אבן יקרה/א/יורה דעה/ב
|
< הקודם · הבא > |
הנוטה כדוק שמים ויחתום לאלתר לחיים את כבוד ידידי הרב הגדול הצדיק המפורסם בנן של קדושים חוטר מגזע אראלים ותרשישים. ערום ביראה כקש"ת מוה' יעקב האגיר נ"י האבד"ק זאבלאטוב.
מכתב שאלתו הגיעני עוד בש"ק לפנות ערב. ויאמין לי כת"ה כי עד היום לא נתנני הזמן אף לקרוא את מכתבו וע"כ יסלח לי על התמהמהתי בתשובתי ימים מספר ולא יצאתי ידי חובתי נגד אדם גדול כמותו. וגם עתה הנני להשיב בקצרה מרוב טירדא וזה ת"ש:
זה רבות בשנים נתקבל בעירו שו"ב אחד מומחה וירא שמים שמו ר' שמחה והיתה כל מלאכת השו"ב בידו לבדו ואח"כ ברבות השנים יעץ כת"ה את השו"ב הנ"ל ללמד את בנו ר' מרדכי המלאכה ההיא למען יהי' לו לעזר ובנו ג"כ מופלג וירא שמים, וכן עשה והצליח בלימודו עד אשר סמכו שו"ב מובהקים ידיהם עליו ונתנו לו העדאה כי הוא ראוי והגון למלאכת הקדש הזאת והחזיק במלאכתו בעיר הזאת בהסכמת כל העדה זמן שתי שנים באין פוצה נגדו ואפ"כ עשה מעכת"ה תקנה גלוי' ומפורסמת בח"ח לעיני כל העם ואסר לבני עירו שחיטה אחרת זולת משני השוחטים הנ"ל. ועתה קמו איזה אנשים מיעוט העיר והביאו להם שו"ב מכפר אחר שמו ר' יחיאל ורוצים לדחות את ר' מרדכי ואם כי מעכת"ה הזהירו לבל ירים את ידו לשחוט לא הטה אזן קשבת ועתה נפש מעכת"ה בשאלתו לחוות דעי בענין זה:
טרם אענה וטרם אחל להציע דעתי לפני כת"ה אבקשהו ואיעצהו לאשר אנכי מכיר את השו"ב ר' יחיאל הנ"ל מימי קדם והי' אז הולך בתום ומוחזק בכשרות ובלי ספק הסיתוהו אנשים בני בליעל להטותו הדרך העקש הלזה, לכן הנני מסגיר פה מכתב אליו להזהירו לטובתו כי יעזוב את העיר תכף וישוב סכינו אל נדנו, ואז אם ישמע אל דברי אין אחריות העולם כלו עלינו לקפח פרנסת איש וביתו לעולם. אולם אם יאטם אזנו גם לזה הנה משפטו חרוץ כמ"ש מעכת"ה בשאלתו שאלת חכם חצי תשובה וגם אנכי אנופף את ידי עליו כמבואר בתשובתי להלן ועתה אבא לעמק הלכה בישע אלקי"ם:
והנה בראשונה נדבר מעני השגת גבול הדבר פשוט שאף אם כל הקהל היו רוצים לדחות היום את בן השו"ב ר' שמחה אין הרשות בידם כיון שנתרצו מתחלה הוה כנתמנה אצלם כמבואר ברמ"א ח"מ סוף סימן קס"ג דכל מעשה הקהל אין צריך קנין וכיון שהתחיל במלאכה אין בכח כל הקהל כ"ש רובו וק"ו בן בנו של ק"ו מיעוטו לדחותו בשום פנים וזה פשוט:
בר מן דין אף אם לא הי' בזה האופן ובנו של ר' שמחה לא התחיל לשחוט עוד אין ביד הקהל למחות לכתחלה ביד ר' שמחה לספח את בנו למלאכתו כיון שהוא ראוי לכך כמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ש' על אדות ש"ץ אחד שלקח את בנו לסיוע והעלה שם שאין הקהל יכולים למחות בידו אם לקחת איש א' לסיוע ובמי שירצה לקחת כי כל מי שמתמנה עם הצבור לשמש בפניהם בדבר מן הדברים אין הכונה שישמש בעצמו לעולם אלא ברוב פעמים אבל לפרקים יכול להסתייע מזולתו והביא ראי' מהתוספתא והעלה שאין לקהל למנות אחר לסייע להש"ץ לבד מי שימנה הש"ץ בעצמו עיי"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שבחרו כל הקהל לפני הרבה שנים בר' שמחה לבדו הרשות בידו למנות עוד אחד לסיועו ואין ביד הקהל לבחור לו שום אדם רק את מי שיבחר בעצמו יקריב אליו וכיון שרצונו בבנו הנ"ל אפילו כל הקהל ביחד אין בידם למחות בו אפילו לכתחלה כ"ש שכבר התחיל במלאכתם בהסכמת כלם ורק המיעוט רוצים לדחותו עתה ולמנות אחר תחתיו, בודאי לית דין צריך בושש שאין בדבריהם כלום והשו"ב הבא בפקודתם הוא משיג גבול השוחטים הנ"ל שלא כדין וז"ב:
ועתה נדבר מהתקנה שעשו הקהל ובראשם מעכת"ה לאסור איסר לבל יאכלו משחיטת אחר זולת השוחטים הנ"ל בודאי התקנה היא חזקה ותקיפה וכתורה עשו ואין ביד שום איש מאנשי העיר לפרוץ גדרה. ואפילו אם אנשי העיר לבדם היו מיסדים התקנה בלי צירוף מעכת"ה דעת צבא רב מהפוסקים והם הרמב"ם הרמב"ן הריב"ש ומהר"ם אלשקר והנמשכים אחריהם דהא דמחלקינן בש"ס ב"ב (דף ט' ע"א) בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב הוא רק בבני אומנות אבל בני העיר אפילו איכא אד"ח תקנתם קיימת. וקושית הש"ך ח"מ סי' רל"א ס"ק ד' על שיטה זו מסוגיית הגמרא המעיין בריב"ש שם סי' שצ"ט יראה שהרגיש בעצמו בקושיא זו ותירצה דבאמת המקשה לא אסיק אדעתי' שיהי' חילוק בין בני אומנות לבני העיר וע"ז השיב רב פפא הני מילי ר"ל הא דבני אומנות שוין לבני העיר היינו דוקא בליכא אדם חשוב עייש"ה:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאדרבא מן הש"ס מוכרח כשיטה זו דבני העיר אף אי איכא אדם חשוב תקנתם קיימת דהא באמת צריך להבין הטעם אהא דבעינן גם בבני אומנות הסכמת אד"ח כי האי עובדא דטבחי דעבדי ענינא דלא ליעבד חד ביומא דחברי' ואי לא לקרעוה למשכי' למה צריך לזה הסכמת אד"ח הרי בהדיא בש"ס ב"ק (דף צ"ב) דהאומר לחברו שבר כדי וקרע כסותי על מנת לפטור פטור וכיון דהנהו טבחי בתחלת ענינם יהבי רשותא לקרוע למשכי' דההוא דעביד ביומא דחברי' הרי הוי"ל כקרע כסותי ע"מ לפטור וא"כ ל"ל לזה אד"ח. הן אמת שהרמב"ן ז"ל כתב דהוא ומטעם כיון שע"י זה יצמח הפסד להקונים לכן אין התקנה קיימת זולת בהסכמת אד"ח הממונה מהקהל שהוא עומד גם מצד הלוקחים. אולם גם דבריו אינם מובנים בהשקפה ראשונה וכי אין ביד כל אדם להמנע בכל עת שירצה שלא למכור סחורתו או שלא לעשות מלאכתו וכי משום שעי"ז יעלה השער והיוקר יאמיר נוכל לכפותו ע"ז. וא"כ מה בכך שע"י זאת התקנה יפסדו הלוקחים כיון שכל בני האומנות נתרצו ע"ז ברצונם הטוב. ועוד אי משום האי טעמא בעינן הסכמת אדם חשוב א"כ למה בליכא אד"ח במדינה חקנתם קיימת הא נצמח מזה הפסד להקונים ואיך תתקיים התקנה. אמנם הדבר נכון באמת דהא הפוסקים כתבו דהאי אדם חשוב הוא הממונה על הצבור להורות ולדון להם. והרי כבר הוא הלכה פסוקה דהפקר ב"ד הפקר (ועייןח"מ סי' ב' דלענין הפקר ב"ד די יחיד מומחה) א"כ כל תקנה היא על כרחה רק באופן שיסכים הב"ד לזה שהרי אם לא יתרצה הרשות בידו לעקור התקנה אם לא יראה הדבר נכון בעיניו אף אם תהי' התקנה ההיא מיוסדת עפ"י הדין ובכל תוקף הקנינים הרי רשות ביד הגדול הממונה בתורת ב"ד להרסה מדין הפקר ב"ד, והרי זה כעין מה דאמרינן בש"ס בכמה דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין. לכך בעינן הסכמת אדם החשוב. ואם לא יסכים מחמת הפסד הלוקחים שפיר הרשות בידו להרוס התקנה, אולם כ"ז הוא כשיש אדם חשוב משא"כ בדליכא אד"ח שוב שפיר התקנה קיימת דהא הוי"ל כשבר כדי וכקרע כסותי ע"מ לפטור כנ"ל. ואי משום הפסד הקונים אין בכך כלום כמש"ל שהרי הרשות ביד כל אדם להמנע בכל עת שירצה שלא למכור ושלא לעבוד עבודתו אף אי יהי' הפסד לאחריני. ואם כן הדבר הא תינח בבני אומנות משא"כ בני העיר שהרי כתבו התוס' נדרים (דף כ"ז ע"ב) בשם ר"ת דכל בני העיר יחד יש להם דין ב"ד והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו א"כ שוב ממילא א"צ הסכמת אדם חשוב קצרתי ודוק היטב:
ולשיטת הרא"ש ודעמי' החולקים על זה וסבירא להו דגם בני העיר אינם יכולים לעשות תקנה רק בליכא אד"ח על כרחנו אנו מוכרחים לומר או דיחלקו על דברי ר"ת הנ"ל דס"ל דבני העיר חשיבי ב"ד או דס"ל דנהי דבני העיר בעצמם חשובים ב"ד כנ"ל מ"מ האד"ח הממונה עדיף ואלים כחו להפקיע תקנותיהם בכח הפקר ב"ד וא"כ גם הם עבדי תקנותיהם רק לדעתו. והבן:
מעתה הדרינן לדידן דלפי שיטת הרמב"ם ודעמי' אף אם לא הי' כת"ה בעצת התקנה מ"מ היא שרירא וקיימא ולפי שיטת הרא"ש וסייעתו לולא הי' כת"ה מסכים אין התקנה קיימת. אולם לכל הדעות נ"ל ברור שאם הי' כת"ה לבדו בלי צירוף הקהל מיסד התקנה אין ביד שום כל אדם אפילו כל הקהל ביחד להרסה אף אם הי' מגיע להם איזה הפסד עי"ז. שהרי לשיטת הרמב"ן כל הטעם דבעינן בבני אומנות הסכמת אדם חשוב הוא משום הפסד הלוקחים שהם שאר בני העיר הרי דיש כח ביד האד"ח לעשות התקנה אפילו להפסיד את בני העיר שהרי אלמלא הסכמתו לא היתה התקנה קיימת. ולשיטת הרא"ש הא כבר העלינו דכח האדם חשוב הוא אף להפקיע תקנת בני העיר כנ"ל כ"ש שיש בידו לתקן במקום שהם לא תיקנו מאומה. וא"כ אם הי' כת"ה לבדו מיסד התקנה אף בלי עצת העדה היתה קיימת לכ"ע. ואם העדה לבדה היתה מיסדת בלי צירוף מעכת"ה ג"כ לדעת הרבה פוסקים היתה קיימת ק"ו בשניהם לטובה שכת"ה בצירוף בני העיר יסדו התקנה הטובה הזאת בודאי קמה גם נצבה כחומת ברזל ואין ביד שום אדם ושום ב"ד לנגוע בקצה:
ואף אם נאמר דאותו המיעוט לא קבלו עליהם התקנה מ"מ בודאי דבריהם בטלים. חדא דהא כבר הוכחנו דהכח ביד אדם החשוב לעשות תקנה אף על הרבים כ"ש על המועטין וגם לבדו כ"ש בצירוף רוב בני העיר. אך בל"ז רוב בני העיר לבד הכח בידם לכוף את המיעוט לעשות כתקנתם כמו שכתבו הרא"ש בתשובת כלל ואו ובתשובות מיימוני לספר קנין ושאר פוסקים דבכל עניני הקהל הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים על כרחם כל מה שיסכימו הרבים דאל"כ לעולם לא יסכימו הקהל לדעה אחת ולכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה אחרי רבים להטות עיי"ש. וגדולה מזו כתב בתשובת הר"א מזרחי סימן נ"ג דמועטין החולקים עם הרבים בעניני הקהל נקראו חוטאים משום דכל הקהל בכללו נקרא ב"ד לאותן הענינים דומיא דדיינים שנתועדו בב"ד שאינם רשאים להפרד משם מפני שום חילוק דעות שנפלו ביניהם כגון הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוטרין והללו מחייבין רק הם נמנים והולכים אחר הרוב עיי"ש. וא"כ בנ"ד המועטין האלו אשר יחפשו עלילות לצאת מגדר התקנה מלבד שאין בדבריהם ממש והם בטלין ומבוטלין עוד עתידין ליתן את הדין:
מעתה השו"ב הזה שעבר על התקנה הזאת בשאט נפש אחרי אשר כת"ה הזהירו לבל יעשה ככה בודאי שחיטתו אסורה אף לדעת הפר"ח סי' א' ס"ק ל"ח המיקל משום דלא חשיב חשוד לאותו דבר משום דלא אסרו הבשר אבל בנ"ד לפי המבואר בשאלה שאסרו הבשר בפירוש בודאי הוה חשוד לאותו דבר במה ששחט ואכל בעצמו משחיטתו כ"ז נראה לענ"ד ברור להלכה. אך אבקשהו עוד הפעם לבל ימהר לצאת לקראת נשק לעשותו כלה רק יזהירנו עוד הפעם ויתן לו מכתבי הרצוף פה אולי ישוב ואז ידנו אל תהי בו:
והנני ידידו הדורש"ת באהבה
בנימין אריה הכהן ווייס
האבד"ק טשערנאוויץ והגליל.