אבן יקרה/א/לט
|
< הקודם · הבא > |
עובדא בא לפני באיש זקן אחר שהלר בעש"ק לבית המרחץ בשעת הזיעה אך הוא לא רצה להזיע רק עשה לו ברשות בעל המרחץ אמבטי מחמין ורחץ בו. וכאשר שהה בו זמן מה והמים התחילו להצטנן קם ממקומו והלך להיורה לשאוב לו כלי אחת חמין לשפכם לאמבטי שלו. והי' שם נער אחד בן י"ב שנים ודמה כי הזקן הנ"ל בצאתו מן האמבטי לא ישוב אליו עוד וחשב כי כבר הלך הזקן ללבוש את בגדיו וע"כ נכנס הוא בהאמבטי טרם שב הזקן כי כן דרך הנערים שם במקום ההוא לפעמים כשאחד עולה מאמבטי שלו ללבוש את הבגדים הם נכנסין לרחוץ בו. ולאשר הי' אז קיטור עצום (דאמפף) בבית המרחץ מן הזיעה עד אשר הי' חשך אפלה ולא ראו איש את אחיו ע"כ כאשר שב הזקן עם כלי המים חמין ששאב מן היורה לא ראה את הנער אשר ישב שם וגם הנער לא ראהו (ומלבד זה הי' הנער חלוש הראות מאד) וישפוך עליו את החמין לפי תומו והנער נכוה כל גופו ר"ל ויביאוהו אל ביתו ולא האריך ימים על משכבו ויגוע וימת. ועתה הזקן הלז בוכה ומבכה על אשר הסב מיתת נפש מישראל. ונפשו בשאלתו לדעת אם צריך כפרה אם לא:
לפי השקפה ראשונה נראה דצריך כפרה. הן אמת שאף דמרבינן לענין נזקי אדם מפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיק ואונס כרצון (ב"ק דף כ"ו ע"ב) מ"ב באונס גמור פטור וכמו שהביאו התוס' ב"מ דף פ"ב ע"ב ד"ה וסבר ר"מ כו' ובכמה דוכתי בשם הירושלמי לענין אחד שהי' ישן ובא חברו וישן אצלו והזיקו זה את זה דהראשון פטור דלא הוה לי' לאסוקי אדעתי' א"כ לפום רהיטא היינו יכולין לומר גם בנ"ד דל"ה לי' לאסוקי אדעתי' שיבא אחד לכנוס באמבטי שלו בעוד שהלך לשאוב חמין מהיורה מ"מ בנ"ד נראה לכאורה דלא הוה אונס גמור:
ומנא אמינא לה מהא דתנינן בש"ס מכות דף ח' ע"א הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה כו' ומקשינן בגמרא לרה"ר מזיד הוא אמר רב שמואל בר יצחק בסותר את כותלו ומקשינן איבעי לי' לעיוני כו' ומתרצינן בסותר את כותלו בלילה. בלילה נמי איבעי לי' לעיוני אלא בסותר את כותלו לאשפה ומקשינן האי אשפה היכי דמי אי שכיחי בה רבים פושע הוא אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא א"ר פפא לא צריכא אלא לאשפה העשוי' ליפנות בה בלילה ואינה עשוי' ליפנות בה ביום ואיכא דמקרי ויתיב פושע לא הוה דהא אינה עשוי' ליפנות ביום אונס נמי לא הוה דהא איכא דמקרי ויתיב עכ"ל הגמרא א"כ גם בנ"ד כיון שלפעמים כשאחד גומר רחיצתו באמבטי שלו הולך אחר ורוחץ בו כמבואר בהשאלה א"כ דומה לאיכא דמקרי ויתיב ונהי דפושע לא הוה מ"מ אונס ג"כ לא הוה דה"ל לאסוקי אדעתי' דילמא ישב אדם שם. כך הי' נראה לכאורה:
אולם לפי האמת נ"ל דלא דמי נידון שלנו לההוא דהתם כלל. דבשלמא התם כיון דהאשפה עשוי' ליפנות בה א"כ ההולך ליפנות שם הוא ברשות גמור ובודאי דאין לו לאסוקי אדעתי' פן ירצה זה לסתור את כותלו דהרי כתבו התוס' ב"ק דף כ"ז ע"ב דלענין שלא יוזק לא שייך איבעי לי' לעיוני וא"כ ממילא אין רשות לבעל הכותל לסתור את כותלו טרם יעיין דילמא איכא אינש התם כיון דרשות הוא. משא"כ בנ"ד שכל זמן שלא גמר זה רחיצתו אין רשות לשום אדם לכנוס בהאמבטי שהרי שכור הוא לו מבעל המרחץ וא"כ בכה"ג לא שייך איבעי לי' לעיוני ולמשש באפילה דילמא נכנס שם אדם שלא ברשות:
וחילוק זה מוכרח דהא לכאורה יקשה קושיא עצומה בסוגיא הנ"ל דאמה דמוקי רב שמואל בר יצחק מתניתין בסותר את כותלו מקשינן איבעי לי' לעיוני ורצה לתרץ דמיירי בסותר את כותלו בלילה ומקשינן ע"ז בלילה נמי איבעי לי' לעיוני כו' וקשה דהרי מצינו דחיוב גלות קיל מנזיקין דהא אמרינן בב"ק דף כ"ו ע"ב היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזיקין חייב לענין גלות פטור וכו' והרי בב"ק דף כ"ז ע"ב מקשינן שם אמתניתין דהמניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. מקשינן שם ג"כ איבעי לי' לעיוני ומיזל ומתרץ שמואל באפלה שנו ופסקינן כותי' (ואף שנדחה שם תירוצו של שמואל היינו דוקא במה שהוא מחייב משום שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבל במה שפוטר באפלה הלכה כמותו. ועיין כ"מ פרק י"ג מהלכות נזקי ממון הלכה ה' ובב"ח ח"מ סי' תי"ב האריך בזה עיי"ש). הרי חזינין דבאפלה לא שייך איבעי לי' לעיוני לענין נזיקין א"כ ק"ו לענין גלות וא"כ הרי שפיר מתרץ בסותר את כותלו בלילה ומה מקשה תו בלילה נמי איבעי לי' לעיונו – ולחלק בין לילה לאפלה בודאי הוא דוחק עצום:
אכן באמת אין כאן קושיא כלל דבשלמא התם גבי מניח את הכד ברה"ר שהרי עיקר רשות הרבים עשוי להליכת בני אדם עוברים ושבים בו. ובודאי שאין כח לשום אחד אף שיש לו חלק וזכות ברה"ר ככל אדם, לעשות איזה תשמיש מה ברה"ר שעל ידו יגרע זכות הליכתו של חבירו שהרי עיקרו של רה"ר להליכה עשוי ודמי למה דאמרינן בב"ב דף נ"ז ע"ב בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה כו' ופי' רשב"ם בכל תשמישין הקבועין בחצר דומיא דהעמדת בהמות תנור וכירים שממעטין אויר החצר יכולין לעכב אם אחד רוצה והב' אינו רוצה כו' וטעמו מבואר למעיין בסוגיא התם משום דעיקרו של חצר הוא לכניסה ויציאה (ועיין רשב"ם שם ד"ה והכא בחצר השותפין) הרי דאף שיש לשותף זה חלק בגופו של חצר כמו זה מ"מ אין לו רשות לעשות תשמיש בחצר שע"י זה יגרע כח השותף השני לכנוס ולצאת בכל אויר החצר לפי שעיקרו לכניסה ויציאה ועיין שו"ת הר"ן סי' ל"ז. וזהו טעמא דמתניתין דהמניח את הכד דאף שיש לזה המניח רשות ברה"ר כמו אחר מ"מ אם נימא דנתקל חברו בכדו ושברו יהי' חייב לשלם א"כ יגרע זה בהנחתו זאת זכות הליכת האחר שעיקרו של רה"ר הוא לזה וא"כ ממילא אין לזה המניח כח ע"ז ולכן פטור השוברו שהרי הכניס זה שלא ברשות ואמרינן בב"ק דף מ"ח ע"א נכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות כו' הזיקו בע"ה פטור עיי"ש. וע"ז מקשינן שפיר בגמרא דהרי כל הטעם דפטרינן לנתקל משום שזה הניח שלא ברשות כי אם נחייב לשלם על שבירת כדו יגרע כחו של זה שאינו יכול להלך איבעי לי' לעיוני ומיזל, וא"כ לא גרע עוד בהנחתו זכות הליכתו של זה שהרי יכול לעיין ולילך וע"ז מתרץ שמואל שפיר באפלה שנו ולא יוכל לעיין וא"כ כשנחייבהו לשלם לא יוכל לילך ושוב הוה זה הכניס שלא ברשות כנ"ל (וכל התירוצים שם סובבים על קוטב זה עיי"ש). וכ"ז ניחא התם דהניזק הכניס שלא ברשות משא"כ בסותר את כותלו שההולכים ברה"ר הוא רשות גמור שהרי עיקרו של רה"ר לכך נעשה כנ"ל ויכולים להתהלך בו בכל עת שירצו בין ביום בין בלילה ולא הוי"ל לאסוקי אדעתייהו פן ירצה זה לסתור את כותלו שהרי על שלא יוזק אין לו לעיין כסברת התוס' שהבאתי לעיל וא"כ בודאי אין לו רשות לסתור בטרם יעיין דילמא יש שם אדם ואם לא יוכל לעיין אין לו לסותרו כיון שזה שהולך שם הוא ברשות לכך מקשינן שפיר בלילה נמי איבעי לי' לעיוני ואם אינו יכול לעיין אסור לו לסתור כותלו כיון שהניזק הוא שם ברשות. וז"ב מאד:
נמצא בנ"ד שהנער נכנס להאמבטי שלא ברשות והי' חשכת אפלה בבית המרחץ מקיטור הזיעה בודאי לא שייך בזה איבעי לי' לעיוני ק"ו מנזיקין כנ"ל וזה צלול וברור:
וגדולה מזו העלו התוס' ב"ק (דף לב ע"ב) ד"ה חייב בשם ריב"א עפ"י הירושלמי דכשנכנס שלא ברשות אפילו ראהו מתחלה פטור מגלות עיי"ש ק"ו בנ"ד שלא ראהו ולא ידע בו שפטור לגמרי וז"ב בלי שום פקפוק:
ואין לומר דאעפ"י שהוא פטור בדיני אדם מ"מ כיו שנסבב על ידו מיתת נפש מישראל צריך תשובה וכפרה לבל יענש בדין שמים כמו שמצינו בסנהדרין (דף צ"ה) שאמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהי' עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים על ידך נטרד דואג כו' רצונך יכלה זרעך כו' הרי דאף שבדיני אדם הי' פטור לגמרי ע"ז אעפי"כ הי' עליו עונש בידי שמים וכמו שהביאו באמת משם מהרי"ו ז"ל שהביא מזה ראי' לנידון דידי' שצריך כפרה. ואינו ענין לנידון דידן דהתם כיון שידע דוד שדואג נמצא שם בבית אחימלך הי' לו לאסוקי אדעתי' שיגיד הדבר לשאול ויצמח מזה כל אלה. ודברים אלה מפורשים בקרא (שמואל א' כ"ב כ"א) ויגד דוד לאביתר ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול אנכי סבותי בכל נפש בית אביך. הרי שדוד בעצמו הכתיב לעצמו החטא לפי שידע שדואג שם ויגלה הדבר לאזני שאול (ועיין רש"י סנהדרין שם שכל מה שחשבו שם בגמרא נצמח מהמעשה ההיא) משא"כ בנ"ד לפי מה שהעלינו דלא הי' לו לאסוקי אדעתי' כלל בודאי אין צריך כפרה:
וראי' לדברי ממה שראיתי מובא בשם הגאון בעל פנים מאירות באחד שאכל עוף ואח"כ נמצא בו אחד מי"ח טרפות ופסק שאין צריך כפרה על מה שאכל דהוי"ל אונס לפי שלא הי' מחוייב לבודקו. ולי נראה ראי' לדבריו מדברי הש"ס נזיר דף כ"ג ע"א דאמרינן שם ומה מי שנתכוין לבשר טלה ועלה בידו בשר חזיר צריך כפרה כו' וחשבו שם כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן ולאיסי בן יהודא דוקא חתיכה אחת משתי חתיכות דאיקבע איסורא. ואם איתא דגם בכה"ג דפמ"א צריך כפרה יותר הו"ל לאתויי דבר זה שהוא רבותא טפי דאדרבא יש לו חזקת היתר מטעם רוב ואעפי"כ צריך כפרה אע"כ דבכה"נ באמת אין צריך כפרה כלל. וא"כ גם בנ"ד לפי המבואר לעיל שלא הי' עליו שום חיוב מצד הדין לעיין בודאי אין שום עונש עליו בין בידי אדם בין בידי שמים והדברים ברורים ת"ל:
ואם כי ת"ל דברי נוסדו על אדני משפט השכל הישר וכלם ברורים, בכ"ז לאשר הוא חשש הורג נפש בשגגה ר"ל הורתי לסדר לו תשובה קלה. והרחמן הוא יצילנו משגיאות ולא יארע ח"ו שום דבר תקלה על ידינו ונעבדנו בלבב שלם: