קשות מיושב/יומא/פא/א

קשות מיושב יומא פא א

דף פא. נכתוב אל תסור מן העינוי קשיא. לפי שעה לא ידעתי דבר בזה. ובפשיטות י"ל דבמלת קשיא מתעורר על תחילת הענין כלומר דקושיא ר"ל במקומה עומדת מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי וע"ז מסיק ותנא מייתי לה מהכא וכו'. מופנה להקיש וכו'. ואתי שפיר דלא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא איצטריך ליה דידעינן שפיר מכח ג"ש. שוב מצאתי בכפות תמרים האריך קצת ליישב הך קשיא דאיתמר הכא והתחיל בזה"ל כבר ידוע דכל קשיא דבתלמוד יש לה תירץ דחוק כמ"ש הקדמונים לתת הפרש בין קשיא לתיובתא וכו' ע"ש. ואדברה נגד מלכים ולא אבוש והזקקתנו להודיע השייכת לזה. ודלכאורה הא דתנן במשנה דמכות יג. אלו הן הלוקין וכו'. האוכל ביום הכפורים בשלמא לתנא דמייתי לה מהכא וכו'. כלומר מגז"ש נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה וכו'. כדמסיק בסמוך אתי שפיר. דלוקה על אכילה ביוה"כ דיליף מג"ש דמלאכה. אבל לר"ל דלא ס"ל הכי וסבר דלא כתיבי אזהרה כלל באוכל. היאך מצא ידיו במשנה דתנן להדיא דעל אכילה ביוה"כ לוקה. שהרי לשיטת ר"ל ליכא שום לאו. ורציתי לומר כדי להסיר עוצם הקושיא דרצונו של ר"ל דמפני דלא מצי למיכתב אזהרה לפיכך הוי כמאן דכתיבי ולוקין עליה. אמנם יקשה על זה דא"כ כל היכי דלא מצי למיכתב אזהרה נמי נימא הכי כגון פסח ומילה. שוב רציתי למימר דגם ר"ל ס"ל דילפינן או מג"ש דעצם עצם. או מכח שארי ילפותא דלקמן בסמוך. רק דר"ל רצה להסביר מפני מה לא נאמרה אזהרה להדיא. ברם גם בזה לא נתקררה דעתי שהרי בכל מה דילפינן בכח גז"ש או בכח שאר מדות שבתורה מצי להקשות הכי ולא מצינו שמקשה בזה משום דכלל ומדה זו נמסר דהוי כאלו היא כתובה הכי להדיא. ומה גם הא דקאמר הש"ס ותנא מייתי לה מהכא וכו'. משמע להדיא דלר" לא אמרינן הכי. ואולם עפ"י מה דאיתא בירושלמי. דהא דכתיב כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה הוי אזהרה והך דכתיב ונכרתה הנפש ההיא היינו העונש ע"ש היטב. ומהשתא מצינו למימר דזה דאמר ר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה וכו'. היינו על עינוי דלילה. ועדיין צריך תלמוד:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף