פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/עו

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה עו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הצלי. עש"ך דעת המחבר דא"צ הדחה א' מדלא הזכיר כאן ובב"י הביא דברי הרא"ש וז"ל הרא"ש פ"ק דחולין עלה דמתני' השוחט בשבת וי"ה דצלי א"צ הדחה ומיהו צריך שפשוף היטב משום חלב שאין להם סכין מיוחד הביאו הב"י והיה נראה דה"ק דא"צ הדחה למליחה שריה חצי שעה לרכך אבל שפשוף בעינן יותר ממה דבעינן רחיצה להעביר הדם שע"פ משום חלב הנדבק בו כי אין להם סכין מיוחד וכמ"ש הר"ן עלה דהטבח צריך ג' סכינים וא"כ אדרבה לכאורה דבעי הדחה עכ"פ להעביר לכלוך דם אלא דהם מפרשים דא"צ הדחה כלל ואף להעביר הלכלוך דם שהאש שורפו ומעבירו וה"ק שא"צ הדחה ומיהו מ"מ צריך שפשוף היטב מטעם אחר דאין להם סכין מיוחד ונ"מ היכא דיש להם סכין מיוחד א"צ הדחה כלל לדם שעליו. ומ"ש הש"ך שכן הוא לשון הטור. בטור כתוב שהאור שואב הדם והמחבר הוסיף מלת "שבו "מעצמו ומשמע דם "שבו הבלוע לא מה שע"פ ומ"מ מדלא הזכיר המחבר הדחה ש"מ דסובר דא"צ וכ"כ הפר"ח בדעת המחבר ולדינא יתבאר באות ט':

ב

לפי. עש"ך תמה על הדרישה דברא"ש מבואר להדיא דלא חשיב פי' מה שהולך מצד זה לצד זה אלמא אף שנשאר בתוכו שרי דרא"ש לשיטתיה בתשובה כלל ב' סי' י"ז מולח בכשא"מ מה שפי' ממקום למקום לאו כלום והרשב"א בתשובה תס"ו כ' לרא"ש שמגמרא דשובר מפרקת דקאי בתיקו אלמא פי' ממקום למקום ספיקא הוה ולרא"ש צ"ל דשאני שובר דמחיים כמ"ש הש"ך ואומצא דאסמיק שיש הרבה דם במקום א' הוה כבעין ועיין כה"ג סי' ס"ז אות ב'. ומ"ש הש"ך דברי הלבוש מגומגמים הם הנה הלבוש ס"א כתב כפרישה דמה שפירש האש שואבו ומה שלא פי' מותר בזה אין קושיא עליו דלבוש סברא דנפשיה קאמר לא לפרש דברי הרא"ש ומ"מ הקשה עליו מנא ליה לחדש זאת. וכפי מה שיתבאר אות י"ג דבשר שלא נצלה כ"צ אסור לאכול חי לדידן דפי' ממקום למקום כמולח בכשא"מ דאסור אפילו חי וחתיכה שנתבשלה בדמה אפילו יש ס' אותה חתיכה אסורה כמבואר סי' ס"ט בש"ך אות מ"ו. ועל הפרישה באמת יש לתמוה דמרא"ש מבואר דאפילו נשאר בתוכה שרי לדידיה. ולהליץ בעד הפרישה יש ליישב קצת דמ"ש הרא"ש ולא חשיב פי' מה שהולך מצד זה לצד זה ה"ק דהנה בפתיחה חקרנו איך מולחין מיד שפירש ממקום למקום נ"נ למ"ד כן בשאר איסורים וכ"ת אין הנאסר יותר מהאוסר כיון שלא נשאר מאומה אח"כ אף בב"ח שרי עס"י ק"ה היינו אומרים דודאי מליחה אין פועלת שיצא כל הדם לחוץ ונשאר מעט בתוכה שהרי הר"מ ז"ל מצריך חליטה ואף דלא קי"ל כן היינו שאותו המעט בטל הוא או דאין בו כח לצאת ולא הוה מבטל כיון דאין כוונתינו לכך ומ"מ מליחה בעינן כל מה דאפשר ועוד דבדליכא ס' אסור. וא"כ קשיא דאפשר לסוחטו אסור כיון דנשאר מעט דם בתוכו. וע"כ דבמליחה אין אומרים חנ"נ דמשום לתא דבב"ח ל"ש למיגזר כמ"ש הר"ן בספכ"ה ואף דאנן מחמירים במליחה מ"מ בעיקר מליחה לא החמירו חז"ל בדם שבישלו וא"כ בצליה דהוה ד"ת בב"ח כמ"ש הר"ן בספכ"ה דצלי בכלל בישול כמו ויבשלו את הפסח ועפר"ח סימן פ"ז קשיא דליבעי מליחה תחלה דמה שפירש ממקום למקום נ"נ ואף שיוצא אח"כ מעט נשאר וצ"ל דמה שפי' האור שואבו לגמרי ולא נ"נ דדמיא לכלי מתכות שאפשר להפריד בהגעלה ה"ה כאן ואף דרא"ש סובר אין חנ"נ בשאר איסורין מ"מ הא בפ"ק דחולין כ"כ לר"ת ואיהו סובר חנ"נ בשאר איסורין עס"י צ"ב ושפיר כתב ולא חשיב כפירוש מה שהולך מצד זה לצד זה דליהוי נ"נ ומ"מ דברי הרא"ש מורין כפשוטן ונ"מ לדידן וודאי אסור בלא נצלה כ"צ כמ"ש באות י"ג דלא כפר"ח שם עמ"ש בפתיחה:

ג

אבל. עש"ך הביא דברי ת"ח וככ"פ אגב כו'. דבצליה אף דלית לה דש"ע ולא ציר אפ"ה אמרינן ביה ככ"פ כל שהפליטה ובליעה באין כא' כמו שיתבאר בסימן ע"ז. ומ"ש הטור על האש אפשר רבותא קאמר דל"ת דטרוד ולא בלע וכ"ש אם נפל תחלה לצונן וטרם שיתחמם ויפלוט דידיה יבליע דם בעין והכלל דבדם בעין אפילו בצליה לא אמרי' טדוד ולא ככ"פ כמבואר:

ד

אפילו. כתב הש"ך דבשהוא אצל האש ל"ש דין תתאה מקרר ליה שאש מחממו וכ"ה בת"ח כלל כ"ג ד"ז בשם הר"ן ויבואר בסי' צ"ב:

ה

ואוסר. עש"ך זה להמחבר דסובר דם כחוש אין אוסר כ"א כ"נ בצליה ובמליחה כ"ק משא"כ לדידן דאין מחלקין בין כחוש לשמן בס' ומ"מ קליפה נמי בעי ונטילה בצליה וסמך על מה שביאר בק"ה:

ו

ולאכלו. עש"ך דהמחבר איירי מהדחה אחרונה ומיהו הדחה א' כפי הנראה אף במעלהו ומולחו על האש אפ"ה למאן דאוסר בלא שהה כי אין שיעור לדבר אפילו כה"ג אוסר ול"ד למלח שאין מפליט מבשר ומבליע תוך המלח כיון שהוא על האש משא"כ דם שעליו מיד מבליע קודם חימום האש ועיין אות ט' וט"ז אות ב':

ז

לפיכך. עש"ך דאם לא הודח קודם צלי מדיחו אחר כך ואף שהה שיעור מליחה אין נאסר הבשר דאש אין מניח לבלוע הדם שבמלח לבשר. וצריך הדחה ג"פ בין שהה במלחו או לאו ועמ"ש אות ט"ו בזה:

ח

וי"א. עש"ך עשה כלומר דקשיא ליה דהר"ב הוה ליה להגיה אס"א דלא זכר המחבר הדחה א' ע"ז היה להגיה משא"כ בס"ב דמולחו גם המחבר מודה דצריך הדחה תחלה וכפי הנראה אף במעלהו מיד ועיין אות ט' לזה כתב דהר"ב נמי ה"ק די"א דכל צלי אף לא מלח כלל וזה דעת הרמב"ן דהוה דם בעין וי"א דבעי נמי מליחה והוא דעת רש"י ופשיטא דבעי הדחה תחלה וכאמור:

ט

ומיהו. עש"ך ותוכן כוונתו כך הוא דאף לדידן דם שע"פ הבשר ובעין אחת היא מ"מ חלוקין הם לענין כמה דינים. א' דם בעין ממש לא מהני ה"מ ובדם שע"פ בה"מ מתירין אם נפל כו' עס"י ס"ט ס"ב. הב' דם בעין שנפל על צלי אצל האש אסור ובשר שלא הודח הדחה א' עכ"פ דיעבד שרי לדידן דנורא מישב שייב. הג' דם בעין שנפל על בשר מלוח תוך שיעור מליחה אפילו לא שהה רק משהו אסור לצלי ודם שע"פ אם לא שהה שיעור מליחה עכ"פ לצלי מותר כמ"ש הר"ב כאן. וזהו שכתב הש"ך ומיהו דם בעין ממש ר"ל דחילוק יש דם בעין ממש אפילו לא שהה במלחו אסור לצלי וכ"מ מהר"ב ס"ס ע' שכתב דם בעין תוך שיעור מליחה אסור וכתב אחר כך ומה שבתוך הציר נאסר מיד משמע דקאי נמי אדם בעין דנאסר מיד דאל"כ הוה לכתוב דם בעין בתר הך דמה שבתוך הציר ועוד מדלא חילק משמע אף לא שהה אסור לצלי. ועיין עוד שם בסימן ע' דם בעין לאחר שיעור מליחה באין ה"מ אסור הכל ול"ד לס"ס ס"ט דאוסר כ"ק דהיינו בדם ומלח שעליו די"א דמועט הוא ומוהל הוא אין טבע המלח להפליט מה שבתוך המלח משא"כ דם בעין אחר הוה כמו בכלי חולבת מלוכלך דאוסר הכל ועש"ך שם אות מ"ד ועמ"ש בצ"א בס"ד:

כתב עוד הש"ך דמ"ש הר"ב מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו או מלחו בלא הדחה א' ונצלה מותר לאו למימרא דאי לא נצלה אסור לצלות ואין לו תקנה אפילו לא שהה במולחו שיעור מליחה דבת"ח כלל ה' ד"ב מבואר דשרי והיינו מדכתב הר"ב על או"ה דבזה אין ראיה לאסור לצלי ומ"ש בכלל ט' ד"ג דמשמע דאפילו לא שהה שיעור מליחה אסור לצלי תי' בנה"ך כאן דבכלל ט' כתב שדעתו לאסור ומ"מ ביטל דעתו מפני דעת או"ה יע"ש ועוד דאם כן הוה דיעבד. ולא רצה הש"ך לפרש דמלת ונצלה קאי אלא הדיחו תחלה דמיותר הוא ע"כ תי' דקאי אריש הג"ה דנוהגין להדיח ולמלוח ואם לא עשה כן ונצלה. עוד תי' דלכתחלה צריך הדחה אחר המליחה אף שלא שהה שיעור מליחה כמ"ש הט"ז באות ג' והר"ב דבר גדול השמיענו דלכתחלה יש להדיחו קודם צליה אף שלא שהה כל שלא מלחו על השפוד ובנו בנה"כ כתב דלכתחלה יש תקנה ע"י שידיחנו תחלה וימלחנו על האש וכבר הושג במ"י כלל ד' אות י"ד דהש"ך נמי ה"ק וכדכתיבנא. וכתב עוד שמ"ש הש"ך ואם שהה שיעור מליחה אסור אפילו הדיח קודם הצליה אסור כמבואר סימן ס"ט דאפילו לצלי והיינו באין ה"מ. וכתב עוד דמ"ש המחבר ואם שהה במלחו המלח בולע ונאסר המלח ומדיחו קודם צליה ושרי מיירי בהודח בראשונה וכמ"ש באות ו' דמ"ש המחבר רצה למלוח ולאכול בלי הדחה היינו אחרונה אבל ראשונה וודאי לכתחלה צריך הדחה כיון שמולחו ואף דהמחבר סובר בסימן ס"ט דמלח בלא הרחה תחלה מותר חדא אמאי לא הביא כאן דעת האוסרין דמשמע אף שהה שיעור מליחה שרי ועוד דאמאי לא הגיה הר"ב עליו דבשהה ממש שיעור מליחה אסור אפילו לצלי ומיהו המחבר בין שהה ממש או שהה קצת צריך הדחה אחרונה ושרי לצלי. ועפ"י הגהה זו השיג על הלבוש ס"א שכתב בקיצור והשמיט הא דאם שהה שיעור מליחה אסור לצלי ובלא שהה שיעור מליחה מותר לצלי והשמיט הני תרתי דינים וכתב דאם לא הדיחו ולא מלחו או מלחו בלא הדחה וצלאו מותר וא"צ הדחה אחרונה במעלהו מיד ואם שהה קצת צריך הדחה אחרונה ממלח הנאסר הבין דמ"ש הר"ב ואם שהה כ"כ אסור היינו המלח וצריך הדחה אחרונה וניתר ומ"ש הר"ב ואם שהה שיעור מליחה הוא לאו דווקא דאפילו שהה קצת בעי הדחה ממלח וליתא דהר"ב מיירי בשהה שיעור ממש אסור לצלי גם מ"ש הלבוש דא"צ צלי הדחה אחרונה כבר כתב הר"ב לקמן והשיג על הלבוש בתרתי. ודע עוד דהלבוש כתב בד"א בצולה מיד אבל בשהה במלחו בלע המלח ונאסר ואם לא הדיחו ובשלו מותר משמע דאפילו שהה במלחו וכבר כתבנו שזה צ"ע דבעי ס' נגד המלח ומ"ש הר"ב לקמן בהג"ה אפילו בשלו כך מותר הוא בלא שהה במלחו דאם לא הדיח אחר הצליה דמותר בבישלו משא"כ כה"ג ועמ"ש בט"ז מזה:

ונוראות נפלאתי על הב"ח פ"ק דחולין אות ס"ח וז"ל כתב הב"י ומוכח במרדכי וסמ"ג בפשיטות דבדיעבד שרי אפילו שהה שיעור מליחה ולא הודח אח"כ ועיין ברבינו פכ"ה ובסעיף קפ"ו אבל רמ"א בשם או"ה כתב דשהה שיעור מליחה אסור ובת"ח כלל ט' ד"ג כתב דאין שיעור לדבר והראה לכלל ה' ושם בעצמו לא כ"כ עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו וכי מה ענין בדיעבד מותר שכתב הב"י דמיירי מהדחה אחרונה שקודם צליה דאפילו שהה במלחו ולא הודח קודם צליה דשרי דיעבד דנורא מישב שייב ולא מיירי כלל מהדחה א' דודאי הרשב"א שכתב רצה למלוח ולאכלו בלא הדחה היינו אחרונה אבל ראשונה כיון דמולח ודאי לכתחלה צריך הדחה ראשונה וכמ"ש הש"ך אות ו' ורמ"א איירי בהדחה ראשונה דשהה שיעור מליחה נאסר הבשר מטעם דם שעליו ואם נאמר שהבין דהר"ב והמחבר חדא קאמרי כמ"ש הלבוש איך כתב דהר"ב בשהה שיעור מליחה ואפילו שהה קצת צריך הדחה אחרונה קודם הצליה כמ"ש הט"ז אות ד' ועוד דבת"ח כלל ה' וט' מדבר בהדחה ראשונה. גם בפכ"ה אות קפ"ו שכ' שם דיש פוסקים סבירא להו דא"צ הדחה אחרונה לצלי בלשון רבים לא ידענא מי הם אותן הפוסקים דהמעיין בב"י כאן כולהו סבירא להו דבמלח ושהה קצת במלחו דצריך הדחה אחרונה קודם צליה והרשב"א ומרדכי בדיעבר מתירין אם לא הודח קודם צליה לא לכתחלה זולת סה"ת הביאו הב"י ות"ח סימן קס"ט דאין מניחין כלי לקבל שומן עד שידיחנו יפה לאחר המליחה אלמא כשאין מניחין כלי א"צ אף לכתחלה הדחה לס"ה אף שהה שיעור מליחה שהאש שורפו דלא כרשב"א ומ"מ הרי ס"ה גופא כתב שאין מניחין כלי עכ"פ עד שידיחנו תחלה והרא"ש מיידי לקבל ואפ"ה לא הזכיר הדחה אחרונה בשהה ונמלח דלא כמאן. סוף דבר דברי הל"ח בכאן נעלמו ממני כוונתם. ובש"ע השמיט המחבר דעת ס"ה דודאי שהה קצת צריך הדחה קודם צליה ודיעבד אף בשהה שיעור מליחה ונצלה מותר ואי בישלו כך כבר כתבנו מה שיש לעיין בזה  :

י

ואין. עש"ך עשה כלומר והוסיף מלת בשר לא שאין חילוק בין אווז לעופות דחדא הוא אלא בין בשר לאווז ועופות החלולים אאווזות נמי קאי וקמ"ל אף דצלי שלא נצלה כ"צ אסור כמ"ש באות י"ג מ"מ ה"א בחלולים אסור אף שנצלה כ"צ דלא שייך ביה שריק קמ"ל דככ"פ אמרינן ואפילו נצלה צ"א לגמרי שרי:

יא

ובלבד. עש"ך דלצדדין קתני ותי' קושי' הט"ז אות ז' וקושית הל"ח פ"ק דחולין אות ס"ח דהר"ב לקמן כתב בע"ז בשר מולייתא דינו כצלי:

יב

בלא. עש"ך ובל"ח פ"ק דחולין אות ס"ח כתב דאישתמיט להו דברי הרא"ש פכ"ה סימן מ"ו דמותר להפוך השפוד בין בנמלח או לא נמלח ובמ"י כלל ט' אות ו' כתב דרא"ש מיירי שהופך באקראי אבל לגלגל תמיד אסור לכתחלה ויפה כתב וכן נוהגין העולם שאין נזהרים באקראי ומהפכין שיהא נצלה יפה:

יג

רק. עש"ך דלדידן דפי' ממקום למקום אסור ומה"ט מולח בכשא"מ או חתיכה שנתבשלה בדמה דאסורה ביש ס' דפי' ממקום למקום דלא כרא"ש עיין אות א' אם כן ה"ה לא נצלה כ"צ דאסור לאכלו דפי' ממקום למקום אלא דל"ת כסברת הפרישה דמה שפי' יוצא הוא לחוץ כמ"ש הש"ך באות א' לזה הזכיד מאו"ה דאסור וה"ה במליחה בלא שהה שיעור מליחה דאסור לאכול חי מה"ט דפי' ממקום למקום וכדאמרן ועפר"ח אות י"ד דפירש ארוצה לבשלו לא אצלי דלא כאו"ה וש"ך וכמ"ש הרא"ש ולא הבינותי דרא"ש לשיטתיה אמת כן הוא אבל הר"ב דאוסר בכ"מ פי' ממקום למקום ה"ה כאן. ודע להב"ח דבחצי צלייתו נשאר דם מועט בתוכו ומה"ט אוסר ליתן כלי תחתיו בחצי צלייתו עש"ך אות כ"ה ובט"ז אות י"א ובבישול מתבטל הוא אם כן לכאורה לדידיה בחצי צלייתו אין לאכלו כך אלא דאין הלכה כב"ח ובחצי צליה זב כל הדם ועוד דהב"ח מודה דעכ"פ בחצי צלייתו כיון דמותר לבשלו ה"ה דמותר לאוכלו צלוי:

יד

דהיינו. עש"ך דזב כל הדם ולא נשאר מאומה וכ"כ הב"ח בסימן ס"ט ומיהו בסימן זה כתב דנשאר מעט ובטל הוא במיעוטו עיין אות כ"ה ועיין יש"ש בכ"ה סימן ע"ב דהביא ראיה מבה"ג דכתב שיעור מליחה כשיעור צליה ומסתמא שיעור צליה הראויה ולפ"ז לדידן לאו דוקא הוא אלא שיעור חצי צלייתו דאז זב כל הדם וכל זה לפי שיטתו לעיל אות י"ב דלא נצלה כ"צ אף לאכול כך צלוי אסור. וראיתי להמ"י כלל ט' אות י"ב כתב על הש"ך דלמ"ש התוס' והרא"ש דם שפי' ממקום למקום שרי ה"ה לא נצלה כ"צ וכ"מ מהגהות מרדכי שהביא הר"ב. לא ידענא דמה ענין תוס' ורא"ש דאנן קי"ל מולח בכשא"מ וחתיכה שנתבשלה בדמה אסור ה"ה כאן וראיה שהביא מהגהות מרדכי הוא שכתב דאם רוצה לעשות ציב"א (היינו שמטגנין אחר הצליה) צריך למלוח דלפעמים אין צולין אלא מעט משמע הא לאכול כך שרי ואין ראיה דודאי כל שלא נצלה חצי צלייתו לאו ראויה לאכילה לרוב ב"א ואה"נ דאם רוצה לאכול כך דאסור ואורחא דמלתא נקיט שדרך לעשות ציב"א בלא נצלה אלא מעט. שוב ראיתי שהראה מקום לכלל י"א אות ט"ז ושם הביא הגהות ש"ד שער ט' דמולח בכשא"מ עבר אתקנת חכמים ומש"ה אסור לאכול חי משא"כ צלי שלא נצלה כ"צ יע"ש ולפ"ז ה"ה בשר שנתבשל בלי מליחה אף שוגג מ"מ עבר מיקרי וא"י דה"ה לא נצלה כ"צ ימתין עד שיהא צלוי כ"צ ובתשובת הרשב"א תס"ז מבואר דכל שפירש ממקום למקום דאסור ועיין בש"ד שאר ה' סי"ט ובמבוא שערים אות ס' ומ"מ פשטן של דברים הם כש"ך ואו"ה דאסור:

קשיא לי דבת"ה כלל ט"ו כתב שיעור מליחה כצליה ובפ' תמיד נשחט מבואר דלגוף שלם די בשעה שלימה עב"י סימן ס"ט ואם כן מסתמא נצלה הפסח לגמרי כשיעור שעה ונהי דלאו נא מיקרי באפשר בחצי צלייתו מ"מ מסתמא לגמרי היו צולין וכיון שכן בחצי שעה נצלה כחצי צלייתו ואמאי כתב הר"ב בסימן ס"ט שיעור מליחה כשיעור שעה לכתחלה והא ודאי בחצי שעה די כמו בחצי צליה דזב כל הדם ומותר לבשלו אח"כ ה"ה בשיעור מליחה די בחצי שעה וי"ל:

טו

דכל. עש"ך ומדבריו משמע בנמלח ושהה קיל יותר דקליש כולי האי ואפ"ה בעינן ג"פ ובאו"ש מהרש"ל סימן ט' וז"ל מה שהחמיר בעל אגודה להדיח ג"פ ואפילו לא שהה במלחו ל"נ ועוד נראה אפילו שהה במלחו ולא הודח קודם הצליה די אח"כ בהדחה א' דנורא שורף הרי יש סברא להיפך. ועמ"י כלל ט' אות ט"ו על מ"ש הש"ך דבעינן ג"פ אפילו שהה שיעור מליחה כתב דבדין י"א כתב הר"ב בדיעבד שרי בשהה אם כן אין להחמיר כ"כ לא ידענא מהו דהתם קאמר דיעבד אם שהה במלחו ואח"כ נצלה אין לאסור הבשר דנורא מישב שייב והרי כתב דידיחנו אחר הצליה ומה ענין זה לזה והרי אדרבה יש סברא להיפך וכדכתיבנא. ועס"י ס"ט במ"ש המחבר והרב ישטפנו וינפץ וב"פ הדחה וא"כ מהראוי היה לצלי בלא מליחה די ב"פ וע"ש בש"ך. וכבר כתבנו בט"ז שהה במלחו שיעור מליחה ולא הודח באחרונה ונצלה ונתבשל ואין בקדירה כמו בהחתיכה צ"ע. ומ"ש דמ"א ואפי' נמלח קודם צלייתו לא קאי אמ"ש לעיל דלהתיר בבישול אלא בפ"ע הוא. ובקצת דפוסי ש"ע כתב ואם נמלחה כו' וכן הוא בת"ח דלא כרי"ו שאוסר דיעבד והיינו אם לא הודח קודם צלייה אבל אם לא הודח אחר צליה ונתבשל צ"ע כמ"ש:

ואם נמלח בשר בלא הדחה א' ולא שהה דמותר לצלי מותר אח"כ לבשלו אחר הצליה כיון דצלי מוציא הדם שבלע מה שע"פ ודאי מותר לבשל אח"כ וכ"ש כבד כה"ג ועס"י ע"ג בדיני כבד מ"ש שם:

טז

לא נקב הוורידין בשעת שחיטה עיין בסי' כ"ב בדיני וורידין לעוף ובהמה ושם כתבנו:

יז

רצה. עש"ך ודם שבוורידין לאו דוקא אלא הטעם כל שלא ניקב הוורידין בשעה שהדם חם נבלע הדם ובכל החוטין שבשדרה כמ"ש הרשב"א והוה הדם כנוס בחוטין ההם ומש"ה אם ניקר הבשר מכל החוטין שרי יע"ש:

יח

או צלי. עש"ך דלאו דוקא צלי ה"ה לבשלו בקדירה ע"י מליחה שרי להך דעה כיון דאין הטעם אלא משום דם שבחוטין שבכל הגוף כיון שניקר ההוטין דם שבבשר יוצא הוא ע"י מליחה וא"צ חתיכת אבר אבר ועס"י כ"ב:

יט

ויש. עש"ך הטעם דכל שלא חתך הוורידין בשעה שהדם חם הדם נבלע בבשר הגוף ואין יוצא ע"י מליחה אלא צריך חתיכת אבר אבר וכן לצלי בעינן א"א ולכאורה לאכלו חי שרי דבצליה הדם פי' ממקום למקום משא"כ בחי ועיין אות י"ג ומיהו המעיין שם יראה דאף חי אסור דפי' ממקום למקום ואין יוצא ע"י מליחה כ"א בחתיכת אבר אבר וזה שעשה כלומר ועס"י כ"ב:

כ

אלא. עש"ך וכבר כתבנו דבגירסת הט"ז וש"ך לא היה כתוב בש"ע לאחר חתיכת ב' הסימנים או רוב עיין ל"ח. דלא כרבינו משולם עס"י כ"ב:

כא

ויש מי שאוסר השפוד דלא אמרינן ככ"פ בשפוד דאין לו פליטה מגופו ואף דבצלי כל שהבליעה ופליטה באין כאחד אף שאין לו פליטה מגופו אפ"ה אמרינן ככ"פ עס"י ע"ז מ"מ הבשר מונח על השפוד ואין האש שולט שם מש"ה יש אוסרין וי"ל בע"א:

כב

לאחר. עש"ך ומה שהשיג על הלבוש אף דאפשר דזב ציר קאמר וטרוד או ככ"פ שייך נמי בציר ועס"י ע"ז דאף בשר שפלט כל צירו והודח דיעבד שרי ולהמחבר אפשר לכתחלה נמי בצליה כל שהבליעה ופליטה כא' ולקמן סי' ע"ז אבאר זה:

כג

ואנו. עש"ך והיינו דלכתחלה נזהרין שלא להשהות הבשר לאחר שהוסר מאש וגם שלא לחתוך בסכין צלי שלא נצלה כ"צ לאסור השפוד לצלות עליו בשר אחר שלא נמלח אא"כ מלבן ודיעבד שרי אף אם תחב השפוד לתבשיל רותח דלגבי שפוד אמרינן נמי ככ"פ ועמ"ש בסימן ע"ז בזה. וכתב הש"ך בשם רש"ל דדין סכין כתב בסי' ס"ט אות פ"ז ושם נאמר דמליחה וצליה שוין להגעיל הסכין ודעת היש"ש בשפוד להתיר דיעבד כהר"ב וזה דלא כמ"ש הט"ז אות יו"ד ועיינתי באו"ש סי' י"ז ולא מצאתיו וביש"ש פכ"ה סי' נ"ז מפורש כדברי ט"ז דהשפוד נאסר וצריך ליבון ואם צלו בשר אחר שלא נמלח נאסר הבשר דלא אמרינן כה"ג ככ"פ שנאסר מיד מחמת קצת חימום וצ"ל דהבשר שמונח שם על השפוד לא שייך ככ"פ משא"כ בשפוד כשר שצולין על האש דהבליעה והפליטה כאחת שרי. והמ"י כלל ה"י אות ג' כ' דעת מהרש"ל כהר"ב להתיר בדיעבד השפוד ולא מצאתיו ואדרבה ההיפוך מבואר. שוב ראיתי לכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ו כתב דיש"ש כתב כט"ז אמנם כן ראיתי דיש"ש כתב שם דאין כח בידו לאסור הבשר שצלו עליו יע"ש ומ"מ אם נגע בתבשיל יש לאסור דלגבי בשר אחר אמרינן ביה ככ"פ ומ"מ השפוד מאיסור בלוע ובאין ה"מ יש לאסור התבשיל וכמ"ש הט"ז אות יו"ד וכן ראוי לנהוג כן  :

ודע לענין הכשר השפוד צריך ליבון עמ"י כלל ה"י אות א' תמה על הר"ב בסימנים דדי בהגעלה וכ"ה בש"ר שער ט' דצריך ליבון ואם עץ אין תקנה ומהרש"ל באו"ש כתב לצלי סגי לסכין בהגעלה וא"י למה ועיין לבוש א"ח תק"ט ס"ז שפוד מלבן וא"צ ליבון גדול ומשמע שיהא קש נשרף די דדם מדרבנן וא"י למה כיון דאיסורא בלע כמ"ש בט"ז. ויש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי הא דתשמישו ע"י אור דבעי ליבון מהו אם דוקא בלא משקה והא דם משקה הוא ואם רוצה לומר כל שהמשקה בפנים כמעשה קדירה די בהגעלה ואם הכלי ריקן ומלובן באש ונפל עליה משקה בחוץ צריך ליבון דבלע ע"י אור א"ד דם מבשר מעט הוא והוה תשמישו ע"י אור משא"כ משקה צלול שנפל בחוץ ע"י אור דאפשר די בהגעלה ואי"ה בסי' קכ"א אבאר זה ועיין מ"ש בהא דטפת חלב שנפל על הקדירה בחוץ:

עוד אבאר לך צלי רותח שחתכו אצל האש יש דעות לומר נורא מישב שייב אבל בהוסר מאש כתבתי בט"ז דעת האורה מישור לאסור הסכין ובאמת לא ידענא על מה אנו סומכין בהוסר מאש. אלא שראיתי להב"ח ח"ד כתב על מ"ש ספר המצות אסור לחתוך בסכין צלי הא דלא אסור הסכין דאין יס"ב בסכין כמ"ש הגהות אשר"י ועיינתי שם וז"ל גבי תרין גללא דמלחא חולין קי"ב א' כתב ר"י שירלי"און כשחותכין צלי אצל האש יש לאסור הסכין כשיד סולדת בסכין ובאמת תמוה הוא מה ענין י"ס בסכין כל שי"ס בבשר אוסר הסכין ולא עוד דלא שייך תתאה כה"נ דאפילו הסכין למטה כמבואר סימן צ"ד בש"ך אות כ"ה ובאמת ט"ס הוא בהגהות אשר"י וצ"ל אם הי"ס בו "הסכין אסור ה' במקום בית וכ"מ מדכתב "בו "בסכין "בו קאי אבשר וכן מצאתי ליש"ש פכ"ה סי' נ"ז העתיק אם יס"ב "הסכין אסור וכן כל דבר לא איכפת לן אלא אם האיסור הם ויס"ב וצ"ע בזה  :

יראה לי אם צלו בשר בשפוד ואח"כ תחבו השפוד למאכל חלב בלא ליבון דאסור המאכל הלב ואף למאן דמתיר השפוד דיעבד וה"מ מ"מ זה לגבי איסור דם דשריק וככ"פ משא"כ שאר איסורין נסרך ביותר ולא יצא כמ"ש הט"ז בשר נבילה א"כ השפוד בלוע מבשר ושמנונית ואוסר החלב שוב ראיתי שדבר זה פשוט הוא שתינוקות של בית רבן יודעין אותו אלא אי נימא הכי נימא אם צלו בשר שלא נמלח בשפוד ותחבו השפוד למים או לתבשיל ואח"כ נתנו שם חלב מותר דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא כמבואר ואף דנאסר השמנונית שבשפוד מחמת דם המעורב עמו ולא שייך באיסורא נ"ט בר נ"ט גם מחמת הדם עצמו. דהב"י כתב דיש להקל ככ"פ גבי שפוד הואיל ודם שבשלו דרבנן הביאו הט"ז אות ט' וא"כ לכאורה לגבי בב"ח הוה דאורייתא לא מקילין זה טעות דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן ודם לאו בשר הוא דליתסר משום בשר בחלב כמבואר בסי' פ"ז ומ"ש שם המחבר אינו לוקה משום בב"ח הא לוקה משום דם זה לשיטת הר"מ ז"ל ואנן קי"ל דם שבישלו דרבנן וכל בדרבנן סומכין אמאן דמתיר בדם ככ"פ ומש"ה התבשיל מותר וכדאמרן נ"ל:

כתב או"ה כלל ל"ו אות י"א שאם שכחו וצלו בשר בלא ליבון דשרי הבשר ומשמע אף שנמלח והודח אפ"ה ככ"פ הבשר הב' או דבדיעבד סומכין לומר בשפוד ככ"פ ואין צריך עוד ללבן השפוד וכוונתו דבצליה שניה פלטה השפוד ויראה לי דהיינו שנצלה אח"כ עליו בשר שנפלט דמו דאז לא בלע השפוד בשניה ופלט מה שבלע בראשונה אבל אם צלו אח"כ בשר שלא נמלח ודאי צריך ללבן השפוד אח"כ. והמ"י כלל ח"י אות ב' העתיק בסתם ולפי הנראה משמע מאו"ה דמיירי שצלו בשר פעם שני בשר שנמלח יע"ש. ולענין שפוד שצלו בו כחל בלא קריעה עמ"ש בסימן צ'. ואם צלו בשר נבילה ונגע בראש השפוד במאכל וכן מבשר לחלב אי חם מקצתו חם כולו אבאר בסי' קכ"א  :

כד

אע"פ. עש"ך דהתיר אפילו המוהל עב כל שהוא חצי צליה זב כל הדם ואינו אלא חמר בשר ואף בפ"ע שרי וליכא מ"ע דאין מראהו דומה לדם ומ"ש רש"ל דהוה ספיקא דאורייתא השיג עליו דם שבשלו דרבנן ועמ"ש בסי' ס"ט כיון רעיקר דם דאורייתא מחמירין בקצת ספיקות:

כה

בשר. עש"ך והוכיח מאו"ה שאוסר לא נצלה כ"צ לאכול כך דשמא פי' ממקום למקום ואפילו הכי בחצי צליה מתיר ש"מ דזב כל הדם דאל"כ שמא פי' ובשלמא בבישול מתיר ליה דבטל הוא ויש לעיין בבישול נופא שמא פי' ממקום למקום אלא מה שפי' יוצא לחוץ ה"ה כאן וי"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.