ב"ח/אבן העזר/צג
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתה בעל וכו' מבואר הוא בתלמוד בכמה דוכתי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ול"מ מנה ומאתיים אלא אפי' נצ"ב שקבל הבעל עליו אחריות אינה נגבית בחייו אפי' הן בעין אלא הבעל משתמש בהן ונושא ונותן בהם אלא שאין יכול למוכרן כמבואר לעיל בסימן צ' סי"א ומש"ה כתב רבינו אעפ"י שהכתובה היא כמו ש"ח וכו' האריך בלשון זה כדי להורות דכל מה שנקרא בשם כתובה אף הנדוניא שהיא כמו ש"ח ג"כ אינה נגבית בכל עת אלא לכשתתאלמן וכו':
ומ"ש בד"א כשנתן לה כתובה וכו' ה"א בירושלמי ואעפ"י שהרי"ף בפ"ק דמציעא פסק דליתא להך דירושלמי מקמי תלמודא דידן והסכימו עמו גדולי עולם מ"מ נמצאו ג"כ גדולי עולם והרא"ש מכללם דס"ל דהילכתא היא וכתב הרא"ש דודאי מן הדין לית לה לגרושה מזונות יותר משאר ב"ח ואעפ"י שלא נתן לה כתובתה וכדמוכח בתלמודא דידן אלא דהירושלמי תקנת חכמים הוא שתקנו ליפות כח האשה כדי שיתן לה כתובתה בעין יפה ולא על יד על יד ולכן כתב רבינו בסתם כהך ירושלמי דחייב במזונותיה עד שיפרע לה עד פרוטה אחרונה:
ומ"ש וכן אם זרק לה גט וכו' מימרא דר' זירא פרק אלמנה ניזונית (דף צ"ז) ופירש"י דמתניתין אתא לאשמועי' דבחייו כיון דמעוכבת בשבילו מלהנשא חייב במזונותיה אבל לאחר מיתה לא דדילמא גירושין הוה ומספיקא לא מפקינן ממונא והתוספות הקשו דהא מילתא דפשיטא היא דמספיקא לא מפקינן ממונא ולא איצטריך לאשמועינן הלכך נראה כפירוש ר"ח וכו' ויש ליישב דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא תקנת חכמים הוא ליתן מזונות לגרושה כל זמן שלא נתנו לה כתובתה אפי' מגורשת ודאי ואפי' לאחר שמת המגרש קמ"ל דאפי' בספק מגורשת אין היורשין חייבים לזונה אפי' לא נתנו לה כתובתה אבל בחיי בעלה חייב לזונה בספק מגורשת אפי' נתן לה כתובתה כיון דמעוכבת בשבילו להנשא וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק אלמנה בספק מגורשת דחייב לזונה דוקא בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה לא ואתא לאשמועינן דבחיי בעלה יש לה מזונות אפי' נתן לה כתובה ולאחר מיתה אין לה מזונות אפי' לא נתן לה כתובתה ואע"ג דלהרא"ש אפי' מגורשת ודאי יש לה מזונות כל זמן שלא נתן לה כתובה כדאיתא בירושלמי היינו דוקא מחיים אבל לאחר מיתה לא אפילו בספק מגורשת ואפי' לא נתן לה כתובה כ"ש במגורשת ודאי וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ש"ג לדעת הרא"ש והכי משמע מלשון רבינו שכתב במגורשת ודאי ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה וכן בספק מגורשת חייב במזונותיה אפי' נתן לה כתובה ודוקא בחייו אבל אם מת אין היורשים חייבים לזונה וקאי אתרווייהו בין מגורשת ודאי ולא נתן לה כתובתה ובין בספק מגורשת וגם לא נתן לה כתובה בכל ענין אין היורשים חייבים לזונה ולפעד"נ דהכי מוכח בסוגיא דמוקי להא דתנן וכל שאין לה מזונות לא תמכור (לכתובתה) אלא בב"ד בספק מגורשת דאין לה מזונות לאחר שמת בעלה ולא תמכור לגבות כתובתה אלא בב"ד אלמא דאפילו ספק מגורשת אעפ"י שלא נפרעת מכתובתה אין היורשים חייבים לזונה ואע"ג דהך אוקימתא קא מוקמינן לה לעולא דקאמר דטעמא דת"ק דאלמנה מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד משום חינא אבל לרב יהודה דאמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מתניתין מיתוקמא בודאי מגורשת כפשוטו והרא"ש פסק כרב יהודה מ"מ בהא מילתא דקאמר עולא בספק מגורשת אין לה מזונות לאחר מיתה אפי' לא נפרעת מכתובתה לא אשכחן דפליג עליה רבי יהודה מיהו אשתו קשה להרא"ש ורבינו דפסקו כהירושל' דאפי' מגורשת ודאי אית לה מזוני כל זמן שלא נפרעת מכתובתה דהא הך מתניתין דכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד לאתויי גרושה ודאית לרב יהודה הויא תיובתא דהא הכא שמעינן להדיא דגרושה אין לה מזוני אע"פ שלא נפרעת מכתובתה מיהו י"ל דכי היכי דלעולם מוקמינן לה בספק מגורשת ולאחר שמת המגרש הכי נמי לרב יהודה מוקמינן לה בגרושה ודאית ולאחר שמת המגרש ומכאן ראייה ברורה דלהרא"ש דפסק כהירושלמי דיש לגרושה מזונות כל זמן שלא נפרעת מכתובתה דדוקא בחייו אבל לא לאחר מיתה. ומ"ש ג"כ רבינו ודוקא בחייו וכו' אתרווייהו קאי כדפיר':
ואפילו אם צוה בשעת מיתה וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ט דאישות וכתב הרב המגיד שהוא נלמד מהא דאיתא ס"פ מציאת האשה האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו דה"ה לכל שאר תנאי כתובה עכ"ל ולפיכך כתב הרמב"ם דה"ה בצוה אל יירשו בניו כתובת אמן אין שומעין לי ומ"מ קצת קשה אמאי קאמר תלמודא טפי הך תנאי כתובה דאל יזונו בנותי מנכסי משאר תנאי כתובה ואין לומר דנקט הך דבנותי לאורויי דאפי' התנה כך קודם הנישואין אין שומעין לו וה"ה בתנאי דכתובה בנין דכרין אין שומעין לו אפי' בהתנה קודם נישואין דכיון שלא באו לעולם אי אפשר להתנות עליהם עם האשה אבל במזונות האלמנה כיון דהתנה עם האשה עצמה במזונותיה קודם נישואין כל תנאי שבממון קיים דבזה לא היה תנאי ב"ד משא"כ במזונות הבנות ובנין דכרין דתנאי ב"ד הוא דאין שומעין לו כלל ומה"ט כתב רבינו כאן לחלק במזון האלמנה בין צוה בשעת מיתה לבין התנה בשעת נישואין הא ליתא דבסימן קי"ב כתב רבינו אף במזון הבנות אם התנה בשעת נישואין דהוי בכלל תנאי שבממון וקיים וכ"כ בביאור בסי' ס"ט ע"ש:
פליגי אנשי יהודה וגליל וכו' ופלוגתייהו בסתם שלא פירש וכו' נראה דרצונו לומר שאם פירש והתנה בשעת נישואין שלא תיזון אלא יתנו לה כתובתה מיד או התנה שתיזון ולא יתנו לה כתובתה אלא לזמן שקבע כך וכך הכל לפי תנאו שהתנה עם האשה בשעת נישואין כדכתב לעיל בסמוך דהוי תנאי שבממון וקיים אלא דלעיל מיירי בהתנה על תנאי ב"ד שלא תיזון כלל וכאן מיירי בהתנה על המנהג כגון שהוא עומד ביהודה והתנה לעשות כאנשי גליל או איפכא ונראה דמשמע ליה לרבינו הכי מדתנן ברישא לא כתב לה את תהא יתבא בביתי וכו' כך היו אנשי ירושלים כותבין וכו' משמע דסיפא ארישא קאי בדלא כתב כלום דאל"כ היאך תלוי זה בזה. כתב במרדכי ע"ש מהר"ם דהלכה כאנשי גליל ואין להביא ממנהג עיר שיש בה ב' או ג' שכתבו לנשותיהן שכל זמן שהיו רוצין לישב כך באלמנות חיות להחזיק בכל הנכסים דשמע מינה דנהגו כאנשי יהודה דאל"כ מה הוצרכו לכתוב כך משום דאיכא למימר דליפות כח בעלמא כתבו כך ועי"ל דלהכי אהני מה שכתבו לה כך דלכתחילה מחזיקי' אותה בכל הנכסים לשאת ולתת בהם ולא כדין התלמוד דלא יהבינן לה אלא כדי מזון ל' יום כל שעה מל' יום לל' יום וגם אין ראיה ממה שכמה פעמים נתנו היתומים לאלמנה הכתובה וסילקוה דשמא מרצונה היה ועוד איכא למימר מה שלא מיחו לפי שהיו סבורות דדינא הכי וכו' עכ"ל:
ואין חילוק וכו' אלא אם יש אלמנה ובן וכו' וטעם דין זה משמע מדברי התוס' והרא"ש ר"פ מי שמת וכ"כ התוס' ר"פ נערה בשם ר"י (דף מ"ג) בד"ה עשו אלמנה דבאלמנה עם הבן בלבד או עם הבת בלבד שהבן או הבת באים מכח ירושה והאלמנה באה מכח תקנת חכמים שניהם ניזונים ביחד שלא עקרו ירושה דאורייתא מפני התקנה אבל אם יש אלמנה ובן ובת שהבת ג"כ יורשת אם לא היה הבן אלא הבת לבדו ואפ"ה בנכסים מועטים והניח בן ובת ולא היה שם אלמנה קי"ל תיזון הבת והבנים יחזרו על הפתחים לפי שהבת היא באה מכח התקנה עדיפא מבן א"כ היכא דאיכא אלמנה ובן ובת בנכסים מועטין שכבר נדחה הבן מקמי בת מכח התקנה אידחיא נמי הבת מפני האלמנה מכח התקנה דאלמנה עדיפא ומ"ש ב"י בשם התוס' וז"ל וכתבו דה"א בתוספתא וכן משמע בירושלמי עכ"ל שגגה היא דלשון התוס' צריך להגיהו וכ"כ בתוספות וכו' ור"ל דכ"כ בתוס' ישנים והגה"ה היתה בגליון והכניסוהו הסופרים בפנים אבל בירושלמי ודאי משמע הכי הביאו גם הרא"ש וע"ל ס"ס קי"ב:
אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד וכו' ס"פ נערה שנתפתתה וכתב רש"י בפרק השולח וז"ל וטעמא דגליא דעתה דבעיא לאנסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו עכ"ל: תבעוה לינשא וכו' וטעמא דכיון שלא תבעה עדיין כתובתה בב"ד עדיין אלמנה היא בשביל כבודו ותחזור מפיוסה ולא תינשא וכן אם כיחלה וכו' אע"פ דאיכא קצת גילוי דעתה שלא מחמת כבודו מעוכבת מלהנשא אפ"ה לא הפסידה מזונותיה כיון שלא תבעה כתובתה בב"ד כדפי' אבל נתארסה א"א היא ולא אלמנה והפסידה מזונותיה ואע"פ שלא תבעה עדיין כתובתה כלל וכתב ב"י דאם שידכה עצמה לאחר נמי הפסידה מזונותיה דלמשודכת נמי קרי ארוסה הכא ותימה דבא להפקיע ממון על פי סברא בלי ראיה ולפעד"נ דשידכה עצמה לא גרע מתבעוה לינשא ונתפייסה דפשיטא דאין זה נעשה אלא ע"י שידוכין ואפי' הכי לא הפסידה מזונותיה דתלינן דתחזיר בה כיון דלא תבעה כתובתה בב"ד כדפי' כל שכן בשידוכין דעלמא שעדיין לא תפייסה דלא הפסידה מזונותיה:
ומ"ש מכרה או משכנה וכו' בין בב"ד בין שלא בב"ד וכו' ס"פ נערה שנתפתתה ופירש"י הני אין לפי שהן גיבוי כתובתה הילכך אפילו שלא בב"ד הפסידה מזונותיה אבל תביעה לא הפסידה אלא בתובעת בב"ד ונראה כיון דתביעה ודאי דוקא בב"ד מומחין א"כ כל הני מכירה ומשכנה וכו' דאפי' שלא בב"ד היינו אפילו שלא בב"ד מומחין אבל ב"ד הדיוטות בעינן וכ"כ הרמב"ם בפי"ח דאישות וז"ל בין שעשתה דברים אלו בפני ב"ד מומחין כו' אלמא משמע דב"ד הדיוטות מיהא בעינן ומ"ש בין בחיי בעלה או אחרי מות בעלה פי' בין עשתה דברים אלו בחיי בעלה או עשתה אחרי מות בעלה הפסידה מזונותיה ונראה דלפי דכתב רבינו אח"כ דבמחלה כתובתה לבעלה איכא לחלק בחייו לא הפסידה מזונותיה לכך כתב דהכא במכרה או משכנה וכו' הפסידה מזונותיה אף בחיי בעלה:
ומ"ש מחלה כתובתה לבעלה וכו' שם קאמרינן הכי משמיה דר"א וכך פסקו הפוסקים ופי' רש"י אין לה מזונות באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דכתובה אין לה מזונות דתנאי כתובה הן נמי אין לה אבל בחייו לאו תנאי כתובה נינהו דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולפי שפירש"י כך במוחלת ובמכרה או במשכנה לא פירש כלום למד רבינו דבמכרה ומשכנה שהן גיבוי כתובה אפי' בחיי בעלה נמי הפסידה מזונותיה והא דכתב רבינו מחלה כתובתה לבעלה וכו' הכי איתא בגמרא ולאו דוקא לבעלה אלא ה"ה במחלה ליורשים איבדה מזונותיה וכ"כ הרמב"ם ספ"ח דאישות וב"י כתב עוד כיון דבמחלה לבעלה אין לה מזונות אחרי מותו כ"ש במוחלת ליתומים דאין לה מזונות ועוד דרבינו דמחלק במחלה כתובתה לבעלה דלא הפסידה מזונות אלא אחרי מותו אבל לא הפסידה בחייו לכך היה צריך לפרש מחלה לבעלה דבמחלה ליורשים ליכא לחלק מיהו תימה דסברת הרמב"ם הוא הפוכה מסברת רבינו דאילו הרמב"ם סובר דבמחילה לבעלה איבדה כל תנאי כתובה ואפילו מזונות אין לה עליו כמ"ש סוף פי"ז דאישות דמדכתב בסתם אלמא דאפילו בחיי בעלה אין לה מזונות וכן פירש הרב המגיד וכ"כ רבינו לקמן בסי' ק"ה ס"ג לשם אבל במכרה או משכנה וכולי בחיי בעלה כתב ריש פי"ח דאישות דאין לה מזונות מן היורשים משמע דוקא מן היורשים אבל בחייו יש לה מזונות וזה היפך דעת רבינו דבמכרה או משכנה כו' כתב דבחיי הבעל הפסידה מזונות מדכתב בסתם משמע דאפילו בחיי בעלה הפסידה כדפי' ובמחלה לבעלה כתב דלא הפסידה בחייו אלא לאחר מותו וצ"ע ועוד צ"ע במ"ש רבינו דאף במחלה כתובתה יש לה מזונות בחייו הא ודאי פשוט הוא דכיון דבמחלה עיקר כתובתה תנאו בטל ויש לה כתובה כדלעיל סוף סימן ס"ט א"כ יש לה כל תנאי כתובה וי"ל דדוקא ברוצה לקיימה תנאו בטל אבל באינו רוצה לקיימה תנאו קיים ואשמועינן הכא דאע"פ דמחילתה מחילה ואין לה כתובה אפ"ה יש לה מזונות כל זמן שלא גירשה כיון שמעוכבת בשבילו להינשא כמו בספק מגורשת לעיל בסי' צ"ב:
ומ"ש אבל שיירה מקצתה וכו' מסקנא דגמרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ח): ומ"ש אפי' לא שיירה אלא תוספת כו' כך פירשו התוס' והרא"ש ריש פרק אע"פ ונראה דהוא הדין כשתבעה אח"כ מקצת התוספת ניזונית בשביל מקצת התוס' ששיירה וכן משמע מדברי הרמב"ם להדיא סוף פי"ח דאישות וכתב במרדכי לשם דבאביאס"ף כתב וקבלתי מא"מ דכ"ש שתובעת כתובתה בב"ד שצריכה לתבוע כל כתובתה עד כאן לשונו וכן משמע בסמוך בדברי הרא"ש שכתבו אם תבעה כתובתה בסתם וכו':
כתב רב אלפס וכו' בפרק אלמנה ניזונית כתב כך וחלקו עליו רוב גדולי ישראל ודהכי איתא בירושלמי כמ"ש ב"י והכי נקטינן דניזונת והולכת לעולם עד שישארו כדי כתובתה ואח"כ נוטלתן אם רוצה בכך והיורשין אינן יכולין לעכב שלא ליתן לה אלא מזון ל' יום במקודם כמ"ש בסוף סי' זה דהכא צריכין ליתן לה כל כתובת' בפעם אחד כיון שלא נשארו עוד נכסים:
אלמנה שהיא ענייה וכו' ר"פ אלמנה ניזונית (דף צ"ו) איכא תרתי לישני וכתב ב"י דס"ל להרא"ש למיפסק לקולא לנתבע שהרי האשה היא מוחזקת בנכסי בעלה בעוד שלא נשאת ואין מוציאין מידה לומר שמחלה כתובתה בענייה לחוד או בפרוצה לחוד והרמ"ה כתב כלישנא קמא וכן פסק הרמב"ם פי"ח:
ואם היורשים אומרים נתננו וכו' שם והטעם משום דהנכסים בחזקת האלמנה הם למזונות כמ"ש התוס' בד"ה יתומים שאמרו ובד"ה נכסי
ומש"ה כתב הרמב"ם דנשבעת היסת דכיון דהנכסים בחזקת האלמנה למזונות מתנאי בית דין והיורשים טוענין נגד תנאי ב"ד אין שומעין להם וחייבין לשלם דחשוב כאילו היה ביד האשה שטר חוב בעדים ובנאמנות ומה שטוענין עליה שנטלה מהן למזונות שלא כדין על זה נשבעת ונפטרת כדין לוה שטוען על המלוה לאחר שפרע הש"ח נטלת ממני שלא כדין דנשבע היסת על תביעת בעל פה מיהו הב"י הביא לשון הריטב"א מפורש בו שהיה גורס בדברי הרמב"ם דנשבעת כעין של תורה ע"ש ובש"ע פסק היסת:
ומ"ש כל זמן שלא ניסת אפי' פרעו לה כתובתה בב"ד וכו' כ"כ התוס' שם בד"ה נשאת וכ"כ הרא"ש לשם ודקדקו כך מדלא משכח עלייהו להביא ראיה אלא בנשאת:
מי שייחד לאלמנתו קרקע וכו' מסקנא דגמרא סוף פרק נערה שנתפתתה דאם אמר למזונותיה בלמ"ד ריבה לה מזונות וכשאמר במזונותיה בבי"ת אין לה אלא אותו המקום בלבד וכתב רבינו ושתקה דה"א בפ' י"נ (דף קל"ב) גבי כתובה דשמואל אמר במחלק לפנויה והיא שותקת וכמ"ש רבינו לקמן ריש סי' ק"ו וה"ה הכא במזונות ומה"ט כתב רבינו כאן מי שייחד לאלמנותו קרקע וכו' דוקא קרקע אבל לא מטלטלין כמו גבי כתובה וכמ"ש לקמן בסי' ק"ו מיהו נראה דבמזונות אפי' לא חילק כל נכסיו אלא ייחד לה קרקע ואע"ג דגבי כתובה לא איבדה כתובתה אלא בחולק כל נכסיו מכל מקום הכא כיון דאמר בפירוש שקרקע זו יהא במזונותיה אין לה אלא אותו קרקע:
האשה שאומרת מת בעלי וכו' ברייתא ר"פ בתרא דכתובות ויש להקשות הלא ס"ל להרא"ש ורבינו ריש סימן זה דמגורשת ודאי נמי יש לה מזונות עד שיפרעו לה כתובתה עד פרוטה אחרונה וא"כ הכא שאומרת גירשני בעלי למה לא יהא לה מזונות כל זמן שלא נפרעת כתובתה ותירץ הרא"ש פ"ק דמציעא (דף קנ"ט) ריש ע"ד דטעמא דתקנו חכמים בגרושה דיש לה מזונות עד שיפרעו לה כל כתובתה אינו אלא כי היכי שיפרעו לה כתובתה בעין יפה ולא על יד על יד האי טעמא לא שייך באשה זו דלא ידעינן דגירשה בעלה אלא מפיה שאמרה גירשני בעלי דאי אפשר לפרוע לה כתובתה בבת אחת שמא יבא הבעל ויאמר לא גירשתיה והיא לא תעיז פניה להכחישו בפניו הילכך עד כדי כתובתה ניזונת ממה נפשך ותו לא ע"ש:
כתב הרמב"ם אלמנה וכו' שתביא כתובתה או שתשבע וכו' הקשה בכסף משנה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע וקודם לזה באותו פרק כתב שאין לה מזונות עד שתשבע ותו היאך כתב שאם אין כתובתה בידה אין לה מזונות שמא מחלה וכו' דמשמע דאין נותנין לה מזונות כלל עד שתהא כתובתה בידה וכאן כתב דנותנין לה אם תשבע וכתב דנ"ל להגיה לכתוב וא"ו במקום או וה"ג א"ל הביאי כתובתיך ותשבעי והיינו לומר שאעפ"י שתביא שטר כתובתה דליכא למיחש שמחלה ולא שמשכנה מ"מ צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום עכ"ל מיהו בלשון הרמב"ם שהביא רבינו אי אפשר להגיה שהרי כתב דתשבע שלא מחלה או שמשכנה ולפעד"נ דאין להגיה כלל אלא תחלה מדבר במקום שכותבין כתובה דפשיטא דאינה גובה דשמא פרע לה בעלה או מחלה או מכרה או משכנה ומש"ה אין לה ג"כ מזונות ולבתר הכי קאמר שאנחנו טוענים ליורש שתביא כתובתה במקום שכותבים כתובה או שתשבע שלא מחלה או משכנה במקום שאין כותבין כתובה דאעפ"י שאינה צריכה לישבע שלא נפרעת כתובתה כיון דאין כותבין כתובה וגובה בתנאי ב"ד וכותבין לו שובר מ"מ הך שבועה שלא מחלה או משכנה צריכה לישבע ואף במקום שכותבין כתובה וגם כתובתה בידה צריכה שתשבע שלא תפסה משל בעלה כלום והרא"ש ז"ל חולק עליו בפ' בתרא דכתובות דלמזונות אינה צריכה שבועה כיון שתשבע בסוף כשתגבה הכתובה וע"ל בסי' ע' ובמה שכתבתי לשם ועיין עוד לעיל בסי' צ' ס"ה במה שכתב אימתי צריכה לישבע בשעת שגוב' כתובתה שלא תפסה משל בעלה כלום:
ומ"ש כתב הרמב"ם וכו' והראב"ד כתב וכו' וה"א בירושל' תימה דבירושלמי פרק מי שהיה נשוי איתא כדברי הרמב"ם וכ"כ הרב המגיד דמבואר הוא בירושלמי פרק מי שהיה נשוי וב"י כתב דמ"ש רבינו וה"א בירושלמי קאי לדברי הרמב"ם ולא נהירא ומצאתי שמהרש"ל הגיה וה"א בירושלמי בעירובין משמע דלשם איתא כדברי הראב"ד דלא כהירושלמי פרק מי שהיה נשוי וצ"ע היכא איתא בעירובין:
כתב הרמב"ם הניח בעלה מטלטלין וכו' בפי"ח דאישות: ומ"ש ואם מכרה אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין כבר כתב רבינו כן בסמוך מדינא דגמרא וכו' לא מבעיא וכו' אלא אפילו מכרו או משכנו או נתנו היורשים וכו' והוא משנה ר"פ הניזקין אין מוציאין לאכילת פירות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים וסתמא משמע אף משועבדים שמכרו היורשים לאחר מיתה וכ"כ הרב המגיד משנה הוא פרק הניזקין וב"י כתב עליו דלא מצאתי כן דעתו לפרש דהך מתני' לא מיירי אלא במשועבדים שמכר בחייו ולא במה שמכרו היורשים לאחר מיתה אבל ה' המגיד מפרש דסתמא משמע אף במה שמכרו היורשים וע"ל בסמוך כתב ב"י דהכא איתא בס"פ מציאת האשה:
ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידה לרב האי וכו' מחלוקת זו כתובה לקמן סוף סימן קי"ב ובח"מ סימן ק"ז ס"ז האריך בזה ע"ש:
תפשה הרבה מטלטלין וכו' מימרות דאמוראי ריש פרק אלמנה ניזונית ומביא מעשה בכלתו של רבי שבתאי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה:
ומ"ש וקאמר בירושלמי וכו' פירשו תלמידי דר' יונה ס"ל אע"ג דצריכה לישבע לבסוף כשתגבה כתובתה אפ"ה צריכה עכשיו לישבע על מה שתפסה למזונות כי שמא לא תבא לידי שבועה בסוף שתמות והלכך א"ל עכשיו הגד מה שבידך ותשבע עליו: וכתב ריב"א וכו' פי' ס"ל לריב"א דכיון דטעמא דר"י בר בון הוי כיון שיש לה לישבע לבסוף כשתבא לגבות כתובתה לפיכך לא אמרינן לה עכשיו הגידי נא מה שבידך דהלא לא מהימנינן לה אלא בשבועה וכיון שיש לה לישבע בסוף אין משביעין אותה פעמיים ולכן אין צורך לומר לה עכשיו חוי מה שבידך כיון שאינה נאמנת במה שתגיד בלא שבועה ולפי זה דוקא כשידוע שתפסה פחות מכדי כתובתה דיש לה לישבע לבסוף אבל אם היורשים אומרים שתפסה יותר מכדי כתובתה דהשתא לפי טענת היורשים אפשר שלא תבא לישבע לבסוף כי לא תבקש לגבות כתובתה כיון שתפסה יותר מכדי כתובתה לפיכך צריכה לישבע עכשיו ואומרים לה הגד מה שבידך ותשבע עליו ואף ר' יוסי בר ר' בון מודה בזה דא"ל חוי מה שבידך דמוציאין מידה כל המותר על מזון ל' יום ומעמידין לה פרנס שיתן לה מזונות מל' יום לל' יום: ואפילו תפסה פחות וכו' דהא פשיטא כיון שבאת להוציא מיד היורשים שצריכה לישבע על מה שתפסה כמה היה דזו באה ליפרע מנכסי יתומים ולהוציא מידם ואין נפרעין מהם אלא בשבועה כדתנן ר"פ הניזקין ורבינו שמשון ס"ל דאפילו ידוע דתפסה יותר מכדי כתובתה אין צריכה לישבע עכשיו כמה תפסה כל זמן שלא תבקש לגבות כתובתה אלא ליזון מנכסי בעלה ואין מוציאין מידה כלים כל ימי מיגר אלמנותה עד שתמות דהלכה כאנשי גליל ומה שהקשה ריב"א מסברא דלא שבקת חיי לכל בריה דכל אלמנה תקח כל הממון ולא תתבע הכתובה לעולם ויתפסו הכל בשביל מזונות לא חש הרב רבינו שמשון לקושיא זו דלא שכיחא שתשב עגונה כל ימיה ולא תנשא בשביל הממון שתפסה ועוד דהלא כשתמות יחזור כל הממון ליורשי בעלה כיון שלא נשבעה ויורשיה יוצאין בפחי נפש ולכן כל אלמנה ודאי תהא תובעת כתובתה לבסוף כדי שיורשיה יהיו יורשין כתובתה ואז תשבע על מה שתפסה ואמר שכן יראה מדברי הרמב"ם שהרי כתב דאפילו תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה ומדלא כתב דמשביעין אותה יראה דסבירא ליה דאין משביעין אותה וכר' שמשון אבל הר"ם מרוטנבור"ג כתב כך בפי' אין מוציאין מידה ואין משביעין אותה:
ומ"ש וא"א הרא"ש כתב מתוך דברי הרמב"ם יראה שפוסק כר' יונה וכו' נראה דס"ל לרבינו דהרא"ש חולק על מה שריב"א והר"ש שניהם מפרשים דלה"ר יונה דא"ל חוי מה בידך היינו לומר שצריכה להגיד מה שבידה לישבע עליו ולר' יוסי בר בון לא א"ל חוי וא"צ לישבע ותרוייהו פסקו כר' יוסי בר בון אלא שחולקים בפי' דברי ר' יוסי בר בון אי מיירי נמי בתפסה יותר מכדי כתובתה אם לאו אבל הרא"ש אע"ג דמודה דאין משביעין אותה עכשיו אלא לבסוף לא מפני שבזה נחלקו והלכה כר' יוסי בר בון אלא דס"ל דלא נחלקו בזה דגם ר' יונה מודה דאין משביעין אותה עכשיו אלא לבסוף אלא דמ"מ ס"ל לר' יונה דא"ל הגד מה שבידך דהיינו שמחמירין עליה שתגיד מה שבידה וכותבין לה מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין וכו' כמ"ש הרמב"ם ואם תהיה תובעת כתובתה אז משביעין אותה ולר' יוסי בר בון אין אמרינן לה חוי מה שבידך ואין מחרימין כלל שתגיד מה שבידה ואין עושין דבר ולא חשבון כלל וע"כ כתב רבינו שהרא"ש כתב מתוך דברי הרמב"ם משמע שפסק כר' יונה דלא כריב"א והר"ר שמשון והכי מסתבר דאעפ"י דאין מוציאין מידה וגם אין משביעין אותה מ"מ היה מחרימין עליה שתגיד מה שבידה וכותבין ב"ד מה שתפסה וכו' ולכן הוסיף רבינו לפרש ואמר אבל לעולם אין משביעין אותה עד שתתבע יותר כלומר דאע"פ שפסק כר' יונה אין משביעין אותה דלא כריב"א והר"ש שפירשו דלר' יונה משביעין אותה דליתא ולא קשה לפי זה היאך כתב הרא"ש ע"ש הר"ר מאיר מרוטנבור"ג שכתב על דברי הר"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם הלא חלוקין הן דלהר"ש הלכה כר"י בר בון ולהרמב"ם הלכה כר' יונה דהא מבואר מלשונו דלא כתב וכן משמע מדברי הרמב"ם אלא לענין מה שחלוקין בו ריב"א והר"ש דמשמע מדברי הרמב"ם כדברי הר"ש דאין מוציאין מידה אפי' ידוע דתפסה הרבה יותר מכדי כתובתה אפי' ככר זהב וגם דאין משביעין אותה עכשיו כלל אלא לבסוף אבל לענין מה שפסק הר"ש כר"י בר בון לא אמר שכך ס"ל להרמב"ם דפשיטא דמשמע מדבריו שפסק כרבי' יונה וכן כתב ה"ה דהרמב"ם פסק כר' יונה אבל הב"י הבין שמ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב דמתוך דברי הרמב"ם יראה וכו' שהוא לחלוק אמ"ש הר"ם מרוטנבור"ג דאם אח"כ שואלת מזונות יותר דמשביעין אותה דמתוך דברי הרמב"ם משמע דפוסק כר' יונה ואין משביעין אותה ובודאי דתקפה עליו משנתו כשכתב זה:
אלמנה שבאה למכור וכו' בפרק הכותב (דף פ"ו) לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ומ"ש שאינה צריכה שבועה הוא להרא"ש ודעימיה לעיל סעיף י"ג ורצונו לומר דא"צ שום שבועה לא שבועת צררי ולא שבועה שלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים כי אינה נשבעת על כל זה אלא בסוף כשתגבה כתובתה וכמ"ש בסמוך סעיף י"ז אבל להרמב"ם צריכה שבועה: ומ"ש לפיכך אם לקחה הקרקע לעצמה וכו' פירוש דאמרינן לה מאן שם לך ואיירי אפי' לקחה בהכרזה כדלקמן סי' ק"ג והוי ג"כ ג' בקיאין בשומא דמאן שם לך אמרי' לה אפי' היו לשם ג' הדיוטות ששמוה והחזיקוה בה אינה חזקה דיושבי קרנות הן ומאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים וכמ"ש הרא"ש פרק אלמנה ניזונת (בדף קמ"ד) ריש ע"ג וכ"כ התוס' לשם וקשה הלא אפי' היו שם ב"ד מומחין צריכה להחזיר ליורשים משום דשומא הדרא וי"ל דאיצטריך להאי טעמא דמאן שם לך דאפילו מכרה לאחר דאי משום שומא הדרא במכרה לאחר לא הדרא אבל מטעמא דמאן שם לך לא זכתה בקרקע כלל וכדין מי שמכר דבר שאינו שלו אבל מהר"ש לוריא הורה בתשובה בסי' נ' דשמו לאשה בכתובתה לא הדרא אלא א"כ דשמו לה בחובה והביא ראייה מכאן וכתב עוד דא"ל דאיירי בהשביחה או בנתייקרה דלא הדרא שומא ולכן אמר דמטעמא דמאן שם לך הדרא אפי' לא נתייקרה דדוחק לפרש סתמא דתלמודא בהשביחה או נתייקרה ושכך כתב מהרא"י בת"ה סימן של"ט דדוחק הוא לאוקומי סתמא דתלמודא בהשביחה או נתייקרה עכ"ד וקשיא לי דמאי ראיה מדברי מהרא"י דהוא ז"ל לא כתב אלא דדוחק הוא לאוקומי דלא איירי סתמא דתלמודא אלא בהשביחה או נתייקרה דסתמא משמע ודאי דבכל ענין קאמר אבל הא דנקט תלמודא מאן שם לך שפיר איכא למימר דאתא לאורויי דאף בהשביחה ונתייקרה דלא הדרא מטעמא דשומא הדרא אפ"ה הדרא מטעם דמאן שם לך דתלמודא נקט להך טעמא דמאן שם לך דשייך בכל ענין ויש ליישב דבריו דה"ק דאי איתא דשומא הדרא באשה שגבתה כתובתה בקרקע א"כ הא דקאמר תלמודא טעמא דמאן שם לך הוא כנגד הדין דלשון מאן שם לך משמע דוקא בלקחה לעצמה אבל אם היורשים או הב"ד שמו לה אינה צריכה להחזיר הקרקע ליורשים ואמאי תיפוק ליה דצריכה להחזיר משום דשומא הדרא וע"ז אמר דאין לומר דתלמודא איירי דוקא בהשביחה או בנתייקרה דלא שייך לשם שומא הדרא והילכך אי לא שמה לעצמה א"צ להחזיר דזהו דוחק וכמ"ש מהרא"י ועוד הביא ראייה מדאמר לעיל בסי' צ"א גבו לה לאשה קרקע מבעל חובה וכו' וכ"כ בח"מ סי' ק"ג משמע דוקא כתובה דב"ח נחית אדעתא דזוזי אבל גבו לה בכתובתה לא הדרא שומא אפילו לא ניסת דעיקר שיעבוד כתובה היא אקרקעות דבעלה ואדעתא דארעא נחתה מיהו אפי' לדבריו דוקא כתובה דמנה ומאתים לא הדרא אבל נדוניא דין חוב יש לו ואם גבתה קרקע בנדונייתה הדרא כשאר ב"ח:
ואם טעתה אפי' בכל שהוא וכו' כתב מהרש"ל ואע"ג דבמשנה פרק אלמנה ניזונת משמע דדין זה בכתובה תנן לה ס"ל לרבינו דקאי נמי אמזונות עכ"ל ועיין במ"ש לקמן בסי' ק"ג בדין זה וז"ל הגהות מרדכי פרק אלו מציאות בשם ספר החכמה והא דאמר מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד אע"ג דצריכה ג' הדיוטות מקרי יחידה כיון שאין חוששין אם מוכרת בזול כיון שאינם מומחים וכו' משמע דכשאין מוכרת בזול אין המכר בטל כיון שיש שם ג' הדיוטות והיינו כר"ח דדוקא במכרה בינה לבין עצמה המקח בטל אפי' מכרה שוה בשוה ואפי' מכרה לאחרים כיון שלא היו שם אפי' ג' הדיוטות אבל היו שם ג' המכר קיים ואם טעתה אפי' היו שם ג' הדיוטות ומכרה לאחרים המכר בטל וכשלקחה לעצמה נמי אפי' היו שם ג' הדיוטין ולא טעו המכר בטל וכדפרי' לעיל ובזה עלו דברי רבינו כהוגן ודו"ק וע"ל בסי' ק"ג הביא ג"כ דברי ר"ח והרמב"ם:
ומ"ש וכשיבואו היורשים וכו' פי' היכא שמכרה בינה לבין עצמה ולא נשבעה אפ"ה מכרה קיים ונשבעת לאחר המכירה ולשיטתו אזיל הרמב"ם דצריכה לישבע למזונות כמו לכתובה והיינו שלא התפיסה צררי ולקמן ריש סימן ק"ג כשמוכרת לגבות כתובתה כתב רבינו דצריכה שבועת צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה במכירתה ואין נראה לפרש דאף לדעת רבי' והרא"ש שאין צריכה לישבע למזונות שבועת האלמנה דלא התפיסה צררי כיון שנשבעת לבסוף מ"מ הך שבועה שלא זלזלה במכירתה מודים דצריכה לישבע הא ליתא דהא בפ' אלמנה ניזונת כתב הרא"ש להדיא (דף קמ"ד) ראש ע"ג דא"צ שום שבועה עד זמן תביעת כתובתה אף שבועה שלא זילזלה ושלא גבתה יותר אינה נשבעת למזונות וכ"כ התוס' ריש (דף צ"ח) בד"ה מוכרת ומ"ש כאן דלמזונות מכרה קיים אפי' בקרקע ואח"כ נשבעת היא תימה דלקמן בסימן צ"ו כתב ע"ש הרא"ש דדוקא במטלטלין קיים אבל במקרקעי מכרה בטל כיון שלא נשבעה קודם מכירה ועיין במ"ש לשם באריכות ליישב כל מה שקשה בזה:
לריש מתיבתא וכו' פי' ס"ל דהא דתנן סתמא בפרק אלמנה ניזונית אלמנה מוכרת שלא בב"ד משמע אפי' ב"ד הדיוטות אין צריך ואמרינן נמי דאינה מוכרת אלא לששה חדשים כל זה דוקא לאלתר דשכיב והא דאמר בפ' אלו מציאות דאלמנה א"צ ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות היינו דלאחר ששה חדשים לבתר דשכיב התם הוא דמוכרת בב"ד הדיוטות ואפי' לכמה שנים ולפיכך לא הזכירו בפ' אלו מציאות ששה חדשים דאפי' לכמה שנים מוכרת ומ"ש ולא בריר לן וכו' נראה דלא קאי אלא להני תרתי חילוקים דחילק בין לאלתר דשכיב לאחר זמן ובין ששה חדשים הראשונים דלא בעינן אפי' ב"ד הדיוטות ולאח"כ בעינן ב"ד הדיוטות הא מילתא לא בריר לן אלא לעולם בעינן ב"ד הדיוטות ולעולם אינה מוכרת אלא לששה חדשים אבל במה שחילק ואמר ה"מ סתמא וכו' ודאי בריר לן היכא דיהיב ברשותה לזבוני ואיתזוני מוכרת אפי' שלא בב"ד הדיוטות כמה דבעיא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |