עונג יום טוב/יד
|
< הקודם · הבא > |
מה ששאל במי שרגיל להתפלל ערבית ולקרות ק"ש עם ברכותיה מפלג המנחה כרבי יהודא שהוא שעה ורביע קודם צה"כ משום דקיי"ל דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד אם רשאי לאכול באותה שעה ורביע קודם שיקרא ק"ש ויתפלל או דילמא כיון דקיי"ל דאסור לאכול סמוך לזמן ק"ש היינו חצי שעה קודם צה"כ ולדידי' זמן ק"ש מפלג המנחה אסור לאכול חצי שעה קודם פלג המנחה וכש"כ משהגיע זמן פלג המנחה:
תשובה לכאורה נראה כיון דהא דמקדים לקרות הוא משום דסמך אהני תנאי דמקדמי זמן ק"ש קודם צה"כ כמ"ש התוס' בריש ברכות א"כ אסור לאכול באותו זמן עד שיקרא ק"ש ויתפלל מקודם ומאן דקרי ק"ש מפלג ואילך אסור לאכול מפלג ואילך דלדידי' זמן ק"ש הוא מיהו נראה דיש להתיר דהנה יש לעיין בעיקר הדין דהקדמת זמן ק"ש קודם צה"כ יש לחקור דהנה אנן קיי"ל ק"ש דאורייתא ובגמרא גרסינן בברכות (דף כ"א) אר"י א"ש ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב ר"י ובשכבך ובקומך א"ל אביי ההוא בדברי תורה כתיב ור"א אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל כו' עכ"ל הגמרא ופסק האלפסי ז"ל דק"ש דאורייתא ועיין בשא"ר (סימן א') שתמה אמאי לא קיי"ל כשמואל דאמר ק"ש דרבנן ואדרבה מצד הסברא היה נראה דקיי"ל כשמואל לגבי ר"א. דר"א הוי תלמיד לגבי שמואל ע"כ:
ולי נראה ליישב כיון דהש"א ז"ל בעצמו כתב דלמ"ד ק"ש דרבנן לאו דמה"ת אינו צריך לקרות כלל ורבנן הוא דאצריך אלא דמה"ת יכול לקרות איזה פרשה שירצה בבוקר ובערב בזמן שכיבה וקימה ורבנן תקנו שיהיו קורין דווקא שתי פרשיות אלו וזה שאמר והא כתיב ובשכבך ובקומך ומשני ההוא בד"ת כתיב ופרש"י שצריך לקרות וללמוד איזה פרשיות של תורה בשכבו ובקומו וכן כתב הרב"י ז"ל (שם בפ"ג) והכי משמע לשון הירושלמי בפ"ק דברכות והכי לשון הירושלמי אמתניתין דבשחר מברך דקאמר שם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום. ר' סימן אמר מפני שיש בהם שכיבה וקימה ר"ל אמר מפני שכלולין בהן עשרת הדברות דהיינו משום דסברי ק"ש דרבנן ורשאי לקרות איזה פרשה שירצה ולהכי יהבי טעמים מפני מה קבעו דווקא אלו הפרשיות:
ולפי"ז יש לנו הוכחה מסתמא דתלמודא דק"ש דאורייתא דהא תנן בקידושין (דף לג) כל מ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות ופרכינן עלה בקידושין שם ובעירובין (ד' פז) הרי תלמוד תורה ופרי' ורבי' ופדיון הבן דמ"ע שלא הזמן גרמא הוא ונשים פטורות אלמא דחושב ת"ת למ"ע שלא הזמן גרמא ואם נימא דק"ש דרבנן וקרא ובשכבך ובקומך בד"ת הוא דכתיב א"כ הוי ת"ת מ"ע שהז"ג שמחויב ללמוד תורה בזמן שכיבה וקימה דווקא כמו דחשיב במתניתין בברכות (דף כ) ק"ש למ"ע שהז"ג מהאי קרא דשכבך ובקומך א"ו דקיי"ל דק"ש דאורייתא וחיובא דת"ת מולמדתם אותם מילתא אחריתי הוא וזה הוי מ"ע שלא הזמן גרמא דלא כתיב שם ובשכבך ובקומך רק בכל היום מחויב ללמוד בלי זמן קבוע:
ושפיר פריך והרי ת"ת דהוי מ"ע שלא הז"ג ואין לומר דלעולם ק"ש דרבנן וקרא דושכבך ובקומך בד"ת כתיב והא דקחשיב ת"ת למ"ע שלא הזמן גרמא הוא משום דמלבד האי חיובא שמחויב ללמוד בשכבו ובקומו איזה פרשה של תורה איכא חיובא ללמוד כדי לידע דיני התורה להיות שנונים בפיו כמש"כ הר"ן בנדרים (דף ח') בהא דאמר שם האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול הוא כו' אף דמושבע ועומד מהר סיני הוא ואפילו הכי חיילה עליו שבועה משום דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית וכתב ע"ז הר"ן ז"ל מסתברא דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יומם ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל) ושננתם שיהיו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי עכ"ל א"כ ע"כ נמי דלמ"ד בשכבך ובקומך בד"ת כתיב מ"מ אינו יוצא בזה מצות ושננתם וע"כ תרי חיובא נינהו חדא ללמוד בשכבו ובקומו איזה פרשה של תורה ועוד ללמוד כפי כחו להיות ד"ת שנונים בפיו א"כ אכתי אפשר לומר דק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב והא דקרי לת"ת מ"ע שלא הז"ג לא קאי על הך מצוה שמחויב ללמוד תורה בשכבו ובקומו כ"א על מצות ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיו שמצוה זו אין זמנה קבוע כלל והוי שלא הז"ג דז"א דהא הר"ן כתב שם דלהכי שבועה חלה באומר אשנה פרק זה ולא חשיב מושבע ועומד מהר סיני במצות ושננתם משום דכל מידי דאייתי מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתא מפורש בקרא שבועה חלה עליו עכ"ל א"כ חזינן להר"ן ז"ל דעיקר מ"ע המפורש בתורה שמחויב כל אדם ללמוד מעט בכל יום ויום זהו מ"ע דת"ת ולמ"ד ק"ש דרבנן ילפינן לה מבשכבך ובקומך דבד"ת הוא דכתיב ולמ"ד ק"ש דאורייתא ילפינן לה מולמדתם ושמרתם לעשותם כדאיתא בקדושין (דף כט) ברש"י שם ובמצוה זו אמרינן דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שו"ע ומה שמחויב ללמוד בכל עת כדי שיהא בקי בדיני התורה אתיא מדרשא דושננתם ולא נקרא מ"ע מפורש א"כ הש"ס דפריך והרי ת"ת דהוי מ"ע שלא הז"ג ונשים פטורות ודאי מהך חיוב שמחויב ללמוד מעט בכל יום פריך שזה עיקר מ"ע דת"ת מפורשת ולא מהך דהוי דרשא פריך ולמ"ד ק"ש דרבנן הוי הך מ"ע מ"ע שהז"ג דהא קפיד קרא ללמוד דווקא בזמן שכיבה וקימה א"ו דקיי"ל דק"ש דאורייתא מקרא דושכבך ובקומך שחייב לקרות פרשיות אלו דווקא ואין זה מצות ת"ת ומצות ת"ת נפקא לן מולמדתם ושמרתם לעשותם שמחויב ללמוד בכל יום ובאמת כל היום זמנה והוי מ"ע שלא הז"ג ושפיר פסק האלפסי ז"ל דקיי"ל ק"ש דאורייתא:
ולפי זה כיון דק"ש דאורייתא א"כ נראה בענין שנתחבטו הראשונים ז"ל במה שאנו קורין ק"ש של ערבית קודם צה"כ. והתוס' כתבו דסמכינן אר"י דאמר זמן תפילת המנחה עד פלג המנחה ומשם ואילך מתחיל לילה ואמרינן בפרק ת"ה דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ועיין בפ"ח ובס' מ"ח ובשא"ר שהקשו דנהי דפסקינן הכי גבי תפילה שהוא דרבנן. מ"מ בק"ש שהוא דאורייתא בעינן להחמיר מספיקא ולא יצא ידי חובתו עד שיקרא אחר צה"כ דודאי כמו דאמרינן ספק איסורא לחומרא ה"נ ספק בקיום המצוה לחומרא עבדינן וכמ"ש הטו"א בחגיגה (דף ד) גבי טומטום לענין ראי' והארכנו בזה במ"א וכן מצאתי ראי' לזה בתוס' זבחים (דף לג) ד"ה סמיכת שכתבו שם בהא דמסיק הש"ס בסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא דבזה א"ש הא דאמר הש"ס בפ' התערובות (דף עז) גבי ספק מצורע שמביא אשמו ולוג עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו ואותו אשם טעון סמיכה ובהונות דקשה למה לי' למיתנא סמיכה בין יהא אשם ובין לא יהא אשם אלא שלמים בעי סמיכה אלא משום דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וקאתי לאשמעינן דטעון סמיכה מדאורייתא משום דספיקא דשלמים עכ"ל הרי בהדיא דמשום ספיקא דשלמים בעי סמיכה מן התורה משום דספק מצוה לחומרא והא התם ליכא שום חזקת חיוב כלל דהא מסתפק לן דילמא אשם הוא ולא בעי סמיכה כלל מדאורייתא ואפ"ה הוי סמיכתו דאורייתא משום ספיקא דשלמים אלמא ספק מצוה לחומרא מה"ת כספק איסורא ועוד אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דספק איסורא מה"ת לקולא וא"כ אפשר לומר דגם ספק מצוה לדידי' לקולא מ"מ הכא הא איכא חזקת חיובא דהא המקדים עצמו לקרות ק"ש אחר פלג המנחה הא א"א לצמצם שיתחיל מיד בתחילת הזמן לדעת ר' יהודא וכיון שעבר עליו רגע א' מזמן חובת ק"ש כבר חלה עליו חובת ק"ש וכשיקרא אח"כ בזמן שאנו מסתפקין אם יוצא בו א"ל בעינן להעמידו בחזקת חיוב ואינו יוצא ידי חובתו דהא בין אם זמנה מפלג המנחה בין אם זמנה מצה"כ כבר חל עליו חזקת חיוב קודם שקרא דהא לא התחיל בהתחלת פלג המנחה דהא א"א לצמצם וא"כ בודאי הי' עליו חלות חיוב מצות ק"ש וספק אם יצא יד"ח שפלג המנחה הוא זמן קריאה אי לא והוי ספק במקום חזקת חיוב וצריך לחזור ולקרותה אחר צה"כ מיהו בזה אפשר לומר דזה מיקרי חזקה שלא נתבררה בשעתא שכתבו הראשונים ז"ל דלא מיקרי חזקה דהא אחר פלג המנחה קודם שקרא ק"ש יש ספק אם מטא זמן חיובא דדילמא הלכה כרבנן דזמנה מתחיל משעת צה"כ וכשבא זמן צה"כ כבר אפשר שנפטר מחמת שהלכה כר"י וזמן ק"ש מפלג המנחה וכבר קרא ק"ש וחזקה שלא נתבררה בשעתא לא הוי חזקה אכן בלא"ה הא מדרבנן גם להרמב"ם ספיקא לחומרא מדרבנן:
עוד כתבו שם התוס' והרא"ש ליתן טעם למנהגינו שאנו סומכין על הני תנאי דמקדמי זמן ק"ש כמו שסובר ר"א משעה שקידש היום בערבי שבתות ור"מ סובר משעה שהכהנים טובלים וגם ע"ז הקשה השא"ר כיון דבגמ' לא אפסוק בהדיא הילכתא כחד מהני תנאי בעינן למיפסק כסתם מתניתין דזמן ק"ש משעת צה"כ:
ונראה לי לישב מנהגינו דהא בגמ' (דף ח') קאמר שם רשב"י משום ר"ע דפעמים אדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום ויוצא בה אחת של לילה ואחת של יום ופריך שם כיון דקרו ליה יום איך יוצא בה של לילה ומשני לעולם יממא הוא ואפ"ה יצא בה משום לילה משום דאיכא דגנו בהאי שעתא וכן אמר שם רשב"י דיוצא אחר שעלה עמוד השחר משום ק"ש של יום אע"ג דקרי לה לילה משום דאיכא דקיימי בהאי שעתא וכתב הרא"ש ז"ל דאע"ג דפסקינן כר"ג דזמן ק"ש של ערבית הוא עד שיעלה עמוד השחר מ"מ פסקינן כרשב"י דאם קרא אחר שיעלה עה"ש יצא משום דרשב"י לא פליג ארבן גמליאל דזמן ק"ש הוא עד שיעלה עמוד השחר. מיהו מאן דאנס יכול לקרות אחר עמוד השחר ויוצא בו והנה לכאורה צריך טעם מהיכן יצא לו לרשב"י למימר דאף דזמן ק"ש הוא עד שיעלה עה"ש מ"מ מאן דאניס יוכל לקרות עד הנץ החמה ונראה לי והכי משמע בהדיא בדברי הרמב"ן במלחמות דטעמא דרשב"י דהכי עיקרא דדינא דקרא אמר בשכבך היינו זמן שכיבה ועיקר זמן שכיבה לכל אדם הוא לילה להכי עיקר זמן ק"ש הוא מצה"כ עד עה"ש אלא כיון דלא תלי זמן ק"ש בלילה דהא לא כתיב בלילה אלא תליא בזמן שכיבה וקימה נמי להכי א"א לאמר דזמן ק"ש הוא רק מצה"כ עד עמוד השחר וסובר רשב"י דלענין זה תליא בזמן שכיבה וקימה דאדם שהוא אנוס יכול לקרות ק"ש של לילה אע"ג שכבר לאו לילה הוא ומ"מ מיקרי לגבי דידיה בשכבך וכן יכול לקרות ק"ש של יום אע"ג דלשאר מילי לילה הוא וקרינן ביה ובקומך הואיל דלגבי דידיה זמן קימה הוא ולהכי כתיב בשכבך ובקומך בלשון יחיד לרמז דזמנה משתנה לפעמים ליחיד וכמו דענין השכיבה והקימה משתנה לפעמים אצל כל יחיד ויחיד כן ענין זמן ק"ש ניתן ליחיד דכשהוא אנוס יכול להקדים או לאחר בזמן שאפשר לקרותו זמן שכיבה וקימה ליחיד אע"ג דלרוב בני אדם לאו זמן שכיבה וקימה הוא ולא מסתבר ליה לרשב"י לפרש קרא דבשכבך ובקומך דכיון דאיכא דקיימי בהאי שעתא יהא זה זמן קימה לכל לענין ק"ש של יום וכן לענין ק"ש של לילה יהא נמשך עד זמן דאיכא דגנו בהאי שעתא דזה א"א לאמר דהא מעמוד השחר עד נץ החמה איכא דגנו ואיכא דקיימי ואם כן א"א לאמר שזמן זה יהא זמן קבוע לכל לק"ש של ערבית וגם לק"ש של שחרית דממ"נ אי מקרי בשכבך לא מיקרי בקומך ואי מיקרי בקומך לא מקרי בשכבך והא נמי לא ניחא לרשב"י לפרש שיהא באמת זמן ק"ש לכל אחד כשהוא עומד ממטתו וכמש"כ הפ"י בברכות שם (דף י"א) דב"ש סברי הכי דליכא זמן קבוע אלא לכל אחד כי שכיב וכי קם ולהכי אמר דיטה ויקרא ודבריו צ"ע דהא ר"א מתלמידי ב"ש הוא ואית ליה זמן בק"ש בריש פרקין] דמסתברא שיש זמן אחד קבוע לכל וכדאמרינן בפסחים דדריש רבא השבתת חמץ משש ולמעלה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ופריך אימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא וה"נ מסתברא שיש זמן קבוע לכל להכי סובר רשב"י דמצה"כ עד עה"ש הוא זמן קבוע לכל ואהני קרא דבשכבך ולא כתיב ביום ובלילה להורות דאדם שהוא אנוס יכול לקרות כל זמן דאיכא דגנו וכן לקרות שחרית בזמן דאיכא דקיימי והוא מדין תורה מדכתיב בשכבך ובקומך ולא ביום ובלילה:
ובזה מיושב דברי הרא"ש (בפ"ק דברכות) בהא דאמר רשב"י פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה אחת קודם שיעלה ע"ה ואחת לאחר שיעלה עה"ש ויוצא בה אחת של לילה ואחת של יום שהקשה שם לאשמעינן רבותא טפי דיוצא בק"ש של ערבית אחר שיעלה עה"ש כמו שאמר שם באידך ברייתא ותירץ דלפי שהתנא רוצה לאשמעינן שקורא ק"ש שתי פעמים סמוכים זה לזה ויוצא בה י"ח אחת של יום ואחת של לילה להכי הוצרך לאמר באותו של ערבית קודם שיעלה עמוד השחר דאם אירעו אונס ולא היה יכול לקרות בלילה וגם צריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות בזמנו לא מסתברא שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר שיעלה עמוד השחר אע"פ שיכול לקרות של ערבית לבדה אחר שיעלה עה"ש ולהכי תני אחת קודם שיעלה עמוד השחר עכ"ל מבואר מדבריו דא"א לקרות ק"ש סמוכים של לילה ושל יום והיינו דווקא ביום אחד אבל אם אירע לו היום אונס שצריך לקרות של לילה אחר עמוד השחר ולמחר רוצה להחזיק בדרך וצריך לקרות של יום אחר שעלה עה"ש רשאי אע"ג דסתרי אהדדי שביום אתמול החזיק אחר עה"ש ללילה ועכשיו מחזיק ליום אפ"ה שרי ואלו הא דאמרינן בפ' תה"ש (דף כ"ז) גבי פלוגתא דר"י ורבנן דר"י סובר תפילת המנחה עד פלג המנחה ומפלג המנחה ואילך נקרא לילה ורבנן סברי עד הערב דהשתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד וכתב השו"ע (בסימן רל"ג) והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ואם עושה כר"י ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך לזהר שלא יתפלל מנחה באותו שעה וכתב המג"א שם (ס"ק ה') שיעשה לעולם כחד פירש שלא יעשה פעם כך ופעם כך ומכש"כ שלא יתפלל ביום אחד מנחה אחר פלג המנחה וערבית קודם צה"כ עכ"ל הרי מבואר דמי שנוהג כר"י צריך לנהוג תמיד כר"י ומי שנוהג כרבנן צריך לנהוג תמיד כרבנן ולא ביום זה כך וביום זה כך. וגבי אונס דק"ש משמע מדברי הרא"ש דרק ביום אחד אינו יכול לעשות תרתי דסתרי אבל בשני ימים רשאי:
ולפי מש"כ א"ש דהתם גבי שיעורא דפלג המנחה הא דאמרינן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד הוא משום דמספקינן הלכה כמי ותפלה דרבנן להכי יכול לעשות כמי שירצה ולהכי אינו יכול לעשות ביום אחד כר' יהודא וביום א' כרבנן אבל הכא גבי זמן ק"ש מעה"ש עד הנץ הא דיכול לקרות באותו זמן לפעמים היכא דאנוס ק"ש של ערבית ולפעמים ק"ש של שחרית לאו משום ספיקא הוא אלא משום דהכי מפרשינן קראי דכיון דלא כתיב יום ולילה אלא בשכבך ובקומך ידעינן דהיכא דאנוס יכול לקרות ק"ש של ערבית אחר עה"ש משום דאיכא דגנו בהאי שעתא וכן ק"ש של שחרית יכול לקרות אחר עה"ש היכא דאנוס משום דאיכא דקיימי בהאי שעתא וקרינן ביה ובשכבך ובקומך ולאו משום ספיקא הלכך יכול לקרות היום ק"ש של ערבית אחר עה"ש ולמחר ק"ש של שחרית אחר עה"ש ואין בזה משום תרתי דסתרי אהדדי דכיון דגלי קרא דהיחיד היכא דאנוס יכול לאחר זמן ק"ש של ערבית או להקדים זמן ק"ש של שחרית משום דזמן שכיבה משתנה לפעמים אצל בני אדם יכול להחזיק זמן דאחר עה"ש היום לזמן שכיבה ולמחר לזמן קימה ואין בזה תרתי דסתרי:
ומעתה נ"ל דהני תנאי דמקדמי זמן ק"ש ללילה כמו מאן דסובר משקידש היום בע"ש או משעה שכהנים טובלים אע"ג דעדיין לאו לילה הוא הוא נמי משום דסברי דזמן ק"ש לא תלי בלילה אלא בזמן שכיבה וקימה וסברי דזמן שכיבה הוא מעט קודם הלילה אלא שבזה חולקין על רשב"י דרשב"י סובר דזמן ק"ש מכל אדם תלי בלילה דלסתם בני אדם לילה מקרי זמן שכיבה רק ליחידים היכא דאניסי יכולים לקרוא בזמן דאיכא דגנו אף שכבר אינו לילה והני תנאי סברי דגם הזמן הקבוע לרבים הוא נמי בזמן שלפעמים היחיד שוכב ולהכי מקדמי גם זמן הקבוע לרבים קודם צה"כ משום דאיכא דגנו בהאי שעתא ומדוקדק בזה היטב לישנא דברייתא דקתני מאימתי מתחילין לקרות ק"ש בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בערבי שבתות דברי ר"מ וכן באידך ברייתא קתני מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקידש היום בערבי שבתות ואלו בדברי ר"א דאמר משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן במתניתין וברייתא לא קתני מאימתי מתחילין אלא מאימתי קורין והלא דבר הוא ולפמ"ש א"ש דטעמייהו דהנהו תנאי דאף דלאו זמן שכיבה הוא קודם צה"כ לכל אדם מ"מ קורין את שמע הואיל ולהיחיד הוא לפעמים זמן שכיבה ומיקרי גם לכל אדם זמן שכיבה במה שלפעמים היחיד מקדים לשכוב קודם צה"כ להכי קאמר מאימתי מתחילין לקרות את שמע דהיינו שגם בהתחלת זמן השכיבה לפעמים לאיזה אדם נמי הוי זמן שכיבה וק"ש לכל אדם. מיהו אנן לא סבירא לן כהני תנאי שיהא זמן ק"ש לכל אדם בזמן שהוא זמן שכיבה לפעמים גבי איזה יחיד ולהכי לא איפסק הלכתא כהני תנאי ודווקא כרשב"י איפסק הילכתא דאהני קרא דבשכבך לגבי היחיד היכא שנאנס לפעמים לקרות אף שלא בזמן לילה או יום אלא בזמן שהוא שכיבה או קימה לגבי דידיה אבל למהוי זמנו של יחיד גם זמן קבוע לרבים היכא דלא אניסו כהני תנאי דברייתא לא סבירא לן:
ולפי זה יש לנו לימוד זכות על הני דמקדימין זמן ק"ש של ערבית קודם צה"כ אף לפי מה דקיי"ל ק"ש דאורייתא משום דכיון דאיפסק הילכתא כרשב"י לענין סוף זמן ק"ש דיכול לקרות בזמן דאיכא דגנו בהאי שעתא. וכן לענין ק"ש של שחרית יכולים לקרות בזמן דאיכא דקיימי בהאי שעתא והיינו למי שהוא אנוס א"כ בהתחלת זמן ק"ש נמי כל יחיד או ציבור שאניסי לקרות קודם צה"כ יכולים לקרות מן התורה ושפיר דמי וענין שעת הדחק ואנוס המבואר בראשונים לאו דוקא אונס גדול אלא אפילו צריך לצאת לדרך נמי מיקרי אונס כמבואר בש"ע או"ח (סימן נ"ח) במג"א שם דכשיש קבורת מת או מילה או יום ערבה נמי מיקרי אונס לענין לקרות של שחרית אחר עמוד השחר:
וה"ה לענין ק"ש של ערבית נמי אם רוב הציבור אין להם נרות גדולות שיוכלו להמתין בק"ש עד צה"כ נמי מיקרי אונס כדאמרינן (בשבת כ"ג) דנר ביתו עדיף מקידוש היום לכן נהגו להקדים בשבת זמן ק"ש של ערבית:
ולפי"ז נראה כיון שביארנו דהא דסמכינן להקדים זמן ק"ש ואמרינן דעבד כמר עבד כו' לאו מטעם ספיקא הוא אלא דממשמעותא דקרא דיש זמן קבוע לכל לק"ש ויש ג"כ זמן מוקדם למאן דצריך לאקדומי א"כ נראה דלא אסרו חכמים לאכול אלא בהגיע זמן הקבוע לכל כמו צה"כ וסמוך לו חצי שעה אבל מפלג המנחה דלאו זמן הקבוע לכל הוא לא אסרו לאכול כנלע"ד:
ודע דבהאי ענינא לכאורה קשה לי טובא בהא דאמרינן בברכות (דף ל"ו) אמר רב צלף של ערלה בחו"ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ופריך עלה מהא דתניא על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בפה"א ועל האביונות וקפריסין אומר בפה"ע אלמא דקפריסין נמי פירי הוא מדמברך עליו בפה"ע ומשני הוא דאמר כר"ע דאמר צלף אין מתעשר אלא אביונות בלבד אבל קפריסין לאו פירי הוא ומסיק שם דסובר כר"ע רק בערלה בח"ל דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ומייתי שם הא דמר בר רב אשי אכיל קפריסין וזרק האביונות משום דקפריסין לאו פירא וגריס שם בסוף הסוגיא והלכתא כמר בר"א דזריק האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירי הוא לגבי ברכות נמי לאו פירי ומברכינן בפה"א. והתוס' שם כתבו דהאי והלכתא הוא לשון ה"ג אבל הר"מ אומר דלגבי ערלה לאו פירי הוא היינו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל בארץ ודאי פירא הוא ומברכים עליו בפה"ע ובברכות ליכא חילוק בין בארץ בין בחו"ל ע"כ דגם האוכל הקפריסין בחו"ל מברך בפה"ע וקשה ע"ז דאיך יאכל הקפריסין ויברך עליהם בפה"ע ומחזיק לי' כפירי ואוכלם ואינו חושש לערלה ומחזיקם שאינם פירי הא הוי תרתי דסתרי אהדדי והא אפילו בתפילה דהוי דרבנן צריך שינהוג כל ימיו כאחד שלא יהא סותר את עצמו ודוחק לומר דמאן דאכיל קפריסין דלאו ערלה יברך בפה"ע ולמאן דאכיל קפריסין דערלה יברך בפה"א דזה ודאי אין סברא ודוחק לומר דצריך לאכול דוקא עם דבר שיהא הקפריסין לו לטפילה שלא יהא צריך לברך על הקפריסין וגם רבינא אשכחי' למר בר"א דאכיל קפריסין דמשמע דאכיל לי' לחוד בלא פת דאי אמרת דא"א לאוכלם בלא פת מחמת הברכה הוי לי' לפרושי דאכיל עם פת וגם אין לומר דשאני ספיקא דערלה בחו"ל דקיל טפי כדאמר בקדושין (דף ל"ט) דמותר לספק לכתחלה כדאמר שם ספק לי ואנא איכול דבשאר איסור דרבנן ודאי דאסור לספק דז"א דהא אמר שם בסוגיא דלרב דסובר כר"ע בקפריסין גבי מעשר נמי מותר לאכול הקפריסין בטיבלייהו וא"כ קשה אם יברך בפה"ע הוי תרתי דסתרי אהדדי דפשיטא דאפילו בדרבנן נמי לא עבדינן תרתי דסתרי אהדדי וזה ראי' לדעת בה"ג שפסק דעל קפריסין מברך בפה"א וכהך גירסא מדלענין ערלה לאו פירי הוא לענין ברכה מברכינן בפה"א אע"ג דבערלה איכא טעמא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל מ"מ לענין ברכה נמי כיון דקיי"ל דבמקום שצריך לברך בפה"ע אם אמר בפה"א יצא מברכינן בפה"א כיון דאיכא ר"ע דסובר לאו פירי הוא וסברא זו מוכרחת גם לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק גבי ערלה דאפילו בארץ לאו פירי הוא וסובר דמר בר"א פסק לגמרי כר"ע אפילו בארץ וכמו שביאר דעתו הגר"א ז"ל ביור"ד (סימן רצ"ד) מ"מ תיקשה לדידי' מרב דהא אמר בהדיא ערלה בחו"ל דוקא ותיקשה היכי מברך בפה"ע ואוכלו ואינו חושש משום ערלה וע"כ צ"ל דדין ברכה שוה לערלה בחו"ל דכיון דאיכא תנא דסובר דלאו פירי הוא מברך בפה"א כנלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |