לחם משנה/ערכין וחרמין/ה

לחם משנה ‏ ערכין וחרמין ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בד"א בזמן שהיובל נוהג כו'. בפרק המקדיש שדהו אמרו שם במשנה (דף כ"ז) המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומרין לו פתח וכו' בגמ' הקשו תיפוק ליה דאיידי דחביבא עליה טפי פריק לה ועוד מצות גאולה וכו' ותירצו חדא ועוד כו'. ויש להקשות לפירוש הר"א דסובר דמתני' דקאמר בזמן שאין היובל נוהג לא קאי אלא אדינא דסיפא אבל בדינא דרישא בכל גונא בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג אומרים לו פתח מה הקשו תיפוק ליה דאיידי דחביבא עליה פריק טפי הך טעמא לא הוי אלא בזמן שאין היובל נוהג אבל בזמן שהיובל נוהג לא שייך הך טעמא דהדבר קצוב בית זרע חומר שעורים חמשים סלעים ומתני' בכל גוונא איירי לפי פירוש הר"א ז"ל ולפירוש רבינו ז"ל קשה מה הקשו דמצות גאולה באדון הא הך טעמא לדעת רבינו ז"ל אינו מספיק לכפייה דהא בזמן שהיובל נוהג איכא טעמא דמצות גאולה באדון ואין כופין אותו ונימא דמתני' לא נקט הך טעמא משום דבעינן למימר כפיה ולהכי נקט טעמא דהבעלים נותנין חומש דזה הטעם מספיק לכפיה דכיון דהיא עומדת להפדות בהכרח כופין אותו משום תועלת ההקדש. וי"ל דטעמא דמצות גאולה באדון בזמן שאין היובל נוהג מספיק לכפיה דכיון דסופה להפדות בהכרח כופין אותו שיפדה דכיון דהמצוה בו אבל בזמן שהיובל נוהג אע"ג דהמצוה בו דאין סופו להפדות בהכרח אין כופין אותו. ולפי פירוש הר"א ז"ל יש לתרץ בדוחק דעיקר הקושיא אועוד קא סמיך וה"ק כיון דאיכא טעמא דאיידי דחביבא לזמן הזה שאין היובל נוהג וטעמא של ועוד להיכא דהיובל נוהג ג"כ הוה ליה למיתני הני תרי טעמי ולמה ליה טעמא דהבעלים מוסיפין חומש. כאן כתב רבינו ז"ל דצריך שבחומש יהא שוה פרוטה ובהלכות מעשר שני פ"ה לא משמע כן וצ"ע בפרק הזהב:

ד

ואם היה בית החצרים והגיע היובל וכו'. בפרק המוכר שדהו (ערכין דף ל"ג) כרב הונא דאמר דקרא דביובל יצא אתא לומר דיצא מיד הגואל מן ההקדש ביובל וחוזר לבעליו ודלא כרבי אושעיא דאמר דהך קרא אתא לומר דמוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה דלא בעי השלמה אחר היובל כשדה אחוזה אבל לרב הונא משמע דבעי השלמה, ורבינו ז״ל דפסק כאן כרב הונא היה לו לבאר בפרק שנים עשר מהלכות שמיטה ויובל כשכתב הגיע היובל ולא גאל חוזר הבית בלא דמים כדין השדות אלא שכיון שכתב כדין השדות לא הוצרך לכך דודאי כמו שבשדות בעי השלמה בבתי החצרים ג״כ:

ו

שנאמר אותו אותו אתה עושה כו'. אע"ג דהתם הזכירו ג"כ לא תעשה וכן אמר שם בפ"ק דתמורה (דף ו') ותנן המקדיש תמימין לבדק הבית אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי מ"מ סובר רבינו דההוא לא תעשה דמפיק מלאמר דהיינו לא אמור הוי אסמכתא ולהכי כשהקשו בפ"ק דתמורה והרי מקדיש דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו אלו קדשי ב"ה לא הזכיר בדבריו המקשה כלל לא תעשה משום דהוי אסמכתא כדכתיבנא:

ט

לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל כו' והסולת היין והשמן והעופות כו' אין להם פדיון. מ"ש הר"א בהשגות והלא מכל מקום נפדין הם אפשר לפרש דה"ק אלא מכל מקום כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבן על כל פנים העופות עולות מכל מקום פדיון מקרי ולכך פירש טעם אחר ולפי טעמו אתו שפיר שפירש משום דמעטיה קרא בבקר. ופירוש זה מתיישב יותר בלשונו וכן מה שפירש בו הרב בעל כסף משנה:

י

הקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטרת שנותנין לאומנין בשכרן כו'. כלומר כגון שהיה אומן ונתנו לו קטורת בשכרו והקדיש נכסיו ונמצא בו אותו הקטרת:

יב

אבל אם הקדיש שחוטה כו'. מ"ש הר"א בהשגות אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כן כתב רבינו ז"ל בפ"א מהל' איסורי מזבח וגם שם כתב ברישא דלישניה וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום כו'. ויש לדקדק שם כמו שדקדק כאן הרב כ"מ שנקט שנפל משום דאי הוי בעל מום מעיקרא אין צריך העמדה והערכה וכמו שביאר דבריו שם למטה ולאפוקי מלוי דאמר דבעל מום בכלל העמדה והערכה ואין אנו צריכין לדחוק כמו שכתב שם הרב בעל כ"מ ומה גם מ"ש שפסק כלוי וא"א לומר כן ממאי דכתב שם רבינו ז"ל מה בין בעלת מום קבוע וכו' יעויין שם:

יד

הקדיש אחד מאבריה לדמיו כו'. הרב כ"מ ז"ל תמה תמיה גדולה על רבינו ז"ל ודחק עצמו בתירוצם ויש לנו על דבריו חדא דבפ"ק דערכין תירצו הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים כלומר דבקדושת הגוף אמרינן פשטה קדושה בכולה ולא בקדושת דמים ואי אמר רבא איפכא דאפי' לר"י דאמר דקדושת הגוף לא פשטה בכולה בקדושת דמים פשטה הא הוה עדיפא ליה למפרך ממאי דהקשה חד אבר נמי איבעויי וכו' ותו קשה מאי דכתב רבינו ז"ל שהדמים חולין ואמאי בשלמא מ"ד הכי בגמ' הוא משום דאית ליה דהיכא דאמר רגלה של זו עולה דלא פשטה קדושה בכולה ולכך תמכר חוץ מדמי אבר שבה והשאר חולין אבל כיון דהוא ספק אי פשטה קדושה בכולה א"כ היכי נימא דהמעות חולין הוו אי פשטה קדושה בכולה הוו המעות קדש ואין יכול ליהנות מהם. ותו קשיא על דברי רבינו ז"ל במ"ש ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה ואמאי פשיטא ליה לרבינו ז"ל בהא הא בהא נמי שייך בעיא דרבא אי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן כדבעי רבא בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו. וע"ק על דברי רבינו ז"ל מה שכתב בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הקדיש אבר אחד מן העוף ה"ז ספק אם נתקדש כולו או לא דכיון דההיא בעיא דבעי רבא בעוף לא הוי אלא לרבי יוסי כדפירש"י ז"ל ורבינו ז"ל פסק כרבנן איך כתב דהוי ספק. והרב בעל כ"מ ז"ל כתב דאית ליה דהבעיא באבר שהנשמה תלויה בו ודוחק הוא לומר כן דרבינו ז"ל היה לו לפרש שם ולומר דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו. ולתרץ כל זה אקדים ואפרש הסוגיא דערכין ותמורה לדעת רש"י ז"ל ואח"כ נבאר דעת רבינו. רש"י ז"ל כתב בהני תרי בעיי דבעי רבא בפ"ק דתמורה (דף י"א:) בעיא קמייתא דעוף ובעיא תניינא דהקדיש אבר אחד לדמיו דלר"י קא בעי. ואיכא למידק עליה אמאי לא פירש דלכ"ע קא בעי להו לר"י באבר שאין הנשמה תלויה בו ולרבנן באבר שהנשמה תלויה בו דכ"כ הוי לרבנן אבר שהנשמה תלויה בו כמו לר"י אבר שאין הנשמה תלויה בו ותו קשיא אי הך בעיא דהקדיש אבר אחד לדמיו לא הוי לרבנן א"כ בסוגיא דפ"ק דערכין (דף ה') כשתירצו שם על ברייתא דאמרה ולא עוד אלא אפי' אמר ראש פרה זו וכו' דאיירי בהקדיש חד אבר והקשו שם חד אבר נמי איבעויי מבעיא לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו כו' מאי קא פריך הא רבא לא בעי אלא לר"י אבל לרבנן לא איירי רבא וברייתא כרבנן. וי"ל דרש"י ז"ל לא מצי לפרש בעיא קמייתא אליבא דרבנן משום דאינהו מפרשי קרא דכל אשר יתן ממנו לה' באבר שאין הנשמה תלויה בו ומפרשים דקרא אתא לומר ממנו ולא כולו ואם כן היכי מצי למימר דבעי באבר שהנשמה תלויה בו דאיך יפול על זה לומר בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה הוא דקרא לא בהכי איירי. ומכאן תשובה להרב בעל כ"מ ז"ל שפירש דרבינו ז"ל סובר דהך בעיא הוי באבר שהנשמה תלויה בו דא"א לומר כן כדפרישית וזהו טעמו של רש"י ז"ל ובבעיא בתרייתא אפשר דרש"י ז"ל כתב דהוי לר' יוסי ולא קאמר דהוי לרבנן ג"כ משום דהזכיר הקדיש אבר אחד לדמיו ומדקאמר אבר אחד משמע אפי' אין הנשמה תלויה בו וה"ה דבעיא שייכא לרבנן היכא דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו אלא לשונו של רבא הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן ורבא בעי לר' יוסי משום דרוצה לשאול בכל אבר והוא הדין דאיבעיא ליה לרבא באבר שהנשמה תלויה בו. עוד פירש רש"י ז"ל בבעיא בתרייתא דרבא דהבעיא היא אי אמרינן דנחתא קדושה לכולה בהמה קדושת הגוף דכיון דאמרינן מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמר מגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אכולה קדושת הגוף או דילמא מיגו קמא אמרינן מיגו בתרא לא אמרינן משום דהוו תרי מיגו ולפ"ז משמע דפשיטא ליה לרבא לכל הצדדין דמיגו קמא אמרינן ומיגו דנחתא קדושת דמים לחד אבר נחתא נמי אכולה קדושת דמים כך נראה לפי מה שפירש רש"י בעיא זו בפ"ק דתמורה וקשיא טובא דא"כ בפ"ק דערכין כשהקשו חד אבר איבעויי מבעיא לן לרבא הוה ליה לאקשויי טפי דהא פשיטא לרבא דמיגו דקדיש אחד אבר קדושת דמים קדיש לכולהו קדושת דמים וא"כ כיון דהקדיש ראשה של פרה וקדושה לדמי מזבח חייל לכולה פרה כולה קדושת דמים והיכי קאמרה הברייתא דאין לו להקדש אלא ראשה של פרה שהיא קדושת דמים ולא השאר. ומה גם תגדל הקושיא הזאת במ"ש רש"י ז"ל שם בערכין הא דאקדיש חד אבר כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה וכו' דתרי מיגו לא אמרינן ומאי איכפת לן דתרי מיגו לא אמרינן הא מ"מ אמרינן חד מיגו דמיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים ואמאי קאמר הברייתא דאין להקדש אלא ראשה של פרה. לכך נראה ודאי דלפי סוגיא דערכין פי' בעיא דרבא היא בגוונא אחרינא ממאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דתמורה והכי פירושה הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחול עלה קדושת הגוף לכולה בהמה מי אמרינן כיון דנחתא קדושת דמים לחד אבר נחתא נמי קדושת הגוף לההוא אבר לבד ולא יהיה לו פדיון כמו קדושת הגוף דבקדושת דמים יש לו פדיון ובקדושת הגוף אין פדיון ובתר הכי אמרינן מיגו אחרינא כיון דאקדשיה לחד אבר קדושת הגוף אקדשיה לכולה קדושת הגוף ומאי דאמרינן ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה הוי מיגו בתרא דמיגו דאקדשיה לחד אבר קדושת הגוף חייל לכולה בהמה קדושת הגוף ולא כדמשמע לפירוש קמא שפירשנו דהאי ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה הוי מיגו קמא דבתחילה אמרינן מיגו דאקדשיה לחד אבר קדושת דמים אקדשיה לכולה ובתר הכי אמרינן מיגו דאית לכולה קדושת דמים חייל עלה קדושת הגוף ולהאי פירוש בתרא אתי שפיר טפי שבאו בדברי רבא התרי מיגו על הסדר תחילה הזכיר מיגו קמא ואחר כך מיגו בתרא וכד אמרינן או דילמא חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן הוי פירוש איפכא מפירוש קמא דמיגו קמא אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף ואין לו פדיון אבל מיגו בתרא דהיינו מיגו דחייל אחד אבר אכולה בהמה לא אמרינן ומסתבר טפי להאי פירושא לומר הך מיגו קמא משום דהוי מיגו אחד אבר גופיה אבל מיגו בתרא ג"כ לא אמרינן דהוו תרי מיגו ואפי' לחודיה מיגו בתרא דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים לא אמרינן אלא מיגו קמא אמרינן לחודיה דמסתבר טפי דהוי אחד אבר כדפרישית. לפי זה אתי שפיר מאי דקאמר בגמ' בפ"ק דערכין חד אבר נמי איבעויי מבעיא לן דמי שתירץ דאקדשיה לחד אבר סבר דתרי מיגו לא אמרינן אלא מיגו קמא דמיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף אבל מיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה לא אמרינן ולכך קאמר הברייתא דאין לו אלא ראשה של פרה בלבד דאקדשה קדושת הגוף במיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף אבל על שאר הפרה לא חייל כלל אפילו קדושת דמים והיינו דכתב רש"י ז"ל דתרי מיגו לא אמרינן ולהכי פריך ליה דהא בעיא היא דבעי רבא אי אמרינן הכי ותפשוט ליה מהך ברייתא ופירוש זה דהך בעיא דבעי רבא מוכח בדברי רש"י בפ"ק דערכין שכתב שם איבעויי מבעיא לן וכו' מי אמרינן מיגו דקדיש חד אבר לדמיה קדיש לגופיה ומיגו דקדיש חד אבר קדיש כולה מלשון זה מוכח כפירוש בתרא דכתיבנא ואתיא סוגיא דערכין כפשטה ואע"ג דממאי דכתב רש"י ז"ל בסוגיא דתמורה לא משמע הכי יש ליישב לשונו בדוחק שיסכים לפי' זה כדי שתתיישב לפי סוגית ערכין דלפי אותו הפירוש אין מקום לסוגית ערכין כדכתיבנא. ואחר אשר ביארנו פירוש רש"י ז"ל בסוגיות אבוא לפרש דברי רבינו ז"ל ואומר דרוח אחרת היתה עמו וס"ל דהנהו תרי בעיי דרבא בעי להו אליבא דרבנן והוי שפיר טפי דבעי אליבא דהלכתא ובעיא קמייתא הכי בעי לה דרבנן אמרו בברייתא יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' וכו' משמע דאי לאו קרא הסברא מבחוץ הוי דהיכא דאמר רגלה עולה דליהוי כולה עולה אלא דקרא מעטיה ולכך בעי דילמא כי מיעט קרא בבהמה דוקא דבהא איירי קרא אבל בעוף הדרינן לסברתין ונאמר דרגלה של זו עולה כולה עולה או דילמא קרבן אמר רחמנא והא נמי קרבן ומיעט קרא נמי עולה ולהכי כתב רבינו ז"ל בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות דהוי ספק דאסיק בתיקו אליבא דרבא היכא דאמר רגלה של זו עולה אע"ג דהוי דבר שאין הנשמה תלויה בו כדכתיבנא. ובעיא בתרייתא מפרש רבינו ז"ל על זה הדרך דכי מיעט קרא לא מיעט אלא קדושת הגוף אבל קדושת דמים הדרינן לסברתין דרגלה של זו עולה כולה עולה ואמרינן תרי מיגו או דילמא חד מיגו אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה לבד קדושת הגוף וכדפרישית לעיל דהוא מוכרח לפי סוגיא דערכין אבל באבר שהנשמה תלויה בו ס"ל לרבינו ז"ל דלא מבעיא ליה לרבא דודאי פשטה קדושה בכולה קדושת הגוף משום דלא הוי תרי מיגו דהא דחייל בדבר שהנשמה תלויה בו אכולה בהמה לא הוי מיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה אלא דכיון דהקדיש בדבר שהנשמה תלויה בו הוי כהקדיש כולה וכיון שכן לא הוי אלא חד מיגו מיגו דחייל עלה קדושת דמים חייל עלה קדושת הגוף ומשום הכי כתב רבינו ז"ל בפשיטות דאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה. אלא שקשה לפ"ז כד הקשו בסוגיא דערכין חד אבר נמי איבעויי מיבעיא לן טפי הו"ל לאקשויי דכיון דברייתא איירי בדבר שהנשמה תלויה בו דהיינו ראשה של פרה רבא קאמר דפשיטא ליה דקדשה כולה קדושת הגוף והיכי קאמר דלא קדשה. אלא שיש לתרץ לזה בדוחק דהכי קאמר אפילו אבר אחד בעלמא מבעיא ליה לרבא והיכי פשיטא לה לברייתא באבר שהנשמה תלויה בו דלא קדשה כולה והשתא א"ש לפי פירוש זה מה שתירצו בגמרא הא בקדושת דמים דמשמע דקילי קדושת דמים מקדושת הגוף וכמו שהקשינו להרב בעל כ"מ ז"ל דלפי פירושנו אתי שפיר דמאי דקאמר קדושת דמים דקילי הוא משום דתרי מיגו לא אמרינן דחייל אחד אבר קדושת דמים והגוף ומיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה בהמה אבל חד מיגו דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים טפי אמרינן ליה ממאי דאמרינן בקדושת הגוף דקדושת הגוף מעטיה קרא ובקדושת דמים ליכא מיעוטא והדרינן לסברתין כדכתיבנא אלא מאי דאמרינן בקדושת דמים לא אמרינן הכי משום דמוקי לה בחד אבר וצריך לומר תרי מיגו וחד מיגו אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף לבד דהאי מיגו מסתבר טפי כדכתיבנא ובהכי קאמרה הברייתא דאין להקדש אלא ראשה על פרה לבד וכדפרישית לעיל לדעת רש"י ז"ל לפירוש הנראה מסוגית ערכין. ומאי דקאמר דהדמים חולין יש לתרץ דכיון דקי"ל המוכר עולות ושלמים לא עשה כלום והדמים חולין מדין תורה כדכתב רבינו ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה א"כ כאן דיש ספק אם קדשה או לא קדשה אם לא קדשה ודאי דהדמים חולין ואם קדשה כיון דהוא מוכר להקריבה ואינה יוצאה לחולין אין הדמים נתפסים בקדושה דהוי כמוכר עולתו ושלמיו דהדמים חולין ואי הוא ודאי פשטה קדושה בכולה ודאי דאינו יכול למכור אבל על הספק מוכר כיון דלחלוקה היותר גדולה אינו בא לידי איסור מעילה של תורה כלל דאין הבהמה יוצאה לחולין ואין הדמין נתפסין כדכתיבנא. זה נ"ל לתרץ לקושיא זאת בדוחק לדעת רבינו ז"ל:

יז

ורואין כמה ישוה אותו אבר וכו'. כתב הרב בעל כסף משנה ז"ל דלפירוש הראב"ד ז"ל דסובר דמאי דקאמר הוא והקדש שותפין ר"ל שותפין לחצאין אמאי לא נקט משמנין באידך חלוקה אלא ודאי דהתם במשמנין ר"ל שותפין אבל הר"א ז"ל ר"ל כמה ישוה אותו אבר. וקשה דבפרק כ"ז מהלכות מכירה כתב רבינו ז"ל האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך הרי זה מכר חציו וכו' אמר לו יד עבד זה או יד חמור זה אני מוכר לך משמנין ביניהם כו' ואין מקום לזה עם הגירסא אשר לנו בגמרא דאנן גרסינן ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם אלא ודאי ע"כ דרבינו ז"ל גריס ראש עבד מכור לך הוא וחבירו שותפין יד עבד זה מכור לך משמנין ביניהם אם כן כפי גירסא זו ליתנהו לדברי הרב בעל כסף משנה ז"ל דאמאי לא כתב משמנין גבי הקדש דמשמנין דקאמר התם הוי ישומו האבר כיון דהוי דבר שאין הנשמה תלויה בו אלא אולי שהוא גורס ראש עבד מכור לך מכר חציו וההכרח הוא אמאי לא נקט גבי הקדש הקדיש חציו אלא הוא והקדש שותפין משמע כפירוש רבינו ז"ל. והר"א ז"ל בהשגות שם נראה שיש לו כגרסתנו ולא ידעתי למה לא השיג על רבינו ז"ל דאין דינו יוצא לפי גירסתנו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף