טורי אבן/חגיגה/ד/א

טורי אבן חגיגה ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ד' ע"א

כי הוי הדר בי' ממקרע הוא דהוי הדר בי' דדמיא להא כו'. וק"ל מאי קמבעי' לי' אם מכולהו הוי הדר בי' ובחד מנייהו סגי הא כיון דהדר בי' ממקרע א"כ לא נשתייר עוד מסי' שוטה דברייתא זו אלא תרי לבד לן ויוצא יחידי והא לר"ה דלא סגי לי' בחדא בדע"ל דרך שטות ה"ט מפני דתלינן לי' בכל הני אימור דקא' הגמ' אבל בדעבד לכונה נעשה כמי שנגח שור כו' נעשה מועד לכל כדפירש"י ול"א עד שיהא מועד בג' בכל מין ומין הואיל והועד בג' נגיחות בג' מינין אין זה מקפיד על מין אחר אף כאן לא באו ג' דברי' לידי בב"א אלא כול' משום שטות וכיון שכן בלן ויוצא יחידי לחוד לא סגי להוכיח דע"ל משום שטות ואכתי יש לתלות בכל הני איסור דהא ל"ד לנגח שור וכו' דש"ה דכיון דהועד בג' נגיחות בבל מילין הללו מש"ה נעשה מועד לכל משא"כ כאן דליכא אלא תרתי ועדיין ליכא הוכחה דע"ל משו' שטות וכ"ת דלמאי דר"ל ממקרע לחוד הדר בי' ברייתא זו איתא כרבי דא' בתרי זימני הוי חזקה ואע"ג דס"ל בתרי זימני הוי חזקה מודה דבענין העדאה ג"פ להיות מועד דהא קרא בהדיא כחי' וכדפי' התוס' התם אהא דקא' שור המועד כרשב"ג רבי לא פליג אקרא אלא כלומר התם מתקיימין דברי רשב"ג דלא מתחזק אלא בתלתא זימנא ה"מ לענין תשלומין נזק שלם בעי ג"פ כדכתי' אבל לענין נעשה מועד לכל בתרי מינ' בג' נגיחות סגי וה"ד דנגח מין א' תרי זימנא ועו' מין אחר חד זימנא כגון דנגח שני שוורי' וגמל א' א"נ איפכא דנעשה מועד לכל לשלם נזק שלם דהא איכא ג' נגיחות כדין מועד דקרא וגם איתחזק בתרי מיני' נעשה מועד לכל ולא בעינן ג' נגיחות אלא לשלם נזק שלם מגזירת הכתוב אם כן הכא להחשב כשוטה ולא לתלות בהני אימור בדעבד שני מיני שטות חלוקים סגי לרבי דס"ל בתרי זימנא הוי חזקה כמו דסגי לרשב"ג תלתא. והשתא אפי' את"ל דלא הדר בי' ר"ה אלא ממקרע לחוד נימא דבלן ויוצא בעי עד דעביד להו בב"א דאל"כ תלינן בכל הני אימור דקא' הגמ' אבל ממקרע לחוד סגי. הא ליתא דא"א לאוקמי ברייתא בתרי גווני דבלן ויוצא יחידי דתני בתחיל' בב"א בעינן ומקרע דסיפא לחוד סגי דודאי א"א לפרש הברייתא דהני תלתא כולן או או קאמר ובחד סגי כר"י או כולן בב"א כר"ה אבל לחלק הברייתא תרתי דרישא בב"א בעינן ואחת דסיפא בלחוד סגי א"א ועוד דהא לענין ממון אפי' רבי מודה דלא הוי חזקה בכל דיני ממונות עד תלת' זימני דהכי תני' בפ"ו דיבמות (דף סה) ניסת לראשון ולא הי' לה בנים לשני ולא הי' לה בנים לשלישי לא הנשא אלא למי שיש לו בני' נשאת למי שאין לו בני' תצא בלא כתובה וכתבו התוס' משמע דמן השני יש לה כתובה כו' תימא לר"י ד אמאי יש לה מן השני הא כיון דאסורה לג' קסבר דבתרי זימנא הוי חזק' כו' ואור"י דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה עד דאיתחזק בג' זימני כדאשכחן בשור המוע' דבשור המועד לא פליג והא ברייתא זו דאיזה שוטה כללא כייל אפי' לענין ד"מ דאין מקחן מקח וממכרן ממכר כדפירש"י ועלה א' ר"ה עד שיהא כולן בב"א והשתא את"ל ממקרע לחוד הדר בי' אבל לן ויוצא יחידי בעינ' בב"א הדרא קושי' לדוכתא אי בחד מנייהו לא סגי משום דתלינן בכל הני אימור כי עבד שניהם בב"א מאי הוי הא איכא למיתלי בכל חד מהן באימור דשייך גבי' ואכתי אמאי חשבינן לי' לשוטה לענין ממון דאין מקחו מקח וממכרו ממכר הא אכתי ליכא הוכחה לענין ממון עד תלת זימני ול"ד לנגח שור חמור וגמל דה"ל ג' מיני' חלוקי' אבל כאן ליכא אלא ב' מיני שטות חלוקי' דהא למאי דפי' התוס' אפי' לרבי אין נעשה מועד לד"מ אלא בנגיחו' ג' מינים חלוקי' ולא בב' מינים וג' נגיחות:

ונ"ל דבדעבד מעשה אשר בשבילו לשוטה יחשב כגון לר"י בכל הני תלתא דברייתא קמייתא וכן מאבד מה שנתן לו ואפי' לר"ה לא סגי בפעם א' נחשיב שוטה אלא עד דאתחזק לרבי בתרי זימני לענין איסו' ולרשב"ג בתלת' זימנ' והשתא איכא לאוקמא לברייתא זו כרשב"ג דבג' זימני הוי חזקה והשתא א"ש דאפי' את"ל דממקרע הוא דהדר בי' ובהא לחוד סגי דומי' דמאבד דברייתא בתרייתא ה"מ בע"ל ג"פ הא דמאבד או דמקרע דאתחזק אבל בכ"פ דאכתי לרשב"ג לא אתחזק לא סגי וברייתא קמייתא איירי בדע"ל ללן ויוצא ומקרע בב"א כל א' פעם א' דע"י צרוף שלשתן יחד אתחזק לשטות וגם לא תלינן להני תרתי דלן ויוצא ברה"ט וגדריפוס דנעשה כמי שנגח וכו' אף כאן לא באו ג' דברי' לידו בב"א אלא כולן משום שטות ול"מ מקרע דליכא למיתלי במידי אלא בשטות לחוד אלא אפי' לן ויוצא דאיכא למיתלינהו בד"א בהני אימור דקאמר הגמרא מ"מ מצרף מקרע עמהן לאתחזק בחזקת שוטה ולא תלינן להו בד"א ואכתי לא אמר דמשום מקרע לחוד יחשב שוטה דהא לע"ל אלא פעם א' ואין זה חזקה אלא דה"ל כמי שנוח שור וכו' ונכ"ת א"כ דבעי אתחזק ג"פ דווקא מאי פריך אר"ה אי דע"ל דרך שטות אפי' בחדא נמי דילמא מיירי דל"ע לכל א' מהני ג' אלא פ"א ולא איתחזק עד דעבי' לכולן בב"א דג"פ הוי חזקה וכרשב"ג. לק"מ דה"פ מאי דוחקי' דר"ה דמוקי לברייתא דמיירי בדל"ע כל א' מהן אלא פ"א ומש"ה בעי שלשתן בב"א להתחזק לוקמי' לברייתא דאו או קתני ומיירי בדעבד לכל אחד ואחד ג' פעמים דאפילו באחד מהן איתחזק ועוד מדפליג עלי' ר"י ואמר אפילו באחד מהן בעל כרחך בדאתחזק בהאי אחד מהן ג' פעמים איירי דאלו בפ"א פשיט' לי' להגמרא דלאו כלום הוא א"ו בדאתחזק מיירי ר"י מכלל לר"ה אפילו איתחזק בא' מהן לאו כלום הוא משום הכי פריך שפיר אי דע"ל ד"ש אפילו בחדא נמי. וכה"גמ בפ"ט דפסחים (דף צד) והא מדאמר ר"י עלה אין הפסח קרב שלמי' אלא שנמצא לאחר שחיטה אבל קוד' שחיט' לא אלמא שחיט' קבע מכלל דשמיא סב' חצו' קבע. וה"נ מדר"י נשמ' לר"ה וכדפי'. ובהכי נמי נ"ל דמנ"ל לר"פ לומר דלא שמיע לר"ה הא דתני' איזה שוטה זה המאבד מה שנ"ל דילמא שמיע לי' ואפ"ה לא הדר בי' אפי' ממקרע לחוד והא דאמ' עד שיהא כולן בב"א היינו (בריינהו) [צ"ל בדעביד להו] לכל חד בפ"א ומש"ה בעינן כולן בב"א להחזיקו ג"פ וההי' דמאבד וה"ה למקר' דדמי' לי' בדעבד הא לחוד ג"פ דאיתחזק בהא לחוד והא דלא אוקמי לקמייתא דאו או קא' ובדעבד לכל חד ג"פ משום דבלן ויוצא יחידי בא' מהן ג"פ לא סגי דהא א"ל הני אימור דשייך בהו ואפי' בשניהם בחד כל א' ג"פ לא סגי לרשב"ג דדווקא בג' דברי' חלוקי' אמ' נעשה כמי שנגח שור וכו' ולא סגי (בדעביד) [צ"ל בדברים] חלוקים בג"פ כל היכי דא"ל בכל א' מהן אימר דשייך בי' א"ו דא"א לומר כן דמדר"י נשמע לר"ה וכדפי':

איצטריך קרא למעוטי ספיקא. פירש"י ל"ל קרא מהיכי תיתי לחיובא וק"ל הא ודאי אי לא מיעטו קרא מספיקא קא ה"א דחייב דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא דודאי אי כל הטומטמי' הי' שוין או כולן זכרים או כולן נקיבות אלא לדידן מספקא לן אי זכרים הן או נקיבות כמו באנדרוגנוס דאיכא למ"ד הכי הוי פריך שפיר דהא קמא שמי' גליא. אבל כיון דטומטמים אינן שוין במינן יש מהן זכרים ומהן נקיבות מאי פריך ואע"ג דהרמב"ם ס"ל הא דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ומה"ת לקולא א"כ פריך שפיר:

אבל הא נחלקו עליו חכמי הדורות דודאי ספיקא דאורייתא לחומרא הוי מה"ת ואכתי מאי פריך והתוס' פי' דה"פ כיון דנשים פטורין. והאי שמא אשה היא ממילא הוי פטרינן לי' כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה גם על פי' זה ק"ל דילמא קרא לא אתא לפוטרו מקרבן ראי' אלא לפוטרו מעיקר ראי' פני בעזרה אתא דהא האי קרא דזכורך גבי מצות ראיית פנים כתי' ובאמת אי הוי ס"ל כדעת הרמב"ם דאם נראה בעזרה ברגל ולא הביא קרבן אף מצות ר"פ לא קיים א"כ טומטום כיון דא"א לו להביא קרבן מספק ממילא ראי' פנים נמי א"ב אלא דמשמע דהתוס' לא ס"ל הכי אלא ר"פ לאו בקרבן תלי' ואם תראה בלא קרבן מ"ע דר"פ מיהו קיים אלא דעבר על לאו דלא יראה ריקם. ואכתי תקשה דאי לא ממעטו קרא לטומטום ה"א מספק חייב בראי' פנים ואי משום שמא איש הוא ועבר בלאו דלא יראה ריקם אפ"ה שפיר עביד ממ"נ דאי הוי אשה ל"ל בה משים ראי' ריקם. ואי איש הוא א"כ חייב במ"ע של ר"פ ואע"ג דא"א לו להביא קרבן יבא עשה וידחה ל"ת דקי"ל כל מקו' שאתה מוצא עשה ול"ת וא"א יכול לקיים שניהם יבא עשה וידחה ל"ת. וה"נ א"א לקיים את שניהם מספק לק"מ דקי"ל בפי"א דזבחים במקדש אין עשה דוחה ל"ת וא"כ כיון דא"י להביא קרבן מספק א"צ קרא למעטו מר"פ דשמ' זכ' הוא וקא עבר בלאו דריקם ואין עשה דוחה אותה דהוי לאו שבמקדש והשתא פריך שפיר מיהו התוס' עצמן הקשו על פי' ליתי על תנאי ואי הוי אשה להוי נדבה דאפי' למ"ד נדרים ונדבות א"ק בי"ט ליקרב למחר דניחא אפי' למ"ד דתשלומין דראשון כדפי' לעיל. כיוונו למאי דפי' גבי קטן (דאפשר) [צ"ל דאי אפשר] לו להביא עולת ראי' אלא בתורת נדבה ולמ"ד נדרים ונדבות א"ק בי"ט א"ק עד למחר בחה"מ. ואמאי נימא כיון דל"ח בא' תו ל"ח כלל למ"ד כולן תשלומין דראשון א"ו שאני התם דכל חיוב שיש בשני ישנו בראשון אלא משו' שאין היום ראוי' עכשיו ודמי לחל יט"ר בשבת דל"ח בראשון אפ"ה יש לו תשלומין כיון דגברא חזי אלא שהיו' גורם. מיהו למאי דפי' לקמן דמהיו' גורם נמי אין לו תשלומין ודיחוי דמחמת שבת שאני דא"א אין לו תשלומין הי' ראוי לדחות שבת דה"ל זמנו קבוע א"כ גבי טומטו' דל"ל הכי א"כ כיון דלא חזי בא' תו לא חזי ואל תתמה כיון דהא דטומטו' לא חזי בי"ט ראשון הוא מטעמא דשמא הוא נקיבה אבל אם זכר הוא הא ודאי חזי בא' א"כ אפי' למ"ד כולן תשלומין דא' טומטום יכול להביא בחה"מ על תנאי דנדבה דאם הוא אשה ה"ל עולת נדבה ואם הוא איש הא חזי בא' להקריב עולת ראי' דקבוע זמנו שלו ודוחה י"ט וא"כ ה"ל חזי בא' ליתא דכל היכי דלא חזי אפי' מספיקא אין לו תשלומין למ"ד כולן תשלומין דא' דכהג"מ בפ"ה דב"ב גבי קונה ב' אילנות בתוך של חבירו דמביא ביכורי' ואינו קורא משום דמספקא לן אי קנה קרקע אי נא קנה מש"ה מספק מביא אבל א"א לקרו' מספק מה"ט דמפ' התם ופריך כיון דא"א לו לקרות ה"ל אינו ראוי לבילה ואע"ג דקריי' לא מעכבא הני מילי בראוי לקריי' אבל באינו ראוי מעכבא והא הא דא"ר לקריי' אינו אלא משום ספיקא דילמא לאו ביכורים נינהו והא אם ביכורים הן ראויין לקריי' אפ"ה חשיב לו א"ר לבילה משום דילמא ביכורים נינהו ואינו ראוי לקריי' מספק וה"נ הטומטום כיון דספק הוא דילמא איש הוא וחייב בעולת ראי' והואיל וא"א לו להביא ביוט"ר משום ספק אשה ה"ל ל"ח בא' ולמ"ד כולם תשלומין דא' תו ל"ח והשתא א"ש הא דפריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא מיהו על פי' זה תקשה מה שק"ל על כל הפירושים וכמ"ש בסמוך:

עוד תי' התוס' דמבטל מסמיכה ואע"ג דסמיכה לא מעכבה מ"מ אין לנו לתקן קרבן לכתחילה כדי לבטלו מסמיכה דהא אמ' בפ"ח דפסחים (דף נ') [צ"ל פ"ח ע"ב] גבי ה' שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת בא' מהם ולי לא דמי לההיא דיבלת דשם ד' יצאו בראשון י"ח פסח ואי יביא כ"א פסח שני על תנאי דנדבה מבטלין ד' מהם בודאי למצות סמיכה משא"כ הכא אין בטל בוודאי למצות סמיכה דאי הטומטום אשה הוי אינו בסמיכה ואין כאן ביטל מצות סמוכה אא"כ הוא זכר ואפ"ת דאפי' באם אירע לא' בלבד ספק פסול בפסח שלו נמי אין מביא פ"ש משום ספק ביטל מצות סמיכה אכתי ל"ד לדהכא דהתם אם אינו חייב בפסח שכבר יצא ידי חוב' פסח והאי נדבה הוא נמלא מבטל מצות סמיכה שלא במקום מצוה אבל הכא גבי טומטום אין כאן ביטל מצות סמיכה אי מביא על תנאי אלא במקו' שמקיים מצות ראי' דאי טומטום זה הוי אשה והקרבן נדבה אין כאן מצות סמיכה דהא אשה אינה במצות סמיכה כל עיקר מאי אמרת דילמא הוי איש וחייב בסמיכה א"כ חייב נמי בראי' ומאי חזית דמבטלת מצות ראי' מפני סמיכה אדרבה מבטל מצות סמיכה מפני הראי' ול"ד להאי דפ"ח דפסחי' כלל ואע"ג דבטלת מצות ראי' נעשה מאלי' ובטלת מצות סמיכה נעשה ע"י מעשה וגרמא דילי' אפ"ה ל"ל בה דכה"ג מצינו גבי מתן ד' דאר"י בפ"ק דזבחים דינתן במתן א' ול"א שלא יזרוק כלל ובטל מצות זריקת דם מעצמו ולא ינתן במתן א' דע"י גרמא דילי' הוא עובר על בל תגרע וכמ"ש בחי' דפ"ג דר"ה (ד' כ"ח) אלא ש"מ דהא לאו מילתא היא וכמ"ש שם ומ"מ אע"פ שנדחה ראיי' התוס' אפ"ה מסברא אפשר לומר כן דל"צ קרא למעט טומטו' דבלא"ה ה"א דלא יביא ע"ת דכיון דא"א לו לקיים מצות ראי' אא"כ מבטל עי"ז במצות סמיכה מאי אולמא דהאי מהאי דאם אינו מביא איכא ביטל מצו' ראי' אם הוא איש השתא נמי שמביא הא איכא ביטל מצות סמיכה דאפשר שיש לחלק בין הא להא דמתן א' וא"כ טורח זה למה כיון דמ"מ א"א בלי ביטול א' מן המצות מיהו אכתי ק"ל על פי' התוס' דבסמוך ממעט מי שחציו עבד וחב"ח מקרא דאל פני האדון והא מו שחציו עבד דמי לטומטום וגרע מיני' דאילו טומטום מספיקא אינו ראוי' לסמוך דדילמא אשה הוי אבל מי שחציו עבד צד עבדו דדמי לאשה אינו ראוי' לסמוך בוודאי כאשה דגמר לה לה מאשה ועבד עבודה בקדשים שלא במקום מצוה ואע"ג דצד חירות שבו דמי לאיש ומצוה על הסמיכה הא אמ' בסוף פ"ג דר"ה (ד' כ"ט) גבי תקיעת שופר דמי שח"ע אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידי' ומפיק צד חירות דידי' אלמא אחר כל צד דידי' אזלינן להחמיר ולחיוב אזלינן בתר צד חירות שבו ומ"מ צד עבדות שבו מעכב עליו שאף עצמו א"י להוציא וה"ל צ"ח שבו מחייבו בסמיכה וצ"ע מעכב עליו שא"י לסמוך וא"כ כיון דחייב בסמיכה וא"י לסמוך קרא למעוטי מראי' ל"ל ואי משום דאתי עשה דסמיכה דצד חירות ודחי ל"ת דעבודה בקדשים דצ"ע הא אין ל"ת שבמקדש דוחה עשה כמ"ש והא א"א ליישב שיטת התוס' אלא ע"ד זה וכדפי'. אלא שבהא י"ל אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מ"ע דסמיכה שאני דע"כ עשה זו שאני דהא בכל הסמוכות א"א להם בלא דחיות הל"ת דעבודה בקדשים דבכל כחו הוא סומך ואפ"ה א"ר דסומך מש"ה משח"ע נמי סומך דגזרת הכתוב הוא גבי סמיכה דדוחה ל"ת זו אע"ג דבקדשים היא והא ל"ל דמי שחציו עבד ע"כ א"י לסמוך על שים קרבן שמביא דלא אתי עשה דצ"ח ודוחה ל"ת דצד עבדות הואיל ואין העשה הדוחה והל"ת הנדחת בפני' בחד צד דעשה דסמיכה הוא של צ"ח והל"ת דעבודה בקדשים הוא של צ"ע. הא ליתא דהא כבר נתבאר לעיל דכל כה"ג נמי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת מ"מ הדבר קשה מצד עצמו לומר דקרבן שאינו יכול לסמוך עליו יהי' בטל לגמרי וגם יש ראי' להיפך שאין קרבן נדחה ובטל לגמרי מפני שא"א לקיימן בכל מצותיו חוקותיו ויתבאר במ"א:

ועוד ק"ל על פי' התוס' דא"צ קרא למעט לטומטום מן הראי' מפני ביטול מצות סמיכה דא"א לו לסמוך הא תנן בפי"א דמנחות (ד' צ"ג) הסומא אינו סומך וא"כ צריך קרא למעט טומטום שהוא סומא דליכא גבי מצות סמיכה כלל וה"א דליתי ע"ת קמ"ל דלא וכ"ת הא סומא בלא"ה פטור מן הראי' וכדתנן במתני' ליתא דאין פטור מראי' סומא בב' עיניו לרבנן דפליגי אדר"י וכדא' לעיל הכל חייבין בראי' לאתויי סומא בא מעיניו ודלא כר"י ואלו לענין סמיכה אפי' סומא בא' מעינו אינו סומך למאן דיליף התם סמיכה סמיכה מזקני העדה מה להלן סומא לא אף בכל הסמיכות סומא לא והא בזקני העדה סומא אפי' בא' מעינו פסול כדנ"ל בפ"ק דסנהדרין (דף י') ודפי"ג דיבמות מכולך יפה ומום אין בך הא סומא אפי' בא' מעיניו נמי בעל מום הוא ומ"מ לענין ראי' לרבנן חייב וא"כ מאי פריך קרא ל"ל הא איצטריך קרא למעט טומטום אפי' הוא סומא בא' מעיניו דליתא בסמיכה ושאר סומא כה"ג חייב בראי' קמ"ל דטומטום כזה פטור מן הראי' מיהו למאן דמפ' התם דה"ט דסומא אינו סומך דיליף סמיכה סמיכה מעולת ראייה לק"מ דא"כ לרבנן כמו דסומא באחד מעיניו חייב בראייה הכי נמי סומך דהא ילפי מהדדי אבל לאידך תקשה ועוד קשה לומ' בין לפי' התוספת בין אי נפרש דספיקא להקל מט"א מאי פריך ל"ל קרא ת"ל בלא ההוא פטור דנ"מ אי נקרע הטומטום ביום ב' ונמצא זכר ולמ"ד לקמן [דף ט] כולן תשלומין דא' ודלא חזי בראשון ל"ח בכולן דאי הייתי פוטר לטומטום מפני שהוא ספק אשה השתא לבתר דנקרע ונמצא זכר איגלי מילתא למפרע דזכר הוא והי' בר חיוב בא' ויש לו תשלומין וחייב לבתר שנקרע אבל השתא דמעטו קרא ה"ל כשאר פטורי ראי' וודאין כ"ז שלא נקרע וכיון דל"א בא' שעדיין לא נקרע ל"ח בב' כחיגר וחבריו דאם ל"ח בא' ל"ח בב' מיהו למ"ד התם כולן תשלומין זה לזה ואע"ג דל"ח בא' חזי בב' וחייב אין שום נ"מ בין השתא שפטור מגזה"כ קודם שנקרע או אי הוי פטרינן לי' מסברא כ"ז שהוא טומטום דבין כך וב"כ לאחר שנקרע חייב אע"ג דפטור מגזה"כ כ"ז שהוא ספק מ"מ השתא בר חיוב הוא אע"ג דלא חזי בא' חזי בב' וחייב אבל לאידך תקשה מיהו למאי דפי' דדיחוי דמחמת היו' ה"ל דחוי ולמ"ד כולן תשלומין דראשון אם אין היום ראוי הוי דחוי ואי לא חזי בראשון ל"ח בכולן הא לק"מ דכיון דכ"ז שלא נקרע לא חזי להקריב בי"טר ע"ת ה"ל דחוי דהא דחוי מספק נמי הוי דחוי כדמוכח האי דפ"ה דב"ב וכמ"ש לעיל ולפ"ז פריך שפי' איצטריך קר' למעוטי ספיקא דהא בלא"ה אפילו אי לא מעטי' קר' בוודאי אפ"ה כיון דבלא קר' לא הי' איפש' לו להקריב ביט"ר על תנאי ממילא אפילו אי מקר' בשני ונמצא זכר ממילא הייתי פוטרו אף לאחר שנקרע כיון דביט"ר ל"ח מחמת ספיקא ה"ל דחוי וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בכולן למ"ד כולן תשלומין דראשון דדחוי מחמת ספיקא הוי דחוי ולא חזי. מיהו למאי דפי' התוס' דדיחוי מחמת היו' לא הוה דחוי תקשה הא. ועו' אפילו למאי דפי' אכתי תקשה לאידך גיסא למ"ד כולן תשלומין זה לזה ואע"ג דל"ח בראשון חזו בכולן אכתי מאי פריך אצטריך קר' למעוטי ספיקא משום דמספיקא א"א לו לסמוך ולבטל מצות סמיכה האיכא נ"מ בעבר והביא קרבן ראיי' בעודו טומטו' ובתוך ימי החג נקר' ונמצא זכר דאי לא קרא ה"א שיצא ידי קרבן ראיי' במה שהביא בעודו טומטום דהשתא אגלי מילתא למפרע שזכר הי' ובר חיוב ראיי' היא ושפיר הביא ויצא י"ח במה שהביא בעודו טומטום מש"ה מעטו קר' להדיא למימרא דבעודו ספק הוא פטור מגזה"כ ולבתר שנקרע הוא דחל עליו חובת ראיי' מכאן ולהבא ולא למפרע ובעודו ספק פטר הכתוב לגמרי נמצא במה שהביא בעודו ספק לא יצא י"ח כיון דהאי שעתא לאו בר חיובא הוא אלא מכאן ולהבא לבתר שנקרע הוא דחל עליו החיוב כיון דכולן תשלומין זה לזה ובמה שהביא בעודו לאו בר חיובא אינו פוטרו וכדאמר בפ"ג דר"ה (דף כח) כפאו ואכל מצה יצא ואמ' כפאו מאן אלימא כפאו שד והא תניא עתים אלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכ"ד וכשהו' שוטה ה"ה כשוטה לכ"ד פי' וכיון שאכל מצה כשהי' שוטה ולאו בר חיוב הוא כי הדר חלים בהאי לילה לא יצא י"ח בזה שאכלו כשהוא שוטה וכמ"ש שה בחדושי אלמא כל היכא דעבד מצוה בעודו לאו בר חיובא כי הדר נעשה בר חיובא לא יצא י"ח בזה וה"נ הכי. ועוד ק"ל לכולהו פי' מאי פריך אצטריך קר' למעוטי ספיקא דילמא נ"מ להתיר לו ליכנס בעזרה ברגל דבלא"ה אם הייתי פוטר מספק או משום סמיכה כפי' התוס' הי' אסור לו ליכנס בעזרה כל הרגל דילמא זכר הוא וחייב בראי' ויעבור בלא יראו פני ריקם כשאינו מביא קרבן אבל השתא שפטור וודאי מגזה"כ הרשות בידו ואם רצה ליכנס ברגל בעזרה אע"פ שאינו מביא קרבן נכנס כשאר פטורי ראיי' ואין בכך כלום:

ונ"ל לפ' בע"א משו' דק"ל אשמעתין דממעט מקר' אחד דזכורך תרתי לטומטום ואנדרוגינוס. והא הן פטורין מכח תרי טעמא פטור אנדרוגנוס משום דברי' בפ"ע הוא. וטומטום אי למאי דס"ד דמשום שהו' ספק ממעט לי' בין למאי דמסיק אביי כשביציו מבחוץ. מ"מ לאו מה"ט דברי' בפ"ע נתמעט והשתא איך איפשר למעט ב' דברים התלויין בב' טעמי מחד קרא דהא וודאי ל"ש כאן למימר שקולין הן ויבא שניהן דוודאי אינן שקולין ול"ל למאי דמסיק אביי כשביציו מבחוץ עיקר קרא לטומטום כזה אתי למעוטי ועיקר פטור דאנדרוגנוס משום דהוי ספק זכור ולאסמכתא בעלמא סמכי' לקר' דזכורך. וכה"ג מצינו בפ"ח דיומא (דף עד) דמרבה לחלב כוי וחצי שיעור מכל חלב ולמ"ד כוי ספיקא הוא אסמכתא בעלמא הוא וה"נ בפ"ב דב"מ (דף כ) ממעט מוהתעלמת ג' מילי לאסמכתא ועיקר קרא לא אתי אלא לזקן ואינו לפי כבודו לחוד כדאמ' התם. ליתא דלמאי דס"ד דמקשה דממעט לאנדרוגנוס מה"ט דברי' ל"ל להקשות קרא למעוטי ספיק' ל"ל ה"ל להקשות בפשיטות האיך ממעט ב' דברי' של תרי טעמי מקרא א'. ועוד דא"כ מנ"ל לאביי להקל לפטור בשבציו מבחוץ דוודאי זכר הוא לימא דמיירי מסתם טומטום דספיקא הוי והא דממעט לי מקרא לאסמכתא בעלמא דהא השתא נמי בע"כ אנדרוגנוס לאסמכתא ועיקר קר' למעט טומטום כזה לאביי נימא איפכא דמיירי מסתם טומטום דאינו אלא ספיקא ועיקר קר' לאנדרוגנוס אתי וקמ"ל דברי' בפ"ע הוא בלא ספיקא וטומטום לאסמכתא נקטי' הלכך נ"ל לפ' דהא דפריך איצטריך קרא למעט ספיקא לאו אטומט' פריך אלא אאנדרוגנוס:

ועיקר קושיית המקשה מדמיעט להני תרתי מחד קרא וקס"ד דפטור דידהו בתרי טעמא תליין של טומטום משום דספיקא הוא ומשום דהספק אינו שווה בכולן דלפעמים זה נמצא זכר וזה נקבה מש"ה צריך קר' למעטו. אבל אנדרוגנוס ל"ל דמשום ספיקא קא ממעט לי' כיון דהספק שווה בכולן או הכל זכרי' או הכל נקבות קמי שמיא גליא ול"צ קרא למעוטי מספק א"ו לאו משום ספיקא מיעטו קרא והיינו דקא' בשלמא אנדרוגנוס פי' אי לא הוי ממעט תנא מזכורך אלא הוא לחוד ה"א דמת"ה ממעט לי' קרא משום דבריה בפ"ע ולא משום ספק דוודאי קמי שמיא גליא אלא טומטו' ספיקא הוא ולאו ברי' בפ"ע הוא כאנדרוגנוס ונהי דמ"מ צריך קרא למעט כיון דלאו ספק השוה בכולן הוי אפ"ה כיון דאנדרוגנוס בע"כ מטעם אחר ממעט משום דבריה הוא א"א למעט שניהם מחד קר' דזכורך כיון דתלוי בתרי טעמא. ומהשתא בע"כ מיעוט' דאנדרוגנוס נמי לאו מטעמא דבריה בפ"ע הוא אלא מטעמא דהוא נמי ספיקא הוי כטומטו' וחד טעמא לתרווייהו מש"ה אימעטו מחד קר'. והשתא פריך שפיר אצטריך קרא למעוטי ספיקא ואספיקא דאנדרוגנוס קמהדר ל"ל למעטו הא קמי שמיא גליא ומשני אביי טומטום דהכא דמעט קרא בשבציו מבחוץ איירי דזכר וודאי הוא. ובע"כ ה"ט דמעטו משום דמשונה הוא ול"ד לסתם זכרים. ומהשתא י"ל דהא דממעט אנדרוגנוס לאו ה"ט דבריה בפ"ע הוי כי וודאי זכר הוא אלא הואיל ומשונה הוא והשתא שניהם חד טעמא הוא דזכרים וודאין הן אלא דמשונין הן משאר זכרים. מש"ה אימעטו שניהן מחד קר' דזכורך דטעם א' לשניהן הואיל ומשונין מסתם כל זכורך:

[אבני מלואים] איצטריך קרא למעוטי ספיקא. דע שדעת הרמב"ם (בפ"ט מהל' מאכלות אסורות) דהא דקיי"ל ספיקא דאוריי' לחומרא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה ספיקא לקולא שכתב כל הספקו' בין בטומאו' בין במאכלו' אסורו' בין בעריות ושבתות אין להם איסור אלא מדברי סופרי' גם הראב"ד הסכי' עמו בסוף (ה"כ) ולפ"ד הא דפריך הכא בשמעתין א"ק למעוטי ספיקא אתי' כפשוטה דכיון דטומטום ספיקא הוא פשיטא דפטור דהא מה"ת ספיקא לקולא וזכורך למעוטי טומטום ל"ל. אבל הרשב"א והר"ן ספ"ק דקדושין ה"ר דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת מפ"ק דחולין (דף יא) דנ"ל דאזלינן בתר רובא משבירות עצם בפסח דרחמנא א' ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דא' זיל בתר רובא ואם אית' מאי ראיי' מהא לרובא דעלמא הא הני אפי' לא אזלינן בתר רובא שרי דספק נינהו ושרי מה"ת א"ו סד"א לחומרא מה"ת ול"נ דאין זה ראי' דהא אמר בפ"ק דחולין (דף ט) ובפ"ג דביצה (דף כ"ה) אמר רב הונא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה והאי בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת פירש"י והרי"ף בפ"ק דחולין דבחזקת איסור אבר מן החי עומדת ופי' זה נ"ל עיקר אעפ"י שתו' שם בפ"ג דביצה כתבו דל"נ דא"כ ל"ל עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינן שמתה א"ב ל"ש בה איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה ל"ש אלא מחיים ע"כ פי' התו' דחזקת איסו' דמחיים משום איסור שאינו זבוחה דרחמנא א' תזבח ואכלת זבוח ואכיל ובזה ניחא אפי' למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת. לק"מ דאע"ג דחזינן דמתה ובע"כ יצאת כבר מחזקת אמ"ה אפ"ה מחזקינן איסור זה מאיסור חבירו דכיון דעד האידנא בחזקת איסו' אמ"ה קיימ' וקודם דיצאת מחזקת אמ"ה נולד לה ספק בשחיטה שמא לא נשחטה כהוגן ונבילה היא מחזקינן מאיס' אמ"ה שהיתה עומדת מחמתו עד עכשיו בחזקת אימור דאפילו נולד לה ספק איסור אחר כגון של נבילה בעוד שלא יצאת מחזקת אמ"ה משום חזקת איסור וכבר הוכחתי כן בחידושי במס' ביצה וכיון שכן סיפא דקאמר נשחטה דבחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה פי' ואם נולד לה ספק טריפה שריא האי חזקת היתר וליתא אלא לבתר דקים לון מקרא דאזלינן בתר רובא ומיד שנשחטה כהוגן ויצאת מידי אמ"ה עומדת בחזקת היתר מעתה ולא חיישינן דילמא טריפה היא דהא אזלינן בתר רובא ורוב בהמות אינן טריפות אם נולד לה לאחר שחיטה איזה ספק כגון בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובי' ל"ח שמא במקום נקב נקב כדאמר התם אבל כל כמה דלא נ"ל מקרא דאזלינן בתר רובא ומ"מ בתר חזקה וודאי אזלינן כמו שכתבתי בסמוך וא"ב לא מיבעיא דלאו בחזקת היתר קיימא בנשחטה לענין נולד לה ספק איסו' טריפו' אלא אדרבה אפי בחזקת איסור קיימ' דהא בחיי' בחזקת איסו' אמ"ה עומדת ועד שיודע לך שלא נטרפ' לא יצאת בחזקת איסו' דמעיקרא דהא מחזקינן איסור ר מאסור זה לאסור אחר. והשתא ניחא הא דמוכיח מהא דשבירת עצם דאזלינן בתר רובא דאם לא כן אע"ג דס"דא שרי' מה"ת אפ"ה ניחש שמא ניקב קר ם של מוח דאי לא אזלינן בתר רובא ה"ל למיחש מספק לזה דהעמיד בהמה בחזקת איסור אמ"ה ובמקום חזקה חיישינן לספיקא מה"ת כדאמר התם מוינא הכהן. א"ו אזלינן בתר רובא ובנשחטה ליתא חזקת איסו' כלל וכ"ת אי לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר חזקה לא אזלינן דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף הא כבר פי' התוספות לפי שיטתם דהא דאמר רובא רובא עדיף וחזקה היינו לבתר דנ"ל מקרא דאזלינן בתר רובא משריפת פרה אדומה דל"ח דילמא טריפה היא אע"ג דאיכא חזקה כנגדה דהעמיד טמא על חזקה וה"נ א"ל בהא דנ"ל משבירת עצם בפסח וע"ד שפי' [ע"כ מאבני מלואים]:

קטן שלא הגיע לחינוך דרבנן. ול"ל דהכא מרבה קר' קטן לחיוב מידי דהוי אטף דחייב בהקהל דא"כ לא הגיע לחינוך נמי דהא קר' סתמא כתיב:

לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין. היינו למשנה ראשונה דאילו למ"א לאו אדון הוא והקשו התו' בפ"ד דגיטין (דף מג) מבעיא ליה משח"ע יש לו קנס או לא כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו א"ד והאי לאו אדון הוא ולפי מ"א מ"ל ואילו הכא פשיטא לן דא"ל אלא אדון א' ותי' דע"כ לא מחייב הכא אלא משום שעומד לכוף את רבו וכמאן דשיחררו דמי אבל התם כיון דאית איגלאי מילתא דלא הוי עומד לשחררו. וק"ל כיון דהא מילתא דמשח"ע תלוי ועומד אפילו למ"א אם יבא לידי שיחרור הוי משוחרר למ"א ואם ימות קוד' עדיין הוי חציו עבד א"כ משח"ע לעולם בספיקא עומד קודם שיחרור דשמא ימות ולא יבא לידי שיחרור. א"כ תקשה איך הו' חייב בראייה למ"א ומשמע אפילו להקל שמקריבו בי"ט אפילו למ"ד נו"נ אין קריבין בי"ט וגם אוכל פסח משל עצמו כדאמ' בפ"ת דפסחי' כמ"ש לעיל ואמאי ניחוש שמא ימות קודם שיחרור ואינו דוח' י"ט והפסח נאכל שלא למנוייו והא אע"ג דלשמא מת ל"ח לשמא ימות חיישינן כדאמ' בפ"ג דגיטין (דף כח) ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסור' לאכול בתרומה מיד חיישינן שמא ימות ואע"ג דמסיק התם שמא ימות תנאי הוא ואיכא למ"ד שמא ימות נמי ל"ח מ"מ תקשה האי דפ"ח דפסחי' דמוקי למתני' דמשל עצמו יאכל כמ"א וברייתא דלא יאכל משל עצמו כמ"ר והא דלא כהלכתא דקי"ל כמ"א ה"ל לאוקמי ברייתא נמי כמ"א אלא דס"ל כר"י ור"ש דחיישי התם לשמא ימות ומתני' בר"מ דל"ח התם לשמא ימות והשתא אתי' בריית' כהלכתא דקי"ל כר"י לגבי ר"מ ועוד הא דר"מ יחידאי הוא לגבי ר"י ור"ש ואי משום מתני' דאוכל מש"ע הא לפ"ז ממ"נ דלא כהלכתא היא דהא ל"ח לשמא ימות מדאוכל מש"ע. אלא ע"כ ש"מ דלמ"א אפילו ימות ולא יבא לידי שחרור אפ"ה מהשתא לאו אדון מקרי וא"כ תקשה ההיא דפ"ד דגיטין דקרוי אדון לענין קנס. וי"ל דלמאי דפי' לעיל ניחא דאפ"ת דאדון קרינן בי' לענין קנס אפ"ה אזלין לקולא לענין ראייה ולענין פסח דאוכל משלו. וה"ט כיון דבר חיובא בראיה הוא מצד חירות שבו וכן ב"ח הוא בפסח מב' צדדי' אלא צ"ע שבו מעכב עליו לאכול מש"ע וכן מלחייבו בראייה וכיון דאין רשות רבו עליו למ"א אין צ"ע מעכב על צ"ח מלחייבו בראייה כ"ש מלאכול מש"ע אבל מ"מ כל כמה דלא שיחרר צ"ע במקומו עומדת בפ"ע אלא שאין בו כח לעכב עצ"ח שבו מש"ה מבעיא לן התם אי קרינן בי' אדון לענין קנס או לא:

דגמר לה לה מאשה. ק"ל הא האי קר' משפחה איירי ומנ"ל ללמוד מכאן דעבד שהוא זכר אינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת בה דילמא עבד חייב בכל המצות כשאר כל הזכרי' וכ"ת א"כ גז"ש דלה לה ל"ל דמהיכא תיתי לחייב שפחה במצות יותר מבת חורין א"ו אם אינו ענין לשפחה תנהו ענין לעבד שאינו חייב במצות שאין הנשים חייבות בהן הא ליתא דוודאי אי לא אתי' גז"ש זו דלה לה אלא להכי בע"כ ה"א הכי אבל גז"ש זו לד"א נמי צריכין דב' עבדי' אין משתחררין בגט א' ולשמו ובתלוש ולכ"ד הפוסל בגט אשה פוסל בשחרור של עבד מהאי גז"ש דלה לה מאשה כדאמ' בפ"ד דגיטין (דף מב) גבי כל נכסי נתוני' לפלוני ופלוני עבדי וכדפירש"י התם ואכתי מנ"ל לפטור את העבד ממצות שהנשים פטורי' וי"ל דוודאי אי לא רבוי רחמנ' לחייב לעבד ולשפחה במצות מסתמ' הוי פטורין דמהיכי תיתי לחיובינהו הא לא בכלל ישראל נינהו אלא מהא גז"ש דלה לה נ"ל לחייבן במצות שהאשה חייבת דהא אין גז"ש למחצה ואע"ג דלה משפחה אייר' נ"ל עבד בק"ו משפחה דהא בישראל החמיר באיש מבאשה לענין מצות אבל להחמיר בעבד יותר משפחה א"א דאמ' דיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דעבד בק"ו משפחה אתי א"א להחמיר על העבד יותר מבשפחה:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף