מראי מקומות/בבא קמא/מב/א

מראי מקומות בבא קמא מב א

בגמ', שדי זוטרי

בטעמא דהוא זוטרי פירש"י בדף מא: דאיכא לאותובי מודה בקנס וכן ע"א פשיטא דפטור, והק' הר"ש [הובא בשיטה מקובצת מא:] דהרי שפיר משני קסבר כופרא כפרה, ויעויין בבעה"מ שיש לו גירסא אחרת.

והרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] והמלחמות פי' דהמית ע"פ ע"א וע"פ בעלים כיון דמן הדין חייב מיתה אלא שאין כאן עדות בכה"ג פטור מכופר וכדאמרינן לקמן ע"ב דכל היכא דחייב מיתה אינו משלם כופר, והדר בי' ר"א מהך שינויא וכן הביא מד' רש"י שפי' דהדר בי' מקמייתא, ומבואר מדבריהם כמשנ"ת דהביאהו לב"ד ואשלם לך אין זה חסרון היכ"ת דהכא הרי אפשר לשלם ואעפ"כ פטור מכופר, ויש לפרש עוד בזה ע"פ המבואר ברשב"א [הובא בשיטה מקובצת מא:] דבגדרי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר יש לפטור יותר ע"פ עצמו וע"פ ע"א משלא בכוונה, וביאו"ד דשלא בכוונה אין כאן כלל חיוב סקילה אבל בע"פ עצמו יש כאן מעשה המחייב סקילה ובזה הדין שאינו חייב כופר עד שיסקל וכמש"כ הכס"מ פ"י מנ"מ ה"ג בביאו"ד הר"מ, [ועיין אבן האזל פ"ח מנ"מ הי"ג ד"ה והנה הרשב"א שביאר כן] וא"כ י"ל דהדר בי' ר"א מע"פ בעלים וע"פ ע"א ודו"ק.

והי' מקום לומר דזהו טעמו של הר"מ דסבר דאין משלם כופר ע"פ ע"א, דס"ל דבכה"ג כיון דדין השור ליסקל אין משלם כופר עד שיסקל, אולם בפ"ה מסנהדרין הי"ד פסק הר"מ דמשלם כופר ע"פ עצמו, ואפשר דמיירי התם באופן שהשור נסקל וכדמוקי לה לק' מג: ודוחק.

וסבור הייתי דהראב"ד דס"ל דמאי דקאמר כופרא כפרה הוא משום ע"א אבל ע"פ בעלים לא מקשי מידי דליכא למ"ד כופרא קנסא א"א לו לפרש כפירש"י דזוטרי משום דקנס דאין זה טעם על ע"פ בעלים, וע"כ יפרש כהמלחמות, אכן ז"א דהראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] כ' להדיא כד' רש"י וצ"ע.

ע"ע מש"כ לעיל מא: עוד אופנים דמשכח"ל גבי' מגופו ומש"כ הרע"א דהו"מ לשנויי הכי ועיין צמח דוד משה"ק עליו דהו"ל רברבי ולהמלחמות ניחא ודו"ק.

דמי ולדות

אמרה תורה דאדם שהכה אשה ויצאו ילדי' משלם דמי ולדות, ויש לבאר מדוע אין כאן חיוב מדין חבלה ומדוע איצטריך לפרשת דמי ולדות, ובשלמא אי נימא דאין חיוב דמי אדם בהרגו וכמשי"ת לק' בעזה"י י"ל דזה שייך אף בדמי ולדות אכן תיקשי א. לרבי דס"ל לק' דיש חיוב דמי הנהרג ב. למש"כ ההג"א דהוא פטור קלב"מ ולא שייך זאת בעוברים, וצ"ל דלא נתחדש חיוב חובל רק ביצא לאויר העולם ולא בעובר.

ובשמעתין שו"ט בדין שור שהפיל ולדות ויל"ע א. מדוע אינו נסקל וכמבו' בסוגיין דאפשר לגבות מגופו ובפנ"י פי' דכמיתת הבעלים כך מיתת השור והבעלים פטורים על העוברין כדכתיב בהדיא אם לא יהיה אסון ענוש יענש, וכעי"ז ראיתי בחזקוני פ' משפטים, ויל"ע דלפ"ז שור של בן נח או שור ההפקר יסקל. ב. מדוע שור אינו חייב מדין נזק ובזה ג"כ יל"ד דחיוב דמים הוא חיוב מחודש ולא נתחדש בעוברים או דשור שחבל באדם הוא ג"כ מדין חבלה [עמש"כ לעיל לג.] ולא נתחדש בעוברין.

ויל"ד באדם ושור שהזיקו ולדות ולא הרגו האם יש חיוב חובל ומזיק ותליא במשנ"ת. וראיתי באהלי ישועה שהביא בשם ח"א נ"י שהעיר מגמ' קידושין כד: הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור מ"ט דאמר קרא ושחתה עד שיכוין לשחתה, משמע דשייך חובל בעובר ודו"ק, ומהא דשור חייב דמי ולדות [באופן שנתכוונו לאשה לשיטת תוס' בסוף הסוגיא, או במועד לריוה"ג] נתעוררתי דמבואר דשור חייב גם באופן שאין כאן נזקי ממון, דהרי דמי ולדות אין זה נזקי ממון וכדלק' מט. אלא חיוב מחודש ואעפ"כ שור חייב ודו"ק.

בגמ', יציבא בארעא וכו'

בתורת חיים (בסוף פירקין) כתב דבהא דבשמירה פחותה תם חייב ומועד פטור, לא שייך יציבא בארעא, דשאני הכא דכתיבי קרא, משא"כ בסוגיין דהוי דרשה. ועי' כובע ישועה.

תוד"ה גבי

דההוא אנשים אתא לדרשא אחרינא

עי' שיטה מקובצת בשם ה"ר ישעי' ז"ל, ומש"כ בזה לעיל מא. בשינויא דסיכן ג' בנ"א.

דלא פריך גבי ריפוי ושבת

הרשב"א והרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] כ' דה"ה דהו"מ לאקשויי מכל ד' דברים ועי"ש.

בגמ' אלא אביי ורבא וכו' בעל השור נקי דפטור

בתוס' רע"א אות נ' [מח:] נקט דלמסקנא פטור רק בתם אבל מועד חייב, וכ"נ ברא"ה [הובא בשיטה מקובצת] אמנם בתור"פ והראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] כתבו [באוקימתא דראב"א ולכאו' אין לחלק בזה] דהשתא הדרינן לסב' דאי תם פטור מועד נמי פטור ועיש"ש סי' כ"ד ופנ"י, והר"מ פי"א מנ"מ ה"ג פטר אף במועד, אך י"ל דסבר כרע"ק דפטר לגמרי.

ומד' תוד"ה כתב (הב') יש להוכיח כ' הרע"א דאל"כ תיקשי למסקנא למאי איצטריך אנשים ולא שוורים ודו"ק.

בגמ' ולא שוורים דאע"ג דיש אסון יענשו

נתעוררתי לבאר דקמ"ל קרא בשוורים דיענשו אע"ג דבשוורים ל"ש קלב"מ, מ"מ מאחר שהבעלים במיתה ביד"ש לדעת רנבה"ק בכתובות ל: אמרינן קלב"מ, וקמ"ל הכא דאינו פוטר, ועי' לעיל כב: בגמ' אילו קטל ובתוס' שם.

דמי הנהרג

בגמ', אלא אמר רב אדא בר אהבה וכו'

שיטת רש"י דראב"א אזיל כר"ש דל"ל לתד"ח ובאינו מתכוין חייב ממון, ומשמע דה"ה חי"מ שוגגין חייב ממון [וכ"כ הרמב"ן בכתובות לה. בחד פירושא והתוס' בסנהדרין עט. ד"ה ומפקא].

ושיטת תוס' בסוגיין דלכו"ע אית להו דתד"ח ופליגי באינו מתכוין ופי' תוס' דלענין דמי הנהרג בזה פליג רבי בהדיא דחייב אבל בשאר ממון בהדי מיתה ע"ז אמר ראב"א דלרבי ג"כ חייב ממון, ואביי ורבא ס"ל דדוקא דמי הנהרג חייב וכ"כ תוס' לעיל לה.

ובטעמא דיש לחייב יותר דמי הנהרג התור"פ [הובא בשיטה מקובצת מג:] האריך לפרש דאתא קרא למפטר מכופר, [ועמהרש"א סנהדרין עט:] אבל בדעת ראב"א דסבר דבאינו מתכוין חייב בדמי ולדות דחייב בממון אחר בהדי מיתה הק' המהדו"ב דהרי תוס' לעיל לה. כתבו דבממון אחר יש לפטור מק"ו דשוגג ואיך סבר ראב"א לחייב וצ"ע, וכ"ז לרבי אבל לחכמים דס"ל דאינו מתכוין חייב מיתה, בפשוטו ליכא היקשא כלל על אינו מתכוין דהרי חייב מיתה וכדאמר בסנהדרין עט: דתד"ח מפקא מדרבנן, ולפ"ז לא אשכחן חילוק בדמי הנהרג, ופטור מממון מטעם קלב"מ וכן מבואר בהג"א כאן דחייב בבא לצי"ש ומועיל תפיסה והוא כדין קלב"מ, [ועיין קצות החושן (סימן ת"י סס"ק ד')].

הרמב"ם פ"ד מהל' חובל ומזיק ה"ו פסק דאם לא נתכוון לאשה ומתה חייב בדמי ולדות והשיגו הראב"ד דהרי הרמב"ם פסק כתד"ח לפטור באינו מתכוין וכ' המגיד משנה דהרמב"ם פסק כשינויא דראב"א דבאינו מתכוין חייב מאחר דפסק כר"ש דאינו מתכוין פטור מן המיתה, והקשה הלחם משנה דהרי בפ"ד מהל' רוצח ה"א כ' הרמב"ם דפטור מן הממון אף באינו מתכוין, וכתב הגר"א בסי' תכ"ג ס"ק י' דסבר הרמב"ם דדמי ולדות חייב וכראב"א וצ"ע בטעמא.

ובחי' מרן רי"ז הלוי פ"ג מהל' רוצח ד"ה והנה הרמב"ם תי' דמה שפטר הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח הוא לענין דמי הנהרג ואין זה פטור קלב"מ אלא דאין חיוב מכה אדם באופן שמת אבל בממון אחר בהדי מיתה סובר הרמב"ם שבאינו מתכוין אין לפטור מדין קלב"מ, ושיטה זו מבוארת להדיא בשיטה מקובצת בשם הר"ר ישעי' ז"ל, ועי' עוד שם בשם המאירי מש"כ בשיטת הרמב"ם, ועדיין הקשו אחרונים מד' הרמב"ם פ"א מהל' נערה הי"ג דפטר מדמי ולדות אף בלא נתכוונו לה, ועי' רע"א בגליון הלחם משנה [הנ"ל] שציין למהר"ם ד' בוטין [הובא בס' הליקוטים] שעמד בזה. ע"ע מש"כ כתובות לה..

יש עוד דרך בסוגיין בראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] ועיין רשב"א [שם] מה שהקשה ע"ז ועיין מאירי [שם].

בגמ', נקי מדמי עבד וכו'

עי' שיטה מקובצת למה לא אמרינן נקי מחצי דמי עבד, ועי' כובע ישועה.

תוד"ה בכוונה

ונראה לר"י דרבא ואביי וכו'

במש"כ תוס' דלרבא ואביי בשוורים שנתכוונו לאשה חייבים בדמי ולדות יל"ע אם כתבו כן רק לריוה"ג או אף לרע"ק ונחלקו בזה הראשונים דהרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] כ' דהוא רק לריוה"ג, והר"א מגרמישא ז"ל [שם] כ' דרע"ק ג"כ מודה דחייב, ולפ"ז אם קי"ל כרבא ואביי נמצא דשור שנתכוין לאשה חייב בדמי ולדות, והר"מ פטר בכל גווני אך כבר כתבנו דה"ה כ' דהר"מ פסק כראב"א ודו"ק.

בסוה"ד

עיין שיח השדה ח"ג מה שהקשה בד' תוס' ומש"כ בשם מו"ח שליט"א לרפו"ש בתושח"י, [הובא בסוף הקונטרס]

בסוגיין מבואר דאם נתכוונו לאשה ומתה יש לחייבו בדמי ולדות בלא פטורא דאנשים ולא שוורים, ולתוס' אליבא דאמת חייבים וכמשנ"ת, והק' בברכ"ש סי' כ"ו דמד' הרמב"ם פי"א מנזקי ממון ה"ד נראה דבנגח שפחה ויצאו ילדי' משלם ל' שקלים ועולה לו גם לדמי הולדות ומ"ש הכא דלא סגי בכופר דמי האשה ויעלה לדמי הולדות, וביאר דשאני שפחה דחדא תביעה היא דהאדון תובע נזק השפחה וולדותי', משא"כ בכופר ב' תביעות הם תביעת כופר על האשה ותביעת נזק על הולדות, ולכאו' חלוקים עוד דבשפחה יש כאן תובע אחד והוא האדון משא"כ בבן חורין האשה ויורשי' תובעים הכופר והבעל תובע דמי ולדות, ועוד לכאו' חלוקים בעצם דינם דקנס הוא דבר שיש לו קצבה משא"כ כופר הוא דמי האשה ודמי הולדות אינם נכללים בדמי האשה ועיין.

כופר העבדים

אמר הקב"ה שור מועד של ישראל שנגח עבד והמיתו חייב שלשים שקלים, ויש לחקור בחיוב זה האם גדרו כבן חורין שמשלם כופר וכאן הדין דמשלם קנס קצוב או"ד דהוא חיוב אחר. ובפשוטו הוא חיוב קנס בעלמא ואינו בא תחת כופר, ואין זה כפרה על מיתה ביד"ש, ואע"ג דאדם שהרג עבד חייב מיתה בדיני אדם, מ"מ בשורו שהרג לא חייבה תורה מיתה ביד"ש וכופר רק בב"ח ולא בעבד.

והנה הרמב"ם רפ"י מנזקי ממון כ' שור שהמית את האדם בכ"מ בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין וכו' ה"ז נסקל וכו' [ב] מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג, שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר וכו' [ג] היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר וכו', שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור וכו' ובפי"א ה"א כ' הרמב"ם כמה הוא הכופר, כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנ' ונתן פדיון נפשו וגו' וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים זכרים או נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה וכו' עכ"ד מתו"ד הרמב"ם מבואר דכופר העבדים שוה לגמרי לכופר בן חורין ואשר ע"כ בפרק י' לא פירט הרמב"ם דין כופר ב"ח וכופר העבדים רק בפי"א שכתב שחלוקים בשיעורים, ומה"ט כ' האבני מילואים בתשו' ח' בדעת הרמב"ם דכשם שכופר בן חורין אינו משתלם אלא לאחר מיתה כך כופר העבדים אינו משתלם לאח"מ [ויבואר עוד בעזה"י], ובחס"ד על התוספתא פ"ק ה"ה ד"ה בהמה כתב דפלוגתא דכופר ברגל דלעיל (מא.) הוא אף בכופר העבדים וכמו שהשוה הר"מ כופר העבדים לכופר ב"ח, וביאר שם בטעמא דאין כופר ברגל דלא חייבה תורה כופר דכפרה אלא בקרן דכוונתו להזיק ולא ברגל, ומדבריו מבואר דאף כופר העבדים הוא כפרה.

ובספר חידושי ר"ח הלוי פכ"ג ממכירה בד"ה ואשר, כתב וז"ל משא"כ הך חיובא דשלשים של עבד, דחיובו הוא כפרה, דוגמת חיובא דכופר שבבן חורין, וכמבואר ברמב"ם פי"א מהל' נז"מ ז"ל כמה הוא הכופר וכו' וכופר העבדים וכו' הרי דהשוה אותם להדדי ובד"ה אלא ומשום דנהי דכופרא כפרה, ועיקר חיובא דמזיק הוא להבעלים שיש להם בהעבד קנין איסור וכו' עכ"ד למדנו מד' הגר"ח דכופר העבדים הוא ג"כ כפרה ולפ"ז לכאו' כל הנך דיני דנפ"מ בין כופרא כפרה כגון שור של שני שותפין וממשכנין וכיו"ב הוא אף בכופר העבדים וכן נראה מד' הר"מ וכמשנ"ת דבפ"י לא פירט הר"מ חילוק בין כופר ב"ח לכופר העבדים. וצל"ע ע"ד המנחת חינוך סוף מ"ע נ"א שכ' דמעמידין אפוטרופוס לקנס של עבד דדוקא בכופר אין מעמידין דיתמי לאו בני כפרה, משא"כ קנס, ולהנתבאר ל' של עבד הוא ג"כ קנס.

אלא דיש לתמוה ע"ז מגמ' ערוכה בדף מא: דמבואר דלא יתכן דכופר הוא קנס ואף דפ"נ קנסא מ"מ כופר הוא כפרה, והשיבני ידידי ח"א שליט"א עפמשנ"ת שם בד' הפנ"י שהק' דאיך יתכן דכופר הוא קנס והרי אדרבה אי קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי כ"ש שיפטר מן הכופר, ועפנ"י מש"כ בזה, וכתב לעיל ליישב דפ"נ קנסא אינו קנס בעצמותו משום דבחזקת שימור אלא דממה שפטרה תורה שאינו משלם נז"ש מוכח שמן הדין אינו משלם דבחזקת שימור, וע"כ לא חייבתו תורה רק בח"נ משא"כ בכופר י"ל דבזה הגדר דסגי בחצי כופר ולא בא בתורת קנס ועדיין צ"ת.

עכ"פ י"ל דקנס העבדים דהוא קנס בעצמותו מחמת שהוא דבר קצוב זה שייך אף בכפרה, דאין הביאור דכופר הוא סותר לקנס, אלא דבפלגא נזקא ע"כ דאינו קנס וכמשנ"ת אבל בכופר העבדים י"ל דהוא קנס אע"פ שהוא כפרה ויש לסייע כן מהירושלמי הובא ברע"א ח"ג תשו' ע"ד דלמ"ד דמי מזיק כופרא קנסא והרע"א שם נקט דהבבלי לא פליג ע"ז עי"ש ותיקשי דהרי בבבלי אמרו דאי כפרה לאו קנסא ולמ"ד דמי מזיק לכו"ע כפרה הוא, וע"כ דכל סב' הש"ס הוא בקנס דמתורת פלגא נזקא ולא בקנס דמשלם יותר ממה שהזיק.

אמנם לכאו' יש להוכיח מד' הרמב"ם ששורו שהרג עבד אינו חייב מיתה ביד"ש דכבר כתבנו דהרמב"ם בפ"י הזכיר כופר בסתמא וכולל גם כופר העבדים, ויש להעיר דבהלכה ד' כתב וז"ל זה שנאמר בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו ביד"ש ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו עכ"ד דקדק הרמב"ם להוסיף כופר הנהרג דמשמעותו על כופר ב"ח וכעין לשונו ברפי"א שהוא דמי הנהרג, ובשלשים של עבד אינו כופר הנהרג דהרי אינו משלם כפי שויו של נהרג, אלמא דבעבד אינו חייב מיתה ביד"ש וכן אינו כפרה וצ"ע, ובמכילתא פ' משפטים דרשו עה"פ והשור יסקל שנאמר בעבד ואמה דבא ללמדנו שלא נאמר שהוא דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש שדינו בל' סלעים ע"כ החזירו הכתוב לכללו, ולא נזכר שם גם בעליו יומת ועיין.

ולכאו' יש להוכיח מהא דבשור שהמית עבד ג"כ בעינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור ומיתתו בכ"ג [וכמש"כ תוס' בריש סנהדרין] והרי דין כמיתת הבעלים ילפינן בגמ' סנהדרין טו. מגם בעליו יומת, ואין לומר דלבתר דילפינן שור הנסקל שהרג ב"ח ילפינן גם בהרג עבד דהרי בסנהדרין שם מצרכינן קרא לרובע ונרבע אלמא דלא ילפינן מהדדי [ואולי יש לחלק דמיתת רובע ונרבע חלוק משור הנסקל וכמשנ"ת לעיל מא.], ולזה נתעוררתי ע"י אאמו"ר שליט"א.

בגיטין מב: מספק"ל במעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס וכ' הרא"ש (בסי' ל"ז) ולא איפשיטא הלכך קנס אין לו וגם כופר אין לו שהרי אין לו יורשין, והק' בשיעורי הגרש"ר אות של"ו דמהיכי תיתי שיהא לו כופר הרי הוא עבד לכל דבר אלא דמספק"ל שאין לו אדון, והוכיח מזה דחיוב קנס על עבד עומד תחת כופר וע"כ מן הדין הי' שכיון שאין חיוב קנס יתחייב כופר וע"ז כ' הרא"ש דאין חיוב כופר שאין לו יורשין, ואשה"ט להנתבאר דכופר העבדים שוה לכופר ב"ח. והא דפטור מספק אע"ג דכופרא כפרה י"ל כמשנ"ת לעיל מ. מד' ה"ה דרק באופן שבודאי חייב כפרה והספק כמה חייב מספק, ובדעת הרמב"ם במעוכב ג"ש עיין פי"א מנזקי ממון ה"א ובנו"כ שם.

וסעד לכ"ז הביא הגרי"ז (בכ' הגרי"ז עמ"ס ערכין) מהא דתנן בערכין יד: בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר כיצד אחד שהמית את הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים נותן שלשים סלע המית בן חורין נותן שוויו וכו' ע"כ משמע דקנס העבדים הוא תחת כופר וע"כ מדמה התנא זל"ז.

והנה כ"ז יתכן לשיטת הרמב"ם דנתבאר לעיל דף מ' דס"ל דכופר ב"ח הוא חיוב ממון אבל לדעת הרמב"ן דכופר הוא חיוב כפרה ואין בו תביעת ממון ע"כ דקנס העבדים אין גדרו ככופר וכפרה דהרי בקנס העבדים בודאי הוא תביעת ממון, שו"ר בשיעורי הגרי"מ זצ"ל עמ"ס סנהדרין דף ב. שעמד בזה דהרמב"ן יחלוק בזה על הר"מ והוסיף דהרי קנס בעינן העמדה בדין וע"כ דהוא חיוב ממון שחל ע"י בי"ד [ועמש"כ לעיל מ. דמודה הרמב"ן בכופר ב"ח דבעינן ב"ד] וכתב דלדבריו ע"כ קנס העבדים אינו דין כופר ובעדים זוממים ישלמו ולא הוי ככופר דכפרה, וכתב וכשהרציתי הדברים לפני מו"ח הסכים לי, והוסיף דבשבועות דף ל"ו ע"ב מבואר דאיכא דין שבועת הפקדון בקנס דשלשים של עבד (לולא החסרון דאי מודה ביה מיפטר) עכתו"ד.

בדף מא. כתבנו יסוד הגרנ"ט דחלוק חיוב כופר מחיוב נזיקין דחיוב כופר הוא על פשיעת הבעלים ונתבאר שם ובדף לז. כמה נפ"מ בזה, וכ"ז הוא אף בכופר העבדים דהרי קו' הש"ס בדמ"א וכי מאחר דמתם קטלינן תיקשי נמי בכופר העבדים וע"ז באו התי' שם וכ"ה בר"מ וכמשנ"ת ודו"ק.

יש לחקור בחיוב קנס של עבד האם החיוב לעבד וזוכה האדון ממנו או"ד דהחיוב מיד לאדון, [וכיו"ב חקרו בכל חובל בעבדו ואכמ"ל] ובאבני מילואים תשו' ח' ד"ה ולפ"ז כ' דאם שור הרג עבד ושחררו רבו קודם שמת אינו זוכה בקנס דאינו משתלם אלא לאח"מ והשתא לאו אדון הוא, ובקה"י כתובות סי' מ' כ' דהעבד זוכה, ונקט דהחיוב הוא לעבד דאל"כ מהיכי תיתי שיזכה העבד ודו"ק.- ובפשוטו מהסוגיא בגיטין מב: מוכח דהאדון זוכה מיד, ולדברי החזו"א שם אין ראי', ועמש"כ שם בזה.

במאי דאר"ע דתם נקי מדמי עבד עוררני ח"א שליט"א דלכאו' קנס העבדים הוא קצוב ל' שקלים ומהיכי תיתי דבתם ישלם מחצה דהיינו ט"ו שקלים, הרי כ"ז אשכחן בנזק שהוא לפי דמיו בזה תם משלם מחצה ואם נתעקש נאמר דבאמת באנו למעטו משלשים ולא הזכיר ר"ע חצי דמי עבד, ובפשוטו אינו כן יהי' חייב רק ט"ו סלעים, ואפשר להוסיף בזה טעם עפמש"כ לעיל לד. מהתוס' רע"א בשם הים של שלמה דכללא הוא דתם משלם מחצה ממועד [ועיין לעיל יט. ביש שינוי לצרורות וברש"י שם ובתור"פ נג. ומש"כ בזה הקה"י סי' יז] מ"מ מאי דנקט רע"ק דמי עבד ולא חצי פירשו הראשונים דרע"ק כשיטתו דתם שחבל באדם משלם נז"ש א"כ אי תם הי' חייב בדמי עבד הי' חייב שלשים ודו"ק. שו"ר באבן האזל בהשמטות לפ"י מנ"מ בד"ה ונראה שעמד בכ"ז. וע"ע בגיטין דף מ"ב בחצי עבד וחצי ב"ח דמשלם חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף