פני יהושע/קידושין/סו/א

פני יהושע קידושין סו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא אי לאו דקים ליה בנפשיה חולין בעזרה לא הוי מייתי. כבר כתבתי דמהאי לישנא משמע לכאורה להוכיח כשיטת ר"ת דעיקר מימרא דאביי בכל הנך הוי טעמא משום דשתיקה כהודאה אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב להעמיד שיטתו דאף באומר איני יודע נמי קאמר אביי דע"א נאמן והכא הכי קאמר וצריכא דאי אמר בקמייתא ה"א דטעמא משום דשתיקה כהודאה משא"כ באינך דלא איכפת ליה לא מהימן מיהו השתא דאשמעינן אביי בכולהו אלמא דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום דהעד גופא נאמן לאסור היכא שאין מכחישו מיהו לכל הפירושים קשיא לי בהא דאמרינן אי אשמעינן קמייתא ה"א דאי לאו דקים ליה חולין בעזרה לא הוי מייתי ותיפוק ליה שעל זה אנו דנין דהא אי לאו דגלי קרא בחטאת חלב או הודע אליו לרבות שנודע לו מפי ע"א ואינו מכחישו דחייב ה"א דפטור וא"כ תו לית לן למימר דמה"ט הימניה רחמנא דלא הוי מייתי חולין בעזרה דאדרבא הוי לן למימר דע"א אינו נאמן ולא ליהוי שתיקתו כהודאה ולא לייתי חולין בעירה. והנלע"ד בזה דודאי בלא"ה האי נאמן דאמרינן לענין קרבן חטאת חלב לאו לענין הבאה שכופין אותו להביא קרבן הא ליתא דהא קי"ל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה וא"כ אם הוא יודע בעצמו שאינו מאמין לדברי העד ולא היה שתיקתו משום הודאה אין ה"נ דלא מייתי קרבן אלא עיקר מילתא דנאמן דקאמר אביי ותניא בברייתא וילפינן מקרא דאו הודע אליו היינו לענין שכבר הביא הקרבן לעזרה ואח"כ חזר בו ואומר שנזכר שלא אכל חלב ומכחיש העד א' תו לא מהימן והכהנים מקריבין הקרבן וכשר כמו שנראה להדיא מלשון רש"י בד"ה נאמן העד וכשר הקרבן עכ"ל. ולפ"ז אתי שפיר הא דקאמר דאי איתמר בקמייתא ה"א דהא דהעד נאמן מטעמא דשתיקה כהודאה אע"פ שחזר בו אח"כ ואמר שלא היה משום הודאה אלא שהיה סומך על דברי העד היינו משום דאי לא דקים ליה מעיקרא בשעת הבאה לא הוי מעייל חולין בעזרה אע"כ דרמי אנפשיה ומידכר שפיר שעומד בהודאה מש"ה כשר הקרבן ולא מצי לחזור בו משא"כ בהנך דא"ל דלא איכפת ליה סד"א דמהימן לומר דמה ששתק לא היה משום הודאה קמ"לן דאפ"ה הוי כהודאה ואין יכול לחזור בו כן נ"ל נכון לפי שיטת ר"ת ז"ל משא"כ לשיטת הרשב"א וסייעתו דלקושט' דמילתא לענין חטאת חלב בעיקר דין הבאה איירי דכיון שהוא אינו יודע צריך לסמוך על דברי העד וחייב קרבן א"כ לא יתכן לפרש כן האי וצריכא במאי דקאמר חולין בעזרה לא הוי מייתי ודוק היטב. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך מסברא דנפשאי כשיטת ר"ת ז"ל וסייעתו אבל לא מהטעם שכתבו התוספות דהוי טעמא משום הודאה ממש בדאיכא רגלים לדבר אלא עיקו טעמא דנקיט אביי שותק היינו דכיון ששותק ואינו אומר איני מאמינך ע"כ קים ליה שאינו חושד העד שאומר כן כדי לצערו ולהתנקם והוא לא משיב לו וא"כ א"ש טובא דאי אשמעינן בקמייתא ה"א דודאי הכי קים ליה דאל"כ הוי רמי אנפשיה ומידכר לומר להעד איני מאמינך ואיני רוצה להביא חולין בעזרה ועכ"פ קודם הבאה הוי רמי אנפשיה ומידכר דאפשר שהעד אמר כן כדי לצערו אע"כ דמהימן ליה ובהכי אתי שפיר טובא לשון נאמן דקאמר אביי דמזה הקשו הרשב"א ז"ל וסיעתו על שיטת ד"ת ז"ל וסייעתו ויתיישב ג"כ כל הסוגיא בסמוך ואין צורך לידחק במה שנדחק הר"ן ז"ל להעמיד שיטת ר"ת ז"ל ע"ש ועיין עוד בסמוך:

שם איבעיא להו אשתך זינתה בע"א ושותק מהו אמר אביי נאמן כו'. וגירסת התוספות אמר אביי היא היא ומשמע לכאורה מלשונם דדמי לגמרי להנך מימרי דאביי לעיל דילפינן כולהו מאכלת חלב דנאמן וילפינן לה מקרא בר"פ האשה רבה דכתיב בחטאת או הודע אליו מכל מקום אלא דאכתי קשה מי דמי התם ובכל הנך ליכא מאן דמכחיש להעד משא"כ הכא דמסתמא איירי שהאשה מכחשת העד ואומרת שלא זינתה וא"כ למה יהיה נאמן הא לעיל מקשה הש"ס בפשיטות ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן וכבר כתבתי דהיינו אף בהכחשת הבעל דבר ואף למאי דמשמע לעיל מלשון רש"י ז"ל דלאו אהכחשת הבע"ד קאי הא פרישנא טעמא דאיכא למימר דמצרפין טענת המקדש גופא שאומר ברי לטענת העד משא"כ הכא דאין כאן אלא העדאת ע"א והיא מכחשת אותו מהיכא תיתי יהא נאמן הא מקרא מלא כתיב כי ימצא בה ערות דבר דהיינו שנים דוקא ולפחות מיתוקמא כשהיא מכחשת דנאמנת ועוד דבעלמא נמי נאמנות הבע"ד הוי מיהא כמו ע"א דעלמא ונאמן באיסורין כדילפינן מוספרה לה לעצמה וכ"ש הכא דאיכא חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות דידה ומ"ט דאביי:

מיהו לשיטת התוספות אתי שפיר דמשמע להו דטעמא דאביי בכל הנך דלעיל ובחטאת חלב גופא משום דשתיקה כהודאה דמיא ה"נ דכיון שהבעל שותק והוי כהודאה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מהני הכחשה דידה. והשתא א"ש טובא גירסת התוספות דלא גרסי הכא נאמן דנהי דבהנך דלעיל קתני נאמן היינו משום דנאמנו דברי העד לגמרי משא"כ הכא לגבי דידה ודאי לא מהני נאמנות העד דע"א בהכחשת הבע"ד לאו כלום היא אלא דאסורה על הבעל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכ"ש דלא מהימן להפסיד כתובתה ומש"ה גרסי היא היא והיינו לענין עיקר איסורא וכן גירסת הרי"ף ז"ל אמר אביי היא היא והרא"ש ז"ל כתב אמר אביי אסורה לו ונראה מכוונת כולם בסיגנון א' למה שכתבתי נמצא דכל זה לשיטת התוספות וסייעתם דשותק דכולהו שמעתין דוקא:

אמנם לשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו שהסכים בה הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז דשותק דשמעתין לאו דוקא אלא ה"ה לאומר איני יודע א"כ קשה טובא מ"ט דאביי בהא דאשתך זינתה כיון דהיא מכחשת העד מאי חזית דסמכת אעד סמוך אדידה דרחמנא הימנה. מיהו לענ"ד נראה דהרשב"א ז"ל גריס בשמעתין אשתך זינתה ושותקת שכן נראה קצת מלשונו בחידושיו כאן ויותר מזה מבואר בלשונו בתשובותיו סימן אלף רל"ז עיין שם וכיוצא בזה הביא הבית יוסף בכוונת הטור בא"ע סימן קט"ו וסי' קע"ח ע"ש וכ"נ קצת מלשון רש"י ז"ל בסמוך בד"ה אפקה הואיל ולא הכחישתו וכמו שהרגיש הרשב"א ז"ל גופא בזה בתשובה הנ"ל אלא דנראה דעכ"ז רפיא הא מילתא להרשב"א ז"ל גופא והיינו נמי דמספקא ליה בשמעתין אי אמר אביי דאסורה מדאורייתא או מדרבנן בעלמא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ע"ב גבי מקוה ובן גרושה ובן חלוצה וכאן אין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר אביי היא היא כו' תימא והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקידושין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו דאביי לא סבירא ליה כרב פפא דאמר לעיל בשמעתין חוששין לקידושין ואדרבא לכאורה משמע הכי להדיא בכתובות דף כ"ג דקאמר אביי שם תרגומא בע"א אמר נתקדשה דלא תיקשי שם קושיית התוספות ע"ש אלא דנראה דמסוגיא דשמעתין פשיטא להו הכי דמייתי על הנך מימרי אביי לבתר דמסיק מאי הוה עלה לענין קידושין משמע דאביי לא איירי בקידושין או שנאמר דהתוספות סברי דרב פפא גופא דאמר חוששין היינו דוקא בשניהם מודין מיהו בתוספות רי"ד כתבו דאביי סבירא ליה כמאן דאמר מקדש בע"א חוששין לקידושין:

גמרא רבא אמר אין דבר שבערוה פחות משנים. לפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דאביי גופא לא קאמר דמיתסרא עליה אלא מדרבנן צ"ל דרבא מהדר ליה דאף מדרבנן לא שייך להחמיר בדבר שבערוה אף על גב דבכמה דוכתי החמירו חכמים בדבר שבערוה מ"מ איכא למימר דבהא מילתא דבעינן שני עדים לא שייך להחמיר כיון שהתורה הקילה והתירה בפירוש דבפחות משני עדים לא מיתסרא דכתיב כי ימצא בה ערות דבר לג"ש וכיוצא בזה כתבתי בכמה דוכתי דבמה שהתירה התורה בפירוש לא עשו חכמים סייג וגדר להחמיר ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי כתובות בסוגיא דפתח פתוח דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים לאפוקה מחזקת היתר אלא דמלשון דבר שבערוה דקאמר רבא משמע כלשון ראשון:

שם אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא כו' מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא. עיין בחידושי הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל שהקשו מכאן על שיטת ר"ת וסייעתו שכתבו דשותק דוקא משום דשתיקה כהודאה א"כ מאי מייתי מהאי סמיא דהכא לא שייך שתיקה כהודאה שלא היה בביתו בשעה שאמר העד שזינתה ועוד שאף את"ל דשייך ה"נ שתיקה כהודאה אפילו הכי לא אתי שפיר לישנא דאי מהימן לך דלאו גזלנא הוא והר"ן האריך ליישב ולכאורה נ"ל דוחק:

אמנם למאי דפרישית לעיל בפירוש שתיקה כהודאה דמי' היינו לענין דהו"ל כאילו מודה שמאמין העד ואינו חושדו שעושה כן כדי לצערו או לצער את אשתו א"כ א"ש טובא בפשיטות דאין ה"נ דהא דקאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא לאו דוקא גזלן אלא כל שיש חשד שאומר כדי לצערו הוי ליה כגזלן וכמעיד שקר ולכאורה בלא"ה מוכרח לפרש כן דאם לא כן מאי קאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא ה"ל למימר אי לאו גזלנא דמסתמא כל ישראל בחזקת כשרות עד שיפסל אבל למאי דפרישית אתי שפיר דבדברים המסורין ללב תליא מילתא אם חושדו שאומר לצערו או לא ובכך יתיישב כל הסוגיא לנכון לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

שם ואמר אביי מנא אמינא לה דתני' מעשה בינאי המלך כו' הנח כתר כהונה כו' שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל מה ראו לערער עליו עכשיו יותר משמונים שנה ששימש בכהונה גדולה כו' ע"ש מה שתירצו בזה:

אמנם לענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא אביי ורבא גופא דאיירי בשמעתין בהא עובדא דינאי אשכחן להו בפרק תפלת השחר דף כ"ט דפליגי דאביי אמר הוא ינאי הוא יוחנן ורבא ס"ל דינאי רשע מעיקרא ויוחנן צדיק מעיקרא וא"כ לרבא לא אשכחן כלל דינאי שימש קודם לכן בכהונה גדולה ואפשר שזה היה תחלת מעשיו כדמשמע פשטא דלישנא הקם להם בציץ שבין עיניך ולאביי נמי הא דקאמר דרשע מעיקרו הוי כדמוכח התם להדיא דקאמר בשלמא לאביי ניחא וא"כ משמע להדיא דרשע מעיקרו היינו עובדא דהכא שהרג חכמי ישראל ואח"כ חזר למוטב ונעשה צדיק כמו שפרש"י שם להדיא וכדמשמע נמי בשמעתין דשמעון בן שטח החזיר העטרה ליושנה ופרש"י דאחי אשתו היה והחזירו למוטב ומאז שימש בכהונה גדולה ואחר שמונים שנה חזר לרשעתו ונעשה צדוקי כדמשמע שם להדיא בפ' תפלת השחר כן נ"ל ברור לפי שיטת רש"י שם ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה הקם להם בציץ פי' בקונטרס כו' וקשה דאדרבה משמע כו' ומפרש ר"ת דוקא ציץ כו' עכ"ל. ונראה דרש"י לא רצה לפרש כר"ת משום דס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלמסקנא דפ"ק דיומא האי על מצחו תמיד היינו דתמיד מרצה וא"כ אין לחלק בין ציץ לשאר בגדי כהונה וכ"כ הריטב"א ז"ל ומה שהקשו על פירש"י מבואר בדבריהם יותר ביומא פר' בא לו דף ס"ט ויש ליישב אליבא דרש"י דהא דבמדינה אסור ללובשן ואחר גמר עבודה נמי היו צריכין להפשיט לאו משום חשש מעילה אלא משום איסור כלאים ולא שייך בציץ ועי"ל דמדאוריית' ודאי אף במדינה שרי כיון דניתנו ליהנות בהן אלא משום חומרא דרבנן בעלמא אסור ואפ"ה מסקינן ביומא בעובד' דאלכסנדר מוקדון דעת לעשות לה' ופרש"י כשנתכוון לשם שמים שרי וה"נ כיון דבשעת הודאה ושמחה היה ליתן שבח למקום אפשר דאין כאן איסור בכה"ג כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד וינאי היה כהן מזרע תשמונאי עכ"ל. ולכאורה אין זה המשך כלל לדבריהם הקודמים ועוד מאי כוונתם בזה ונלע"ד לפרש דבריהם ע"פ מה שכתבו ביומא דאין לתרץ קושייתם דלעיל דבענין הציץ גופא באמת עשה שלא כהוגן משום דמשמע דלא נזרקו בו מינות אלא אח"כ אלא ודאי דמדינא שרי וא"כ לפ"ז קשה מאי קאמר ליה אלעור הקם להם בציץ כיון דליכא איסורא וע"כ היינו משום לעז דשבוייה ידע אלעזר שיקפידו חכמים וממילא דע"כ לא שימש בכהונה גדולה קודם לכן דאל"כ מאי ס"ד דאלעזר דעד השתא לא מיחו בו ועכשיו ימחו אע"כ שזה היה תחלת מעשיו להשתמש בכהונה גדולה אלא דגם בזה יש לתמוה וכי תעלה על דעת ינאי להשתמש מעצמו בכה"ג בלתי רשות מסנהדרין ומשאר כהנים לכך הוצרכו לפרש דכהן היה מזרע חשמונאי ובא לו הכהונה בירושה כדדרשינן הוא קודם לכל אדם כשממלא מקום אבותיו כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

גמרא שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ופירש"י ושבויה פסולה לכהונה ונשאה אביו ונמצא חלל עכ"ל. ומשמע מכולה סוגיא דלא איירי אלא מעדות שבוייה לחוד ולא היה שום חשש עידי טומאה ולפ"ז מה שכתב רש"י ז"ל דאם היתה אמו שבוייה הרי ינאי חלל לאו דוקא חלל אלא ספק חלל דנהי שנשבית שמא לא זינתה ועוד דמדאורייתא אפילו ספק חלל לא הוי דהיא בחזקת שלא נבעלה אלא עיקר שבוייה דפסולה לכהונה לא הוי אלא חומרא דרבנן ומה"ט אמרינן בכמה דוכתי בשבוייה הקילו וכמ"ש התוספות להדיא בכתובות דף ל"ו ע"ב בד"ה ואלו אין להם קנס השבוייה עיין שם ובחידושינו אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא בהא דאמרינן בסמוך בתרי תרי מאי חזית דסמכת אהנך סמוך אהנך ומאי קושיא הא ה"ל ספק ספיקא ספק נשבית ספק לא נשבית ואת"ל נשבית שמא לא זינתה ומדאורייתא אפילו ודאי נשבית אפילו ספק חלל לא הוי ואף על גב דאסיקנא בפ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה דף י"ד ולקמן פרק עשרה יוחסין דף ע"ה דלענין יוחסין החמירו בספק ספיקא וקי"ל כר"ג מ"מ ר"ג גופא קאמר דמדינא כשר אלא שרבי יוחנן בן זכאי גזר שלא להושיב ב"ד על כך שהכהנים אין שומעין לקרב וא"כ מנ"ל לאביי למידק דלמא איירי שפיר בתרי ותרי ואפ"ה שרי מטעם ס"ס כיון דעובדא דינאי המלך מקמי תקנת ריב"ז דרי דרי הוה בימי שמעון בן שטח ועוד דהתם דוקא באלמנת עיסה איכא מיהא ספק חלל דאורייתא משא"כ הכא דלמאי דפרישית אפילו ודאי שבויה שריא מדאורייתא ועוד קשה מאי ס"ד דאביי שיהא עד א' נאמן לומר שנשבית ואוסרה ולפסול את ינאי מן הכהונה אחר שכבר הוחזק כיון דבשבויה ודאית ליכא אלא חששא דרבנן בעלמא ואפילו את"ל דע"א נאמן לומר אשתך זינתה היינו באיסור דאורייתא משא"כ בשבויה דרבנן דהא בהדיא אמרינן בכתובות אם יש עדים שנשבית משמע דבעינן ב' עדים דוקא:

ובאמת מצאתי בספר הראב"ן ז"ל שכתב בדף קכ"ה דהאי אישתבאי ולא אישתבאי דשמעתין היינו בעידי טומאה ואפשר דמשום הנך קושיות מפרש לה הכי אלא דמפרש"י ותוספות וכל המפרשים לא משמע כן ואפשר דאיהו גופא לא מפרש כן אלא למאי דמסקינן שפחה הכניסו תחתיה וא"כ יש לפרש שפיר שהיה ידוע שאותה אשה שהיתה ברשות השבאי בחזקת אמו של ינאי נבעלה בודאי אלא דבהא מילתא גופא נפל הספק אם אותה השבויה היתה אמו של ינאי או שפחה בעלמא משום דאתו תרי ואמרו שאמו של ינאי לא נשבית כלל מ"מ בשקלא וטריא דמעיקרא לא משמע דאיירי בהכי. והנלע"ד בזה דהא דאמרינן בעלמא בשבויה הקילו ומשמע דליכא אלא חששא דרבנן היינו דוקא כשהיא אומרת ברי שלא נבעלה דאע"ג דקי"ל רוב נכרים פרוצים אפ"ה כיון דאיכא ברי דידה בהדי חזקת היתר עדיף מרובא ועוד דרוב נכרים פרוצים לאו רוב גמור הוא דהו"ל רובא דתליא במעשה ומש"ה שרי מדאורייתא וליכא אלא חששא דרבנן והם אמרו והם אמרו להקל דהכל נאמנין להעיד דמצרפין עדותן לבהדי ברי דידה וחזקת היתר דידה ועוד איכא סברא דמנוולא נפשה לגבי שבאי משא"כ הכא בשמעתין שאמו של ינאי אינה לפנינו ולא ידעינן שאמרה ברי איכא למימר דהו"ל ספק איסור דאורייתא דרוב נכרים פרוצים בעריות ורובא וחזקה רובא עדיף ואף את"ל דהו"ל רובא דתליא במעשה אפ"ה הו"ל מיהא כפלגא ופלגא דאסור מדאורייתא לשיטת רש"י ותוספות וסייעתייהו ובהכי סלקא שמעתין כהוגן דמדמי לה אביי לאשתך זינתה. אלא דאכתי הך קושיא דס"ס לא מיתרצא שפיר אי הוה מקמי תקנת ריב"ז ובסמוך בלשון התוספות אפרש בענין יותר נכון בעזה"י ועיין במה שכתבתי בזה בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב גבי לזו יש עדים דלפרש"י שבויה הו"ל כאילו יש עדים שנבעלה ועיין עוד בחידושי פ' אלו נערות דף ל"ה ע"ב בד"ה ואלו שאין להם קנס ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

תוספות בד"ה מאי חזית דסמכת אהני כו' הקשה בקונטרס כו'. וא"ת מ"מ תיהני ליה חזקה דאמיה שהיתה בחזקת כשרות דהא אמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו' עכ"ל. ועיין מה שכתבתי בזה בכתובות בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ו ע"ב בלשון התוס' בד"ה אנן אחתינן ליה ליישב שיטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דטענת ברי של האם מהני שפיר נמי לגבי הבת כדפרישית התם והכי נמי משמע לקמן פרק עשרה יוחסין דף ע"ד דאבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי אלמא דעיקר שריותא הוי משום טענת ברי דהאם משא"כ היכא שאין האם לפנינו לבודקה לעולם דחזקת האם לחוד לא הוי חזקה מעליא לגבי הבת וכמו שפרש"י כאן. אלא דאפשר דסברת התוספות כאן דהכא נמי כיון דאמו של ינאי ישבה תחת בעלה וילדה ממנו בנים הו"ל כאילו טוענת ברי וכן נראה מלשונם שכתבו דאית לן לאוקמי לאמו בחזקת כשרות ולכאורה מאי לשון חזקת כשרות שייך הכא דהא עיקר החששא שמא נבעלה באונס ואכתי בחזקת כשרות היא והוי להו לפרש דאוקמה בחזקת היתר אלא דהא ודאי דלא שייך הך חזקת היתר להבנים ולמאי דפרישית אתי שפיר לשון חזקת כשרות דמסתמא לא עבדה איסורא לישב תחת בעלה כהן לאחר שנתחללה והו"ל כטוענת ברי וכ"ש אם נאמר דאמו של ינאי נשבית כשהיתה פנויה ואח"כ נישאת לאביו של ינאי דהו"ל כטוענת ברי כן נ"ל ליישב שיטת התוספות. אלא דמ"מ אין זה קושייא כ"כ על שיטת רש"י ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא אמר אוקי תרי כו' עד סוף הדיבור. ועיין בתוספות פרק האשה שנתארמלה דף כ"ו ע"ב שם כתבו ג"כ תירוצים אחרים ומה שכתבו שם בשם רבינו תם הביא הרשב"א ז"ל בחידושיו ובשמעתין ג"כ שהדבר היה ידוע שמודיעים עיר שכבשוה כרכום היתה וא"כ כי מוקמינן תרי לבהדי תרי ממילא הויא בחזקת שבויה אלא שהקשה על זה א"כ מאי מייתי אביי ראייה דע"א מהימן דשאני הכא דאף בלא עדותו נמי דינא הכי וכן הקשה ר"י בעל התוספות בפ' האשה שנתארמלה שם וע"ש בחידושינו שכתבתי ליישב בזה שיטת ר"ת ז"ל ואדרבא סברת ר"ת ז"ל מוכרחת משמעתין גופא דאלת"ה מאי ס"ד דאביי דע"א נאמן בכה"ג אי משום דינאי שתיק הא לא הוי ליה למידע. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דעיקר טעמא דאביי לאו משום דשתיק אלא משום שכן הדין בע"א והלה אומר איני יודע כדפרישית לעיל בשיטתו אלא דאכתי קשה לר"י בעל התוס' דמשמע בשמעתין דבהא ס"ל כר"ת דעיקר טעמא דשותק היינו דוקא היכא שיש לו לידע כמו שמפרש ר"י להדיא בד"ה נטמאו טהרות וא"כ למאי דלא משמע לר"י סברא דר"ת דמודיעין עיר שכבשוה כרכום היה א"כ מאי ס"ד דאביי להאמין ע"א דהא לא הו"ל לינאי למידע אם נשבית אמו או לא אע"כ משום דעיר שכבשוה כרכום היה והו"ל רגלים לדבר דמהני לאביי אף בדבר שבערוה כדמשמע בל' התוס' בד"ה רבא אמר. והנלע"ד בזה דאפשר דר"י נחית להאי סברא שכתבתי לעיל מסברא דנפשאי דעיקר טעמא דשותק היינו דמתוך שתיקתו נראה שמאמין את העד לגמרי ואינו חושדו דכדי לצערו אמר כן וא"כ ה"נ יש לומר דינאי כל זמן ששתק לדברי העד לא היה משתמש בכהונה כלל וכ"ש דא"ש טובא למאי דפרישית בסמוך שבאותו היום התחיל לשמש בכהונה ואהא מילתא גופא א"ל הקם להם בציץ שבין עינין משום דעד האידנא היה ינאי מונע מעצמו מהכהונה והחזיק עצמו בחזקת ספק חלל שהאמין להעד לגמרי אלא דאח"כ שאמרו לו לבן של פרושין עליך חזר בו משתיקתו והאמין לדברי אלעזר בן פועירא דשלא כדין הורידוהו ואפשר שזה העד גופא היה מהפרושים ומש"ה חזר בו ינאי משתיקתו ומייתי אביי שפיר ראיה דאי לאו דאתו תרי דאכחישוהו הוי מהימן מטעמא דפרישית ולרבא אפ"ה לא מהימן בכה"ג בדבר שבערוה כנ"ל נכון ליישב שיטת כ"א מהקדמונים לפי דרכו. אמנם כן לענ"ד לולי דברי הקדמונים בזה היה נ"ל לפרש בענין אחר דהא דמקשה בפשיטות מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני לאו אעיקר דינא קאי אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא קאי דאף את"ל דאי מוקמינן תרי לבהדי תרי מוקמינן ליה אחזקת היתר כמ"ש התוס' אפ"ה אכתי לא שייך לישנא דויבוקש ולא נמצא כיון דעיקר מילתא שהיו אומרים שנשבית לא איתחזק בשיקרא ונשאר בספק וא"כ מה חרי האף הגדול של ינאי דאין ה"נ דהשתא דאתו תרי אחריני והכחישו את הראשונים יחזירוהו לכשרותו כיון שכך הדין ואי משום עיקר העדות שדימה ינאי דמהדרי אשיקרא אכתי מאן מפיס ומאי חזית אע"כ משמע ליה לאביי דאיירי בע"א ואתו בי תרי ואכחישוהו שהעד הראשון נפסל לגמרי דהא בשיקרא קמסהיד ובשביל כך בערה בו חמתו של ינאי שחשב שע"י קשר הפרושים העמידו עד שקר ואפשר דמינייהו הוי האי ע"א וכן למאי דמוקי רבא בעידי הזמה דאיגלי מילתא שהעדים הראשונים פסולים ובשקרא קמסהדי וכן למאי דמסיק שפחה הכניסו תחתיה שנתברר בבירור גמור דלמפרע שקרא קמסהדי כל זה העליתי מלבי לפרש כן זה לי כעשרים שנה ע"י תשובת שאלה אמנם כשהגעתי לכאן מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל שאחר כל האריכות שהאריך בפירושים שונים כתב דיותר נראה לו לפרש כן אלא שקיצר במובן והרי הוספתי בהם דברים בטעם לשבח. ובר מן דין נ"ל להכרח האי פירושא בשמעתין דאלת"ה תיקשי הך קושיא דמעיקרא שכתבתי בסמוך מאי קאמר אביי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דאף לפירש"י ותוס' קשה הא הו"ל ס"ס ספק נשבית ספק לא נשבית ואת"ל נשבית שמא לא נבעלה וכל ס"ס מדינא שרי אף ביוחסין קודם תקנת ריב"ז ועוד דאף לאחר תקנת ריב"ז דמעלה עשו ביוחסין דלא מהני ס"ס היינו לכתחילה שלא תינשא לכהן אבל אם ניסת לא תצא לשיטת קצת הפוסקים ואף לדברי המחמירים בבת עיסה אף בניסת דתצא היינו משום דעיקר חלל מיהא אסור דאורייתא משא"כ בהספק הראשון אף בודאי נשבית מותר מדאורייתא כדפרישית וא"כ אמאי פסיקא ליה להחמיר כ"כ לפסול מלך וכ"ג מחזקתו ולעשותו חלל דאין לך דיעבד יותר מזה וכ"ש לשיטת התוס' שכתבתי דבמה שאמו של ינאי ישבה תחת בעלה הו"ל כטוענת ברי א"כ לא דמי כלל אף לבת עיסה כדפרישית. תו קשיא לי דאכתי למאי דבעי אביי למימר דאיירי בע"א אמאי אסיק במילתא טעמא דאתו תרי ואכחישוהו ותיפוק ליה דאפילו אי אתא חד ואכחוש לעד הראשון הא קי"ל בפשיטות דע"א בהכחשה לאו כלום כדמקשינן לעיל ותיסברא תו קשיא לי מנ"ל לאביי לאוקמי בע"א מעיקרא דבפשיטות מצי לאוקמי דמעיקרא הורידוהו לינאי מחמת קול כדמשמע פשטא דלישנא שהיו אומרין אמו נשבית במודיעים דטפי משמע האי לישנא דאיירי בקול ממאי דנימא דאיירי בע"א ואח"כ בא ע"א ואמר שלא נשבית דמעלין אותו ע"פ ע"א לכהונה לבטל הקול כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ו להדיא ע"ש אע"כ כדפרישית דעיקר דיוקא דאביי מלישנא דויבוקש ולא נמצא דלשון לא נמצא לא שייך כלל אלא לאחר שבאו ב' עדים דאין אחר עדים כלל כשמעידין בדבר ברור לפסול עדות הראשונה לגמרי והיינו ע"כ בב' לגבי חד או כאוקימתא דרבא כנ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.