משתמש:יצחק יעקב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שו"ת אבן יקרה [ח"א סימן א']

סימן א'

יצו ד' את הברכה על ראש האברך החריף ושנון מו"ה אלכסנדר יעקב נ"י מק"ק יאנוב.‏

אם ‏אמנם מונחים לפני כמה שאולות נחוצות להלכה למעשה בכ״ז אמרתי להשיבך על שאלתך תכף אף כי אינה דרושה כעת להורות הלכה יען כי כתבת לי כי היית יוצק מים ע״י אבי הרב הה״ג ‏זצ"ל.‏ וזה ת״ש באיש אחד שבא לביהכנ״ס להתפלל ולקח טו״ת של אחד שהיו מונחים על השלחן בלא נטילת רשות מהבעלים והניחם והתפלל בהם וקודם ק״ש בא האיש בעל הטו״ת ואמר שאין רצונו שיתפלל בטו״ת שלו זולת אם יתן.‏ איזה אגורות כסף מתנה להמתפללים שם וכשתבעו אחר התפלה לא רצה ליתן המתנה ההיא ועתה נסתפקו אם יצא השואל ההוא ידי חובתו ושאל חו״ד בזה:

תשובה

גרסינן בש"ס ב"ב דף קל"ז ע"א דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר הראשון ובתר הכי אמרינן דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני נטלו הראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג מתקיף לה ר"נ בר"י ע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג התם אלא דמ"ס קנין פירות כקנין הגוף דמי ומ"ס קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא הכא אי מיפק לא נפיק בי' למאי יהבי' נהלי' עיין ש"ס היטב. ומכאן הקשה הגאון בקצוה"ח סי' רמ"א על שיטת הרא"ש והריטב"א דבאתרוג במתנה ע"מ להחזיר צריך שיחזור המקבל מתנה ויקנהו לבעלים הראשונים בקנין גמור דאל"כ אלא שנתן לו האתרוג לזמן לא הוה רק קנין פירות וע"ז הקשה הרי אמרינן כאן דבאתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני לכ"ע נפיק דאי מיפק לא נפיק למאי יהבי' נהלי' והא באחריך לפלוני אין המקבל יכול להקנות להאחריך דאין קנין לאחר מיתה ואעפ"כ נפיק בי' וא"כ מה לי אם נתן לו באופן שיהי' אחריו לפלוני או שיחזירו לו. ועפ"ז העלה דא"צ שיחזור ויקנה להנותן דאף אם הקנה לו הנותן האתרוג קנין הגוף רק לזמן ואחר הזמן ישיב מעצמו לרשות הנותן ג"כ מהני ויצא בו וכל הנ"מ בין התנה ללא התנה הוא רק שבהתנה לא יצא אם לא התירו דהו"ל גזל למפרע ובלא התנה יצא אף אם לא החזירו דאין כאן גזל רק מכאן ולהבא עייש"ה:

הן אמת דקושית הקצוה"ח יש לישב דבאמת קנין לזמן ל"ה רק קנין פירות ומ"מ שפיר אמרינן באתרוג נתון לך ואחריך לפלוני דנפיק בי' אע"ג שאינו יכול להקנותו להאחריך אחר מיתה דהא איבעיא לן בש"ס יומא דף נ' ע"ב לדברי האומר פר יוה"כ קרבן יחיד עושה תמורה או אין עושה תמורה כו' דהכא משמע דאי מספקא לי' אי אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי או מקופיא מתכפרי עש"ה והקשו בתוס' ד"ה אחיו הכהנים כו' דהכא משמע דאי מקופיא מתכפרי לא הו"ל קרבן של שותפין וע"כ עושה תמורה והא אמרינן בזבחים הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה משום דאין שותפין עושין תמורה אע"ג דמסיק התם דיורש מקופיא מתכפר ותירצו דהתם דליכא אלא יורשין לבדם דמתכפרי מקופיא שפיר חשיב קרבן השותפין אבל הכא דאיכא כ"ג דמתכפר בקביעותא לא חשוב כפרה דידהו כלום כיון דלא מתכפרי אלא מקופיא כיון דאיכא כ"ג דמתכפר בקביעותא עיי"ש. וכ"ה בתוס' זבחים דך ו'. נמצינו למדין דהיכא דליכא אדם שיתכפר בו בקביעותא אז אלו המתכפרים בו מקופיא שפיר הוא חשוב שלהם ולכך הוה של שותפין ואין ממירין בו, אבל במקום שאחד מתכפר מקיבעא אז המתכפרים בו מקופיא לא חשיב שלהם ולכך עושה תמורה שהוא חשוב של זה לבדו המתכפר בו בקביעותא:

ולפ"ז ל"ק קושית הקצוה"ח הנ"ל דלעולם קנין לזמן לא חשוב רק קנין פירות ואעפ"כ באתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני שפיר נפיק הראשון שהרי בנתן לו אתרוג זה ואחריך לפלוני הרי אין לשום אדם באתרוג זה קנין הגוף שהרי הנותן כבר יצא מרשותו שהרי נתנו לזה וגם האחריך אכתי לא זכה בו שהרי לא הקנהו לו אלא אחרי מיתת הראשון וכיון שאין לשום אדם בו קנין הגוף שפיר נפיק בו המקבל הראשון אף שאין לו בו רק קנין פירות דומיא דהמתכפרים מקופיא דחשיב שלהם אם אין שם מי שיתכפר מקיבעא, אמנם הא תינח אחריך לפלוני משא"כ באמר ע"מ שתחזירהו לי היינו להנותן הרי אם נימא שלא הקנה לו רק לזמן ול"ה רק קנין פרות הרי נשאר קנין הגוף להנותן ובזה שפיר דלא נפיק המקבל דהרי אין קנינו באתרוג זה אלא מקופיא ויש כאן הנותן שיש לו בו קנין הגוף בקביעותא ודוק היטב:

אולם במה שהעלה הקצוה"ח לענין דינא דבלא תנאי מפורש ע"מ שיחזירהו לו אם הקנה לו קנין הגוף לזמן קצוב אף שלא החזירו לזמנו יצא, בזה דבריו ברור מללו כאשר כתב בטעמו שבאופן זה לא הוה רק גזל מכאן ולהבא, וכמו שהאריך שם בדברים ברורים לישב קושית העצמות יוסף בתוס' קידושין דף ו':

ולענ"ד נראה ראי' לדבריו מהא שכתב הרא"ש בעצמו ונפסק להלכה בש"ע או"ח סי' י"ד סעיף ד' דיכול אדם ליקח טלית מצויצת של חברו בלא דעתו ולברך עלי' מטעם דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו והו"ל כאלו נתנם לו ע"מ שיחזירה לו דיצא עיי"ש. והנה לכאורה קשה לי בעיקר ההלכה דאמרינן בש"ס הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא כו' לפי מה שכתבו התוס' בכתובות דף ע"ב ע"א ומנחות דף ס"ה ע"ב דהקשו אמאי לא מצרכינן לזבה לברך על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר וספירת יובל ותירצו דל"ד דבשלמא התם לעולם יוכלו לברך כסדר משא"כ בזבה שהרי אם תראה תסתור אין לברך על ספירתה עיי"ש. הרי לפנינו דבמקום שאין גמר המצוה בטוח אין לברך עלי'. והא אמרינן בש"ס נדרים דף יד ע"ב קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום פן יישן למחר, ובאומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שישן היום ולא חיישינן פן יישן למחר ואמרינן בטעמא דבאיסורא מזדהיר אינש בתנאה לא מזדהיר אינש עיי"ש. וא"כ קשה היכא אמרינן דבהילך אחרוג זה ע"מ שתחזירהו לי יצא ויכול לברך עליו כמבואר בתוס' ובפוסקים, האיך מתירין לו לברך עליו הרי אם לא יחזירו לא יצא, והא בתנאה לא מזדהיר אינש וא"כ הא איכא למיחש שמא לא יחזירו וכל שיש להסתפק שמא לא יגמור המצוה הא אסור לברך כסברת התוס' הנ"ל ודו"ק:

אולם באמת אין כאן קושיא דבשלמא בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר הרי שינת מחר מצד עצמו הוא היתר גמור ואין בו רק משום תנאי, שפיר אמרינן דבתנאה לא מזדהר אינש וע"כ אסור לו לישן היום שמא יישן למחר. משא"כ בהילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי, הרי אם לא יחזירהו לו הא בזה עצמו שלא יחזור לו יעבור על איסור גזל (ולא לבד טם לא יחזירהו לעולם אלא אם רק לא יחזירהו לו מיד כדי שיוכל המשאיל לצאת בו כמבואר בפוסקים הו"ל בזמן ההוא שואל שלא מדעת דהוה גזלן) וא"כ שוב באיסורא מזדהיר אינש ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין לכך שפיר מותר לברך עליו ודוק היטב וז"ב:

אמנם לפ"ז יקשה דהא תינח אם המשאיל בעצמו נתנו לו ע"מ שיחזירהו לו אבל האיך מתיר הרא"ש ליקח טלית מצויצת בלי דעת הבעלים ולברך עלי' מטעם ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני', הא מבואר מדברי התוס פסחים דף י' ע"ב ד"ה בממוני' כו' דכללא דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' הוא דוקא היכא שיעשה המצוה בבירור אבל כשיש ספק אם יקיים המצוה לא שייך כלל זה. והא הקשינו בכל תנאי ע"מ לחזיר האיך יכול לברך הא יש להסתפק שמא לא יחזירנו לו מיד דבתנאה לא מזדהיר אינש וכל תירוצנו הוא דאין לחוש לזה דהא אם לא יחזירו יעשה איסור ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובאיסורא מזדהיר א"כ הא כ"ז ניחא כשהמשאיל נתנו לאיש פרט,י משא"כ כשאנו מתירין לכל אחד ליקח בלא דעת חברו הא כתב הרא"ש בעצמו בפרק כל הנשבעין במכיר כליו וספריו ביד אחר דנאמן לומר גנובים הם ולא שייך לומר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דזה דוקא באומר על אדם פרטי פלוני גנבם אבל באומר גנובים הם שפיר נאמן דהא כמה גנבים איכא בעולם. וכן כתבו התוס' שם וא"כ האיך אנו מתירין ליקח טלית מצויצת בלי דעת הבעלים משום דאמדינן דעת הבעלים דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' הא הבעלים שפיר יש להם לחוש שמא יקחנו אדם אחד שלא יחזירנו לו מיד ואי משום שיהי' גזלן בזה כנ"ל ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, הא תינח אם נתנו לאדם פרטי, אבל בכאן הא מתירין לכל העולם לקחתו, ובכי הא לא שייך אחזוקי אינשי כו' כנ"ל, וכיון שיש מקום לבעלים להסתפק שמא יקחנו אדם שלא יחזירהו מיד הא שוב לא שייך ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה כו' דהא יש ספק אם יקיים המצוה כסברת התוס' פסחים הנ"ל וא"כ הא כאן שפיר קשה קושיתנו האיך יכול לברך ודוק היטב:

אע"כ כדברי הקצוה"ח הנ"ל דבלא התנה תנאי מפורש אף אם לא החזירו יצא דאין כאן גזל אלא מכאן ולהבא היינו משעה שמחויב להחזירו ולא החזירו וא"כ שפיר אמרינן דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' שהרי אין כאן ספק שבודאי יצא ידי חובת המצוה שהרי אף אם לא יחזירנו מיד מ"מ לא נעשה גזל למפרע ויצא ידי המצוה וע"כ שפיר מותר לברך ודוק בכל מה שכתבתי:

נמצא בנ"ד שפיר יצא בהטו"ת שהרי אף אם הי' השואל הטו"ת מבטיח בפירוש טרם קחתו אותם לתת המתנה להמתפללים ואח"כ לא נתנה, נהי דהוה גזלן עלי' מ"מ הרי לא נעשה גזלן רק מן אז היינו מן השעה שאינו רוצה ליתן המתנה ולהבא, אבל בעת עשיית המצוה שפיר יצא דהרי לקח הטו"ת בהיתר, וא"כ שפיר יצא כ"ש בזה שהוא לא הבטיח כלל וז"ב:

בר מן דין נראה לי היתר ברור בנ"ד, שהרי באמת הקשו בתוס' קידושין דף ו' אהא דאם לא החזירו לא יצא הא לא הי' תנאי כפול ותירצו וז"ל וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו וכו' עיי"ש. א"כ הא תינח כשהי' התנאי בגוף האתרוג וא"כ שפיר דלא בעי תנאי כפול משום האומדנא דמוכח שהרי לא יוכל לברך על אתרוג שלו, משא"כ בנ"ד שלא הי' התנאי בגוף חפץ המצוה רק שהתנה שיתן מתנה, הא בזה שוב בעי תנאי כפול, ואי לא כפלי' לתנאי תנאי בטל ומעשה קיים וממילא יצא ודוק. א"כ יפה הורת שהשואל יצא בהטו"ת ואין בזה שום ספק:

דברי ידידך דו"ש

בנימין ארי' הכהן ווייס האבד"ק משערנאוויץ והגליל


שו"ת אבן יקרה [ח"א סי' ב']

סימן ב'

כבוד הרב המאוה"ג החריף ושנון כש"ת מו"ה יהוע ריינמאן נ"י האבד"ק יאנאלניצא

אתו הסליחה על איחור תשובתי עד כה, יען הגיע מכתבו הראשון עדי בעת הייתי נחפז לדרכי לסטניסלאב והנחתי המכתב שמור בביתי עדי שובי. ובבואי אפפוני טרדות רבות ונשכח הדבר מלבי עד עת בוא דברו שנית ואחוש להשיבו:

הנה באשר חשב כ"ת כי במכתבי לצד שכנגדו חזרתי מדברי הראשונים ע"ד השו"ב, חלילה לי כי אם הייתי עושה כן אז הייתי מודיע גם לכ"ת לאמר ברם דבר שאמרתי טעות הוא בידי אולם לא הי' הדבר כן והנני מעתיק מכתבי לצד םשני וז"ל שם להנגידים כו':

ובעיקר חזקת הרבנות לפי מה שכתב לי מעכת"ה כעת כי כל מנהיגי העיר וק"ן בעלי בתים (בלי ספק רובם ככלם) חתמו על כתב ההתמנות שלו בודאי אין שום צד ערעור על רבנות כ"ת מצד בן הרב המנוח ז"ל, כי בלא זה הלא רבו חילוקי הדעות בענין ירושת חזקת הרבנות כמובא במ"א סי' נ"ג ס"ק ל"ג ועיין ח"ס חאו"ח סי' י"ב וי"ג אריכות דברים בזה, שדעתו שאין ברבנות דין ירושה. ואף אי יהיבנא דלכתחלה אם יבואו אנשי העיר לשאול את מי ימנו אם בן הרב הממלא מקום אביו או אחר, נגיד להם לבחור את בן הרב כדי לצאת ידי חובת דעת הפוסקים דבנו קודם גם בזה, אבל בשכבר בחרו להם איש אחר ראוי והגון ועתם רוצים לדחותו מפני טענת ירושה מבן הרב המנוח בודאי אין לנו להורידו מגדולתו דמעלין בקדש וכו' ובפרט שהוא נגד דעת צבא רב מנדולי ישראל שאין דין ירושה ברבנות אף לכתחלה וז"ב ופשוט:

ובח"ס הנ"ל הביא שמצא בזה מחלוקת בספר גנת ורדים. ועיינתי שם בחלק יו"ד כלל ג' סי' ז' ח' וראיתי שהביא שם מחלוקת בעל משפטי שמואל והרש"ך בנדון חברה שהיתה מתעסקת במצוה אחת מן קדמת דנא וקמו מחדש קצת בני אדם ורצו לעשות חברה חדשה להתעסק במצוה זאת והיתה החברה הישנה מעכבת עליהם מאחר שכבר זכו הם במצוה והחזיקו בה זה כמה שנים. והשיב הרב משפטי שמואל שאין הראשונה יכולה לעכב וחילק בין נידון דידי' לבין הא דאיתא בירושלמי דהוריות דאמרינן קרש שזכה לינתן בצפון כו' דמשמע דמי שזכה זכה, וז"ל ועוד יש לחלק דהתם כבר היו כלם עושים המצוה אלא שאלו היו ראשונים ואחרי שזכו בקדימה זו יכנסו ראשונה אבל בנ"ד איך נאמר שאלו יעשו המצוה ואלו לא יעשו כלל אין הסברא נותנת כלל כו' עכ"ל. והרש"ך חלק ע"ז. הנה אין שני הספרים תחת ידי לא ס' משפטי שמואל ולא שו"ת הרש"ך רק מה שראיתי בספר גנת ורדים:

הן אמת כעין סברת המשפטי שמואל באה בתוס' לענין אין מעבירין על המצוות עיין בדבריהם מנחות ס"ד ע"ב מגילה דף ו' ע"ב ויומא דף ל"ג ע"א ובכ"ד אולם לנידון דידי' נראה לי ראי' ברורה שלא כדבריו והוא ש"ס ערוך ביומא דף ס"ד ע"א דאמרינן התם ולרב נהי נמי דבעלי חיים אינם נדחין אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב א"ר רב סבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון הי ר' יוסי אי נימא ר' יוסי דקופות דתנן שלש קופות של שלש שלש סאין שבהם תורמין את הלשכה וכתוב עליהן א' ב' ג' ותניא אמר ר' יוסי למה כתוב עליהן א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשון להביא הימנה ראשון שמצוה בראשון דילמא שאני התם דבעידנא דאיתחזי קמייתא לא אתחזי בתרייתא אלא ר' יוסי דפסח דתנן המפריש פסחו ואבד כו' ואח"כ נמצא הראשון איזה מהם שירצה יקריב כו' ר' יוסי אומר מצוה בראשון ע"כ. ולדברי המשפטי שמואל איך ס"ד ללמוד מר' יוסי דקופות דמצוה בראשון הרי אכתי לא ידעינן דראשון יש לו תוספת מעלה רק רצינו למיפשט מהכא וא"כ הא ליכא למשמע מיני' דבשלמא התם שהרי גם משאר הקופות יקריבו רק הנ"מ היא מהיכן יתרמו ראשונה שפיר אמר ר' יוסי דמצוה בראשון משא"כ בשני שעירים שאם יקריבו את הראשון השני ירעה עד שיסתאב הרי לענין לדחות את השני לגמרי לא מהני מה שזכה בקדימה ממילא שאין תוספת מעלה לראשון על השני ואם איתא לחילוקו של המשפטי שמואל אין דמיון לר"י דקופות כלל אלא ע"כ שאין נ"מ בזה ודוק היטב כי קצרתי:

ועפי"ז נ"ל ליישב קושיית הראשונים בסוגיא שם האיך פסק רב כר' יוסי דהכא נגד דעת חכמים דס"ל איזה מהם שירצה יקריב:

ונ"ל בזה בהקדים לישב קושית מהרש"א ביומא דף י"ב דאמרינן התם ת"ר אירע בו פסול (בכ"ג) ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כ"ג עליו דברי ר"מ, ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט. ואמרינין שם, אמר רבב"ח אמר ר"י הלכה כר' יוסי. והקשו בתוס' הלכתא למשיחא למה לן, ותירצו דיש נ"מ אפי' בזמן הזה לפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררתו עיי"ש. והקשה מהרש"א הרי משום הא נ"מ לא הי' צריך לפסוק הלכה כר' יסםי דהא גם ר' מאיר ס"ל דראשון חוזר לעבודתו. ולפי מ"ש לעיל הדבר נכון מאד כפתור ופרח, דהא ר"מ ס"ל דשני כל מצוות כהונה גדולה עליו, וא"כ אי משום דעתי' דר' מאיר לחוד לא הוה ידעינן היכא שהשני נדחה לגמרי דראשון חוזר לעבודתו, דשאני נידון דר' מאיר כיון דגם שני מצוות כ"ג עליו הוי"ל כמו קרש שזכה לינתן בצפון כסברת משפטי שמואל וכחילוקם של התוס' הנ"ל שהבאתי דהרי גם השני יעבוד בח' בגדים וכו', לכך צריך למיפסק הלכה כר' יוסי דס"ל שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכ"ה, א"כ השני נדחה לגמרי ואפ"ה ס"ל דראשון חוזר לעבודתו דמי שזכה קודם זכה ודוק היטב:

אולם לפ"ז יקשה לכאורה אדמקשינן בדף ס"ד אהא דאמרינן התם דרב ס"ל כר' יוסי דמצוה בראשון, האי ר' יוסי כו' נימא דהוא ר' יוסי דהכא דס"ל ראשון חוזר לעבודתו, דהא מר' יוסי דקופות יש לחלק כסברת מ"ש כנ"ל, משא"כ מר' יוסי דכ"ג דאיהו ס"ל דשני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכ"ה מוכח שפיר דאף במקום דהשני נדחה לגמרי מ"מ מצוה בראשון והיא לכאורה קושיא מושכלת לפי דרכנו:

ועל כרחנו נאמר דניחא לי' להביא ממשנה ולא מברייתא ודין דראשון חוזר לעבודתו הוא בברייתא, וכדאמרינן כן בכמה דוכתי ועיין תוס' עירובין ריש דף ע"ט:

ולפי"ז ל"ק קושית הראשונים הנ"ל, דהא כתבו המפרשים דאפי' לרב דלא ס"ל בעירובין דף מ"ז כללא דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי מ"מ בהאי דינא דשני אינו ראוי כו' הלכה כר' יוסי משום דעבדו חכמים עובדא כותי' ביוסף בן אלם בציפורי ומעשה רב (עיין בספר שיח יצחק הספרדי בדף י"ב שם) וא"כ הא באמת הקשינו דהי' לו להביא ר' יוסי דכ"ג הנ"ל וכל תירוצנו הוא שניחא לו להביא ממתניתין וא"כ כיון שכבר הראה דעת ר' יוסי במתניתין תו ל"ק דלפסוק כחכמים דאיזה מהם שירצה יקריב שהרי ע"ז באמת נפסקה הלכה כר' יוסי דמצוה בראשון לענין כ"ג ומעשה רב כנ"ל דראשון חוזר לעבודתו ודוק כי קצרתי:

תבנא לדינא דכל עיקר דין ירושת הרבנות במחלוקת שנוי' וא"כ היכא שכבר החזיק אחר בהסכמת העיר ומנהיגי' בודאי אין אנו יכולין להוציאו מחזקתו משום ספיקא דדינא הנ"ל וז"פ:

ויותר מזה נ"ל דאפילו למאן דס"ל דשייך דין ירושה ברבנות ובנו קודם, מ"מ אם נתמנה אחר בהסכמת העיר שוב אין יכולין לדחותו מטעם מעלין בקודש ולא מורידין. וראי' לזה מהא דנפסקה הלכה ברמב"ם פ"א מה' מלכים ובחינוך פרשת שופטים דהניח בן קטן משמרים לו המלוכה. וקשה למה לנו להמתין עד שיגדל בן הקטן ובימים שבנתים אין מלך בישראל. הלא טוב יותר להקים מלך כשהבן קטן ואי משום ירושת הבן הא כשיגדל ממילא ידחה המלך ההוא שהעמדנוהו והבן ההוא לאחוזת אבותיו ישוב. אע"כ שאם בנתים נתמנה אחר אין היורש יכול להורידו אח"כ מגדולתו ודוק. וראי' זו עצמה נוכל ג"כ להביא מההיא מעשה שהביא בשו"ת גנת ורדים מהרב הקדוש מהר"ש אלקבץ שרצו לבחור את הקדוש מהר"ם אלשיך להושיבו בראש במקומו של מהר"א שלם, ומנען מהר"ש אלקבץ אחרי שהתחילו לחתום עד שיגדל בנו של מהר"א שלם, הרי לפנינו דמהר"ש אלקבץ ס"ל דבנו קודם, א"כ קשה למה מנע להושיב את מהר"ם אלשיך ושיהי' איזה זמן בלי רב ומורה עד שיגדל בן הרב הראשון, הא אף אם היו ממנים אותו הרי כשיגדל הבן ממילא יזכה בכסא אביו. אלא ע"כ שאם היו ממנים אותו לא הי' בן הרב מוהר"א שלם יכול עוד לזכות בהרבנות ולדחות את הרב אשר יהי' בימים ההם מטעם מעלין בקודש וכו':

ואין להקשות א"כ באירע פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו אמאי ראשון חוזר לעבודתו, נימא כיון שכבר זכה השני לא יוכל הראשון להורידו מגדולתו מטעם הנ"ל. דז"א דהרי התם באמת מצד הדין דאורייתא הי' לשניהם להיות כהנים גדולים אחרי טהרתו כמ"ש התוס' ביומא שם {מלאות אבן: הנה מלבד ראיית התוס' שם דמדאורייתא שניהם ראויים נ"ל עוד ראי' לפי מ"ש בט"ז או"ח סי' קנ"ד ס"ק ז' דבקדושה לזמן לא שייך מעלין בקדש כו' עיי"ש, א"כ קשה למה אמרו שני אינו ראוי לכהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין, הא כיון דראשון חוזר לעבודתו א"כ ממילא לא נעשה זה כהן גדול רק עד זמן שיחזור הראשון, א"כ אמאי אינו ראוי לכהן הדיוט. אלא ע"כ דאף לאחר שיחזור הראשון לעבודתו ראוי גם השני להיות כה"ג ולא הוי קדושה לזמן, קצרתי ודוק} א"כ כשאירע פסול בכ"ג ומינו אחר תחתיו לא נפקע בזה עדיין חזקתו של הראשון וא"כ בודאי אין סברא לדחות מטעם איבה את הראשון שכבר זכה בו מקודם וגם עכשיו לא נפקע זכותו וממילא נדחה השני ולא הראשון משא"כ כאן שבן הרב לא החזיק כלל בהרבנות רק האחר וכשנאמר שיזכה הבן ידחה את הראשון בודאי אין בידינו לדחות את הראשון ומעלין בקדש והדברים ברורים:

העולה מכל הנ"ל שאין שום צד ערעור נגד חזקת הרבנות של מעכת"ה:

והנני ידידו דור"ש

בנימין ארי' הכהן ווייס האבד"ק טשערנאוויץ והגליל.

אחרי כתבי ראיתי באשל אברהם סי' נ"ג מבואר לענין שו"ב כמ"ש אך ראייתו אינה מכרעת עיי"ש ודוק: