ביאור הגר"א/יורה דעה/עו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) הצלי כו'. ממ"ש בס' כ"ח (קי"ב א') ככר שהתך עליה בשר כו' משמע אף למאן דאמר מתיר הצלי עצמו בלא מליחה ובפ' כ"צ מולייתא שרי ובלא מליחה איירי כמ"ש תוס' שם ע"ש ועבתוס' דחולין י"ד א' ד"ה ונסבין כו' ובפסחים ע"ד א' ד"ה האי כו':
(ליקוט) הצלי כו' ועס"ב בהג"ה וי"א דצריך כו' עתוס' דמנחות כ"א א' ד"ה וכן כו' והראב"ד כתב דבגי' ספרדית מצא ג"כ וכן לצלי וכתב שכן עיקר דלקדירה מאי אתא לאשמועינן האמר שמואל בפכ"ה (קי"ג א') אין הבשר כו' ועוד דאינו שוה דזה א"צ שהיה דמעלהו מיד משא"כ לקדידה אבל לצלי ודאי א"צ שהיה והרמב"ן כתב כדבדי תוס'
[וכ' דקמ"ל דבעינן מב' צדדים] וכ' דאפילו לגי' ספרדי י"ל דלהקל דמותר במליחה בלא הדחה אח"כ ובלא ניפוץ דל"ת שהמלח נאסר (ע"כ):
(ב) ואוסר כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ה ב') נטף מרוטבו כו' וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ר:
(ג) רצה כו'. ממ"ש בפ"א (ח' ב') השוחט בסכין כו' מדיח והקשה הר"ן תיפוק ליה דבלא"ה צריך הדחה כמ"ש בפ' כ"ה (קי"ג א') מדיח ומולח כו' ותירץ דהתם לקדרה וכאן לצלי ועתוס' ל"ג א' ד"ה ונאכלין כו'. ואף שדרך למלוה הצלי כמ"ש בפ"א די"ט (י"א א') ושוין שמולחין עליו בשר לצלי וכמ"ש תוס' י"ד א' ד"ה ונסבין ובפסחים ע"ד א' ד"ה האי כו':
(ד) וי"א דצלי כו' הר"ן בשם הרמב"ן וכ' בשם הר"י דל"ק ההיא דפ"ק דמשום דם סגי בשפשוף עד שיצאו המים בלא מראה דם משא"כ שם דצריך שפשוף גדול שיסיר שומן הנדבק וכן ההיא דפ"ב ל"ג א' י"ל כתי' השני של תוס' שם:
(ה) וי"א כו'. רש"י בר"פ כיצד צולין וכגי' הספרים במנחות כ"א וכן לצלי ובפ"א די"ט ושוין שמולחין כו' וז"ש רש"י מליחה מעט ר"ל לא כמו לקדירה כמ"ש בפ"א די"ט שם ל"ש אלא לצלי כו':
(ו) אבל אם שהה כו'. דהמלח מבליע הדם שבעין על הבשר בו ובדם שבעין לא אמרינן כבכ"פ כמש"ל בס"א וע"ל סי' ס"ט ס"ב:
(ז) ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דהיתר הצלי משום דדם הנשאר הוי דם שלא פירש כמ"ש תוס' הנ"ל וכאן פירש מדופן לדופן מ"מ מותר דכבכ"פ דהא אף ב' חתיכות שרי לצלותן זע"ז ממ"ש קי"א א' כבדא עילוי בישרא כו':
(ח) ובלבד כו'. בביצים אסור אף בדיעבד ובבשר לכתחילה כמ"ש בסי' ע"ז בהג"ה. ש"ך:
(ט) רק שיצלנו כו'. כמ"ש בס"ס ס"ט ועס"ה:
(י) לא נקב כו'. גמ' כ"ח ב' והטעם משום דהוי דם שפירש כמ"ש הרא"ש שם וז"ש רצה לאכול כו' ג"כ מה"ט ועתוס' י"ד א' ד"ה ונסבין כו':
(יא) (ליקוט) עד שיחתוך וימלח. כמש"ש כיון דמנתחה כו' ודוקא ע"י מליחה ג"כ כמש"ש צ"ג א' בחוטין (ע"כ):
(יב) ואם נקר כו'. דס"ל דלא הצריכו חתיכת וורידין או אבר אבר אלא משום דם החוטין וסברא האחרונה ס"ל דמשום דם שבבשר עצמו דהוי כדם שפירש כנ"ל וז"ש ויש כו' וכ"ה לשון הטור ויש כו' אע"ג שנקרו כו':
(ליקוט) ואם ניקר כו'. ממ"ש בפ"א (ט"ו ב') השוחט לחולה כו' לבריא באומצא ובשבת א"א למולחה דאסור משום מעבד וצ"ל בכה"ג. ת"ה ש"ב (ע"כ):
(ליקוט) ואם ניקר כו'. שהראב"ד הקשה על מש"ש צ"ג א' ותרי משום דמא מ"ש אלו החוטים משאר חוטי דם וכתב דאין ה"נ לשאר חוטין אבל הרשב"א וש"פ חלקו עליו מדקתני מניינא דוקא הוא וכ' דשחיטת הורידין מהני לכל החוטין שנשפכין דרך שם חוץ מאלו ושחיטת הורידין אינו אלא משום החוטין לכן אם ניקר כו' דדם הבשר כיון שלא פירש מותר אלא משום דם החוטין שכנוס ועומד דלא אמרו אלא דם האיברים שמובלע בבשר (ע"כ):
(יג) (ליקוט) ויש שהחמירו כו'. כ"כ בת"ה ס"ח א' בשם הר"ר משולם והראב"ד דלא סגי בשחיטת הורידין לחוד עד שישחוט ג"כ רוב שני הסימנים וכמש"ש כ"ט א' ואי אשמעינן קדשים משום כו' אלמא דכל שלדם צריך רוב ב' סימנים. ואינו מוכרח דהא חטאת העוף סגי ברוב סי' א' אע"ג דלדם הוא צריך ועוד הביאו ראיה משובר מפרקת וג"כ אינו מוכרח וכן הקשה בת"ה שם עליהם דהא ר"י ל"ק אלא עד כו' ואת"ק קאי דקאמר א' בעוף כו' (ע"כ):
(יד) ורוב שני כו'. כמ"ש כ"ח א' עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין וכמש"ש משום דוושט סמוך לוורידין ואף דס"ד משום שחיטה וושט לבד לפי המסקנא משום דוושט כו' צריך שניהם אף בעוף ומשום דם ונקט וושט משום דסמוך כו' דאל"כ למה הזכיר ר' יהודה לוושט כלל:
(טו) ויש מי כו'. סברא שניה ושלישית טעמם כמ"ש בר"פ כ"צ דמתכת שחם מקצתו חם כולו ובולע מהדם וחוזר הבשר ובולע ממנו אלא דכ"ז שהוא על האור אמרינן כבכ"פ כמש"ש גבי מולייתא משא"כ אח"כ. וסברא ראשונה ס"ל דבשפוד נמי אמרינן כבכ"פ משא"כ בסכין וער"ן בפ' כ"ח קי"ב אין מניחין כלי תחת הבשר כו'. וסברא אחרונה ס"ל כמ"ש הרא"ש דאור מושך הדם אליו ואינו מניח לבלוע בסכין ושפוד ועב"י:
(טז) מותר אם כו'. ערש"י שם ב' ד"ה והאמר שמואל כו' ור"ל שיעור צליה וכמש"ו.
(ליקוט) אם נצלה כו'. שהראב"ד הקשה דבככר רבא ור"ה מקילין ובכלי רב אשי מחמיר וכ"פ הרי"ף והפוסקי' כדברי רבא ורב אשי ותי' הרשב"א דהא דככר מיירי בנצלה עד שהוא ראוי לאכילה ובכלי מיירי שלא נצלה כ"כ ושמואל ס"ל להיפך דבכלי שתעלה תמרתו סגי ובסכין אפי' ראוי לאכילה אסור משום אגב דוחקא דסכינא פליט דמא כמש"ש בגמ' ועבת"ה ע"ז ב' שהאריך (ע"כ):
(יז) וה"ה שהמוהל כו'. כמש"ש וקרי ליה חמר בשר:
(יח) בשר כו'. אע"ג דגמ' פריך על הא דמשיכלה כל מראה כו' מככר שחתך עליה בשר משמע דחד שיעורא הוא והוא כשיהא ראוי כו' כנ"ל בס"ה ולנו אסור אף בכה"ג כמש"ש מנא ידעינן כו' ודלמא כו' ועתוס' שם ד"ה תרי ואין אנו כו' היינו היכא דלא ידעינן אם נצלה שיעור צליה ומשתעלה תמרתו ידעינן דנצלה שיעור צליה וע"ז פריך ודלמא כו' אבל אם ידעינן דנצלה שיעור צליה א"צ שתעלה תמרתו כמ"ש בככר שחתך עליה בשר שמותר כן נראה לפרש הסוגיא ועב"י שדחק עצמו ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |