מראי מקומות/בבא קמא/מא/ב
מראי מקומות
בבא קמא מא ב
היכא דבדק צור כו'
בגמ' היכא דבדק צור וכו' לכאו' נראה לפרש דיסוד השו"ט הוא דכשאנו באים לדון על שחיטה ע"י צור האם זה חשיב מעשה שחיטה או מעשה סקילה, ואי סכין כתיבא באורייתא וצור אתיא מרבויא א"כ עדיף טפי למיחשבי' סקילה דהוא דומיא דסקילה שאמרה תורה, אבל מאחר דלא כתיב סכין א"כ ה"ז שחיטה גמורה שפיר קרינן לי' שחיטה ולא סקילה, ולפ"ז יש לדחות מה ששמעתי שהוכיח ג"א שליט"א מסוגיין דמצות סקילה היא באבנים דוקא ולא בדב"א, מדקאמר דבדק צור הו"ל סקילה ולא בסכין, ולהנתבאר יש לדחות דאי שחט בסכין כיון דאין זו סקילה המפורשת בתורה שפיר מחשבינן מעשה זו לשחיטה ודו"ק.
ולמסקנא דאסור בכל גווני בפשוטו הטעם דנאסר מחיים, אולם בחזו"י פ"ד ה"ח ביאר דהמסקנא דשחיטה בסכין ג"כ כסקילה חשיבא וסייעתא לדבר ממש"כ הר"מ פ"ד מעכו"ם הי"ב בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסור בהנאה כשור הנסקל שנשחט וע"ש בקר"ס, והביאור דהשחיטה כסקילה וכעיר הנדחת דהוא לפי חרב עי"ש, וכ"ז הוא בשיטת ר"ת דלא נאסר מחיים, ומד' תוס' בסנהדרין פ. שכתבו בד' ר"ת בזה"ל מיהא לכשישחטו או ימותו יהי אסורן בהנאה עכ"ד משמע דמתו מאליהן ג"כ אסירי וע"כ אין הטעם משום דהשחיטה כסקילה ודו"ק.
להנאת עורו
בגמ' להנאת עורו. כ' היש"ש סי' כ"ד ותמיהני על מה שלא הזכיר הרמב"ם איסור הנאת עורו וכו' עי"ש.
כיון שהגיע לאת וגו'
בגמ' כיון שהגיע לאת וגו' מקשים מה דרש מואהבת את שנאמר מקודם ועי' שיטה מקובצת, ובתורא"ש קידושין נז. ובשיטה מקובצת בכורות ו. בשם הרא"ש כ' דמרבינן אהבת אביו ואמו, ובתורת חיים כתב דמרבינן אהבת תורה וכדאיתא בכלה רבתי פ"ג, וע"ע פנ"י בקידושין ומהרש"א בח"א פסחים כב:, ועי' ברי"ף בעין יעקב.
כשם שקבלתי שכר על הדרישה כו'
בגמ' כשם שקבלתי, עמהרש"א ח"א כאן ובקידושין נו:, ועיין במשאת המלך (בפסחים) שהרחיב בקושיות בביאור ענין זה והעלה דיש לחקור האם כשפירש הוברר שכל מה שדרש אין זה ת"ת כלל דלא ניתן לידרש, או"ד די"ל דבאמת ניתן לידרש אלא דאת דהכא מגלה שלא לדרוש, וכעין דאשכחן דרשא דמוציא מידי דרשא אחרת [וכדלקמן מב. ושאר דוכתי] ה"נ יש כאן ילפותא שלא לדרוש שאר דרשות והוא מוציא מידי שאר הדרשות שדרש, וע"ז אמר כשם שקבלתי וכו' דהיינו דיש כאן דרשה להוציא ממה שדרש עד כה.
לרבות תלמידי חכמים
בגמ' לרבות ת"ח, עיין בספר המצוות להר"מ ראש שורש השני שהבה"ג מנה זאת למ"ע, והשיגו הרמב"ם. ומד' הר"מ נראה שמודה לעיקר הדברים דמרבינן מאת לרבות ת"ח, וכן פסק בפ"ה מת"ת ה"א אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים, וכן הוכיח העל"נ בנדה לה. מד' הר"מ סופ"ו מממרים דחייב אדם בכבוד אשת אביו דמרבינן מאת והוא דרשא גמורה וכמבואר בר"מ ובכס"מ שם, וצ"ע בסוגיא דבכורות ו: וכמש"כ תוד"ה נפקא ולע"ב.
בתוד"ה לרבות
בתוד"ה לרבות עיין חי' מרן רי"ז הלוי הל' ת"ת.
נקי מחצי כופר
בגמ' נקי מחצי כופר, מקשים דכיון דכופרא כפרה [וכדקאמר בסמוך] א"כ מנלן דשור תם חייב בחצי כופר, הא עד כאן לא אשכחן אלא בנזק שחייבה תורה רק חצי אבל בכפרה שפיר י"ל דחייב כופר שלם, וכן להיפוך י"ל דלמ"ד פ"נ קנסא דמן הדין פטרתו תורה י"ל דבכופר יפטר לגמרי דלא אשכחן חיוב בזה, ובפנ"י בסמוך עמד בקו' האחרונה והעולה מדבריו [בדעת רש"י] דלמ"ד פ"נ קנסא שור תם בלא"ה פטור מן הכופר וסוגיין כמ"ד ממונא, [וצ"ע דלא אשכחן תנאי דפליגי בפ"נ ממונא] ובשיטת תוס' פי' דמיירי הכא שנגח ג"פ אלא שלא הועד בב"ד ובכה"ג לאו בחזקת שימור קאי וע"כ איצטריך לפוטרו מן הכופר ועיין לעיל כד. תוד"ה השתא דפ"נ קנסא אף בנגח כמה פעמים וצ"ע, ולכאו' י"ל בקו' זו עוד עפ"מ שנתבאר לעיל לז: לייסד דאף למ"ד פ"נ קנסא מודה דמן הדין הי' חייב נז"ש אלא דממה שאמרה תורה ח"נ ע"כ דלא חייבה תורה נזקין על דרגת שמירה זו וע"כ הוא חיוב קנס, אבל בכופר אדרבה הדרינן למילתא קמייתא שחייב מן הדין וצ"ת דא"כ יתחייב כופר שלם, מ"מ אכתי תיקשי קו' ראשונה דכיון דכפרה הוא מנלן דסגי בח"נ ובחי' ר' ראובן סי' ג' הוכיח מסוגיין דכופר שאמרה תורה הוא תחת תשלומי נזק ועומד בגדרי נזקין, וכיון דשור תם חייב ח"נ אף כופר הוא ח"נ עי"ש, וי"ל עוד לפמשנ"ת לעיל מ. בסותוד"ה כופר דחצי כופר דשור תם הוא כופר שלם דידי', דמשתלם בזה כל הנזק כדאשכחן בנזקין ע"כ י"ל דה"ה לענין הכפרה סגי בחצי כופר, ומה"ט א"ש דמשתלם מגופו דתחת נזקין עומד.
בירושלמי קאמר דא"צ קרא למעט שור תם מן הכופר כיון דכי כתיב כופר במועד הוא דכתיב.
עוד העיר באילה"ש למ"ד כופרא כפרה ודעת הרמב"ן והריטב"א [נתבאר לעיל מ.] דאינו חוב ממון אלא כפרה בעלמא, איך שייך יוחלט השור הרי אין זה חיוב דממילא אלא כשגבהו הניזק את חובו, ואיך יחול ממילא דין יוחלט ועי"ש.
במכילתא דריש ר"י בעל השור נקי, נקי מדיני שמים ובפשוטו כ"ז למ"ד שאין תם משלם כופר אבל למ"ד שחייב כופר ה"ה דאיכא מיתה ביד"ש ובהתוה"מ אות קב פי' ד' המכילתא באופ"א עי"ש.
הביאהו לבית דין וישלם לך
בגמ' הביאהו לב"ד וישלם לך, יש לחקור האם הוא חסרון היכי תימצי דאין מהיכן לגבות או"ד דמאחר דלא שייך חיוב כופר מגופו א"כ ע"כ דלא אמרה תורה חיוב כופר בתם כיון דלא משכח"ל חיוב כופר, ובהמשך הסוגיא יבוארו בעזה"י כמה הוכחות שאינו חסרון היכי תימצי בעלמא, אלא דאין חיוב כופר.
ובדעת ר"א דס"ל דמן הדין חייב בחצי כופר אלא דאיכא מיעוטא לדידי' בודאי מסתברא דכשהשור נסקל וא"א לגבות מגופו בודאי הוא חסרון היכי תימצי בעלמא דהרי יש חיוב כופר אלא דכשנסקל לא משכח"ל חיוב כופר, אמנם להלן יבואר דאף לר"א כשהשור בסקילה אין חיוב כלל ולא חסרון היכ"ת.
ומה"ט מסתברא דלרע"ק דס"ל דהביאהו לב"ד וישלם לך אין ג"כ חיוב מיתה ביד"ש דלא נאמר כל הפרשה דכופר כשאין חיוב לשלם וממילא ה"ה דאין חיוב מיתה, וכ"כ המלבי"ם פ' משפטים אות קב וה"ה לר"א באופן שנסקל.
וראיתי לדון בזה עוד מטעם אחר לפמש"כ הקצות החושן (סימן ת') דבשור תם כשאין השור שוה כדי נזקו הוא חסרון בעיקר החיוב ואם מודה ששור גדול הזיק הו"ל מודה בקנס, א"כ ה"ה הכא ליכא חיוב כופר, וכתבנו בזה לק' מג: דמד' הקצוה"ח מוכח שפי' כן בסוגיין.
הק' האגרו"מ (חו"מ ס' צ"ז) מאי מקשי רע"ק הא נפ"מ בקרא דפטור מחצי כופר לענין שור תם ומועד שהמיתו כאחת האם שור המועד ישלם את כל הכופר, דאי שור תם פטור משום חסרון היכ"ת א"כ לשיטת תוס' לק' מו: ד"ה גלית והטור לא אמרינן כי ליכא לאישתלומי אלא כשיש פטור על השני ולא כשאינו משלם, אבל לבתר דגלי קרא דפטור מחצי כופר אמרינן כי ליכא, ולפמשנ"ת הרי אף לרע"ק אמרינן כי ליכא כיון דכ"ז שהשור בסקילה אין חיוב כופר, שו"ר באו"ש פי"ב מנ"מ הי"ט ד"ה ודע שכ"כ.
שם, ק' לדעת בעה"מ דלרי"ש כשאבד השור גובה מעליה א"כ ה"נ משכח"ל שיגבה מעלי', וי"ל דשמעתין רע"ק הוא דס"ל יוחלט השור.
שם, במה שאמרו הביאהו לב"ד וישלם לך אין הכוונה משום שנסקל דאכתי אפשר ליהנות מהנבילה אלא משום דאסור בהנאה, ובאחרונים הקשו דמ"מ אכתי יש אופנים שמותר ליהנות כגון שלא כדרך הנאתן או מהפֶּרֶש וכמו"כ לר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים א"כ יכול ליהנות ממנו או מהגיזות עד שיסקל, ולכאו' ילה"ק עוד דחיוב כופר חל מיד אף קודם העמדה בדין וא"כ לכו"ע יכול ליהנות ממנו עד שנגמר דינו לסקילה ולפמש"כ הר"מ פ"י מנ"מ ה"ג דאין חיוב כופר עד שיסקל השור א"ש.
הקשה בשו"ת רע"א סי' ק"ה לדעת הרשב"א בפ' הגוזל ומאכיל דדיני ממונות מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובנפשות אין מקבלין א"כ משכח"ל שהעידו שלא בפני בע"ד וחייב כופר ופטור מסקילה, וכמו"כ בעדות מיוחדת דמהני לממון ולא לנפשות או בהעידו בב"ד של ג' דמהני לכופר [וכמש"כ תוס' ריש סנהדרין ועי"ש במהר"ם, ובפור"י ויפ"ע הביאו ירושלמי דבעינן כ"ג עיש"ה] ואין השור בסקילה אלא בב"ד של כ"ג וכתב הרע"א דהו"מ לשנויי הכי וחדא מינייהו נקט דנתכוון להרוג את השור והרג את האדם, ובצמ"ד העיר עמש"כ הרע"א דחדא מתרתי נקט דלהמבואר בסמוך דתשובה שהשיב ר"א היא זוטרי ומדוע לא השיב תשובה רבתי [אכן זה תליא בפי' הראשונים שם], ואשר ע"כ תי' דר"א סבר דעדות מיוחדת לא מהני בממון או דלא מהני בקנס וכדעת הט"ז והתומים סי' ל' [ועי"ש מה שהקשה שמשכח"ל עוד אופנים].
ובאחיעזר (ח"ג סו"ס כ"ב) כתב דאדרבה בכה"ג שבעצמות הנגיחה הי' דינו בסקילה ואפשר עוד לחייבו סקילה אלא שלא באו עדים בכה"ג מודה ר"א דפטור מכופר וכדלקמן מב: דבקדם ושחטו ואינו נסקל כיון דמעיקרא השור בסקילה אין חיוב כופר, ובחי' רמ"ש תמה ע"ד הרע"א דהרי כתב הר"מ בפ"י מנ"מ ה"ג דאין חיוב כופר עד שיסקל השור, אלמא דכל היכא דאיכא לקיומי סקילה אין חיוב כופר עד שיסקל וא"כ בכל הנך גווני אין חיוב כופר.
על פי בעלים מודה בקנס הוא
בגמ' ע"פ בעלים מודה בקנס הוא שיטת רש"י דבעלים שמודים על שורו יש כאן הובע"ד אלא דאינו נאמן מדין מודה בקנס, ונאמרו ב' דרכים בביאו"ד רש"י א. התוס' בזבחים עא. פי' דרש"י לשיטתו במכות דף ה. דמה שאין אדם נאמן על לחייב עצמו מיתה הוא משום מודה בקנס, וע"ז פירש"י דאף בשורו הו"ל קנס דאל"כ הי' נאמן, והיינו משום דחשיב בע"ד על סקילת שורו ולא רק על הפסד ממונו, וכדאשכחן דאין סוקלין שורו שלא בפניו אלמא דחשיב בע"ד על הסקילה, וביארו בזה עפ"ד רש"י יבמות כה: ד"ה ואין וז"ל והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא עכ"ד, דהיינו דכל עונש מלבד ממון אין אדם נאמן על עצמו, ועפ"ז ביאר מש"כ רש"י לק' מג. ד"ה מאי, דמה שאין השור נסקל ע"פ בעלים משום דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וק' דכאן פי' משום קנס [ועמדו המהרמ"ש ורש"ש בזה עי"ש] ולהנתבאר הן הן הדברים דאין אדם נאמן לא על הריגתו, ולא על הריגת שורו. ב. י"ל בדעת רש"י דכיון דסוקלים את שורו ונפסד הו"ל הפסד ממון וע"כ הוא קנס, ומתבאר יותר להרא"ה דסקילת השור הוא עונש לבעלים. ולדרך זו י"ל דאינו בע"ד על סקילת השור אלא על הפסד ממונו.
ובחי' ר' ראובן כ' דנחלקו בזה הקצות החושן (סימן ל"ח) והנתה"מ סי' ל"ז ס"ק א' דעת הקצוה"ח דמה שהבעלים מפסידים את השור זה הוי כנתנסך יינך דהוא דינא דממילא וע"כ דהבע"ד הוא על עיקר סקילת השור, ודעת הנתה"מ דהבע"ד הוא רק על הפסד הממון, ויעוי"ש שהביא כמה הוכחות דהוא בע"ד על הסקילה, ועי"ש מה שהביא הוכחת הגר"ש הימן מסנהדרין טו. בשורו של כה"ג ונדפס בחי' ר"ש ח"ב סי' מ"ו ועי"ש עוד.
ומד' הרשב"א דס"ל דרק בנפשות מעכב עדות בפני בע"ד ומ"מ בעדות על שורו שהרג הוא מעכב [וכמבואר כ"ז ברשב"א בדף קי"ב] מבואר דהבעלים הוא בע"ד על גוף הסקילה של השור, וכן מד' הר"מ פ"י מנ"מ ה"ו והראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] לק' צא. שאין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו, ואי נימא דהוא רק בעלות על הדיני ממונות הא בד"מ א"צ גמ"ד בפניו כדאיתא בשו"ע סי' י"ח סעי' ו' וע"כ דהוא בעלים על הד"נ של השור ודו"ק.
ובעיק"ד רש"י דהריגת השור הוא קנס תמהו התוס' היכן מצינו דהריגת השור הוא קנס, ובאחרונים [ברוך טעם בג' היש"ש, או"ש פי"ב מעדות ה"ב ד"ה אולם קובץ ביאורים ובחי' ר' שלמה] הוסיפו להקשות דהרי שור ההפקר ג"כ דינו בסקילה, וא"כ חיוב השור בסקילה הוא מחמת עצמו ולא מחמת בעליו, ובאו"ש שם הביא רמב"ן פ' נח עה"פ דמכם לנפשותיכם (ט, ה) שכתב שהריגת שור הנסקל הוא גזירת מלך דהרי שור ההפקר ג"כ חייב, ובטה"ק זבחים עא. כתב דד' רש"י למאן דפטר שור ההפקר, ובפשוטו מבארים בזה דכשיש בעלים בזה ע"כ הוא קנס על הבעלים דאל"כ לא היתה התורה אומרת שיסקלוהו להפסד הבעלים ומה"ט אשכחן נמי דשור של טריפה פטור ממיתה ולא הוי כשור הפקר [ועמש"כ בפ' הנשרפין בזה] ובאו"ש שם הביא מהר"מ במורה נבוכים ח"ג פ"מ דפי' דהוא קנס לבעלים עי"ש שכתב דאף האיסוה"נ הוא קנס לבעליו ואף בשור הנרבע, אכן צ"ע בזה דהרי באופן שהבעלים אנוסים [כדלק' מה:] או בחצר המזיק שאין חיוב שמירה ואעפ"כ השור בסקילה וכדלעיל כג: והתם לכאו' אין כאן עונש לבעלים, ועמש"כ לעיל ע"א בדברי הרא"ה, ויש עוד ביאור בזה דכשיש בעלים הבעלים הוא הבע"ד על שורו וממילא פטורים מטעם מודה בקנס. ע"ע אבי עזרי סנהדרין פי"ח ה"ו ובפ"ט ממלכים הי"ד מש"כ בכ"ז, והברוך טעם תי' עפ"ד רש"י לק' מג. דהשור פטור ממיתה בהודאת בעלים מטעם כמיתת הבעלים כך מיתת השור, וא"כ מטעם זה אין לחייבו כדין שור ההפקר, וע"ע בחי' ר' ראובן בדרך זו, ויבואר עוד בעזה"י בתוד"ה על בד' רש"י,
המהרמ"ש כתב בד' רש"י דמודה בקנס הוא בתם אבל במועד מודה רש"י דלאו קנסא הוא, ובזה ביאר ד' רש"י לק' מג. שפי' משום כמיתת הבעלים, ולדבריו מודה רש"י ברובע שאינו קנס דרובע אין בו תמות, וכ"ד רש"י בזבחים הוא בנוגח ויש שדקדקו כן מד' רש"י בדף מ: ד"ה הנוגח שכתב דע"פ עצמו נפטר מן הסקילה ובד"ה להוציא כתב דע"פ עצמו לא נסקל, דהיינו דבנוגח הו"ל מודה בקנס והוא פטור משא"כ רובע, ולדרך זו י"ל דברובע אינו בע"ד כלל על שורו ולא שייך כלל דין הובע"ד ורק בנוגח דאמרה תורה והועד בבעליו דהוא בע"ד על מיתת שורו, ומתיישב לפ"ז קו' תוס' מפלוני רבע שורי ויש להוסיף ביאור בזה דמיתת רובע ונרבע אין זה קנסא לבעלים אלא משום תקלה וקלון משא"כ מיתת שור הנסקל הוא קנסא לבעלים על שלא שמרו שורו וכמשנ"ת מד' הרמב"ן וע"כ הוי מודה בקנס [ובסנהדרין טו. מצרכינן ב' קראי דמיתת השור בכ"ג חד ברובע וחד בשור הנסקל ומתבאר היטב דב' דיני סקילה נינהו] אמנם בתמורה כח. פירש"י על רובע ונרבע דהוא מודה בקנס. וע"ע בשלמ"י זבחים ח"ב סי' כ' הרחבת דברים מהגר"י אידלשטיין שליט"א.
הראב"ד (הובא בשיטה מקובצת) לא גרס מודה בקנס דלא אשכחן תנא דסבר כופרא קנסא, וצ"ת דהא למ"ד כופרא ממונא א"כ בתם הוא קנסא, ומבואר בראב"ד דאף למ"ד ממונא עיקרו כפרה וכמשנ"ת לעיל מ. מהחזו"א ומשו"ה לא הוי קנסא.
והנה בקוה"ס כלל ב' ס"י הקשה לשיטת הראב"ד דבפ"נ קנסא מהני תפיסה מאי מקשי מודה בקנס הרי נפ"מ לדין תפיסה, [והי' מקו"ל דכ"ד הראב"ד הוא בנזק, וכדפי' הראב"ד דקרנא הוא ע"כ מהני תפיסה, אבל כופר דכפרה אינו חיוב מה שהזיק, בזה לא מהני תפיסה, אלא דאין בזה יישוב דהכא להס"ד דכופרא ממונא וא"כ מאי מקשי מודה בקנס ויל"ד בזה, ובאו"ש פ"ט מנ"מ הי"א כ' דכופר החיוב מיד ליורשים ולדידהו אין זה מה שהזיק ולא מהני תפיסה ועי"ש שהוכיח עיקר גדר זה דהחיוב ליורשים מסוגיין דאי נימא דמדין ירושה הרי אין אדם מוריש קנס לבניו וע"כ דהזכי' מיד ליורשים וכ"כ הפלאה, ובעזה"י יתבאר לק' מב:] עוד הביא להפנ"י שהקשה בשם הרב הגאון מהור"ר בערו"ש ז"ל להסוברים דמהני מיגו בקנס א"כ נפ"מ אם תפס הניזק עי"ש [וקושייתו למ"ד דיורשי הניזק ממשכנים בכופר דאל"כ הרי אינו יכול לתפוס] וכ' האו"ש דלהראב"ד לשיטתו דלא גריס מודה בקנס א"ש, וע"ע באחרונים דהקשו דנפ"מ בהודאה חוץ לב"ד להסוברים שאין בזה פטור מודה בקנס.
בתורע"א סו"פ המניח ובמהדו"ת סי' נ"ו הקשה מסוגיין ע"ד המהרש"א ריש הפרה שכתב דאם ראינו שרדף שורו אחרי אדם ומודו הבעלים שהרג חייב ואין זה מודה בקנס א"כ ה"נ הו"ל לאוקמי בכה"ג.
מודה בקנס
בקושית הש"ס מודה בקנס פירשו רש"י ותוס' דה"ה דתיקשי בע"א איך חייב כופר [ויבואר עוד בעזה"י] וצריך לבאר לפ"ז מאי משני קסבר כופרא כפרה, ונאמרו בזה ג' דרכים בראשונים א. הראב"ד והרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] פי' דכפרה מהני ע"פ ע"א כדמהני בחטאת [ולפ"ז ה"ה דהבעלים נאמנים מדין ע"א ואין כאן מודה בקנס ודו"ק] [ונתבאר לעיל מ. מד' הר"מ פ"ח מנ"מ הי"ג דבעינן ב' עדים] ב. הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] פי' דהע"א מחייבו שבועה ומתוך שאיל"מ, ולהס"ד דהוא קנס אין דין מתושאל"מ וע"ז משני דהוא כפרה, ג. סה"ת שער ל"ח [הובא בחשק שלמה] פי' דמיירי בעדות מיוחדת ואהני לחיוב ממון [וכקו' רע"א הנ"ל] ולא למיתה.
ילה"ע מדוע אין ב"ד גומרים דינו לאוסרו בהנאה ע"פ ע"א, דלכאו' איסוה"נ א"צ ב' עדים, וכ"ש דיקשה להסה"ת דמיריי בעדות מיוחדת ומבואר דכשא"א לגמור דינו על סקילה אין אוסרין אותו בהנאה, ואי נימא דהאיסוה"נ הוא בתולדה מהחיוב סקילה א"ש, ועחת"ס או"ח סי' ק"פ.
קסבר כופרא כפרה
בגמ' קסבר כופרא כפרה הריטב"א במכות ב: הביא תוספות דרע"ק ס"ל כופרא ממונא ובהא מילתא פליג אדר"א, והריטב"א נחלק ע"ז ופי' דטעמא דרע"ק משום שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.
במתכוין להרוג את הבהמה
בגמ' במתכוין להרוג את הבהמה וכו' יש דבר חידוש במלבי"ם פ' משפטים אות ק"ט דשלא בכוונה דאין השור בסקילה ה"ה דאין הבעלים חייבים מיתה ביד"ש, ומ"מ משמע מדבריו דהוא ג"כ כפרה וברשב"א [הובא בשיטה מקובצת] כ' דע"א נאמן לחייב כופר אף בשלא בכוונה וכ"ז משום דהוא כפרה.
בתוד"ה נקי
ואע"ג דכופר מחייב ר"א
בתוד"ה נקי, ואע"ג דכופר מחייב ר"א וכו', הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] והתוס' לק' מג. ד"ה אמר כתבו דר"א לא דריש אם כופר.
וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה כו'
בא"ד וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה וכו' דלא משלם דמים, והק' הפנ"י דהרי מה שאין משלם קנס בכוונה הוא משום שאין מהיכן לשלם אבל מה סב' היא לפטור שלא בכוונה, ומבואר מד' התוס' כמשנ"ת לעיל דכשאין מהיכן לשלם הוא פטור בעיקר החיוב, ומה"ט מתבאר ג"כ מש"כ תוס' לק' מג. ד"ה אמר דלר"ע אין כופר בשלא בכוונה משום דכיון דבכוונה פטור ה"ה שלא בכוונה, והרי בכוונה פטור משום הביאהו לב"ד אלמא דהוא פטור ולא חסרון היכי תימצי.
ובעיקר ד' התוס' דכל ששייך עיקר חיוב כופר פטרה תורה מדמים, משא"כ באש [דהביאו תוס' בסמוך] דהתם ליכא יסוד חיוב כופר, מתבאר יותר אי נימא דחיוב דמים הוא חיוב מחודש א"כ לא ניתן במקום דשייך חיוב כופר, ובשיטה מקובצת הביא לה"ר ישעי' דכתב באופ"א והוא, דכיון דבכוונה אין חייב דמים ה"ה שלא בכוונה אינו חייב דמים, וזה עולה יפה למשנ"ת דחיוב דמים הוא חיוב מחודש, ועיש"ש סי' כ"ז ודו"ק.
ודעת הר"מ סופ"י מנ"מ דתם שלא בכוונה משלם דמים וע"ש בהשגות.
או משום דכיון דלא אשכחן כו'
בא"ד או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטריך למעט הדמים, לכאו' מכ"ז מוכח דחיוב כופר אע"ג דכפרה הוא מ"מ חיובו הוא השלמת הנזק וע"כ חיובא דכופר הוא הפקעה מחיוב דמים ודו"ק.
דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר כו'
בסוה"ד דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ, וק' דא"כ לענין דמי ולדות נמי נימא הכי דמאחר דחייב במועד מדוע יפטר בתם, ובפשוטו י"ל דשאני כופר דחיובו עומד במקום נזק, משא"כ דמי ולדות דהוא חיוב מחודש, וכמו"כ י"ל בד' המהרש"א לק' מב: דלרע"ק דריש נקי מדמי עבד ולא מחצי כופר ולא אמרינן לענין עבד דמאחר שחייב במועד יתחייב גם בתם דשאני דמי עבד שהוא קנס ושפיר י"ל דהתורה פטרה בתם, שו"ר ברשב"א [הובא בשיטה מקובצת] שפי' באופ"א, ע"ע רע"א מה שעמד בד' תוס' דידן.
תוד"ה הביאהו
וא"ת והא לר"י וכו'
בד"ה הביאהו, וא"ת והא לר"י וכו', ערע"א.- ע"ע ברשב"א (הובא בשיטה מקובצת מה: ד"ה אבל) שהק' קו' תוס' באופ"א דלא משכח"ל כופר שלם לר"י, כיון דחיוב מועד הוא רק חיוב חצי עי"ש, ולכאו' זה תליא בביאו"ד ר"י בצד תמות במקו"ע, ועמשנ"ת לעיל יח..
דשאני מועד דגלי ביה קרא
בא"ד דשאני מועד דגלי בי' קרא ושמא מצד מועדת וכו' בשיטה מקובצת הביא בזה לה"ר ישעי' ז"ל ותר"פ ז"ל ותוספות שאנץ שפי' דכיון דתם פטור מכופר א"כ לא שייך בזה צד תמות וע"כ דהחיוב הוא מצד מועדות, ועחזו"א סי' י"א ס"ק כ"ז.
ובאו"ש פי"ב מנ"מ הי"ט כתב ליישב קו' תוס' דהא דחייב כופר הוא מדין כי ליכא לאשתלומי מצד תמות חייב מצד מועדות ולא דמי לאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו דאמרינן לעיל לט: דלא משלם אלא פלגא דמועד ולא אמרינן כי ליכא וכו' דהתם הוא מחוייב אלא דליכא לאישתלומי משא"כ הכא דהוא פטור ופקפק בסב' זו, והקשה דא"כ כשאבד השור ישלם לר"י נזק שלם במועד מדין כי ליכא ואין הדבר כן וכמבו' בתוס' לט. סוד"ה אין, ושוב כ' דלמאי דקי"ל בשור של שני שותפין שכ"א משלם כופר שלם ה"ה כאן צד המועד חייב כופר שלם.
תוד"ה על
בתוד"ה על, ובפ"ק דסנהדרין וכו' יפטר מטעם דמודה בקנס, המהרש"א ומהרמ"ש כתבו דקו' תוס' היא ע"פ שיטתם בסמוך דכשיש ע"א ומודה לדברי העד הו"ל מודה בקנס ופטור מלשלם, אבל לרש"י י"ל דמאחר שיש ע"א ומחייבו שבועה ואינו מכחישו אלא מודה חייב ממון, ועדיין צ"ל דמיירי שבא עד השני תחילה דאם הוא העיד תחילה הרי נפטר בהודאתו.
והנה בעיקר קו' תוס' תמהו רבים דהרי התם אתינן עלה מתורת עדות ולא מתורת הודאה וכ"ד רש"י הוא מדין הודאה, וכבר עמד בזה התומים סי' ל"ז ס"ק כ"א, וביאוה"ד דאע"ג דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו משום דחל פטור ע"י הודאתו אבל אם כאחת באו עדים לא חל פטור, [וכן מבואר במהרש"א לקמן רפ"ה דאם מודה ויש הוכחה חייב בקנס] ואפשר דקושית תוס' דאם הוא העיד תחילה א"כ כבר נפטר בהודאתו ולא יצטרף אחר עמו, ואכתי ק' דהו"ל פוטר עצמו מכלום ואם באו עדים אח"כ חייב, וי"ל בביאו"ד תוס' דכללא הוא דע"פ עצמו א"א לחייבו ואינו דין בהובע"ד, ונתבאר בארוכה בדף עד:.
ושמעתי מחכ"א שליט"א לבאר ד' התוס' עפמש"כ הנתה"מ סי' ל"ז ס"ק א' בשם התומים דאם אומר פלוני רבע שורו של אחי אינו נאמן והטעם דבעדותו על שורו יש כאן ב' דברים הפסד הממון וסקילת השור ועל הפסד הממון נאמן מדין הובע"ד ועל סקילת השור נאמן מדין עדות, אבל על אחיו אינו נאמן דיש כאן קרוב לגבי הפסד השור, וממילא שפיר הק' תוס' דלרש"י יש כאן מודה בקנס על הפסד השור והרי אין כאן נאמנות של עדות, ודבריו הם כמשנ"ת לעיל בד' רש"י דהקנס הוא הפסד הממון, ודלא כמשנ"ת בדבריהם בזבחים ודו"ק.
בחי' ר' שלמה סי' ט' תי' דהתם פוטר עצמו מכלום ובכה"ג אם באו עדים חייב. [ועמש"כ לעיל לג: בתוד"ה איכא] אלא דילה"ע בכ"ז דלד' רש"י דהו"ל הודאת בע"ד א"כ כיון שנחשיבנו בע"ד איך נאמן בתורת עדות הא הו"ל בע"ד, ויעויין בחי' ר' ראובן שהביא דאשכחן בכ"מ דחשיב בע"ד ומ"מ נאמן בתורת עדות עי"ש.
התוס' בזבחים הקשו עוד ע"ד רש"י דאף כשהבעלים אומרים שנגמר דינו בב"ד ג"כ אינם נאמנים ואם כד' רש"י דהטעם משום קנס הרי בקנס כשמודה שנגמ"ד בב"ד חייב, ובקה"י זבחים סי' מ"ו תי' דשאני קנס לאחר העמדה בדין אינו קנס ע"כ נאמן אבל הכא לעולם הו"ל עונש, וכ"כ בחי' ר' שלמה ובאב"ע פי"ח מסנהדרין ה"ו [ועיין היטב במכות ג. ברד"ה וחוייבנו ובריטב"א שם ובר"י מגאש שבועות לג. ואכמ"ל].
ונראה דה"ט כו'
בא"ד ונראה דה"ט וכו', התוס' לא ביארו במאי פליגי על רש"י דאינו נאמן מדין הובע"ד כיון דס"ל דלאו קנסא הוא, ועמד בזה היש"ש סי' כ"א ופי' דהוא מדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון דהבעלים ע"פ עצמן פטורין אף השור ע"פ עצמו פטור, ובקה"י זבחים סי' מ"ו פי' דתוס' ס"ל דאין כאן הודאת ממון כלל, ואף רש"י לא בא ליתן טעם שיהא נאמן מדין הובע"ד אלא שאינו נאמן מתורת עדות כיון דהוא קנס, עי"ש ויש להוסיף דכ"ז נכלל בקו' תוס' ע"ד רש"י דהיכן מצינו דהריגת שור הוא קנס, היינו דס"ל לתוס' דאין זה קנס לבעלים דהוא גזירת מלך וממילא אין כאן הודאת בע"ד, וע"ע בתוס' בזבחים מה שתי' ומשה"ק בקה"י שם.
תוד"ה מודה
בד"ה מודה דאין סב' לומר וכו', המהרמ"ש ביאר בכוונתם דאם מודה לדברי העד פטור מטעם מודה בקנס אבל אם מכחיש חייב שבועה ואם אומר איני יודע [באופן דהו"ל למידע] חייב לשלם מדין משואיל"מ. וכן עולה מד' המהר"ם [ועקה"י משה"ק ע"ד] וכ"נ מד' הגר"א סי' ע"ה ס"ק ל"ב [ובס"ק נ"ד], וכדבריהם נראה בתוס' שאנץ [הובא בשיטה מקובצת], וכן דעת הראב"ד הובא ברשב"א [בשיטה מקובצת] דיש דין משואיל"מ בקנס.
אמנם הרע"א בגלהש"ס לק' עד: ובתורע"א אות ס"א פי' דכוונתם דכיון דאילו מודה פטור ממילא ל"ש חובת שבועה וכן נקט היש"ש במרובה סי' כ"ה בשיטת תוס' ובקה"י סי' ל"ג אות ז' הכריח כן דאל"כ מדוע לא מוקמינן הכא כשיש ע"א ואינו רוצה לישבע דחייב לשלם, וע"כ דסברי תוס' דאין שבועה בקנס, וכ"ה שיטת תוס' לק' מו. ד"ה דאפילו, והרשב"א והרא"ה בסוגיין [הובא בשיטה מקובצת] והטור סי' שצ"ט.
עכ"פ באופן שמודה לעד בודאי פטור, אבל לדעת רש"י אדרבה בכה"ג מצטרף להעיד יחד עם הע"א וכהגמ' בסנהדרין ועמהרש"א ומהרמ"ש.
והנה נתבאר בטעם הסוברים שאין שבועה בקנס משום דכל השבועה כדי שיודה ואם יודה יפטר [כ"כ הרשב"א והטור והתורע"א וכ"נ ברמב"ן שבועות מ.] ובקה"י פי' עוד טעם דאין שבועה אלא בתביעת ממון אבל קנס שאינו חייב אלא בהעמדה בדין אין כאן תביעת ממון.
ובטעם הסוברים דיש חיוב שבועה בקנס ביאר הרע"א במהדו"ת ק"מ דס"ל דחיוב שבועה הוא או שבע או שלים וכשאינו נשבע חייב ממון מחמת שהוא מודה במקצת או משום הע"א ואין אנו מחייבים אותו מחמת הודאתו אלא דכשמודה ואינו נשבע חייב מדינא [והרע"א תלי לה בפלוגתא דאמוראי אי באומר איני יודע אמרינן משואיל"מ, וצ"ת דלכו"ע כשכופר ואינו נשבע חייב לשלם וא"כ חייב מחמת העד] ובקה"י ביאר דע"א נאמן לחייבו ממון אלא דיכול לישבע להכחיש העד ואין עיקר השבועה כדי שיודה אלא השבועה כדי להכחיש את העד וע"כ בקנס ג"כ חייב שבועה, ולדבריו י"ל דהוא רק בע"א ולא בשאר שבועות דע"א כ"ז שלא הוכחש הוא כשנים וכמו שהביא מהרמב"ן ב"ב לד. ואכמ"ל.
והרע"א [שם] הקשה ממשנה לק' עד: דמבואר דאין שבועת ע"א בקנס [ובעיקר קושיתו שם לכאו' יש לאוקמי שם בעשה תשובה ויכול לישבע] וכמו"כ הק' האחיעזר ח"ב סי' כ"ה והקה"י מירושלמי שבועות פ"ו [הובא בראשונים שם] דאין נשבעין בקנס, ותי' הקה"י דקנסא דפלגא נזקא שאני ונתבאר בסוף הקו' סי' ד'.