בית יוסף/אבן העזר/צג
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מת הבעל בחיי אשתו או שגירשה גובה כתובתה אבל לא קודם אף ע"פ שהכתובה היא כמו שטר חוב אינה נגבית בכל עת אלא לכשתתאלמן או תתגרש מבואר בכמה דוכתי (כתובות פא.) שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. כתוב במישרים נכ"ג ח"י שנשאל הרשב"א על ראובן שהיה לעכו"ם חוב עליו ותבעו בדיני עכו"ם ובאת אשתו עם כתובתה וסלקה העכו"ם והגבו לה נידוניתה ואח"כ בא שמעון בשטר חוב לתבוע ראובן בדיני ישראל ובאת אשתו ואמרה כל זה הוא משלי כי כבר הגבו אותי מנדוניתי באלו הנכסים והשיב מה שגבה בדיני עכו"ם שלא כדין גבתה כב"ח שגבה קודם זמנו מה שגבה לא גבה וכ"ש כתובה שמא לא תבא לידי גוביינא לעולם אם תמות היא בחיי בעלה ומה שכתב בעל העיטור דנידוניתה ניתנה ליגבות מחיים אין דעתי נוטה כך שכולן מכניסות לבעל שלא יפרע ממנו אלא באלמנות או בגירושין ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללין נידוניא ותוספת יחד ואין מחלק בזמן פרעונן וזה נ"ל ברור עכ"ל :
ואם תתגרש אין לה עסק עמו אלא נוטלת כתובתה והולכת בד"א שנתן לה כתובתה בלא איחור אבל אם מעכב מליתנה לה חייב במזונותיה עד פרוטה אחרונה ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמציעא ובפירקא בתרא דכתובות וכתב הרי"ף דמשמע דגמרא דידן לית לה האי סברא דירושלמי וכיון שכן לא קי"ל כוותיה והרא"ש דחה ראייתו וכתב שגם בעל העיטור דחה ראייתו ובסוף דבריו כתב הרא"ש וכיון שאין ראיה ברורה דפליג תלמודא דידן אירושלמי עבדינן כוותיה ונימוקי יוסף כתב שדעת קצת אחרונים לסמוך על הירושלמי וכדעת בעל העיטור וכתב הראב"ד שאין לזוז מדברי הרי"ף שדבריו דברי קבלה וכ"ש לאפוקי ממונא ע"כ. וכן דעת הרמב"ם שהשמיט הירושלמי הזה וכן דעת הריב"ש בתשובה וכתב שכן כתב הרשב"א בתשובה בפשיטות וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן ע"ב וכתב עוד הריב"ש שאפי' לאותם שנטו לסברת הירושלמי בגרושה נראה שאין לומר כן בחלוצה שהרי הרא"ש שנטה קצת לדברי הירושלמי נדחק לדחות ראייות הרי"ף ולומר דודאי אין טעם הירושלמי מן הדין אלא תקנה שתקנו כדי ליפות כח האשה לתת לה כתובתה בעין יפה ולא על יד וא"כ יש לנו לומר שכשתיקנו בני מערבא לא תיקנו אלא על המגרש לבד אבל על היורשים לא תיקנו אפילו בגרושה דדוקא בחייו אבל לאחר מיתת המגרש אין לה מזונות על היורשים וה"ה לחלוצה:
וכן אם זרק לה גט בר"ה ספק קרוב לו ספק קרוב לה חייב במזונותיה מימרא דרבי זירא פ"ק דמציעא (דף יב:) ובפרק אלמנה ניזונת (דף צז:) ומ"ש ודוקא בחייו אבל אם מת אין היורשים חייבי לזונה בפרק אלמנה ניזונת וכתב רש"י דטעמא משום דבחייו כיון דמעוכבת בשבילו מלינשא חייב במזונותיה אבל לאחר מיתה לא דדילמא גירושין הוו ומספיקא לא מפקינן ממונא:
נתאלמנה חייבים היורשים לזונה כתנאי כתובה וכו' פרק אלמנה ניזונת (דף צה:) ופרק נערה שנתפתתה (דף לב:) במשנה ופירוש כל ימי מיגר ארמלותיך כל ימי משך אלמנותיך. ומ"ש אפי' לא נכתב בכתובתה במשנה פרק נערה שנתפתתה אם יש אלמנה ניזונת מנכסי הארוסה מן האירוסין אכתוב בסימן קי"ב בס"ד:
ומ"ש ואפי' אם צוה בשעת מיתתו אל תיזון אלמנתי מנכסי אין שומעין לו כ"כ הרמב"ם בפרק י"ט מהלכות אישות והוא פשוט שאין בידו להפקיע חוב שנשתעבדו נכסיו לו ודוגמת זה אמרינן בס"פ מציאת האשה (סח:) האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו:
ומ"ש אבל אם התנה בשעת נישואין שלא תיזון אלמנותו מנכסיו הוי תנאי שבממון וקיים זה פשוט ומתבאר מפלוגתא דאנשי יהודה וגליל דבסמוך והא דפלוגתא דאנשי יהודה וגליל וס"פ נערה שנתפתתה תנן לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב מפני שהוא תנאי ב"ד כך היו אנשי ירושלים כותבים ואנשי הגליל היו כותבים כאנשי ירושלים ואנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשים לפיכך אם רצו היורשים נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה:
ומ"ש ופלוגתייהו בסתם שלא פירש אבל אם פירש הכל לפי תנאו הכי משמע מפשטא דמתניתין:
ומ"ש ופסק רב הלכה כאנשי יהודה ושמואל פסק כאנשי גליל בפרק הנזכר:
ומ"ש וכתבו ר"ח ורי"ף דבמקום שיש מנהג ידוע וכו' ואם אין מנהג ידוע יעשו כשמואל בפרק הנזכר וכן דעת הרא"ש ג"כ וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהל' אישות. כתב הרשב"א שאלת בראובן שחלה והביאו חנוך בנו לתוך ביתו וסיפק צרכיו ומת וקברו ולאה אשתו של ראובן הפקידה מטלטלין ביד חנוך ועכשיו תובעת אותם ממנו השיב חנוך אני הוצאתי הוצאות על אבי ועל קבורתו ועל תכריכין ואני תופס אותם בשביל אותם הוצאות טענה לאה אותם מטלטלין שלי היו ואין לך לתפוס בשלי השיב חנוך איני יודע שהן שלך מה שקנתה אשה קנה בעלה. תשובה הדין עם לאה מכמה טעמים כי מה שטענה שהמטלטלים שלה נאמנת וצריך להחזיר לה ואפי' היה הבעל קיים וכדתניא בפרק חזקת (נא:) קיבל מן האשה יחזיר לאשה וזה אינו יודע שאינם שלה שיתפוס בהם אלא איני יודע שהן שלך טען ומה שקנתה אשה קנה בעלה שטען אינו כלום כי שמא נתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות בהם והיינו דאמרינן בפרק חזקת קיבל מן האשה יחזיר לאשה ועוד דמה שקנתה אשה לא קנה בעלה אלא לפירות והרי הוא כנכסי מלוג ואם מת הבעל הרי הם שלה לגמרי ולא עוד אלא אפילו מטלטלין דאב שנטלן חנוך והוציא הוצאות על אביו ואפי' בצרכי קבורתו אם כתב ראובן לאשה מטלטלי אגב מקרקע האשה מוציאה מידו ואפילו היה מוטל לפניה רצתה היא גובה כתובתה והוא נקבר מן הצדקה וכדתניא בתוספתא דכתובות עכ"ל וכבר כתבתי תשובה זו בסימן פ"ו: גרסינן בגמרא בפרק הנזכר (כתובות נ"ד.) ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא אתו לקמיה דר"נ שמע לקלה דבת מחוזא היא אמר בבל וכל פרוודהא נהוג כרב אמרו ליה והא לנהרדעא נסיבא אמר להו נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל וכתב הריטב"א ש"מ דמאן דנסיב איתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתדור עמו בדוכתיה הולכים בה אחר מנהג מקומו שבאה לשם. וכבר כתבתי זה בסימן ס"ו : כתב הרשב"א (סי' תש"ה) שאלת ראובן נפטר והניח אלמנתו מעוברת וילדה בת ויש לראובן אחים אם יכולה לתבוע כתובתה קודם שתגיע הבת לל' יום תשובה יכולה לתבוע כתובתה מעכשיו שאפי' תמות הבת תוך ל' יום חולצת ולא מתייבמת עכ"ל:
ואין חילוק בין אם הנכסים מרובים למועטים וכו' הכא אין חילוק אלא בכל ענין אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת תיזון היא עם הבן או עם הבת וכו אבל אם יש אלמנה ובן ובת והנכסים מועטין וכו' ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה בר"פ מי שמת (קמ.) אהא דתנן מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו וכו' איבעיא לן אלמנה מהו שתמעט בנכסים אלמנה ובת איזה מהן קודמת ופשטינן מינייהו חדא דא"ר אבא אמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטים מה בת אצל אחין הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים ופירשו התוס' דודאי אם אין כאן אלא אלמנה אצל הבנים שניהם שוים בנכסים וכן אם אין כאן אלא אלמנה ובנות דלא תקנו נכסים מועטים אלא לבנות שהם יוצאי יריכו והם בנות ירושה במקום שאין בנים ואע"ג דמיחסרא גוביינא ואי מינסבא לית לה אבל לאלמנה אצל הבנים או אצל הבנות לא רצו חכמים לתקן דין נכסים מועטים אצל האלמנה שלא רצו לעקור דין ירושה מן הבנים אצל האלמנה והשתא מיבעיא ליה כשיש בנים ובנות שיש כבר דין נכסים מועטין בשביל בנות אי ממעטת נמי האלמנה ותיזון האלמנה עם הבנות או דילמא כיון דאי מינסבא לית לה מזוני השתא נמי לית לה אלא הכל יהיה לבנות ואי ממעטת מ"מ לא תיזון האלמנה עמהן אלא עד שיבגרו הבנות והא דקאמר בסמוך דאלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים היינו שיש שם בנים עם הבנות שיש כאן דין נכסים מועטים אצל בנות אבל אי ליתנהו לבנים לא תטול האלמנה כלום עכ"ל וכתבו דהכי איתא בתוספתא וכן משמע בירושלמי וכ"כ הרא"ש בפסקיו וז"ל פי' הרמב"ן דפשיטא ליה שאם הניח אלמנה ובנים בלא בנות דאין שייך לומר באלמנה נכסים מועטים לומר האלמנה תיזון והבנים ישאלו על הפתחים וכן נמי אם לא הניח אלא אלמנה ובת לא אמרינן האלמנה תיזון והבת תשאל על הפתחים וה"ט לפי שאין שיעור קצוב לאלמנה לפי שפעמים נשאת ברחוק זמן ופעמים בקרוב ואין לדבר קצבה עד אימת הוו מרובים ואימת הוו מועטין הילכך לא תקנו לעקור מן התורה דבר בשביל מזונות האלמנה אבל בנות יש להן קצבה עד שיבגרו והך בעיא מיירי כשיש בנים ובנות ואלמנה ואין מזון לבנים ובנות עד שיבגרו הילכך בלא אלמנה נעשו הנכסים מועטים ונסתלקו הבנים ומיבעיא ליה כיון דאלמנה ובנות באות מכח תנאי כתובה איזו מהן קודמת עכ"ל. והר"ן כתב ולפום פשטא דגמרין משמע דאלמנה אצל הבת בלא בן קאמר ומשמע דכיון שאלמנה דוחה את הבת כ"ש שדוחה את הבן ואמרינן דאלמנה ניזונת ובן ישאל על הפתחים דק"ו הוא אם בת שדוחה את הבן נדחית מפני האלמנה כ"ש שהבן נדחה מפניה ומיהו מ"מ תמיה מילתא שא"כ לא שבקת חיי ליורש במקום אלמנה דהא כתיבנא לעיל דכל היכא דקודמת מוציאין לה מעכשיו דמי פרנסתה כל ימי חייה ונמצאו רובן של יורשים הולכים בפחי נפש אבל בירושלמי משמע שאין אלמנה קודמת אלא עם בת במקום בן אבל אלמנה עם הבן בלבד או עם הבת בלבד אינה קודמת אלא שניהם נזונים ביחד וסמכו עליו רוב המפרשים ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל נראה שלא סמך עליו וכן דעת הרמב"ן נוטה לו עכ"ל ודברי הרמב"ם הם בפי"ט מה"א וכתב ה"ה שדעת הרמב"ן נראה שהוא כדעת הרמב"ם ז"ל וכתב עוד ודע כשהאלמנה דוחה את הבנות כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שמוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדים ב"ד שראויה לחיות אם זקנה ואם ילדה ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום כדרך שאמרו בלוקח כנזכר פי"ג עכ"ל ורבינו סתם כאן דבריו כדברי הירושלמי וכדעת התוס' והרא"ש ובסי' קי"ב כתב מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה :
ומ"ש אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת וכו' ואפי' אם תינשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל היא תיזון מהם אפי' אחר מיתת הבת בס"פ יש נוחלין (דף קל"ט) שלח רבין מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא ע"י היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו ופר"ש נשאת הבת והכניסה הנכסים לבעל אלמנתו ניזונת מנכסיו ומפרש בגמרא טעמא משום דאע"ג דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים הכא שויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה כתב סמ"ג מי שמת והניח אלמנה ובת מזונות האלמנה קודמין למזונות הבת וכן נשאת הבת אין נוטלין עישור נכסים מפני מזונות האלמנה עכ"ל: כתב הריטב"א בר"פ ב' דייני והלכה כחנן ודעת הרמב"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש בששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח(ל"ה) בההיא איתתא דחשידא אשבועה ותבעה כתובתה וכו' אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ואם איתא למה לי מדשמואל תיפוק לי דבעיא שבועה והיא חשודה אלא ודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ"ל:
אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות אפי' לא פרעה וכו' בס"פ נערה שנתפתתה (דף נד י) אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות ומסיק בגמרא דדוקא בב"ד אבל שלא בב"ד יש לה מזונות וכ"כ הרא"ש ומשעת תביעה אין לה מזונות בפ' השולח:
ומ"ש ואפי' בב"ד לא הפסידה אא"כ תבעה מעצמה אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות או שרימוה וכו' על האי מימרא דתובעת כתובתה אין לה מזונות כתב הרא"ש ירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא כהדא ארמלתא דר' אבהו רימו בה ואמרו לה בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזונות מן דאתידעון מיליא אילין עובדא קמיה דרב אסי חזר לה מזונות פי' רימו בה ואמרו אדם גדול רוצה לישא אותך וכשידע רב אסי שרימו בה החזירה למזונותיה וכ"נ אם לא רצו לזונה ומחמת זה תבעה כתובתה אין זה מן השופי ואית לה מזוני עכ"ל. והרי"ף לא הביא הירושלמי הזה וגם הרמב"ם השמיטו ואפשר שטעמם משום דכיון דגמרא דידן לא מפליג בדיני משמע דסבר שאין חילוק בדבר דאם איתא לא הוה שתיק מיניה : כתב הריב"ש בתשובה סימן ת"פ על ש"מ שכתב בצואתו אני מניח שתהא אשתי ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה נראה שאין אלמנה זו מפסדת מזונות בתביעת כתובתה בב"ד ולא בשאר הדברים שמפסדת אותם כשאוכלת בתנאי ב"ד והאריך בטעם הדבר. וכתב עוד דכיון דאוכלת מכח מתנת בעלה ולא בתקנת חכמים אין מעשה ידיה ליתומים:
תבעוה לינשא אפילו מתפייסת לא הפסידה מזונותיה וכן אם כחלה או פרכסה וכו' בס"פ נערה שנתפתתה (דף נד.) אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות ומפרש בגמרא דאפילו לא נתפייסה נמי אם אמרה מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לי אין לה מזונות אמר רב חסדא זינתה אין לה מזונות אמר רב יוסף כיחלה ופרכסה אין לה מזונות ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות וכתבו התוס' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא בר מתבעוה לינשא דההיא עדיפא אבל הרי"ף השמיט גם מימרא דתבעוה לינשא משמע דגם עלה קאי הא דאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכתב הרא"ש דנראין לו דברי הרי"ף וכ"ד הרמב"ם בפרק י"ח מה"א:
ומ"ש רבינו נתארסה הפסידה מזונותיה כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה שהוא פשוט שהרי תנאי במזונות אינו אלא משך ימי אלמנותה וכיון שנתארסה אשת איש נקראת ולא אלמנה. ולפי דבריו אם שידכה עצמה עדיין יש לה מזונות דמשודכת אינה נקראת א"א וזה דבר תימה דכיון ששידכה עצמה לאחר כבר הפקיעה מעליה כבוד בעלה הראשון ואיך יתכן שתהיה ניזונית מנכסיו לכך נראה לי דאע"ג דבדוכתי אחריני לא קרי ארוסה אלא למקודשת הכא למשודכת קרי ארוסה דימי אלמנותיך משמע כל זמן ששם בעלה הראשון נקרא עליה שאומרים זו אלמנתו של פלוני אבל כיון ששידכה עצמה לאחר אין שם בעלה הראשון נקרא עליה שאינה נקראת אלא משודכת של פלוני:
מכרה או משכנה כתובתה או שעשתה כתובתה אפותיקי לב"ח בין בב"ד בין שלא בב"ד הפסידה מזונותיה ברייתא וגמרא סוף פרק נערה שנתפתתה (נד.) ופירש"י אפותיקי. קרקע המיוחד לכתובתה עשאה אפותיקי לב"ח שלה ובסמוך יתבאר בדברי רבינו דלא איבדה מזונותיה אא"כ מכרה או משכנה כל כתובתה אבל אם שיירה מקצת ניזונת:
ומ"ש בין בחיי בעלה בין אחרי מות בעלה ב"ה כ"כ רמב"ם בפרק י"ח:
ומ"ש מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונותיה בס"פ נערה שנתפתתה (נג.) יתיב רבין בר חיננא קמיה דר"ח וקאמר משמיה דר"א מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות א"ל אי לאו דקאמרת לה משמיה דגברא רבה ה"א לך משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו ואע"פ שכתבו הר"ן וה"ה שיש פוסקים כר"ח דמוחלת כתובתה יש לה מזונות הרמב"ם בפי"ח מה"א פסק כר"א וכתב ה"ה דטעמא משום דהא דר"ח גופיה לא אמרה דוקא אלא באי לאו ובדרך דחייה ועוד דאפילו פליגי בהדיא דילמא הלכה כר"א לגבי ר"ח וכ"נ שהוא דעת הרי"ף והרא"ש וגם הר"ן כתב שדברי הרמב"ם נראה עיקר:
ומ"ש ודוקא אחרי מותו וכו' כ"כ שם הרא"ש וכן פי' רש"י אין לה מזונות באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה עכ"ל וטעמא משום דבחייו לא תנאי כתובה נינהו דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכתב ה"ה שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם כתב בפי"ז מהל' אישות המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובה ואפי' מזונות אין לה עליו:
ומ"ש ודוקא שמכרה או משכנה או מחלה כל הכתובה אבל שיירה מקצתן ניזונת פלוגתא דתנאי בפרק אלמנה ניזונת (דף צח.) ואסיקנא התם ההיא אתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה קא תבעה מזוני אתאי לקמיה דרבא א"ל ליתמי זילו הבו לה מזוני לית דחש להא דר"ש דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף:
ומ"ש אפי' לא שיירה אלא תוספת ומכרה או מחלה כל העיקר ניזונת בשביל התוס' בריש פרק אף על פי (דף נד:) אהא דתנן אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף דייק בגמרא רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע לרבי איבו א"ר ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי נ"מ לתובעת ולמוכרת ולמוחלת ופירש"י תנאי כתובה. תוספת: לתובעת. שאמרו התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות וכתבו התוספות והרא"ש דל"נ דקי"ל כרבנן בפרק אלמנה דאמרי מכרה או משכנה מקצת כתובתה יש לה מזונות הילכך נראה לפרש שאם תבעה מנה או ק"ק ושיירה תוספת כאילו לא תבעה אלא מקצת מנה או ק"ק וניזונת בשביל התוספת א"נ אם תבעה כתובתה בסתם התוספת בכלל ואבדה מזונותיה עכ"ל הרא"ש ז"ל וכ"כ בתשובה להרמב"ן סי' מ"ח והרי"ף כתב לתובעת ל"ש תובעת כתובתה בב"ד ול"ש תובעת תוספת אין לה מזונות וכ' הר"ן איכא למידק דהא אסיקנא דמקצת כסף ככל כסף כלומר שאפי' נפרע' מקצת כתובתה יש לה מזונות בשביל אותו מקצת כסף שנשאר בכתובתה ואיפשר דתובעת שאני שכ"כ היא מעיזה פניה בב"ד בתביעת מקצת כתביעת כולה ולפיכך הפסידה מזונותיה והרמב"ן כתב שדעת הרי"ף היה לומר שכשם שמפסדת מזונות בתביעת עיקר אע"פ שלא גבאתו כך מי שנפרעת כתובתה וניזונת מחמת תוספת אם תבעתו בב"ד הפסידה מזונותיה כאילו גבאתו ואחרים פירשו בהיפך שאם תבעה עיקר כתובתה עדיין יש לה מזונות בשביל התוספ' ואין הלשון מתיישב לפ"ז אבל הנכון דה"ק ולתובעת שאם תבעה כתובתה סתם הרי כאילו תבעה בפירוש עיקר ותוספת ושוב אין לה מזונות ע"כ והרמב"ם בפי"ח כתב דין תוספ' כתובה כדין העיקר לפיכך אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה תוספ' כתובתה עם העיקר אין לה מזונות ואם תבעה מקצת והניחה מקצת ה"ז כמי שתבעה מקצת העיקר והניחה מקצתה וכל המוכרת או המוחלת סתם מכרה התוספ' עם העיקר ששניהם כתובה שמם בכ"מ עכ"ל. וכתב הרב המגיד שנראה שהוא ז"ל מפרש הא דאמרינן נ"מ לתובעת כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דעת ההלכות ועיקר: ומ"ש וכל המוכר וכו' מבואר בגמרא שהתוספת כעיקר היא למוכרת ולמוחלת: כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח אם תבעה הנדוניא ואפילו נפרעת ממנה אינה מפסדת מזונות ותהא ניזונת משום מנה ומאתים ותוספת משום דמזוני בתר עיקר כתובה גריר כ"כ המפרשים בשם הרשב"א וכ"כ פי"ח מה"א עכ"ל. משמע אע"פ שנדוניתה מאה מנה ולא תבעתה כיון שתבעה עיקר ותוספת שוב אין לה מזונות דנדוניא הרי היא כחוב דעלמא ואינה ענין למזונות וכ"נ מדברי הריטב"א שאכתוב בראש סימן ק"ג :
ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה המותר של הכתובה ומסלקין אותה אפי' אנשי גליל וכו' בפרק אלמנה ניזונית כתב כן וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן קי"ח:
ומ"ש אם תבעה כתובתה בסתם לא אמרינן אין דעתה אלא העיקר וכו' כבר נתבאר בסמוך: כתב הרשב"א בתשובה קרוב הדבר שכל שלא מחלה כל מ"ש בכתובתה לא מחלה מזונותיה ואין אומרים שהמזונות תלויה בעיקר הכתובה בלבד שהם מנה וק"ק וכל שמחלה מנה וק"ק אבדה מזונותיה שהרי אפילו לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה וק"ק לא אבדה מזונותיה ואף על פי שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים אף אנו נאמר כן בנדוניא ואי נפשכם לומר דשאני תוספת דא"ר ינאי תוספת כתובה ככתובה י"ל דאף נדוניא בכלל דברי רבי ינאי וכן פי' קצת מפרשים וע"כ יש לנו להודות להם במקצת מה שאמר רבי ינאי דהא אמרינן נ"מ למוכרה ולמוחלת וע"כ אם מחלה כתובתה סתם או מכרה סתם גם הנדוניא בכלל וא"כ י"ל דמאי דאמר רבין בר חיננא מוחלת כתובתה לבעלה אבדה מזונותיה כל מ"ש בכתובתה קאמר והבו דלא לוסיף עלה דהא אמר רב חסדא אי לאו דאמרת לה משמיה דגברא רבה וכו' ועוד שכל שמחלה סתם מקצת מכתובתה אנו אומרי' מהנדוניא מחלה שא"ת כדברי הטוען שכל שלא טרחה בו כגון מנה וק"ק או תוספת מחלה תחילה אדרבא בא ונאמר דכל שלא תפסיד בו מזונות מחלה ולא מחלה מה שתפסיד בו מזונות וא"ת שאין האשה בקיאה אף אנן נאמר שאינה יודעת מה בין עיקר כתובה ותוספת לנדוניא ועוד מה שטען הטוען שמן הסתם ידה על התחתונה שהיא קרויה בעל השטר מסתברא דבמקום הזה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת וכל מקבל מתנה או לוקח קרוי בעל השטר להיות ידו על התחתונה ואינו דומה למה שאמרו בפרק גט פשוט שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר אחד אם טוען שלא פרע אלא הקטן עליו להביא ראיה אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן נ"ל דראובן מקבל מתנה הוא ועליו הוא להביא ראיה מה נתן לו או מה מחל לו ותדע מדא"ל התם רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו וא"ל שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה אלמא יש הפרש בין אומר שטר לך בידי פרוע לנותן שטרו וכן י"ל שה"ה במוחל עכ"ל: כתב הר"ן בפרק אלמנה ניזונית אהא דתנן נתנה כתובתה לאחר לא תמכור אלא בב"ד משמע דדוקא לאחר אבל מחלה ליורשים יש לה מזונות והכי איתא בירושלמי אבל הרשב"א כתב דלפום גמרין לא משמע הכי ולא דמי למוחלת כתובתה לבעלה דהתם סומכת היא עליו שלא ימנע מזונותיה ולא מחלה להו אבל מוחלת ליתומים כיון שאין לה עליהם כתובה הא אסתלקא מביתייהו לגמרי ואין לה עליהם מזונות ע"כ. ולפי מה שכתבתי שהסכמת גדולי המורים לפסוק הלכה כר"א דאמר מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות כ"ש דמוחלת ליתומים אין לה מזונות:
כתב הרי"ף כשאין בנכסים שתתפרנס מן הריוח וכו' בפרק אלמנה ניזונית אהא דגרסינן התם בעו מיניה מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה א"ל תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שיירה אין לא שיירה לא כתב רב אלפס מהא שמעינן דלית לה לזבוני אלא כדי כתובתה אבל יתר מכתובתה לא וק"ל הא דגרסינן בפרק ב' דייני גזירות (קז:) האשה שהלכה היא ובעלה למ"ה ובאה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה אמרה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ואוקמה שמואל בששמעו בו שמת ואקשינן ומ"ש עד כדי כתובתה ופרקינן איהי אפסדא אנפשה דאמרה גרשני בעלי וש"מ דאי לא אמרה גרשני בעלי ניזונת והולכת עד לעולם ומסתברא לן פירוקא דהאי קושיא דהא דתניא מוכרת והולכת עד כדי כתובתה אבל יתר מכדי כתובתה לא בדלא איפשר לה לאיתזוני אלא מקרקעי הילכך לית לה לזבוני אלא כדי כתובתה והך אחריתא דש"מ דניזונת לעולם בדאיפשר לה לאיתזוני מפירי דקרקעי ומאגרא דבתי ומאי דדמי ליה עכ"ל וכתב הרא"ש על זה ודברים של תימה הן היאך דקדקו מכאן דאינה מוכרת למזונות אלא עד כדי כתובה הא בהדיא מוכח מברייתא שהשאר הוא כדי כתובה שתגבה מהם כדי כתובתה וקמ"ל דמה שמכרה למזונות אינה חוזרת וטורפת לכתובתה דאחריות דנפשה קבילת עלה אבל אם אינה חוששת על גביית כתובתה יכולה להיות ניזונת לעולם עכ"ל. וגם הר"ן כתב שאין דברי הרי"ף מחוורין דכי קתני מוכרת ואוכלת עד כדי כתובתה לאו למימרא שלא תהא רשאה למכור למזונות אלא כדי כתובתה ותו לא אלא עצה טובה קמ"ל שלא תמכור הכל אלא לצורך מזונות שאם תעשה כן איפשר דאתי מלוה בשטר ויטרוף הדמים מידי הלקוחות (דעדיין הם בידם שאינם נותנים לה רק מעט מעט כל ל' יום) ואינה יכולה לחזור לטורפן מחמת כתובתה דה"ל מטלטלים ולא משתעבדי לכתובה ומשום הכי קאמר שתשייר במכירתה כדי כתובתה כדי שתוכל לגבותו מחמת כתובתה ולא יוכל להפסידה מלוה בשטר וכן פירשו בתוספות והראב"ד ז"ל דעד כדי כתובתה עד שתשייר כדי כתובתה קאמר ואף במקצת נוסחי הלכות מצאו כתוב כך שחזר בו הרי"ף בסוף ימיו והגיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה"א עכ"ל וגם ה"ה כתב שם שכדברי הרמב"ם עיקר וכן העלו האחרונים ז"ל וגם המרדכי כתב על דברי הרי"ף רש"י לא פירש כן אלא ניזונת לעולם יותר מכדי כתובה וכן בירושלמי עכ"ל:
אלמנה שהיא ענייה ופרוצה וכו' בר"פ אלמנה ניזונית (דף צו.) א"ר יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זמרא אלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונות השתא ב' איבדה ג' מיבעיא ל"ק כאן בענייה כאן בעשירה א"נ כאן בפרוצה כאן בצנועה אמר רבא לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה ופירש"י עשירה. היכולת בידה להמתין הילכך א"נ לא תבעה לאו מחילה היא עד ג' שנים אבל ענייה מדלא תבעתן מחלה: צנועה. בושה לבא בב"ד הילכך בב' שנים לאו מחילה היא: אלא למפרע. אותן ב' שנים שעברו איבדה וכתב הרא"ש הילכך לא איבדה בב' שנים עד שתהא ענייה ופרוצה ע"כ נראה שטעמו משום דכיון דאיכא תרי לישני ה"ל ספיקא כל שאינה ענייה ופרוצה וכיון דסתם אלמנה אית לה מזוני ונכסי בחזקתה קיימי כל זמן שלא נשאת כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת (שם:) גבי בעיא דיתומים אמרו נתננו וכו' מספיקא לא אמרינן מחלה אבל הרמב"ם כתב בפי"ח אלמנה ענייה ששהתה ב' שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה ג' שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משעה שתבעה ואם שהתה פחות מזה אפי' יום א' לא ויתרה אלא תובעת ונוטלת מזון השנים שעברו עכ"ל וכתב הרב המגיד שיפסק כלשון ראשון ודעת הרמ"ה שכתב רבינו בסמוך כדעת הרמב"ם ז"ל:
ומ"ש ואפי' שעברו אם יש לה משכון מהיורשים או שלותה ממקום אחר לא הויא שתיקתה מחילה ירושלמי כתבוהו הרא"ש והר"ן וה"ה ז"ל ר"א בשם רבי יוסי בן זמרא כשלא לותה ואין בידה משכון אבל אם לותה או שיש בידה משכון גובה אפי' למפרע וכתבו הר"ן ה"ה היה בידה משכון כלומר שתפסה בידה משכון תוך ג' שנים אבל לאחר ג' מדין מחילה נגעו בה ואין תפיסתה כלום וכתבו עוד הר"ן וה"ה בשם הרמב"ן דדוקא אלמנה הוא דבעיא ב' וג' שנים אבל א"א אפי' שהתה יום א' ולא תבעה הפסידה דבאלמנה דוקא אמרו משום דאיפשר דמתזנא מדידה כגון ממציאתה אבל א"א שכל נכסיה לבעלה מדידיה קא מיתזנא ואפי' מכרה נכסי מלוג שלה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה לפי שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ולסייען וה"מ לאפוקי מבעל אבל אם לא נתן לה מזונותיה ועשתה ואכלה אפי' הותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזוני הרי משכון בידה ותמשכננו ואינה צריכה להתנות עמו בב"ד ולומר איני ניזונת ואיני עושה אלא כל שאין מעלה לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפי' דרך שתיקה וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ע"כ וכתב הר"ן ע"ז ודינו ז"ל במכרה בנכסי מלוג צל"ע דכיון דמפלגינן בין עשירה לענייה ובין צנועה לפרוצה אדרבא א"ל דדוקא באלמנה הוא דהפסידה לפי שאם לא מחלה המזונות לא היתה בושה לתבוע היורשים אבל בא"א שעושה נחת רוח לבעלה איכא למימר שלא הפסידה לעולם ומש"ה נקט אלמנה עכ"ל וז"ל הריטב"א אומר רבי' בשם רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד ב' וג' שנים אבל בא"א כל זמן שלא תבעה מזונותיה אבדה אותן למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכל שלא לותה או שהיה בידה משכון מחלה אותן וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפי' לאשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם עכ"ל וכ"ע ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואה מדין מזונות היא כדכתיבנא בפ' נערה עכ"ל:
ואם היורשים אומרים נתננו לה מזונות והיא אומרת לא נטלתי וכו' בפרק אלמנה ניזונת (שם) בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה ניסת עליה להביא ראיה וכתב הרא"ש בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו לה מזונות עד היום הזה והיא אומרת לא נטלתי ולא שהתה עדיין ב' וג' שנים על מי להביא ראיה דלא כפירש"י שפירש נתננו לה דמי מזונות שנה הבאה דהא פשיטא דעל היתומים להביא ראיה וכדברי הרא"ש כתבו התוס' וגם הר"ן כתב על פירש"י ולא נהירא דא"ה פשיטא דלא מהימני דדמי לחוב שהוא תוך הזמן שאין הלוה נאמן לומר פרעתי ועוד דאם איתא אין לך אלמנה שלא תפסיד מזונותיה שכל שעה יאמרו פרעתי ומה הועילו חכמים בתקנתן אלא ודאי ע"כ לא איבעיא לן אלא ממזונות דלמפרע וכגון שהוא בתוך הג' וה"נ משמע מדפשטינן לה מדתני לוי וההיא ודאי במזונות שעברו מיירי מדתני כ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה ע"כ וכ"נ מדברי הרמב"ם בפרק י"ח מה"א:
ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם שהיא נשבעת היסת ונוטלת וכן מ"ש בואם נשאת גם בזה כתב הרמב"ם נשבעין שבועת היסת ונפטרין בפרק הנזכר כתב כן וכתב ה"ה נראה לי טעם לדבריו שהצריכה היסת מפני שכיון שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא וכמו שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל בידוע שהנתבע נשבע היסת ונפטר אף כאן היא נשבעת ונשארים הנכסים בחזקתה ומוכרת מהם למזונות וכשנשאת הוא בהיפך עכ"ל. וכ"כ הר"ן וז"ל הרמב"ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב"א שאיפשר שזה מהסכמת הגאונים שהסכימו שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון שא"כ הוה ליה למימר שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעים ונוטלים בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז"ל דכיון דנכסים בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ"ל. וז"ל הריטב"א והלכתא כדתני לוי וכ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם שנשבעת כעין של תורה דהא נשבע ונוטל הוא ומורי הר"מ בשם רבו ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה עומדים הרי היא כאילו יש בידה משכון ונשבעת ונפטרה חשיבא ואין עליה אלא שבועת היסת וכ"כ בעל העיטור אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב שאפילו במי שיש בידו משכון חשוב נשבע ונוטל כמו שכתב בספרו וכ"כ הרי"ף ז"ל עכ"ל ומ"ש רבינו שכל זמן שלא נשאת אפילו פרעו לה כתובתה בב"ד אינם נאמנים כ"כ התוספות שם בד"ה נישאת וכ"כ הרא"ש שם ודקדקו כך מדלא משכח עלייהו להביא ראיה אלא בנישאת:
מי שייחד לאלמנתו קרקע שתיזון ממנו אם אמר יהיה מקום זה למזונותיה ריבה לה מזונות וכו' ואם אמר יהא מקום פלוני במזונותיה ושתקה אין לה אלא אותו המקום לבד וכו' בס"פ נערה שנתפתתה (דף נד:) קריביה דר"י הוה ליה איתת אבא דהות קא מפסדא מזוני אתו לקמיה דר"י א"ל איזילו ואמרו לאבוכון דנייחד לה ארעא למזוני אתא לקמיה דר"ל א"ל כ"ש שריבה לה מזונות ואסיקנא אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר"י אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות ופירש"י דנייחד לה. בצוואת ש"מ ובעדים אולי תקבל עליה דאפילו בכתובתה תנן הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה איבדה כתובתה: כ"ש שריבה לה מזונות. אם אמר קרקע זו למזונותיך אין זה אלא אם לא יתנו ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים טלי קרקע זה להעדפה: במזונות. בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך:
ומ"ש רבינו אצל ריבה לה מזונות שאם היה שכרו פחות ממזונותיה הראוי לה נוטלת מזונותיה משאר נכסיו ואם יש בו יותר מהראוי נוטלת הכל כ"כ הרמב"ם בפי"ח.
ומ"ש אצל א"ל במזונות ושתקה כ"כ הרמב"ם וכך מתבאר מדברי רש"י שכתבתי בסמוך דדוקא בהיתה שם ושתקה אבל אם לא היתה שם או שהיתה שם ומיחתה אם אותה מקום שייחד לה אין מספיק למזונותיה לא כל הימנו של בעל לגרוע מזונותיה בע"כ ופשוט הוא:
האשה שאמרה מת בעלי נאמנת וניזונת והולכת לעולם וכו' אבל אם באה ואמרה גירשני אינה ניזונת אלא עד כדי כתובה וכו' ברייתא בר"פ בתרא דכתובות (דף קז:):
כתב הרמב"ם אלמנה שאין שטר כתובתה בידה אין פוסקין לה מזונות דשמא מחלה כתובתה וכו' ואפילו לא טען היורש וכו' בפי"ח מה"א ונתבאר שם בדבריו שאם אין דרכה לכתוב כתובה יש לה מזונות:
ומ"ש ואף כשיש בידה שטר כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום בפרק הנזכר כתב וז"ל אלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות בב"ד עד שתשבע שהרי זה באה להתפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון עכ"ל:
ומ"ש ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא ניזונת מתנאי ב"ד אפי' בלא כתובה ואפי' בלא שבועה בפ' שני דייני גזירות כתב כן והביא ראיה לדבריו ותמה על דברי הרמב"ם ז"ל וגם הרשב"א בתשובה כתב על מה שהצריך הרשב"א שבועה לאלמנה למזונו' אין רבותי נ"נ מודים לו בזה שאין האלמנה נשבעת למזונת לפי שאינה [נשבעת] בתחלה אלא לבסוף כשתבא לגבו' כתובתה וכדמשמע בפ' שני דייני גזירות (שם.) בפלוגתא דרב ושמואל אם פוסקים מזונות לאשת איש וזו אחת מהשגות שהשיג עליו הראב"ד גם מורי הרמב"ן הביא ראיה מדגרסינן בפ' השולח (לה.) דההיא איתתא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל מאי אעביד לך וכו' עכ"ל וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן מ"ח וכתב הרשב"א עוד בתשובה אחרת אלמנה ניזונת אע"פ שלא נשבעת ואע"פ שלא הוציאה כתובתה והביא ראיה לדבר בכמה דוכתי בגמרא אמרינן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לרבנן דפליגי על ר"מ למזונות דתנאי כתובה הם לא עדיפי מכתובה עצמה וכך הוא מסקנא דגמרא כמו שאכתוב בסמוך וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' שני דייני גזירות אהא דאמר חנן באשה שהלך בעלה למדינת הים תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה הילכך כשב"ד פוסקין מזונות לא"א אינה צריכה שבועה ומשמע שאף באלמנה הדין כן שתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ואחרים אמרו דדוקא בא"א אבל אלמנה תשבע בתחלה ובסוף והרמב"ן הכריח דדין אלמנה כדין א"א מדאמרינן בפ' השולח וכו' ולי מהא לא איריא וכו' ומיהו משמעתין משמע הכי דלא שנא אלמנה ול"ש אשת איש פוסקין בלא שבועה עכ"ל. ולענין הלכה נקיטינן ככל הני רבוותא דהו"ל הרמב"ם יחידאה לגבייהו :
מדינא דגמרא אין אלמנה ניזונת אלא מקרקעי בני חורין משנה בפרק הניזקין (דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ומ"ש ל"מ אם מכר או נתן הבעל בחייו וכו' אלא אפי' מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם אין מוציאין למזון האשה והבנות בס"פ מציאת האשה (דף סט.) גבי הא דתלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששעבדו מהו אמרינן דבין לרב בין לרבי יוחנן האחין שמכרו או משכנו אין מוציאין למזונות ומשמע דבין למזון האשה בין למזון הבנות קאמר וכ"כ הר"ן ז"ל:
ומ"ש ודוקא שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן מתנת ש"מ ניזונת ממנו כ"כ הרי"ף בפי"נ גבי הא דאמרינן השתא מיגרע גרע בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מה"א וכ"כ הרא"ש בפסקיו בקידושין ס"פ האומר מהכרח דקדוק סוגיית התלמוד ועיין במרדכי פרק י"נ ופרק נערה שנתפתתה ובתוס' ובטור ח"מ סימן רנ"ב אכתוב דין מתנת בריא שהיא מהיום ולאחר מיתה אם מוציאין ממנה למזון האשה והבנות ולכתובה ומ"ש ולא מטלטלי אפי' בני חרי הכי מסיק בס"פ מציאת האשה (שם) אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה ומ"ש ומיהו אם תפסה מטלטלין אפי' אחר מיתה לא מפקינן מינה כך כתב הרי"ף בר"פ אלמנה ניזונת וכ"כ הרמב"ם בפי"ח כתוב בתשובות להרמב"ן סימן נ' דה"ה אם תפסה שטר חוב אין מוציאין מידה ובסמוך אכתוב דברי תשובת הריב"ש ועיין בהגהות פ"א מהלכות זכייה והרמב"ם פי"א מהלכות מלוה:
ומ"ש ולדעת הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלי ה"ה נמי מזונות אפי' לא תפסה ניזונת ממטלטלי כ"כ הרי"ף שם וז"ל והאידנא תקינו רבנן כתובה אפי' ממטלטלי כיון דמזוני תנאי כתובה ותנאי כתובה ככתובה דמי ניזונת נמי ממטלטלי בין תפסה בין לא תפסה וכ"פ הרא"ש שם וכ"כ הרמב"ם בפי"ח מה"א וז"ל הר"ן בפרק הנזכר משמו של רש"י אמרו דאלמנה שתפסה מטלטלין דאמרינן דוקא דתפסה לה מר"ה או מסימטא אבל מרשות היורש לא דכי היכי דלר' טרפון דמהניא תפיסה דלאחר מיתה לכתובה לא מהני אלא בהני גווני ה"נ לדידן בתפיסה דמחיים מיהו כל ה"מ לדינא דגמרא אבל עכשיו כבר תיקן הגאון דכתובה גבי ממטלטלי והה"נ דאית לה מזוני ממטלטלי ואפי' לא תפסה גבי' מהם דתנאי כתובה ככתובה וכמ"ש הרי"ף ז"ל עכ"ל ומ"מ מ"ש רבינו ולדעת הגאון אינו מכוון דמשמע דפלוגתא איכא במילתא וליתא דלכ"ע מדינא דגמרא אינה נגבית ממטלטלי אלא שהגאון תיקן דתגבה ממטלטלי ולדברי הכל אחר תקנת הגאון גביא ממטלטלי וכך ה"ל לכתוב ואחר תקנת הגאון שכתובה נגבית ממטלטלי ה"ה נמי מזונות כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ל"א על אלמנה שרוצה למכור מהקרקעות למזונות והאפוטרופין אומרים תזון מהמטלטלין הדין עמהם שאין מוכרים קרקע של יתומים כל שיש שם מטלטלין למכור ובסימן ל"ד כתב אם האפוטרופסין רוצים להעלות לה מזונות והיא רוצה למכור מנכסי בעלה ב"ד מוחין בידה ואם מכרה אחר התראת האפוטרופסים שהם רוצים להספיק מזונותיה מכרה בטל וכתב עוד שם בסימן מ"ט אין לאלמנה תביעה למזונות על מעות שביד היתומים מקרקעות שמכרו ואפי' אחר תקנת הגאונים שעשו מטלטלי דיתמי כקרקע שהמעות האלו לא היו משל אביהם ולא נשתעבדו לה וכן אין מוציאין מיד הלקוחות שאין מוציאין למזונות ממשעבדי כדתנן בפרק הניזקין (מח:) מיהו אם קנו מיד הבעל למזונותיה מוציאה מיד הלקוחות כדרך שאמרו פרק הניזקין (נא:) גבי מזון בת אשתו ובסימן נ"ז כתוב מזונות של אשה כתובים הם עכשיו אפי' אצל משועבדים שהכל נהגו לקנות מידו וחזרו הנשים כבת אשתו שקנו מידו ועיין בתשובת הרשב"א שאכתוב בס"ס זה:
כתב הרמב"ם לפיכך אם הניח נשים רבות וכו' בפי"ח מהלכות אישות ובספרי הרמב"ם שבידינו אין כתוב לפיכך וגם אין כתוב בהם שאין דין קדימה במטלטלין אלא כך כתוב בהם שאין דין קדימה במזונות וכתב ה"ה הניח נשים רבות וכו' מבואר בירושלמי וכן הוא בתוספתא כשאמרו קודמת בזמן קודמת בגבייה אמרו במה דברים אמורים בכתובה אבל במזונות שתיהן שוות עד כאן ומה שכתב רבינו בשם הראב"ד בהשגות בפרק הנזכר כתב כן וכתב עליו הרב המגיד ולי נראה שאף דעת רבינו כן הוא שאפי' ניזונת מן הקרקע ניזונת בשוה שאל"כ הל"ל מן המטלטלין בשוה ומן הקרקע לפי קדימתן ולפ"ז ראוי להיות בספרו כמו שאין דין קדימה במטלטלין ורצה רבינו לומר שכשם שלא אמרו חכמים קדימה במטלטלי' לפי שיש ללוה למכרן ולהפקיען מידי שיעבוד המלוה כך לא אמרו קדימה במזונות לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו הרי הוא מפקיען מידי שיעבוד מזונות כנ"ל ומ"ש רבינו והכי איתא בירושלמי נראה דקאי לדברי הרמב"ם וכמ"ש ה"ה דאיתנהו בירושלמי פ' מי שהיה נשוי:
כתב הרמב"ם אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותם היורשים נוטלין אותם וכו' בפי"ח כתב וז"ל אע"ג שתקנו הגאונים שתגבה הכתובה ותנאי הכתובה מן המטלטלי לפיכך תיזון האלמנה מן המטלטלי אע"פ שלא תפסה אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותם היורשים נוטלים אותם וכו' וכתוב במישרים נתיב כ"ג חלק אחר עשר על דברי הרמב"ם וכ"כ רב אלפס בתשובה כהרמב"ם וזולת שנראה לפי תשובת רב אלפס שאם התנה בפירוש שתיזון מן המטלטלין מוציאין מן היורשים ונותנים אותם ביד נאמן ודברי הרמב"ם נראה עיקר עכ"ל. וכתב ה"ה תקנת הגאונים שתהיה האשה ניזונת מן המטלטלין כתובה היא בהלכות:
ומ"ש רבינו שאינה יכולה לעכב על היתומים שלא ימכרו שלא ייפו הגאונים כ"כ את תקנתם ברור הוא שלא ייפו כחה במטלטלין כל כך שהרי אפילו בקרקע שבדין התלמוד היא ניזונת ממנו אם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות כמו שיתבאר בסמוך ואם כן במטלטלין אינו נראה שלא יוכלו למכור אפי' לכתחלה וכבר העמיד רבינו שכן דנין תמיד בכל בתי דינין וכן מבואר בעיטור שבתשובת הגאון ז"ל כתוב כן:
ומ"ש אבל הניח קרקע יכולה וכו' ג"ז מבואר בתשובה הנזכר שאין להם למכור קרקעות וכ"נ קצת מן הגמרא:
ומ"ש שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה פ' הנזקין ומ"מ העלה הרשב"ם שאם קנו מידו על מזונות האשה שהיא ניזונת מן המשועבדים והוכיח שם כן ודע שאין הקנין הנזכר בשטרי כתובות שלנו מועיל לכך לפי שאין מזכירין בכתובות מזונות לאחר מיתת הבעל והמזונות הכתובים בכתובות שלנו הוא מזונות דמחיים עכ"ל ובסוף סימן זה אכתוב תשובת הרשב"א בזה: ומ"ש דהא דאם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות היא משנה בפרק הניזקין לא מצאתי כן: (ב"ה) שם שאע"פ ששנינו שם שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים איכא למימר דהתם בששעבדם בעל אבל הא מילתא איתא בפרק מציאת האשה כמ"ש בסימן זה גבי מדינא דגמרא אין אלמנה ניזונת וכו':
ומ"ש רבינו ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידה לרב האי שכתב קדמו הבנים ומכרו בנכסים מועטים שהבנות ניזונות מדמים שבידם ה"נ ניזונות מהדמים ולדעת א"א הרא"ש אינה ניזונת מהם מחלוקת רב האי והרא"ש כתבו רבינו בסימן קי"ב ודבר פשוט הוא שיש ללמוד מהם לדין זה:
תפסה הרבה מטלטלין בשביל מזונותיה אין מוציאין מידה מימרות ריש פרק אלמנה ניזונת (דף צו.):
ומ"ש וקאמר בירושלמי מהו למימר לה חוי מה שבידך וכו' כתבו הרא"ש בריש פרק אלמנה ניזונת. כתב הריב"ש בתשובה סי' שס"ד דבר ברור הוא כי הנכסים שהם בבית הבעל אע"פ שכשמת נשארו הנכסים ואוהלים כאשר המה שאין זו תפיסה של כלום שכל תופס צריך תפיסה גמורה שיקנה הדבר באחת מהקניות כמו שאמרו בפרק הכותב (פד:) גבי עובדא דיימר בר חשו אבל בכאן הבית והתיבות והמטלטלי' הכל ברשות היורש ואינה נקראת תופסת בשביל תפיסת המפתחות שאין מסירת המפתחו' קונה וכ"ש תפיסתן ואם קדמו היורשים ותפסום כדי שלא תשלח היא יד בהם ותתפסם הטיבו לעשות ואע"פ שמה שתפסו היה דרך גניבה אין היזק בזה אבל הוא ייפוי כחם דהויא תפיסה שלא בעדים דלפעמים מהני שלא בעדים ובעדים לא מהני ובסימן ק"ז כתב עוד כיוצא בזה וכתב עוד שם וכן אם פקח הדיין וזריז ראוי לו לילך בפתע פתאום לבית המוריש ואם לא עשתה בנכסים תפיסה המועלת לקנות יחזיק בהם היורשים והמקבלי מתנה בעד זכותה וכתב עוד שם ועוד צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא ע"י אחר ואפי' עשאתו שליח לתפוס בעדה משום דקי"ל (שם) התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסים היו מספיקים לכולם אם לא מחמת תפיסה זו וכתב עוד בסימן שמ"ה אם יש ביד אבי היבמה שטרי חובות שנפקדו בידו מיד בעלה אחר פטירתו מסר האב בידה השטרות תפיסה מועלת היא. אמנם אם נשאלה שאלה זו לענין שומרת יבם האומרת מאיס עלי אין תפיסתה מועלת אא"כ היו השטרות האלה מנדוניתא ר"ל שהכניסה אלו השטרות עצמה לבעלה ואם נשאלה שאלה זו לענין מזונות אין תפיסתה בנכסים אלו כלום שהרי אין שיעבוד מזונותיה על נכסים אלו שהרי אין לה מזונות אלא מיבם ונכסים אלו לא משל יבם הן עד שיכנוס כיון שיש לבעלה אב ואם נשאלה שאלה זו לענין לתפסן משכון לאחריות כתובתה אין תפיסתה כלום דהא קי"ל כרבינא דאמר ה"מ למזוני אבל לכתובה מפקינן וכתב הרי"ף דבתפיסה דלאחר מיתה היא אבל תפסה מחיים אפי' לכתובה לא מפקינן מינה ומיהו עכשיו שנוהגים לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי יש לדון ולומר בשומרת יבם שימכרו כל מטלטלי בעלה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות בין תפסה בין לא תפסה ואין די כשיהיו קיימים כדי שיעור כתובתה דילמא משתדפי ותפסיד כתובתה עכ"ל ובסימן ק"ד כתב על יבמה שטענה שאין בידה כלום משל בעלה והוא היה אמיד בנכסים ותבעו תוך ג' חדשים ליבם או לחלוץ ראוי לדיין לאיים עליה ולחקור בזה בכל מיני חקירות הן בחרמות חזקים בשופרות הן לחפש בביתה ולענות דינה בכל מה שיוכל כדי להוציא הדין לאמתו וכתב עוד ומה שטענה שתפסה למזונות אין בה ממש כי שומרת יבם אינה ניזונת כי אם ג' חדשים אא"כ תבעה מן היבם בב"ד או חלוץ או יבם וברח או חלה והנדון זה אין כאן העמדה בדין כי מה שתבעה ליבם או לחלוץ תוך ג' חדשים אינו כלום ובסימן ק"ז כתב על מי שצוה לתת מקצת נכסיו לקצת בניו ושאר נכסיו בתורת ירושה לשאר בניו שיש לו מאשה שהיא בחייה והיא תפסה כל הנכסים למזונותיה והאריך בדבר וכתב שם אי לא דמסתפנא אמינא שלא אמרו חכמים אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה אלא לדינא דגמרא דמטלטלי לא משתעבדי לה אבל לאחר שתקנו שתיזון מהמטלטלין אם תפסה מוציאים מידה אבל מה אעשה שלא מצאתי מי שכתב כן אבל מדברי הרמב"ם פי"ח נראה בהיפך ולזה לא אסמוך על סברתי ואם יהיה פקח המוריש כשיהיה מסוכן יביא לפניו יורשיו אם הם גדולים ואם הם קטנים יביא הרוצה לימנות אפוטרופוס עליהם וישימו כל המטלטלין בתיבות ובאוצרות יסגרו הכל ויתן בידם המפתחות וכן אם נותן מתנה לאחרים ישים סך המתנה ביד שליש וגם היורשים עצמם יכולים לסגור כל המטלטלים ולקחת המפתחות בין מיתה לקבורה ואם תמחה בידם האלמנה יעשו זה ע"י ב"ד ואם היתומים קטנים יש לב"ד לעשות כן מעצמם לתועלת היתומים:
ומ"ש בשם ריב"א כ"כ שם בשמו הרא"ש והמרדכי וכתבו שכתב כך משום דאל"כ לא שבק חיי לכל בריה דכל נשים גבירות ושולטות בממון בעלים ויש להם בנים קטנים יתפסו כל הממון ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפסו הכל בשביל מזונות וכן נשים שאינם גבירות אם יש מטלטלין הרבה בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל אלא יש לפרש הא דאמר ר"י בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף וכו' מתוך לשונו משמע דוקא בשביל שסופה לישבע הא אין סופה לישבע אמרינן לה חוי מה שבידך אם כן בנדון זה שלקחה הכל ואינה עתידה לישבע בסוף אמרינן לה חוי ומוציאין מידה כל המותר על י"ב חדש ובהאי שיעורא אמרינן מה שתפסה תפסה א"נ נראה דמה שתפסה תפסה ראוי לומר אפי' ביתר מי"ב חדש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה שסופה לישבע על כתובתה אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה שאין סופה לישבע על כתובתה לא והא דקאמר חוי מה שבידך לא אמרינן היינו היכא דידוע לן שלא תפסה כדי כתובתה לפי שסופה לישבע אבל אי לא ידעינן כמה תפסה לא ולכאורה אם היתה תובעת מזונות אח"כ ואומרת שכבר אכלה מה שתפסה לא היו דנים אותה עד שתשבע כמה תפסה עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם רבינו שמשון כ"כ שם הרא"ש והמרדכי בשמו ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ח ומ"ש בשם ר"מ מרוטנבורק כן כתב שם הרא"ש והמרדכי בר"פ אלמנה ניזונת בשמו וז"ל אמנם לפי דברי ר"ש אפילו בתפסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי הרמב"ם שכל אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתיזון מהם וכו' ואחר שכתב ככר זהב ש"מ דס"ל דתפיסה למזונות מהניא אפילו ביותר מכתובתה ולא מפקינן מינה ופשט הירושלמי דקאמר אלא זוז וגמרא דידן דקאמר אפילו דסקיא מליאה מעות משמע נמי הכי דאפילו טובא יותר מכתובתה לא מפקינן מינה וטעמא הוי משום דלא ידעינן כמה תחיה וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבד מהם או שמא תחלה ותצטרך לרפואה שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות וכיון דאף אם תפסה יותר הרבה ממזונותיה לא מפקינן מינה אם כן למה היה לנו להשביעה הרי לא מצינו שום שבועה כיוצא בזו אמנם אם אחר זמן תאמר שכלו כל המטלטלין שתפסה ותבא לתבוע מזונות לא יהבינן לה מידי עד שתשבע שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה כלום דבהא מודה הרמב"ם ז"ל שהרי הוא כתב דאלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות אין לה מזונות עד שתשבע ואפילו לדברי הגדולים האומרים דבכל ענין תנן לא תשבע בתחלה אפילו כי אתיא לאפוקי מיתמי נ"ל דכל בכה"ג דעכבה ממון היתומים יותר מן הראוי להגבותה בב"ד דהיינו כדי מזון ל' יום מודו כ"ע דלא יהבינן לה עד שתשבע עכ"ל:
ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב מתוך דברי הרמב"ם נראה שפוסק כתלמידי רבינו יונה וכו' עד וכן מסתברא בפרק הנזכר ומשמע לרבינו שבא לחלוק על דברי רבי' מאיר מרוטנבורק שהצריכה שבועה ונסתייע מדברי הרמב"ם דהא מתוך דברי הרמב"ם נראה שפוסק כתלמידי רבינו יונה דאמרי דאמרינן לה חוי מה שבידך ומשמע דאין משביעין אותה ולא דמיא להא דאלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות דקאמר הרמב"ם דמשביעין אותה דשאני הכא שאינה באה לב"ד לתבוע כתובה וזהו שסיים רבינו בדברי הרא"ש וכתב אבל לעולם אין משביעין אותה עתה עד שתתבע יותר: ב"ה ואע"פ שכתב רבינו לעיל בסימן זה דלהרא"ש אלמנה ניזונת בלא שבועה שאני הכא שתפסה ומש"ה כשבאה לתבוע יותר משביעים אותה ומ"מ מאי דמשמע ליה מדברי הרמב"ם יש מקום לבעל דין לחלוק שהרמב"ם כתב שטעם השבועה הוא מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים וכשתפסה אע"פ שהיא ניזונת ממה שבידה סוף סוף מידי נפרעת מנכסי יתומים לא נפקא: וז"ל הריטב"א הרמב"ם פסק דאמרינן לה אחוי מה בידיך כדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה ואין זה ראיה עכ"ל: ז"ל רבי' ירוחם כתב הרי"ף בתשובה שהאשה שתפסה מטלטלין למזונות כשחזרה מקבר בעלה ואינה רוצה לישבע ולא לגבות כתובה ויש שם יורשים אין מוציאין מידה ואין משערים לה כדי מזונותיה בין תפסה רב או מעט ע"כ ונראה דאין מוציאין מידה לתת ביד יורשים אלא נותנין אותו ביד נאמן עכ"ל ונ"ל שטענתו מפני שתפיסה זו אינה כלום משום דלאחר מיתה היא אפילו כמאן דאמר תפיסה דלאחר מיתה מהניא ה"מ במונחים ברשות הרבים או בסימטא אבל מרשות המת לאו תפיסה הוא לדברי הכל וכמבואר במרדכי פרק אלמנה ניזונת כתב הרשב"א בתשובה עכשיו שנהגו לכתוב מטלטלי ומקרקעי וכתובה גובה אפי' מן המטלטלין אפי' תפסה לכתובה ואפי' לאחר מיתת הבעל מה שתפסה תפסה: נשאל ה"ר יהודה בן הרא"ש אם יכולים הצבור לתקן שלא תיזון האלמנה כי אם ג' חדשים ואז ע"כ תשבע ותטול כתובה ולא יהיו נזוקים היתומים בתפיסת האלמנה נכסים מרובים והשיב שאינן יכולין לתקן כך והאריך בדבר ואין דבריו נראין בעיני אלא יכולים הם לתקן כך ותקנה הגונה וראויה היא וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ק"ז שזו אחת מהתקנות שהתקינו במקומו :
אלמנה שבאת למכור מנכסי בעלה למזונות אינה צריכה שבועה ולא הכרזה בפרק הכותב (דף פז.) אמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא:
ומ"ש שאינה צריכה שבועה כבר נתבאר בסימן זה שזהו דעת הרא"ש והאחרונים ז"ל ושאין כן דעת הר"מ ז"ל:
ומ"ש ולא לבא לפני ב"ד מומחה בפרק אלמנה ניזונת (דף צז.) תנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד ופרק אלו מציאות (דף לב.) איתמר עליה משמיה דר"נ אלמנה אינה צריכה ב"ד מומחים אבל צריכה ב"ד הדיוטות ופירש"י אלמנה הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות שלא בב"ד ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול ע"כ אבל הרמב"ם כתב בפי"ח מה"א יש לה למכור שלא בב"ד מומחין אלא בג' אנשים נאמנים בלא הכרזה וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בפרק אלמנה ניזונת אהא דר"נ צריכה ב"ד הדיוטות כגון גברי מהימני דבקיאי בשומא ע"כ וב"ד הדיוטות סתם משמע דאינו פחות מג' וכך הם דברי רבינו וכתבו הר"ן שם וה"ה בפי"ז מה"א פירש אע"ג דליכא בינייהו מאן דגמיר ואינן ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במה יפה כחה משאר דינים. וכתב בתשובות הגאונים לא הצריכו ב"ד הדיוטות אלא למכור אבל למשכן אינה צריכה:
ומ"ש לפיכך אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע אינו כלום בפרק אלמנה ניזונת (דף צח:) א"ר זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ואמרינן התם דאפי' הכריזה נמי לא עשתה כלום משום דאמרינן לה מאן שם לך ופירש הרא"ש כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו:
ומ"ש ואם נתייקר אח"כ צריכה להחזירו ליורשים או אפי' לא נתייקר וכו' פשוט הוא וכתב ה"ה בפי"ז בשם ר"ח שאפי' בג' הדיוטות אם שמה לעצמה לא עשתה כלום דכיון שאינם ראויים לדין אומרים לה מאן שם ליך ולדעת הרמב"ם אפשר שכל שהיו ג' בקיאים בשומא אם שמה לעצמה מדעתה מעשיה קיימים עכ"ל:
ומ"ש ואם טעתה אפילו כל שהוא וכו' מכרה בטל אמכרה לאחרים קאי דאי בלקחה לעצמה מאי איריא טעתה אפי' לא טעתה נמי והדין זה שכתב רבינו נראה שהוא ממה ששנינו במשנה פרק אלמנה ניזונת (שם) היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל. ומשמע לרבינו דה"ה במכרה למזונות אבל אין נראה כן מדברי רש"י שכתב מכרה בטל שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת א' היה ע"כ טעם זה לא שייך במזונות וגם הרמב"ם לא כתב כן בפי"ח מה"א ולפיכך היה נ"ל דאלקחה לעצמה קאי ואע"ג דבלא טעתה נמי אין המכר כלום היינו לומר שאם ירצו היורשים יבטלוהו אבל היא אינה יכולה לבטלו אבל בטעתה מכרה בטל כלומר ואף היא יכולה לבטלו אלא שק"ל מנ"ל לחלק בכך וצ"ע: ב"ה ולכן נראה דאמכרה לאחרים קאי והוא ממתניתין דהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ומשמע ליה דה"ה למזונות וטעמא משום דחיישינן להפסידא דיתמי אפי' היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים מ"מ כיון שהיה טעות במכר הרי הוא בטל:
ומ"ש והאחריות הוא על היתומים הא ודאי פשיטא דבמכרה לאחרים קאמר והוא מימרא פרק אלמנה ניזונת אמר רב יוסף ארמלתא דזבין אחריות איתמי ופירש"י ארמלתא דזבין שדה יתומים למזונות או לכתובה וקבלה עליה אחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהרי עליהם היה החוב:
ומ"ש אפ"ה כשבאה לגבות כתובתה אינה יכולה לטרוף מהלקוחות שמכרה להם לצורך מזונותיה שם בעו מיניה מרב ששת מכרה למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה כיון דאחריות איתמי טרפא או דילמא מצו אמרי לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עליך אחריות דנפשך מי לא קבילי קבילת ופשיט להו דלא טרפא :
ומ"ש וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים וכשיבואו היורשים להשביעה נשבעה כ"כ הרמב"ם בפ' י"ח לענין המזונות ובפי"ז לענין הכתובה וכתב ה"ה בפי"ז שדעת הרמב"ם כדעת המפרשים שאמרו שאף ע"פ שצריכה ב"ד הדיוטות זהו לכתחלה אבל בדיעבד אפי' בלא הם כשמכרה שוה בשוה מכרה קיים אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק אלו מציאות אפי' בדיעבד אין מכרה קיים בינה לבין עצמה וכ"כ בעיטור בשם ר"ח בין לכתובה בין למזונות ורבינו כתב בסימן ק"ג שהרא"ש כתב בתשובה כדברי ר"ח ועיין במה שכתבתי בס"ס הנזכר:
ומוכרת כדי המזונות הצריכה לששה חדשים והמעות ישארו ביד הלוקח וכו' אלא נותן לה מזונות של ל' יום וכן לעולם בפ' אלמנה ניזונת (ד' צז.) אמר אמימר הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לל' יום וכתב הרמב"ם בפי"ח וכן מוכרת והולכת לעולם עד שישאר מן הנכסים כדי כתובתה גובה כתובתה מן השאר והולכת לה וכבר נתבאר בסימן זה שאף ע"פ שדעת הרי"ף שאין לה מזונות יותר מכדי כתובתה אא"כ יש בנכסים כדי שתתפרנס מהריוח דעת הרמב"ם עיקר וכן דעת הרא"ש וה"ה והאחרונים ז"ל ואהא דאמרי' ולוקח מפרנס א' לשלשים יום פירש"י שלא ימסור לה הלוקח המעות אלא מזונות של חדש בחדש שאם תינשא יחזור מה שבידו ליורשים ע"כ וכתב הריטב"א אומר רבי' מאיר שאם היה בענין שלא היו מוצאין ליקח כדי מזונות של ששה חדשים שמוכרים ביותר לפי ראות עיני הדיינים כדי שיהיו לה מזונות כי היכי דמזבינן למזונותיה בלא אכרזתא ומכאן נלמוד ג"כ כי כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים אין נותנין לה לפחות מל' יום וכן לא"א כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בב"ד בכל יום ע"כ:
כתב בעל העיטור ומסתבר דוקא קרקע וכו' לריש מתיבתא כי אמרינן מוכרת לששה חדשים וכו':
וכל זה אינו אלא כשהיא מוכרת אז לא הרשוה למכור וכו' אבל מכרו ב"ד אין קצבה לדבר אלא לפי ראות עיניהם כ"כ הרא"ש בפ' אלמנה ניזונת אהא דאמר אמימר מוכרת לששה חדשים. כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ל"ג נחלקו הראשונים מקצת אומרים שאינה יכולה למכור למזונות לעולם אלא כדתניא בפ' אלמנה מוכרת ואוכלת עד כדי כתובתה וכו' ואחרים אומרים שאפי' אין לה כתובה אלא מנה מוכרת למזונות אפי' מאתים והביאו ראיה לדבר וכן מסתבר עכ"ל. כתב הרשב"א שאלה אפוטרופין שמינו אותם בית דין ונתנו להם רשות למכור ומכרו הקרקעות ובאה האלמנה לגבות מזונותיה מאותן נכסים מי אמרינן נכסים משועבדים ואינה ניזונת מהם או לא תשובה כל שמכרו היתומים או בית דין או האפוטרופין שיש בידם כח למכור משועבדים הם ואלא מיהו כדי להתלמד אני אומר לך שאם קנו לאשה מיד הבעל למזונות הרי הוא ניזונת אפי' מהמשועבדים כדאוקימנא בפרק הניזקין מתני' דמקבל עליו לזון את בת אשתו שניזונת מהמשועבדים כשקנו מידו ולפי שהורגלו עכשיו לקנות מידו למזונות האשה כתבתי כן ומ"מ אפשר שאין בכלל קנינו סתם אלא למזונות שבחייו אבל לא למזונות שיש לה מחמת תנאי כתובה דהיינו את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל יומי מיגר אלמנותיך שתנאי כתובה לא נכתבו בכתובה ועד שיקנו ממנו לזון מנכסיו אחריו כל ימי אלמנותה אינה נזונת מהמשועבדין עכ"ל: כתוב בתשובות להרמב"ן סימן ל"ה אפוטרופוס שמכר קרקע לתועלת היתומים והאלמנה טוענת על הלוקח שלא לקח אלא להבריח ממנה מזונותיה שלא תמצא בני חרי ליזון מהם אם לא תמצא מקום לגבות מזונותיה אלא מקרקע זה יש לה רשות להחרים חרם סתם שכל מי שיחזיק מנכסי בעלה שיש לה בהם שיעבוד מזונותיה שיודה בפני ב"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |