלה דוחק ליישב להרא"ש וכמש"כ בספרי, וכתבתי שם דהעיקר כפי' הר"ש פ"ב דערלה משנה ג' דאפי' לרבנן בשאר איסורין ביבש ביבש כל שאין נותן טעם הידיעה גורמת היתר ושוב אין חוזר ונאסר ושאני תרומה דצריכה להרים וכן דעת הראב"ד וכו'. יעו"ש. וכל זה הקשה גם הפר"ח, ולפימש"כ גם להרא"ש פי' המשנה דערלה פ"ב הוא כפי' הר"ש דערלה שבטלה אינה חוזרת לאיסורה ע"י שניתוסף עוד סאה רק עד שתרבה הערלה על ההיתר, ותלי"ת שעזרני לישב דברי הרא"ש ז"ל בדרך נכון:

וכאשר זכינו לישב דברי הראשונים ז"ל מסתירת הפר"ח נאמר דממקום שבא הפר"ח לסתור דברי הראשונים משם מוכח סתירת שיטתו, דהפר"ח העלה דכל היכא דלא אתי למיגע באיסור דאורייתא לעולם לא אמרינן חוזר וניעור, והיינו דתנן סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הר"ז מותרת עד שתרבה תרומה על החולין שאם רבתה תרומה על החולין אסור, וכתב בזה"ל ואף מה"ת אסור דאף ביבש ביבש בעינן רובא מה"ת ובבציר מהכי לא סגי לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות. עכ"ל. וכן כתב במסקנת דברי', כללא דמילתא שבכל איסורין שבתורה שנתבטלו כיון שהותרו הותרו ושוב אין חוזר וניעור לאסור זולת אם נתרבה כ"כ עד דליכא רובא דהיתירא נגד האיסור במין במינו, או דאיכא טעמא במין בשאינו מינו דאז חוזר וניעור ונאסר ולא שאני לן בכל זה בין איסור לח לאיסור יבש וכו' דברים אלו הם מאירים את העינים ודלא כההג"ה (הרמ"א) שלא כון יפה בכל מה שפסק כאן לפי שנמשך אחר סברת הראשונים ז"ל. עכ"ל. וכן לעיל כתב בתוך דברי' בד"ה איברא, ומכל זה יתבאר לך שמ"ש מור"ם בהגה ל"ש נודע בינתיים או לא נודע ליתא ולא נהירא הך פיסקא כלל, שהרי כתבתי שכן פסקו הרמב"ם ורשב"ם וראב"ן וריב"א והמרדכי והרא"ש לחלק בין נודע ללא נודע וכו' והנה לשיטת הפר"ח דכל דאפשר ליגע באיסור דאורייתא לעולם אמרינן חוזר וניעור, הנה אם יתוסף איסור עד מחצה ג"כ חוזר וניעור דבבציר מרובא לא סגי לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות, קשה דלמה קתני במשנה ותוספתא דאינו אסור רק אם רבתה התרומה על החולין וכן בערלה קתני בתוספתא סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הר"ז מותר עד שירבה אסור על המותר דמוכח להדיא דאם ניתוסף עד מחצה על מחצה מותר ורק אם האיסור רבה על המותר אסור, והרי מחצה על מחצה הוא נוגע לאיסור תורה דספיקא דאורייתא באיקבע איסורא איסור תורה הוא גם לאכול אחת מהן ולאכול כולן הוא ודאי איסור מה"ת ומ"מ מותר, וכן דקדק הרמב"ם ז"ל לפרש מה דאמור במשנה עד שתרבה תרומה על החולין בציור החשבון היטב בפי"ג דתרומות ה"ה וז"ל סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הרי החולין מותרים עד שתרבה תרומה עליהם) שאם נפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע. עכ"ל הרי מפורש דדוקא אם רבה האיסור על ההיתר אסור ולא משום דנוגע לאיסור של תורה, ולפי"ז נפל כל יסוד הבנין, דהרי ליכא למימר שעיקר הכלל הוא דעד רובא אינו נוגע לשל תורה דהרי גם מחצה נוגע לשל תורה ומ"מ אמרינן דאינו חוזר וניעור, וע"כ אני אומר משה אמת ותורתו אמת שהלך ונמשך אחר סברת הראשונים ז"ל, וכן מה שכתב דלא נהיר לי' פיסקא של הרמ"א במ"ש ל"ש נודע או לא נודע בינתיים אין דברי' מכוונים כלל דהרי מש"כ הרמ"א דל"ש נודע או לא אין כונתו להכריע דאין הידיעה גורמת דין ההיתר, דהרי ציין בסוף דברי' הגהת ש"ד ובהגהת ש"ד סי' ל"ט מפורש שם בראיות דהידיעה גורמת אלא דפסק דאף אם כבר הותר ע"י הידיעה חוזר וניעור כשיטת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והתוספות, דכבר ביארנו דביבש לכו"ע אם נתרבה האיסור עד שהוא רוב נגד ההיתר לכולי עלמא אסור כמ"ש במשנה ותוספתא דתרומות הנ"ל, אלא דלשיטת הרמב"ן והתוס' הוא מדרבנן ומדאורייתא אמרינן קמא קמא בטיל אפילו כל היום כולו ולהרא"ש הוא מה"ת דחשיב כאילו הוכר ובלח בלח באינו מינו אם נתרבה עד כדי נתינת טעם הוא מה"ת לכל השיטות, מלבד להראב"ד ז"ל וסיעתו שהובא במרדכי ב"ק פ' הגוזל קמא, דלא קיי"ל כוותייהו, ובמין במינו גזרינן אטו אינו מינו כמו בתחילת התערובות, ושיטת הפר"ח והגר"א ז"ל, לענ"ד, מלבד שאינה מוכרחת היא נגד פשטות המשנה והתוספתא, ואינה מסתברת כלל דמ"ש דבתחילת התערובות גזרו אטו אינו מינו ולבסוף לא גזרו, אם לא דנימא משום דלמילתא דלא שכיחא חשבוה חז"ל וכיון דהראשונים ז"ל לא אמרו כן ודאי כן ראוי להורות כמו שפסק הרמ"א וזה ברור, ולענין מה שנסתפקנו לעיל לשיטת הרא"ש אם נעשה אחר הידיעה דבר הראוי להתכבד, הנה כפי שבארנו לשיטת הרא"ש אינו חוזר וניעור רק אם יתחדש ענין שנוכל לומר דחשוב כאילו הוכר האיסור, והנה מה דאמרו רבנן דדבר חשוב אינו בטל נראה דלא עשו חז"ל כאילו הוכר האיסור אלא דחשוב כמחצה על מחצה ולשיטת הרא"ש אינו חוזר וניעור אם אח"כ הוא כמע"מ, וקצת ראי' לזה מהא דאיתא בשו"ע סי' ק"א דאם קצת נתבטל מחשיבותו מותר בממ"נ אם זה היתר ודאי מותר ואם לאו הרי בטל, ואם נאמר דדבר חשוב חשיב כאילו הוכר, קשה דאם זה איסור אין לו רוב לבטל כאן דההיתר חשוב כהוכר, ואינו כמעורב אינו מתיר את האיסור, אבל אם נימא דמה דחשוב הוי כמע"מ ניחא, ומשו"ה לענין זה אם נעשה אח"כ דבר חשוב לכו"ע אינו חוזר וניעור ושפיר פסק בשו"ע סי' ק"א דלאחר שהסירו הנוצות דמותר: ועוד נראה לי כיון דענין זה אם נעשה אח"כ דבר חשוב אין לנו לדון שיהי' חוזר וניעור אלא לשיטת הרא"ש, דלשיטת התוס' והרמב"ן וסייעתם דלא סברי כלל האי כללא רק בנתינת טעם לחוד, ובטומאה החמירו לומר שיהי' חוזר וניעור, כמש"כ בתוס' ב"ק, ולהרא"ש לשיטתו דפסק דיבש ביבש מותר כשנתבטל ברוב אף אם נתבטל אח"כ, אף דעכשי' הוא לח בלח דבעינן ששים כיון שכבר הותר, ובלח שנתבטל בס' ואח"כ ניתוסף שנעשה פחות מס' חוזר ונאסר אף מין במינו אף דבשני דברים אלו שייך למיגזר אטו אינו מינו, אלא דשם כיון דלא ניתוסף איסור יהי' דברי חכמים כחוכא, דמעיקרא הותר ועכשי' שבישל יאסר, אבל אם ניתוסף איסור לא שייך זה כיון דלפנינו נתחדש דבר לאיסור, ולפי"ז גם בנעשה אח"כ דבר חשוב הוא דומה ליבש שנעשה לח, דגם בזה שהוסר הנוצה אם נבוא לאסור הוא דבר מתמיה במה נאסר הדבר ע"י הסרת הנוצה, ועפי"ז נלענ"ד דלשיטת הרא"ש אם נעשה אחר הביטול דבר שיש לו מתירים כגון מע"ש חוץ לירושלים שנתבטל היכא דלית לי' מתירים כמ"ש בב"מ ד' נ"ג אם יוכנס אח"כ בירושלים מותר להוציאו אף דאפשר לאכלו בירושלים כיון דלא ניתוסף איסור לא אמרינן בדרבנן חוזר וניעור כנלענ"ד:

שוב ראיתי בס' כו"פ סי' צ"ט שדחה ג"כ דברי הפר"ח ומצאתי איזה דברים שכונתי לדעתו בעזה"י. אבל מה שמחליט שם דלכו"ע אם ניתוסף רוב איסור דאסור רק מדרבנן, מפני שתי קושיות, האחת דאם הוא מה"ת ראוי להיות גם בניתוסף עד מחצה דהרי במחצה ג"כ אסור מה"ת ובחלב כה"ג מביא אשם תלוי, והשנית הא דפריך בגמ' בכורות ד' כ"ב על רב דימי בלוקח ציר מע"ה דאמר חוזר וניעור, אם איתא דטומאה כמאן דאיתא דמי, דאם מה"ת בכל האיסורים חוזר וניעור, איזה חידוש מצאו ברב דימי, ליפרך ממשנה דתרומות דשם מפורש דאם ניתוסף רוב תרומה אסור, לפימש"כ לשיטת הרא"ש אם ניתוסף רוב הוא מה"ת אסור, ודוקא רוב דהוי ככולו והוי כהוכר האיסור אבל מע"מ הוא תערובות, וכן ראיתי במעדני יו"ט בפי' הרא"ש שם בפגיה"נ אות נ' וז"ל והוי כאילו הוכר האיסור דנתרבה האיסור על המותר מיירי דבלא"ה אף זה נתבטל ברוב ומכיון שנתרבה האיסור הוי כהוכר דאזלינן בתר רובא עכ"ל. ומה דהקשה מסוגית הש"ס דבכורות, כבר בארנו לעיל בפ"ח בס"ד ענין זה על נכון. עוד ראיתי שם בכו"פ דבר חידוש דבתרומה העולה בק"א דצריך להרים מותר אף אם יש לו מתירים עפימש"כ הרא"ש דלר"ש אינו חוזר וניעור אם נפלה עוד סאה משום דחשוב כאילו נסתלק הראשונה וכמאן דליתא דמי יעו"ש. וזה דבר זר ומתמיה דלדברי' כל הדברים שאינם בטלים כדברים החשובים וכל כה"ג, יותר בתרומה ע"י ביטול, ומה דמפורש בגמ' דזבחים פ' התערובות ובביצה ד' ג' דלתנא דליטרא קציעות גם בתרומה אינה עולה בק"א, דאמר ר"י אפי' יש שם שלשה מאות פומין לא יעלו (דכל שדרכו לימנות לא בטיל) אלא ודאי דמש"כ הרא"ש לענין חוזר וניעור הוא דוקא לענין זה שייך כמאן דליתא, דמעיקרא נתבטל והותר לגמרי והי' הדין להרים חשוב כאילו נסתלק, אבל היכא דאיכא מעיקרא דין המעכב את תורת הביטול כגון דבר שבמנין או יש לו מתירין ודאי דלא עדיפא תרומה משאר איסורים, ואינו בטל ולא יועיל בזה דין הרמה כלום דהיכא דהדין דאינו מתבטל לא תקנו כלל דין הרמה כמו דמפורש בפ"ה דתרומות דאם נפל לפחות ממאה ימכר לכהן חוץ מאותה סאה, ועוד נראה דהא דאמרינן דלבתר הרמה כמאן דליתא הוא רק לדין דימוע שאוסרת הכל שדין זה הוא רק בתרומה דסמכו על הכתוב את מקדשו ממנו ע"ז מהני הרמה, דלאחר הרמה או לר"ש מחמת שעומד להרים, חשוב כאילו נסתלק, אבל לענין הדינים הכללים שהוא בכל האיסורים כגון דשיל"מ וכיוצ"ב לא תועיל הרמה לזה כלום וזה ברור:

וכן מצאתי בכו"פ שם שעמד ג"כ על מה שנראים דברי הרא"ש סותרים זא"ז, ומתרץ כמש"כ, דמתחילה כתב הרא"ש להוכיח דהידיעה גורמת ההיתר לר"ש, ורבנן פליגי ע"ז רק משום חוזר וניעור קודם הרמה, אבל היכא דליכא דין חוזר וניעור הידיעה גורמת ההיתר בין לר"ש ובין לרבנן, אבל מש"כ הכו"פ לפרש ההבדל בין תרומה וערלה, לומר דהרא"ש מפרש דבתרומה מיירי בלח ולא ביבש, ומשו"ה אם ניתוסף עוד סאה ליכא שיעור ששים אם נצרף הסאה הקודמת, ודברי' אלו דברי שגגה הם במחכתה"ג, דאם נפרש דמיירי בלח אז גם אחר הרמה ודאי שייך חוזר וניעור, דאם גזרינן אטו אינו מינו ובשאינו מינו הוא מה"ת מה מועיל הרמה לומר כאילו נסתלק, ועוד אם נימא דגם לענין שיעור ששים אמרינן לרבנן לאחר הרמה כאילו נסתלק הסאה הראשונה וכמאן דליתא דמיא ולר"ש גם קודם הרמה, א"כ נפל כל היסוד של הרא"ש דמוכיח דלר"ש הידיעה גורמת ההיתר, דכיון דהרא"ש סובר דגם קודם ידיעה הוי לר"ש כמאן דמורם כמש"כ הכו"פ, א"כ אף קודם הידיעה כבר הי' כמורם וכאילו נסתלק האיסור ולמה מצטרפת הסאה שנפלה אח"כ, אף שעדיין לא חל ההיתר מחמת חסרון הידיעה, שהרי אם נחשוב כאילו נסתלק אין לך היתר גדול מזה, וא"כ מוכח מזה אחד משתי אלה או דלא אמרינן כאילו נסתלק רק אם כבר הותר ע"י דיני הביטול וחסר רק הרמה אז אמרינן כאילו מורם דמי, אבל אם לא הותר ע"י כללי הביטול מחמת שחסרה הידיעה שהוא דבר הגורם היתר בדין ביטול, לא אמרינן כאילו מורם שיגרום ענין זה עיקר ההיתר, וכ"כ אם יהי' חסרון לדין ביטול מחמת שהוא דשיל"מ לא יותר ע"י הכלל שהוא כאילו מורם, ונסתר הדין שכתב הכו"פ מתחילה, או דמוכח מזה דלענין שיעור ששים לא אמרינן שיהי' כאילו מורם ונסתר הכלל השני של הכו"פ, ובלא"ה הרי הוכחנו לעיל בלח ליכא כלל דין דימוע, ובעיקר מה שנדחקו הש"ך והפר"ח והכו"פ בדברי הרא"ש הוא שלא ירדו לחלק בין תרומה לערלה, וכבר נתבאר לעיל דלשיטת הרא"ש דוקא ברוב ביבש חוזר וניעור משום דחשבינן כאילו הוכר, ובתרומה שמדמעת ואוסרת הכל אם ניתוסף כל שהוא עד פחות משיעור מאה ג"כ חוזר וניעור, כיון דמהפך את הכל לאיסור, ובערלה דאינה מדמעת לאסור את הכל אינו חוזר וניעור רק רפת רוב איסור, ועד"ז סובבים הולכים דברי הרא"ש שם, גם לה שמוכיח מהא דאפי' לקולא אמרינן חוזר וניעור, היכא שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין בשוגג דמותר, דאף שנאסרו מעיקרא כל החולין מחמת דימוע, מ"מ אם ניתוסף אח"כ כל שהוא המשלים לשיעור מאה שבהצטרף הוא דבר הגורם להתיר את כולו ונהפך כולו לדבר אחר משו"ה אמרינן חוזר וניעור כ"כ לחומרא אם ניתוסף תרומה המפחית שיעור מאה חוזר וניעור מהיתר לאיסור ולפי"ז נלענ"ד ברוב דלשיטת הרא"ש בתרומה שאין בה דין הרמה כגון מש"כ הרמב"ם בה' תרומות פי"ג ה"א כגון בשעורים של אדום וכל כה"ג שאין הכהנים מקפידים עלי', אם נפלה סאה תרומה ונודע ואח"כ נפלה שני' או גם חצי סאה דחוזר וניעור, משא"כ בערלה כמש"כ, ורק בדברים דאיכא דין הרמה מותר לרבנן לאחר הרמה ולר"ש קודם הרמה, דלדין דימוע מועלת הרמה לומר כאילו נסתלק כנלענ"ד בשיטת הרא"ש בעזה"י:

ועפ"י מה שבארנו שיטת הרא"ש ז"ל נתבאר לנו בענין תערובות תרומה בחולין שמדרבנן בעינן אחד ומאה והרמה, שענין זה כולל ג' דינים, דעצמות איסור של תרומה לזרים הוא ראוי להתבטל ברוב ככל איסורים יבש ביבש, אלא שדין דימוע שאמרו חז"ל שהתרומה תאסר את החולין כטבל קודם הפרשה שכולה אסור מחמת דפתיכא בי' תרומה, ממילא אם נפל לפחות ממאה, ליכא בטול כלל, דליכא מבטל ומתבטל, ואם יש מאה מן החולין נגד התרומה, מנין ומספר הזה מבטל את התרומה שלא יהי' בה דין לאסור התערובות, וממילא בטל כל עיקר האיסור כשאר איסורים המתבטלים, ודין הרמה שהצריכו חכמים מחמת גזל השבט, גורם שאסור לאכול לזרים קודם הרמה, משום דעדיין יש בזה חלק תרומה, אבל חלק זה אינו גורם דין דימוע כלל, שכבר נתבטל דין זה מן התרומה ע"י דין ביטול אחד ומאה, והרמה פועלת להחשיב כאילו ניטל מזה כל התרומה, וכן פועלת להחשיב כדבר המתיר את השיריים כמו הפרשת תרומה בטבל, ולכן לענין חוזר וניעור, אם הי' תחילה ההיתר מחמת דין ביטול שהמיעוט מתבטל ברוב או במאה, כמו לרבנן קודם הרמה אמרינן חוזר וניעור אם ניתוסף תרומה דהוי לאחר האיסור שדימוע גורם שתאסר הכל, אבל לאחר הרמה שהרמה מתרת כהפרשת תרומה לא שייך שיחזור ויאסר, אם כבר נעשה דבר המתיר, ולר"ש גם קודם הרמה הוי כאילו הותר:

2

תנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ודי שמעון מתיר, ובירושלמי אמרינן ע"ז ר"ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה, ופי' הר"ש דר' שמעון סובר דהידיעה מתרת והרמה אינה מעכבת, דר"ש לטעמי' דכל העומד להרים כמורם דמי, ורבנן סברי דלא אמרינן כמאן דמורם דמי, וכתב הרא"ש דלפי"ז בשאר איסורים דאי"צ הרמה לכו"ע הידיעה גורמת ההיתר וקודם שנודע לכו"ע לא הותר הבאנו דברי' לעיל בפ"י, וכן העלה הש"ך בסי' צ"ט ובסי' ק"ט להלכה, וכן החליט להלכה הפר"ח בסי וק"ט, ונקטו שניהם להלכה שענין זה הוא מה"ת דקודם הידיעה לא בטיל, ומשו"ה כתבו הש"ך וכן הפר"ח דאם נפל לתוך ג' חתיכות של היתר ואח"כ נתחלקו שנים שנים לתוך שתי קדירות, דאם נתחלקו קודם שנודע התערובות שהוא אסור מה"ת דקודם הידיעה לא בטיל האיסור ועכשי' ליכא רוב דשתי קדירות אינן מצטרפות אם אינן של אדם אחד כמש"כ הש"ך בסי' ק"ט והפר"ח שם נקט דלענין רוב לא מהני אף אם הן של אדם אחד יעו"ש. ובפמ"ג סי' ק"ט סקי"ב כתב וז"ל עי' ש"ך וכ"כ הפר"ח, והמ"י כלל ל"ט אות י"ח תמה עלי' בתרתי, א' דעתה שנודע האיסור עכשי' דין יבש ביבש הוי מה לי אם הן בקדירה אחת או ב' קדירות, וכן מ"ש דלא נודע הוי מה"ת וברא"ש הובא בב"י משמע שלא נודע הוי מדרבנן יעו"ש עכ"ל. והנה זה לשון המנה יעקב ומש"כ הש"ך דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא לא ירדתי לסוף דעתו דאיך נתעלם ממנו דברי הראש והובא בב"י בסי' ק"ט שכתב להדיא דאף בלא נודע התערובות עד שנתבשל מתבטל מדאורייתא רק שרבנן החמירו, וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' תש"ל בשם תשו' מהר"מ מרוטנברג עכ"ל. ודברי' נפלאים ממנו הלא הרא"ש מיירי במין במינו דאיכא רוב היתר וליכא ששים דעכשי' ודאי מותר מה"ת דמין במינו גם בלח מותר מה"ת בביטול ברוב, רק מדרבנן אסור אטו אינו מינו, ואף אם לא נתבטל קודם הידיעה תתבטל עכשי' מה"ת רק מדרבנן אסור, ואם נודע התערובות וכבר הותר קודם הבישול גם מדרבנן דיבש ביבש מותר ברוב גם מדרבנן במין במינו אז מותר גם אם נתבשל ונעשה לח, ועל ענין זה כתב הרא"ש דבלא נודע קודם בישול אסור מדרבנן עד ששים, אבל שיהי' גזירת חכמים מיוחדה שלא יותר כל תערובות ע"י ביטול קודם הידיעה, לא נזכר בדברי הרא"ש כלום מזה, והפמ"ג נמשך אחר דברי המ"י בלי עיון במחכ"ת, אח"כ מצאתי בתשו' הגר"ז מלאדי סי' י"ח שדחה ראי' של המנ"י מדברי הרא"ש, רק הוכיח מטעם אחר דמה"ת א"צ לידיעה מסתימת הפוסקים בסי' ק"י בדברים החשובים שאם נאכל אחד מהם הותרו כולם דכתבו שם הרבה פוסקים דמיירי קודם שנודע התערובות, כמש"כ בש"ך סק"א דמשמע דאם הי' דברים המתבטלים הי' מותר מטעם ביטול ברוב ולא איצטריך לטעמי' דכל דפריש. יעו"ש. וראי' זו איני מכיר הלא גם שם מיירי דמשעה שנודע איכא עדיין רוב היתר ובטל עכשי', ע"כ נראין דברי הש"ך והפר"ח מסתברין דמנ"ל לבדות גזירת חכמים חדשה לומר שהידיעה מתרת:

וביסוד המקור שהביא הרא"ש להוכיח מדברי ר"ש שהידיעה מתרת, לכאורה קשה דהרי בירושלמי שהביא הרא"ש נאמר דר"ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרו הרמתה מקדשתה, ולשון זה אינו על היתר הביטול דעל ענין ההיתר הי' ראוי לומר ידיעתה מתירתה, וכן ראיתי בפני משה שהקשה כן על הר"ש והרא"ש. יעו"ש. אבל באמת דברי הר"ש והרא"ש נכונים דכיון דלענין ההיתר שחל ע"י הביטול באחד ומאה שיופקע דין דימוע לא פליגי רבנן ור"ש ולתרווייהו היתר זה נעשה משעת הידיעה, וכמש"כ לעיל בפ"י להוכיח מסאה המורמת שג"כ אינה מדמעת כלום לפי' הרא"ש, אלא דפליגי בהא שהרמה פועלת להפריד ולסלק את כל ענין קדושת תרומה מהתערובות ולהגביל את ערך הקדושה הזאת שיהי' נמצא רק בהסאה המורמת, דלרבנן הגבלה זו חלה רק משעת הרמה ואילך, ומשו"ה סברי דאם נפל לתוך התערובות עוד סאה תרומה נעשית התערובות מדומע דאף שכבר הותר כח הדמע עכשי' חוזר וניעור דבהצטרף הסאה הראשונה ליכא שיעור אחד ומאה וחשיב כהוכר האיסור כיון דדין דימוע לאסור גם את החולין, הרי זה עדיף בכח האוסר יותר מרוב בשאר איסורים, ור"ש סובר שהידיעה מקדשתה, היינו דמשעה שחל ההיתר של ביטול באחד ומאה ונתחדש הדין של הרמה אז חשוב כמורם כאילו נסתלק מזה, דאף שהיא עדיין בתוכה, אבל כיון שיכול להפריש איזה סאה שירצה, ומה שירים תהי' בסאה ההיא קצת הקדושה שתקנו חכמים הרי סאה זו עפ"י תקנת חז"ל מתקדשת ע"י קדושת סאה התרומה שנפלה ראשונה והיא לעולם כניכרת ומובדלת מן התערובות דהרי בידו להפרידה מן התערובות ומשו"ה אינה שיכת כלום להתערובות, כמו אילו הי' מכירה, וכל דבר שאפשר להכיר ולהוציא מן התערובות אינו פועל כלום לא לאיסור ולא להיתר, וזהו שאמר ר"ש ידיעתה מקדשתה שתחול כח הקדושה רק בסאה שתהי' מורמת ותחשב כאילו ניכרת ונפרדת מן התערובות, ונראה דמה"ט ס"ל לראב"ש דמותר לזר גם לאכול קודם הרמה כמו חלת חו"ל שאוכל ואח"כ מפריש, כמו דאיתא במס' שבת ד' קמ"ב, דכל מה שנשאר ויורם אח"כ היא הסאה המיוחדת והמוקדשת ומשו"ה סובר ר"ש דגם אם נפל עוד סאה קודם הרמה אינה מצטרפת עם סאה הראשונה דחשוב כאילו ניכרת ומופרדת מן התערובות, אף שהיא בתוכה, אבל כח הדין של הרמה עושה כאילו אפשר להכירה ולהוציאה, והנה לכאורה הי' מיסתבר לומר דכיון דטעמי' דר"ש הוא לשיטתי' דסובר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכ"כ כל העומד להרים כמורם דמי כמש"כ הר"ש והרא"ש, וכ"ז שלא נודע התערובות אינו עומד להרים וא"כ קשה מנין לנו לומר דקודם הידיעה לא חל ההיתר, דילמא לכו"ע חל היתר הביטול משעת נפילה, ופליגי רק בדין שהרמה גורמת דלר"ש הידיעה מקדשת דאז עומד להרים, ורבנן סברי שהרמה מקדשת, אבל באמת מוכח משיטת הש"ס ב"ק ד' ע"ו ע"ב דלענין כל העומד לר"ש אין הידיעה מעכבת כלום, דאיתא שם בהא דסובר ר' שמעון בגונב קדשים שחייב באחריותן, וטבחן דחייב בדו"ה דפריך הש"ס שם מכדי שמעינן לי' לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא ומשני' ר"ל בשוחט בעלי מומים בחוץ ופריך לר"ל שחיטה מתרת והלא פדי' מתרת, אישתמיטתי' הא דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי, ובתוס' שם ד"ה והלא פדי' מתרת הקשו מאי פריך הש"ס והלא פדי' מתרת דילמא כשניפדית איירי שהרי יכול לפדותם אחר שחיטה, ותירצו דסתם גניבה מעשי' בסתר וסתמא דמילתא לא נודע שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא. יעו"ש. והרי משני בגמ' ע"ז משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי, הרי מוכח מזה דחסרון ידיעה אינו מגרע לר"ש, אלא כיון שמן הדין ראוי לפדות כפדוי דמי, ושם עוד אינו עומד להודע, דסתמא דמילתא כן הוא שתאכל קודם הידיעה כמש"כ בתוס' ומ"מ חשוב לר"ש כפדוי, דהטעם בזה דלר"ש אינו משום דכל שעומד להיות כן חשוב כאילו כבר נעשה דאיך יתכן לומר כן, הלא חסר עוד המעשה, אלא דלר"ש סגי מה שראוי לזריקה ולפדי' להחשיב לאוכל שראוי לאכילה, ולפי"ז דברי הרא"ש מוכרחים דאם נאמר דהביטול חל מעיקרא קודם הידיעה כבר מתחילת הנפילה הוא עומד להרים וכמורם דמי, ומהראוי להיות דאם נפל עוד סאה קודם הידיעה שלא יצטרפו ג"כ, אלא מוכח דקודם הידיעה לא הותר כלל ע"י ביטול וכ"ז שלא הותר לא חלה המצו' להרים ומשו"ה אם נפלה עוד סאה מצטרפים יחד לאסור, והרא"ש לפי פירושו דר"ש לטעמי' משום דכל העומד לזרוק כמו שמפרש הר"ש מוכיח שפיר דהידיעה גורמת ההיתר, דמר"ש נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעינן הרמה לכו"ע ההיתר תלוי בידיעה:

ובשיטת הרמב"ם בפי"ג ה' תרומות ה"ו דפסק דאם ידע בראשונה קודם שנפלה השני' דמפריש סאתים ומותר השאר, וכתב בזה"ל הואיל והי' לה לעלות הרי היא כאילו עלתה. עכ"ל. דהב"ש באהע"ז סי' קכ"ד סק"א כתב דמשמע דפוסק כר' שמעון בכל העומד לזרוק וכל העומד לשרוף כזרוק ושרוף דמי, ובביאורי הגר"א שם הביא מכמה הלכות דלא קיי"ל כר"ש בזה והביא ממה דקיי"ל ופסק הרמב"ם בה' שבת פי"ז י"ב דעושין לחי אף מע"ז הטעון שריפה, וביאר הרב המגיד שם דהא דכתותי מיכתת שיעורי' לא מגרע בלחי אף דבעינן שיעור גובה י' טפחים כיון דסגי בקוים מרוחקים זמ"ז לא איכפת לן מה דחשוב ככתות, אבל לר"ש לא מהני לחי מעצי אשירה כיון דכשרוף דמי חשוב כמאן דליתנה בעולם, וכן הוכיח בס' שער המלך פ"ד מגירושין דלא קיי"ל כר"ש בזה. יעו"ש. דלפי"ז קשה מהא דפסק הרמב"ם בדין זה של דימוע כר' שמעון ולענ"ד נראה דהרמב"ם מפרש שאין דין זה תלוי בשיטת ר' שמעון בכל הש"ס בכל העומד לזרוק וכה"ג אלא דהכא דדין דימוע תלוי עיקרו בדין התערובות, היינו דאם הי' אפשר להכיר את התרומה ודאי דהחולין לא נדמעו ולא נאסרו כלום, סובר ר' שמעון כיון דחז"ל חשבו שהרמה מועלת לחשוב כאילו ניטל התרומה מן התערובות משו"ה משעת הידיעה דחל דין זה של הרמה כבר אין דין בסאה הראשונה לגרום דין דימוע כיון דאפשר להעלותה ולסלקה הרי זה כאילו ניכרת בפני עצמה ואינה מעורבת כלל עם החולין, וחכמים סברי כיון דבמציאות אין הדבר כן דהרי כשמרים הסאה אינו מרים מן התרומה רק לפי חשבון אין דין זה דומה כאילו אפשר להעלות ע"י הכרה, וחז"ל חשבו כן רק משעת הרמה ואילך ובזה פסק כר' שמעון, ול"ד ענין זה לכל העומד לשרוף וכל העומד לזרוק, וזה נכון ומיסתבר, דבאמת מה דמפרשי הר"ש והרא"ש דר"ש לשיטתי' אם נפרש כמשמעות הלשון להשוות לשאר דוכתי הוא קשה קצת דמה יועיל לנו לומר על ענין כזה כאילו כבר הורמה, הרי מ"מ היא בתערובות, והרי עכשי' איכא שתי סאין בתוך מאה של חולין, אם לא נאמר דגם לפי' הר"ש אינו רק בגדר דמיון לשיטת ר' שמעון, וע"כ נראים הדברים מסתברים כמש"כ, דאין מדברי הרמב"ם ראי' דפסק כר' שמעון בשאר ענינים בכל העומד להיות כאילו כבר הי'. כנלענ"ד: והנה כפי שנתבאר לעיל דבלא נודע התערובות אין הביטול חל גם מה"ת כשיטת הש"ך והפר"ח אבל טעמא דמילתא לא פירשו לנו מאיזה טעם הוא לא מהני ביטול ברוב קודם הידיעה, ונלענ"ד כיון דיסוד הביטול שחדשה תורה הוא שאם האיסור מעורב בהיתר ונולד ספק על כל אחד שמא הוא האיסור, ועי"ז מתנגד כח האיסור של המיעוט לכח ההיתר של הרוב, וכל היכא שהמיעוט מנגד להרוב אמרה תורה אחרי רבים להטות, ובטל הדין של המיעוט, ע"כ עלינו להתבונן איזה פרט מהשני דברים שאמרנו חסר קודם ידיעת התערובות, והנה בדברים שאינם נבללים כמו יבש ביבש שכל חתיכה עומדת בפני עצמה, הי' מקום לומר דקודם ידיעת התערובות עדיין אין שם תערובות ע"ז דקמי שמיא גליא לעולם איזה היתר ואיזה איסור, וכל ענין התערובות הוא שאין אדם מכירם להבדיל זה מזה, נמצא שהספק שנולד להאדם על כל אחת מהחתיכות שמא הוא האסור עי"ז שנעשה תערובות, זה הוא ענין התערובות, וקודם שנודע ענין זה של ההתחלפות בין החתיכות, אין שום שייכות בין החתיכות זו לזו לאיסור ולהיתר, ולא שייך בזה מיעוט ורוב, וכל אחת דינה כמו שהוא, וזה פשוט וברור, אבל בתערובות לח בלח שנעשה גוף אחד שבו מיעוט איסור ורוב היתר, ואף אם יבוא אליהו לא יפרידם זה מזה, בכה"ג ודאי נעשה התערובות גם קודם הידיעה, וכיון דהראשונים לא חלקו בענין זה לענין היתר הידיעה לחלק בין יבש ביבש ללח בלח, עלינו לומר דקודם הידיעה חסר פרט השני שביסוד דין הביטול שהוא ענין הנגוד דכ"ז שאין התערובות נוגע לאיזה דין אין המיעוט מנגד כלום להרוב, והתנגדות זו נעשית רק משעת הידיעה שנוגע להאדם להתנהג בזה להיתר ולאיסור בפועל, אבל קודם הידיעה אין הרוב מתנגד אל המיעוט והמיעוט אל הרוב כיון דאינו נוגע עדיין למעשה, ומשו"ה לא נתחדש בזה שום היתר ע"י התערובות, ול"ד לכל דיני איסור והיתר המתחדשים ע"י איזה מעשה המתיר והאוסר דחשבינן שחל כבר משעת המקרה שנעשה המעשה אף קודם שנודע לשום אדם ורק בטומאת התהום לנזיר ועושה פסח הוא הלכה למשה מסיני דמותר קודם ידיעה, דבכל איסור והיתר טומאה וטהרה וכל הדינים המקרה מחדשת דין בעצם אף כפי שגלוי קמי שמיא, משו"ה חל הדין גם קודם ידיעת האדם, אבל ענין זה של ההתנגדות בין המיעוט והרוב, הוא רק אחרי ידיעת התערובות ולא קודם, וזה דבר נכון ומיסתבר:

אמנם לפי"ז צריך לומר דבכל תערובות קודם הידיעה לא נתחדש גם איסור ספק על ההיתר, דאם נאמר דגם קודם הידיעה מתחדש איסור ספק על ההיתר דאיקבע איסורו הרי אז מנגד המיעוט אל הרוב גם קודם הידיעה מן התערובות והי' ראוי לומר דהאיסור בטל ברוב גם קודם הידיעה, ונפ"מ לכמה דברים דהנה לפי"מ דקיי"ל דהמדומע פטור מן החלה - הרמב"ם בפ"ו מה' ביכורים ה"ד - ואם הפריש מעיסה המחויבת בחלה על העיסה המדומעת הוי כמפריש מחיוב על הפטור, לפי"ז אם בשעה שהפריש עדיין לא נודע שהעיסה השני' היא מדומעת שפיר הפריש, דאז עדיין היתה מחויבת, והנה לכאורה מוכח להיפוך מהא דאמרינן בגמ' עירובין ד' ל"ו לענין עירוב תניא כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר וכו' וכן בפירות ספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה נתקנו זה הוא ספק עירוב כשר, ופריך הש"ס נימא העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו ומשני לא תימא ספק מבעוד יום נתקנו אלא אימא ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה נדמעו יעו"ש. ומוכח דאם נודע עכשי' שמבעוד יום נדמעו אינו עירוב אף דבשעה שחל העירוב לא נודע התערובות, הרי מוכח מזה דגם קודם הידיעה כבר חשבינן שנאסרו החולין מחמת ספק או דימוע, אבל אין מזה ראי' חדא די"ל דמיירי אף בכה"ג שאם הי' בא בין השמשות לאכול עירובו היה נודע לו התערובות כגון שהניח הטבל או החולין סמוך להחולין ועכשי' הוא מוצא אותם מעורבים יחד, שאם נדמעו מבעוד יום הי' מכיר את התערובות כשם שהוא מכיר עכשיו משום הכי הוי ספק עירוב, ועוד יש לומר כיון שהפירות מעורבים יחד באופן שאם הי' אוכל את הטבל יחד עם החולין הי' אוכל איסור עם ההיתר, ולענין עירוב אם אינה ראוי' לאכול מבעוד יום גם מחמת דבר אחר שגורם לזה חשוב כסעודה שאינה ראוי' מבעוד יום, ולפי"ז נראה דמ"ש המג"א סי' ת"ט סעי' ו' דאם עירב בבשר שהוא ספק טריפה דאין עירובו עירוב מחמת דהוי סעודה שאינה ראוי', יעו"ש. דזה רק אם נודע הספק מבעוד יום אבל אם לא נודע הספק עד חשיכה הוא ספק עירוב דאם הבשר באמת כשר, הוי סעודה הראוי' מבעוד יום, דמה שאסור לאכול מחמת ספק לא נתחדש רק מן הידיעה ואילך, וכן ל"ק מהא דכתבו התוס' ביבמות ד' פ"ב ע"א ד"ה שתי קופות דבהא דאיתא במס' תרומות פ"ז מ"ה שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפלה הריני אומר לתוך תרומה נפלה די"ל דמותר לר"ל אף אם ליכא רוב חולין בקופה, משום דסמכינן אחזקת חולין שבקופה יעו"ש. דלכאורה אם משעת נפילה לא מתחדש גם איסור ספק שייך בכה"ג חזקת חולין כיון דמשעת נפילה לא נגרע שום דין מן החולין, חדא די"ל דמיירי שרואה את הנפילה ואינו יודע לאיזו קופה נפל, דמשעת נפילה נולד הספק, ועוד אם גם לא נודע הספק רק לאחר נפילה, ג"כ י"ל דשייך בכה"ג להעמיד החולין על חזקתן על הספק שנולד עכשי', דבאמת בלא"ה אין חזקה מכרעת על מציאות המקרה, אלא מסלקת הספיקות המתילדים לענין הנהגה כמו שנתבאר בדברינו בש"ב באורך, ולכן גם בכה"ג משעה שנולד הספק אמרינן דאוקי על החזקה דמעיקרא, ואף דלכאורה קשה לצייר בכה"ג ענין החזקה דבכל דוכתא מעמידים הדבר על חזקתו שלא נשתנה דבר במציאות, וכאן אין המציאות נשתנה כלום עכ"פ, דאף אם נתערב, במציאות לא נתחדש שום שנוי על ההיתר כ"ז שאין לנו ידיעה מן התערובות, והשינוי מתחדש רק ע"י ידיעת הספק ואיך נאמר להעמיד על החזקה להכריע שלא הי' בזה נפילת איסור, כיון דהנפילה אינה מתחדשת כלום, ועל הספק לא שייך לומר להעמיד על החזקה שהרי הספק לפנינו, אבל באמת נראה דאין הדבר כן דעיקר דין החזקה הוא על הידיעה שאמרה תורה להחזיק עכשי' הדבר כפי שהי' מוחזק לנו מקודם לידת הספק, ומה"ט אמרו בתוס' דחזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה, משום דלא הי' מוחזק לנו מעיקרא, ולפי"ז שייך ענין חזקה גם בתערובות לומר כמו שהי' מוחזק לנו מעיקרא שהחולין מותרים בלי שום איסור דימוע, כ"כ עלינו להחזיק גם עכשי' שהם מותרים וממילא מסתלק הספק, שאין לנו לחוש לספיקות בדבר שהי' מוחזק מעיקרא להיתר כנלענ"ד. ועפימש"כ י"ל בהא, דנחלקו פוסקים אחרונים לשיטת האומרים חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורים אם יש חילוק בין נודע התערובות או לא, עי' רמ"א סי' צ"ט סעי' ה' ובש"ך שם סקט"ו הקשה מסוגית הש"ס פרק כל הבשר ד' ק"ח לענין בשר בחלב דמשמע שם דאין חילוק בין נודע או לא, ולפימש"כ י"ל דטעם האומרים דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ הוא כמו שכתבנו דענין איסור הנעשה על ההיתר ע"י תערובות הוא רק משעת הידיעה ואילך כיון דבעצמות הדבר לא נתחדש שום איסור, וכ"ז לא שייך רק בשאר איסורים שהוא משום תערובות, אבל בבשר בחלב שאמרה תורה שבהתחברות שני מינים אלו ע"י בישול שנעשה הכל גוף איסור, וכן בכלאי בגדים או כלאי הכרם בכל אלו ודאי הדבר ברור דלכו"ע חל האיסור גם קודם ידיעת האדם כמו כל חלות איסורים כמו נבילה וטריפה וכיו"ב, והפוסקים דגם בלא נודע אמרינן חנ"נ גם בשאר איסורים, הוא משום דכיון דדין זה דאמרינן חנ"נ הוא משום לתא דבשר בחלב, ראוי להיות שוה לשם גם לענין זה לאסור גם בלא נודע, והחולקים סברי דלענין זה לא מדמינן לבב"ח וסגיא לן אם אסרו משעת הידיעה כדין השייך באיסורי התערובות, דגזירת חכמים זו היא איסורי התערובות, וכמו שכתבנו לענין דימוע דאף שנאסר הכל מ"מ לא חשבינן דחל איסור זה משעת נפילה רק משעת הידיעה ואילך:

ובירושלמי פ"ב מס' ערלה ה"א אמרינן פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מהו שתתירו, האיך עבידא הוא לא ידע בה חבירו ידע בה, ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת ודאי, האיך עבידא הי' לפני' ב' קופות אחת יש בה מאתים ואחת אין בה מאתים נפלה סאה תרומה (ערלה) לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה בשני' מדדה ומצא בה מאתים ושתים אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי עולה, אין תימר אין ידיעת ספק כידיעת ודאי אינו עולה, היתה קופא אחת ספק יש בה מאתים ספק אין בה נפלה סאה ערלה לתוכה ואין ידוע אם נפלה או לא נפלה ואח"כ נפלה השני' אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי עולה, אין תימר אין ידיעת ספק כידיעת ודאי אינו עולה. עכ"ל. והנה בהשקפה ראשונה קשה מה דמסתפק בזה כאן הירושלמי אם ידיעת ספק מתיר לענין ביטול, והלא בפ"ז דתרומות ה"ג אמרינן שם בשתי קופות, אחת יש בה כדי להעלות ואחת אין בה כדי להעלות אני אומר לאותה שאין בה (צ"ל לאותה שיש בה) כדי להעלות נפלה, ר"ש בן לקיש משום בר קפרא אמר והוא שיש בשני' רוב ר"י אמר אעפ"י שאין בשני' רוב. עכ"ל. וכמו שהובא פלוגתא זו בבבלי יבמות פ"ב, דמוכח להדיא דמהני ידיעת ספק לענין ביטול, דאל"ה מה מהני רוב שבשני', אם נאמר דבספק תערובות לא חל היתר של ביטול, וכן מוכח בפשטות ממשנה פ"ז דתרומות שע"ז אזלי דברי הירושלמי והוא בשתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה, ע"כ שהוא משום דבדרבנן מותר משום ספק דרבנן לקולא, דמה"ת ברובא בטל, אם לא שנאמר שהוא מטעם חזקה כמש"כ התוס' ביבמות ד' פ"ב שהבאנו לעיל שכתבו בלשון אפשר די"ל דשייך חזקה בכה"ג, ולעיל בש"ב בארנו דלא קיי"ל כן להלכה דכל משהו שנבוא לאכול אנו מסופקים שמא היא תרומה וע"ז ליכא חזקה שהוא חולין יעו"ש בפ"ז:

וע"כ נלענ"ד עפ"י מש"כ ביסוד הענין דלא חל היתר הביטול קודם ידיעת התערובות דכל היכא שאין המיעוט גורם שום שינוי לדינא, להרוב, ואינו מנגד אלי' אין הרוב מבטלו וקודם ידיעת התערובות ליכא שום התנגדות, דבמציאות האמתית אינם סותרים זא"א, לפי"ז בספק תערובות כגון האמור במשנה הנ"ל ובהירושלמי דלולא היתר הביטול הי' אסור לאכול את החולין, וכיון שלדין הנהגה מעכב ספק ידיעה כידיעה ודאית כ"כ מהני תורת הביטול לבטל את המיעוט שלא יגרום דין על הרוב ומותרים החולין בממ"נ, אם לא נפלה התרומה הרי ליכא בזה תרומה, ואם נפלה נתבטלה, ולא שייך בזה לומר דאם נפלה אינה מתבטלת מחמת חסרון ידיעת נפילתה, כיון דעכ"פ גם בספק גרמה איסור על החולין ומשום הכי מהני היתר הביטול גם קודם ידיעה הברורה מנפילתה, והירושלמי דמסתפק בידיעת ספק אם מתרת, נלענ"ד שהוא על פי מה שכתוב הטעם בצורך הידיעה, דהנה דכמו דקודם הידיעה לא חל דין ביטול משום דאז ליכא נפ"מ לענין הנהגה, כ"כ אם גם אחר הידיעה לא יהי' נפ"מ דאם יצויר שלא יותר למעשה גם ע"י ביטול ברוב אז לא חל הביטול, דכיון דלא יתוקן כלום דינו של הרוב י"ל דאין הרוב מבטלו, והנה העובדא שצייר בירושלמי בין בבבא ראשונה ובין בבבא שני' הוא דבשעת ידיעת הספק לא יועיל למעשה היתר הביטול, דכיון שידע שיעור מה שיש בקופה שיש בה מאתים דאפשר להתברר ע"י מדידה וכמו שנתברר אח"כ ע"י המדידה שמצא מאתים ושתים שהסאה ערלה נפלה לתוך המאתים, וכן בבבא השני' שצייר הירושלמי שנפלה סאה וא"י אם יש בה מאתים הרי אפשר למדוד ואם ימצא עכשיו מאתים ואחת יתברר דההיתר הוא מאתים ואם ימצא פחות מזה בודאי ליכא מאתים מן ההיתר דהרי יודע שנפלה סאה ערלה לתוך קופה זו, ולפי"ז קודם המדידה אי אפשר להתיר, אף דספק דרבנן מותר אבל אם אפשר לברורי אסור ויעוי' בהג"ה נחלת צבי לבעל פתחי תשובה יו"ד סי' ק"י שהאריך שם ומסיק כן להלכה, ואכמ"ל, וכיון דלא ניתר כלום למעשה אחר ידיעת הספק, בין שהספק הוא בעיקר התערובות כמו שצייר הירושלמי בבבא הא', ובין שהספק הוא בכח המתיר כמו שצייר בבבא הב' למעשה לא יועיל היתר הביטול כיון דאפשר לברר הדבר להיתר או לאיסור, בכה"ג מיבעיא להירושלמי אם חל ההיתר ע"י ידיעת הספק כזה כידיעת ודאי, אם נאמר כיון דלא יתוקן עכשי' כלום ע"י היתר הביטול דמ"מ אסור מחמת ספק ע"י המיעוט, לא מהני עכשי' תורת הביטול כלום, ואם נפלה סאה שני' הוי כנפלה קודם הידיעה וכאילו נפלו בב"א ושוב לא מהני מה שנתברר אח"כ דמעיקרא הי' שיעור לבטל, דעכשי' בעינן מאתים נגד שתי סאין, או כיון דידע מהנפילה והי' עומד למדוד ולהתברר הוי כידיעת ודאי, אבל היכא שע"י ידיעת ספק נעשה איסור על ההיתר וע"י תורת הביטול יהי' היתר גמור על הכל, כאופן דמיירי במשנה דפ"ד והירושלמי שם, אז מותר בודאי ע"י ידיעת ספק. כנלענ"ד ברור בס"ד, ועד"ז מסתפק הירושלמי אם ידיעת חבירו מתרת, די"ל דלחבירו אין הידיעה גורמת דין כ"כ דבלא"ה אסור לו משום גזל עד שיהי' לו רשות מהבעלים אין חל ההיתר עד שיודע לבעלים או כיון שהותחלה הידיעה במקצת שעי"ז יתודע לבעלים, או שחבירו יצטרף לתערובות זו, ובכ"ז מיבעיא להירושלמי ולא נפשטה איבעיא זו. אכן צריך עוד להוסיף ביאור בדברי הירושלמי אם הגירסא שהעתקנו היא הנכונה. דהנה בבבא הא' בשתי קופות בא' יש בה ר' ובאחת אין בה ר' כשנפלה סאה ערלה וא"י לאיזו נפלה מן הדין מחמת נפילה הראשונה אותה הקופה שיש בה ר' מותרת גם קודם המדידה, דממ"נ היא מותרת, ורק אותה שאין בה ר' אסורה מחמת דאפשר לברר ע"י מדידת קופה השני', וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דבכה"ג מפורש בירושלמי פ"ז דתרומות דידיעת ספק מתרת, וכיון דאח"כ נתברר דבקופה שיש בה מאתים נפלו שתי הסאין, א"כ פשיטא דמותר כיון דקודם נפילת השני' כבר חל ההיתר ונעשה הכל כהיתר, וכשנפלה השני' נפלה למאתים וא' של היתר, וע"כ נראה לפרש בזה כפי' הפני משה דמיירי שלא הי' יודע באיזה קופה מאתים - יעו"ש מה שמפרש עפ"י דרכו מה שאיני יודע לכון דברי' - אבל עפימש"כ בהוספת דברים אלו יתישב על נכון הבבא הא', דכיון דא"י באיזה מהן מאתים הי' שתיהן אסורות עד שיתברר ע"י המדידה ולא יועיל חלות דין הביטול עד הבירור, ומשו"ה כשנפלה הסאה השני' קודם המדידה יש לספק אם דומה כמו שנפלה קודם ידיעת התערובות דמצטרפים יחד לאסור, ובבבא השני' של הירושלמי ג"כ צריך להוסיף דברים, דלפי הגירסא שלפנינו בקופה אחת ספק יש בה ר' ספק אין בה ר' נפלה סאה ערלה לתוכה "ואין ידוע אם נפלה", קשה דהלא אם גם מדד אח"כ ומצא רק מאתים ואחת דהוברר דקודם נפילת השני' לא הי' בקופה בכדי להעלות מ"מ היא מותרת דיש לתלות שבראשונה לא נפל לתוכה כלל הסאה ערלה, ומה זה ענין אם ידיעת ספק מתרת או לא, והי' נראה להגיה, "וא"י אם עלתה או לא עלתה" כמו דמורה הלשון שהתחיל נפלה סאה ערלה לתוכה דמוכח שידוע שנפלה לתוך הקופה ולא למקום אחר, אלא כיון דא"י אם יש בה ר' אינו ידוע אם עלתה או לא, ועד"ז הי' מתוקן הכל עפימש"כ דהי' אסור מעיקרא משום דאפשר לברר ע"י מדידה אם ימצא מאתים וא' יותר ובפחות מזה אסור, ולא הועיל הביטול קודם המדידה, ומשו"ה כשמדד אח"כ ומצא מאתים ושתים וכמו שצייר בבבא א', כ"כ צריך להוסיף בבבא זו ונתברר לו דמעיקרא הי' בה מאתים, מ"מ יש לדון לאסור מחמת דמעיקרא לא עלתה קודם הבירור כמו קודם ידיעת עיקר התערובות, אבל כאשר קשה להגיה בלי חפוש בדפוסים אחרים אשר אינם ת"י כעת, נראה לי דצריך לדחוק ולישב דמיירי שיודע שיותר ממאתים בודאי ליכא בקופה זו אלא שמסופק אם יש בה מאתים או פחות ממאתים, ומשו"ה כשמדד אח"כ ומצא מאתים ושתים הוברר הדבר שסאה ראשונה של ערלה, נפלה לתוכה וצריך שיעור לבטל את שתיהם, ואם נאמר בכה"ג דידיעת ספק ג"כ מתרת הותר מעיקרא ומתירים גם הסאה השני', ואם ידיעת ספק אינה כידיעה לא עלתה ומצטרפים שתי הסאין לאסור, והנה אף דבכה"ג מותרת היתה הקופה גם בלא מדידה מעיקרא קודם נפילת הסאה השני', כיון דיש לתלות דלא נפלה כלל לתוכה, הוא ספק דרבנן דמותר כמו שמפורש במשנה פ"ז דתרומות הנ"ל, דע"י מדידה לא יבורר שום צד לאיסור, דהרי אם ימצא פחות מר' ג"כ יהי' מותר ואם נבוא מטעם יש לו מתירים כשימצא מאתים וא' דעי"ז יתברר הדבר להיתר ודאי, דבכה"ג לא חשוב יש לו מתירין דאין המתיר עתיד להיות בודאי כמבואר ביו"ד סי' ק"ב לענין תרנגולת ספק טריפה יעו"ש. אבל מ"מ בכה"ג שהי' מותר קודם המדידה בלא דין ביטול במאתים אלא משום דתלינן שנפלה למקום אחר, א"כ כשאנו דנים לדין דרבנן יש לדון דהוי כמו קודם ידיעת התערובות, כן נראה לי ליישב עפ"י הגירסא שהעתקנו ומה דנראה לשונות סותרים זא"ז מש"כ מעיקרא שהסאה ערלה נפלה בתוכה ואח"כ אמר שאינו ידוע אם נפלה או לא, י"ל דהכונה הוא דכפי שנודע באמת אחר המדידה נפלה הסאה ערלה לתוכה רק בשעת נפילה לא ידע, כנלענ"ד בישוב דברי הירושלמי. ועפי"ז יהי' הנפ"מ משתי הבבות דבבבא א' צייר שלא הועיל הביטול מחמת שעדיין אסור קודם הבירור ובבבא ב' צייר שלא הועיל הביטול דבלא"ה מותר ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף