דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/ג

דברי שאול - עדות ביוסף עדות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אע"פ שלא כוונו את החודש. היינו שאומר איני יודע דאילו הוכחשו בחקירות אף בדיני ממונות עדותן בטילה כמ"ש בסמ"ע בסי' ל' ומ"ש ולא המנה אם היה ממטבע פלונית או ממטבע פלונית לכאורה תמוה דזה הוי כמו מנה שחור או מנה לבן וצ"ל דמיירי דלא כוונו איזה מטבע הלוה לו שיש נפקותות הרבה בין מטבע זו לאחרת ולא דמי למנה שחור ולבן ששניהם מטבע אחת רק שזה לבן וזה שחור משא"כ כאן וזה הוי כחקירה בגוף המעשה וכמ"ש למעלה. שוב ראיתי בב"ח שהרגיש בזה והנה הב"ח כתב שם דגם רש"י בריש היו בודקין שכתב דמכירין אתם אותו אינו מחקירות של הזמה אין כוונתו דלא הוי כלל כהחקירות אלא בדיקות לבד דזה אינו דא"כ הוי ליה למתני בדיקות מכירין אתם אותו אלא שאינו מכלל החקירות של הזמה והוי מכלל חקירות של גוף המעשה ולענין דינא לא פליג על הרמב"ם.

והנה ש"ב הרב החריף תלמידי מוה' אברהם נ"י הראה לי דברי רש"י בפסחים דף י"ב ע"א ד"ה ותניא שכתב וז"ל דקתני התם מכירין אתם אותו התריתם בו במה הרגו בסייף הרגו או בארירן כליו שחורים או כליו לבנים וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח ומה בין חקירות דהנך שבע קמייתא לבדיקות אוחרנייתא הרי מבואר דבסייף או בארירן לדעת רש"י בכלל הבדיקות הן ומכירין אתם אותו ג"כ בכלל הבדיקות ויפה תמה בזה אלא שדברי רש"י עצמן תמוהין במ"ש דקתני התם והיכן נשנה זאת דבמשנה לא איתא במה הרגו בסייף או בארירן רק למי עבד ובמה עבד והוא רק מימרא דרב חסדא בגמרא אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון וצע"ג. ומצאתי בתוספתא בפ"ט מסנהדרין קצת מזה הלשון שכתב רש"י אבל בשינויים רבים וגם שם אינו מבואר אם הוא מן החקירות או מן הבדיקות שהרי כתב שם להיכן היה פניו הפוכות בשעה שהרגו וזה בודאי מכלל הבדיקות ולא נזכר כלל בשום מקום ששואלין זה אם פניו הפוכות בין בחקירות בין בבדיקות וצ"ע בכל זה:

והנה בענין דרישה וחקירה בעידי קידושין נחלקו הפוסקים והרמ"א באהע"ז סי' מ"ב סעיף ד' כתב כל עדות שלא נחקר בבי"ד לא מקרי עדות לענין קידושין כך משמע במרדכי בפרק אחד דיני ממונות ולכן אפי' אם אמרו העדים חוץ לבי"ד יכולין לחזור בהם בבי"ד ולומר דלא נתקדשה וכן להיפך ואח"כ כתב דעדי קידושין א"צ דרישה וחקירה והוא תימה דסותר את עצמו בתוך כדי דיבור וכבר הרגיש בזה הבית שמואל ס"ק י"ד וכתב שדוחק לומר אם היא מכחשת אז בעינן דרישה וחקירה וכוונתו דדוחק לומר דהרמ"א מיירי במ"ש כל עדות שלא נחקר עדותן בבי"ד במכחשת דוקא דהיה לו להזכיר זאת. אמנם גוף דברי הרמ"א תמוהים דהרי בב"י סי' ל' העתיק דברי המרדכי והוא כן במרדכי עצמו דעדים הבאים לאסרה ע"י שאומרים שנתקדשה צריכין דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וא"כ הרמ"א שהעתיק דינו של המרדכי ס"ל דצריך דרישה וחקירה ולמה העתיק אח"כ דברי הרשב"א ואם מיירי כאן במכחשת ואח"כ מיירי בלא מכחיש וא"כ היה לו לבאר והנראה שהב"ש לא ראה דברי הב"י בחו"מ סי' ל'.

אמנם נראה דכוונה עמוקה כיון הרמ"א ז"ל דהנה הב"י כתב דבאינה מכחשת והודית שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולכאורה צ"ב דהא קידושין בעי עדים ומה מועיל בהא דהודית. אמנם היטב אשר דיבר בזה תלמידי ש"ב מוה' אברהם נ"י דהא באמת היה סגי בשניהם מודים רק משום דחב לאחריני וזה לא שייך רק כשאין עדים כלל אבל כל שיש עדים על גוף הדבר רק שלא נחקרו בדרישה וחקירה ובכה"ג הא בדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה וא"כ ממילא אסורה אכולי עלמא וא"כ שוב לא הוי חב לאחריני ולפי"ז נראה לפענ"ד כיון דתורת עדות אין כאן דהא כשהיו מכחישין לעדים היו צריכין דרישה וחקירה א"כ אף עכשיו שאינם מכחישים מ"מ עדיין לא נגמרה עדותם ויוכלו לחזור מהגדתם ומה יקרו בזה דברי הרמ"א שכתב כל עדות שלא נחקר בבי"ד לא מקרי עדות לענין קידושין ולכן אף וכו' יכולין לחזור והיינו כיון דהיו יכולין להכחיש אותם אף דלא הכחישו יכולין לחזור דאינם בגדר עדות לענין זה וזה ברור:

והנה בגוף הדין דעידי קידושין אינם צריכין דרישה וחקירה כתב הב"י בשם הנמוק"י והריב"ש והרשב"א דהטעם כדאמרו סוף יבמות כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא והיינו שנפק"מ לענין כתובה ולפ"ז בארוסה דלית לה כתובה היה צריך דרישה וחקירה עיי"ש בב"י סי' ל' איברא דלפ"ז יקשה הא דאמרו ביבמות דף ל"א מפני מה לא תקנו זמן בקידושין הניחא למ"ד משום פירי הא ארוסה לית לה פירי וקשה כיון דלית לה פירי ושום חיוב ממון א"כ דמיא לדיני נפשות ומדינא צריך זמן וכבר הקשו כן כל האחרונים. והנראה בזה דהנה הא דנחלקו בעידי נשים אי כד"נ או כד"מ דמי ומזה נחלקו לענין עידי קידושין צריך ביאור דניהו דאין כאן כתובה וליכא ד"מ מ"מ הא גם ד"נ אין כאן כעת רק שאם תזנה יצמח ד"נ והרי אמרו בגיטין דף י"ז ריש לקיש לא אמר כר' יוחנן משום דזנות לא שכיח וא"כ לא עדיף מה דפתיך ביה ד"נ מהא דפתיך ביה ד"מ דהרי באמת סופה להנשא ויהיה לה כתובה רק דכעת אין מגיע לה עדיין כתובה והרי גם ד"נ אין כאן כעת ולמה נדמיהו יותר לד"נ מלד"מ ואדרבא איפכא מסתברא דכתובה סוף להיות לה בבירור אבל זנות לא שכיח וקרוב יותר שלא תבא לד"נ וצ"ל דהב"י קאי אליבא דר"י דזנות שכיח ולפ"ז שפיר אמר הניחא לר"ל דלדידיה דזנות לא שכיח שוב יותר דמי לד"מ.

ובאמת לפענ"ד גם לר' יוחנן לא צריך זמן משום דרישה וחקירה דאטו נחלקו במציאות אי זנות שכיחא או לא רק דלר"י תקנו זמן וחששו אף על המיעוט דתקנתא לכל העולם עושים אף להמיעוט כמ"ש המפרשים ולפ"ז גם לר"י זנות לא שכיחא. איברא דעדיין קשה דהרי התוס' הקשו בריש כתובות למה תקנו בתולה נשאת ברביעי שמא תתקרר דעתו מהיכי תיתי לחוש לזנות הא זנות לא שכיחא וכתב בשטמ"ק שם בשם הרא"ש דדוקא זנות דנשואה לא שכיח דבעלה משמרתה אבל זנות דארוסה שכיח עיי"ש ולפ"ז בארוסה דזנות שכיח שוב צריך זמן מטעם דכדיני נפשות דמיא. אמנם נראה דהנה הפני יהושע הקשה בסוגיא דזמן בגיטין מה מועיל הזמן הא תוכל להטמין הגט ותאמר גרשתני ותהיה נאמנת וכתב כיון דקיבלה התראה א"כ אינה נאמנת דהא קבלה התראה דבשלמא כשיש לה גט בלי זמן תוכל לומר משחק הייתי אבל כשאין לה גט לא תהיה נאמנת ועיי"ש ולפ"ז גם אנן בדידן נאמר דבארוסה אם כתב לה כתובה או שהיו הקידושין והנישואין ביחד ל"צ זמן רק בארוסה שאין לה כתובה צריכין חז"ל לתקן זמן ולפ"ז עדיין לא הועילו אם יתקנו זמן בקידושין דהיא תוכל להטמין השטר קידושין והוא יכתוב לה כתובה בלא זמן ועדים בכת"י ויהיה כדיני ממונות ותוכל לומר משחק הייתי. אמנם בגוף הקושיא שהקשיתי דזנות לא שכיח נראה לפענ"ד דמ"מ צריכין דרישה וחקירה דהא באמת גם בד"מ מן התורה צריך דו"ח ורק דבטלוהו וא"כ כל שיש שום ד"נ מהראוי שיתקיים על דין תורה.

אמנם לפענ"ד הדבר תלוי במה שנחלקו הקדמונים הובא בריטב"א סוף יבמות דר' פנחס פירש דגיטין וקידושין לא בעי דרישה וחקירה מן התורה וכו' ורק דדיני ממונות ג"כ בעי דרישה וחקירה מן התורה וחז"ל הוא דבטלוהו וכל שיש לדמותו לדיני נפשות צריך דרישה וחקירה כד"מ וכד"נ וכאן לא שייך הנעילת דלת עיי"ש ולפ"ז כיון דמצד הדין א"צ דרישה וחקירה כלל כל שזנות לא שכיח ולא פריך ביה ד"נ ובד"מ בטלו לדו"ח שוב הוי כשאר איסורים וא"צ דרישה וחקירה ודו"ק.

ובדברי ב"י אלו אמר ש"ב תלמידי מוה' אברהם נ"י בהא דאמרו בגיטין דף י"ז אהני דלכתחילה לא תנשא ולא נודע הסברא דמ"מ עדיין לא הועילו בתקנתן לר' יוחנן ואמר הוא דהנה הנמוק"י והרשב"א כתבו דהא דל"צ זמן בגיטין משום דרישה וחקירה משום דאיכא כתובה למשקל ולפ"ז הרי נודע מ"ש הר"ן ריש גיטין דהיכי דלכתחילה לא תנשא אין לה כתובה דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש לכי וא"כ אם אהני דלכתחילה לא תנשא א"כ ליכא כתובה למשקל דלא קרינן לכשתנשאי א"כ שוב מדינא צריך זמן מטעם דרישה וחקירה דדמיא לד"נ וזה נכון:

ב

וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו'. כתב הכ"מ בדין מרומה כו"ע מודו דברייתא הוא בפרק שבועת העדות והלח"מ תמה עליו דהא שם מיירי אחר שכבר ידע דהדין מרומה אבל לחוש לדין מרומה ולחקרו לא שמענו מהך ברייתא. ולפענ"ד דרבינו אזיל בשיטת המהר"ם מרוטנבערג וכן הוא לפסק הלכה והובא בחו"מ סי' ט"ו סעיף ג' ד' דמחלק בין אם התובע רמאי דבזה צריך לסלק עצמו ובין אם הנתבע רמאי דאז צריך לחקור ולדרוש דאל"כ יהיה חוטא נשכר ועיין בב"י שם שכתב דגם הרמב"ם ס"ל כן ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט' והטעם נראה לפענ"ד דבאמת מצד הדין גם בדיני ממונות צריך דרישה וחקירה רק משום נעילת דלת בטלו. ולפ"ז אני אומר להיפך דהיכי דעי"ז שלא נצריך דו"ח יהיה נעילת דלת א"כ בודאי הדרן לדינא דצריך דרישה וחקירה ולפ"ז כשהתובע רמאי דלא שייך נעילת דלת יכול לסלק עצמו דדלמא לא יוכל לחקור ולדרוש היטב והתורה אצרכיה דרישה וחקירה כדי שיבא על האמת וכההוא דר' טרפון בסוף יבמות ולכן יוכל לסלק עצמו אבל כשהנתבע הוא רמאי דאם יסלק עצמו יהיה חוטא נשכר ויהיה בודאי שייך נעילת דלת וא"כ שוב בודאי צריך דרישה וחקירה וזה ברור ומעתה דברי הכ"מ מבוארים דהך דשבועות העדות ודהכא חד טעמא הוא משום דדין מרומה בעי דרישה וחקירה.

ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש הריב"ש בתשובה והעתיקו הרמ"א סי' ט"ו דמה שאמרו דבדין מרומה בעי דרישה וחקירה אינו שוה לדיני נפשות לגמרי רק שהדיין יחקור היטב בכל מה שאפשר ובתומים הקשה בסי' ל' ס"ק מ' דמלשון הש"ס משמע דבדין מרומה שוה דיני ממונות לד"נ דמוקי המשנה בדין מרומה וכבר הרגיש בזה הריב"ש בעצמו וכתב ליישב זאת. אבל בחידושי הר"ן לסנהדרין כתב ג"כ ככל דברי הריב"ש והקשה קושיא זו וכתב דמשכחת לה היכי שהדיין חושש בכל הענין שהוא מרומה בכה"ג צריך לעשות דרישה וחקירה בשלימות כבד"נ ועיין בשו"ת מוהר"צ אשכנזי שהאריך בזה. ולפ"ז נראה לפענ"ד שזה ההבדל בין שני הסוגיות דהנה הר"ן חידש עוד שם וכן נמי אע"פ שקיבל הדיין עדות העדים אם הדיין חושש בדבר ואין הבעל דין יכול לטעון הרי העידו עדותן עיי"ש ולא נתבאר מה יעשה הדיין. ולפענ"ד שבזה צריך לסלק עצמו דמה יש לו עוד לעשות הרי לא יתקן בזה במה שיחקור את העדים שהרי מ"מ יהיה רמאות בדבר אמנם באם חושש שיש רמאות בענין העדים ואם יחקור אותם יבא לידי בירור ואז צריך לחקור בדו"ח וזה ברור:

ד

דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'. עיין כ"מ ולח"מ ובש"ך סי' כ"ח ס"ק י"ד שהאריכו בזה וכבר הארכתי הרבה בביאור כל השיטות וכעת חדשות אני מגיד דלפענ"ד טעמו של רבינו משום דדבר תורה גם בדיני ממונות צריך דרישה וחקירה ובכתב בודאי לא שייך דרישה וחקירה כמו שנראה מהריב"ש הובא בשו"ע סי' י"ג סעיף ג' דאין לדיין לקבל טענות בכתב ומטעם דמפיהם ילמד להבין מי הטוען אמת ומי שקר אבל בכתב יוכל ליפות השקר ביפוי הלשון עיי"ש וא"כ מכל שכן בדרישה וחקירה דהטעם הוא שיחקרו האמת וע"י כתב יוכל לשנות הדבר וגם יוכלו להסכים שניהם על השקר אם ישלחו עדותם בכתב אבל בעל פה לא יוכלו לדעת היאך ישאלו אותם הדיינים ולכך מד"ת אין חותכין בשטר אבל מדברי סופרים דבטלו לדרישה וחקירה בד"מ ממילא מועיל בד"מ עדות שבשטר וזה שכתב הרמב"ם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שלכאורה צ"ב מנין לו. זה ולפמ"ש אתי שפיר דמשו"ה בטלו לדרישה וחקירה בד"מ וזה שסיים דבדיני קנסות מכות וגזילות אין דנין בעדות שבשטר משום דבזה צריך דרישה וחקירה כמ"ש לעיל וכן בנותי מבין אמרות הרמ"ע מפאנו סי' קכ"א אבל לא ביאר הדברים כמ"ש.

איברא דלפמ"ש יקשה הא דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד הרי מבואר דהוי כנחקרה בדו"ח בבי"ד. אמנם נראה דזה ראיה למ"ש הקצות החושן סי' ל' דכל דהוי שטר הקנאה ואינם מעידין על המעשה שכבר נעשה רק על מה שנעשה לפניהם כעת וכן בגיטין וקדושין שהם הם הקנאתן כל שחתמו על השטר הוי כנחקרה עדותן אז והוי כאומר היום וכה"ג לא בעי דרישה וחקירה כמ"ש הר"ן עיי"ש וא"כ שפיר אמר ר"ל דהוי כנחקרה עדותן בבי"ד דהיינו בשטר הקנאה.

ובזה נראה לפענ"ד לתרץ הרבה קושיות שעוררו הקדמונים על הרמב"ם מ"ש התשב"ץ הרי מקרא מלא דבר הכתוב שדות בכסף יקנו וכתב בספר וחתום והש"ך הוסיף מגיטין דף ל"ו דפריך מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום והרמב"ן הקשה מגיטין דף ג' דאמרו בדין דבקיום שטרות דעלמא לא ניבעי תרי כדר"ל. ולפמ"ש אין כאן קושיא דהא בשטר הקנאה וכן בגיטין דהוי כהקנאה ובזה הוי כמי שנחקרה עדותן ומה דאמרו ביבמות דף ל"א זימנין דחזי בכתבם ואתו וקא מסהדי דהוי מפיהם ולא מפי כתבם היינו משום דבשטר קידושין שיהיה לראיה היכי שכבר קידשה בכסף לא מועיל והרי רובא בכספא מקדשי כדאמרו בתירוץ הראשון דלא יחלקו שני התירוצים במציאות רק שקשה לתירוץ ראשון עדיין יתקן שטר קידושין בזמן שיהיה לראיה ובזה לא תיקן דיהיה מפי כתבם ועכ"פ לפ"ז בדין מרומה בשטר ראיה לא מהני מפי כתבם לא מהני אפילו מדרבנן וזה דבר חדש ולפ"ז על כרחך מיירי כאן הרמב"ם בשטר ראיה ובזה אין סתירה למ"ש בפ"ט הלכה י"א דכל שראוי להגיד בפיו דכשר דשם מיירי בשטר הקנאה וסגי כל שראוי להגיד.

והנה רבינו כתב בפ"ו הלכה א' כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעל דלת בפני לווין אעפ"כ אין מקיימין שטרות אלא בשלשה וכתב הכ"מ מקורו מהך דאמרינן קיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן. והדבר תמוה דשם משמע להיפך דמדאורייתא א"צ קיום כלל ומצאתי בשטה מקובצת בכתובות דף כ"א אהא דאמרו הנח לעדות החדש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן והביא דברי הרמב"ם הנ"ל והביא בשם הרב המעילי שהרמב"ם מפרש להיפך דמן התורה אפילו בקיום בי"ד לא מהני ומה דמועיל כאן משום דכיון דרבנן תקנו שיהא מועיל שטרות משום נעילת דלת ולכך תקנו ג"כ שיוכלו להיות דיינים משום נעילת דלת עיי"ש וא"כ גם בהך דדף כ"ח ג"כ הטעם משום נעילת דלת ועיין בכ"מ כאן שהניח קושיא זו בצ"ע ולפמ"ש אתי שפיר. אמנם הרב מוה"ר בצלאל אשכנזי כתב דהכוונה היא דהרי הטעם דאין עדים נעשים דיינים משום דכתיב ועמדו שני האנשים וכאן דמה"ת לא מועיל כלל לא קאי עלייהו קרא דועמדו ואין כאן גדר עדות שיהיה שייך בזה עד נעשה דיין וכן כתב בתירוץ שני בביאור יותר עיי"ש. אף שדברי פי חכם חן מה יענה להך דדף כ"א דהמנוהו רבנן כיון דקיום שטרות מדרבנן והא שם לא שייך תירוצו וצ"ע.

והנה המהרי"ט בראשונות בסי' י"ז הביא בשם הרב מוה' אליעזר אזכרי וכמדומה שהוא בעל ספר חרדים שהקשה ג"כ מפרק קמא דגיטין ומכתובות דף כ"ח והוא פתח בהצלה תחלה והביא ראיה לדעת רבינו מהא דפריך בסנהדרין דף ל"ב ודיני ממונות מי בעי דרישה וחקירה ורמינהו שטר שזמנו כתוב וכו' ואי סלקא דעתך בעי דרישה וחקירה היכי חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ומה קושיא הא יש לומר דלמא בד"מ בעי דרישה וחקירה ושאני שטר דהוה כאילו כבר נחקרה עדותן בבי"ד ודבריו תמוהין דשפיר מקשה הש"ס לא מבעיא לפירש הנימוק"י דקושית הש"ס היא דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה מה שכבר נחקר אטו עדיף מה שנחקרו ע"י חתימתן מאילו העידו על פה לפני בי"ד ועוד היאך שייך לומר שכבר נחקרה הא יכולין לומר מבודין היינו כל שלא נחקרו בחקירות ואף דיש לומר דאהני לזמן דלבתריה דהיינו דלא יאוחר עכ"פ מאחד בניסן מ"מ כל שלא יוכלו להזימם לא הוי דרישה וחקירה דעיקר דרישה וחקירה הוא לקיים הזמה ועיין בש"ך סי' ל"ד ס"ק י"ג ואף לפירש"י דבלי דרישה וחקירה חיישינן שמא משקרי ולא תלינן שאיחרו גם כאן לא הוי כמי שנחקרה דדלמא משקרי ולא תלינן באיחור ושפיר מקשה הש"ס.

והנה ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י ביאר כוונת המהרי"ט ע"פ מש"כ הקצות החושן סי' הנ"ל ס"ק ב' דלהנימוק"י דמאוחרין היינו שבכתיבתן איחרו את הזמן א"כ אין מקום לקושית הש"ס דכיון דהוי כמי שנחקרה הוי כאילו אמר היום. ויש להמתיק הדברים ע"פ מה דאמרו דשטר מאוחר עד דמטי זימנא לא טריף ואפילו מלוה ועי' ש"ך סי' מ"ג ס"ק כ"ה ובשו"ת נודע ביהודה חו"מ סי' י' וא"כ אם אחרוהו עד א' בניסן לא התחיל המעשה עד הזמן ההוא והו"ל כאילו נחקר ואמרו היום וא"כ שפיר מקשה המהרי"ט דאם נאמר דהוי כאילו נחקרה א"כ ל"צ דרישה וחקירה ומה מקשה הש"ס אלא על כרחך כדעת הרמב"ם דלא הוי כנחקרה כלל מדאורייתא. אמנם מ"ש המהרי"ט ליישב קושית הקדמונים דה"פ דלענין זיוף לא חיישינן מן התורה דמעמידין אדם בחזקת כשרות שלא זייף חתימת העדים ורק דרבנן הוא דאצריך לקיים שמא זייף לכך אצרכו קיום אבל מחמת פסול מפי כתבם שפיר חיישינן וכעין זה נראה משו"ת אבקת רוכל להרב ב"י סי' ל"ז והנני יוסף דלכך אצרכו רבנן קיום אף דבאמת חזקה הוא על אדם שאינו מזייף דמהיכי תיתי להחזיק רעותא כמ"ש המהרי"ט משום דכיון דמן התורה לא הוי שטר כלל משום מפי כתבם והוי כחספא בעלמא ורבנן הוא דאכשרו להשטר וא"כ הם אמרו והם אמרו שאינו שטר עד שיתקיימו החתימות.

ובזה הבינותי מ"ש התוס' בכתובות דף י"ט ד"ה מודה בשם רש"י דלכך מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו משום דדין תורה א"צ קיום דנעשה כמי שנחקרה עדותן ורבנן הוא דאצרכו קיום דוקא כשטוען מזויף אבל כשטוען פרוע לא צריך קיום ואינו מובן דמאי שנא פרוע ממזוייף אדרבא פרוע עומד להפרע ולא חציף לזייף. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מהיכי תיתי להחזיק ריעותא במזויף רק דכיון דרבנן הוא דאכשרו שטר ולפ"ז הרי אדם יכול לחייב עצמו בשטר אף שאינו חייב ועיין בחו"מ סי' מ' וא"כ כל שמודה שכתבו הוי מדאורייתא שטר ושוב אין לו מגו דמזויף ובפרוע אינו נאמן מצד עצמו דשטרך בידי מה בעי. אך אף שנתתי תבלין לדברי המהרי"ט מ"מ לפענ"ד יש לומר אם נימא דמן התורה אינו שטר דהוי מפי כתבם לא מועיל כלל הקיום דהנה אמרו בגיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרו מעשה לא עבדי וההבדל בזה משום דמעשה גומר עדותן וגם בדיבור אם נגמר ע"פ לא חיישינן למשקר וא"כ כל שמה"ת אין כאן עדות כלל מה מועיל הקיום דמה בכך שחתימתן אמת מ"מ ניחוש שמא משקרי ואולי יש לחלק בין כתיבה לדיבור ועיין בש"ך חו"מ סי' פ"א ס"ק מ"ה ובזה אני מבין מה שאמרו בתוספתא דכל שלא נגמר עדותן יוכלו לומר מבודין היינו משום דכל שלא נגמר עדותן לא עבדי עדיין מעשה וחיישינן שמא משקרי. ומ"ש המהרי"ט דבגט לא שייך כלל מפי כתבם משום דלר' מאיר דנכתב היינו נחתם עיקרו של הגט הוא חתימת העדים ולא שייך מפי כתבם בזה, אמת שדברי פי חכם חן אבל קשה מהש"ס דגיטין דף ל"ו דפריך מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום והא שם בשטר מקנה מיירי ותלי תניא בדלא תניא וצ"ע ובזה מיושב מה דגם בגט צריך קיום מדרבנן ולפמ"ש למעלה לא היה צריך קיום לפי דברי המהרי"ט הראשונים והאחרונים ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק:

ה

אינו יכול לחזור בו. עיין כ"מ ובב"י סי' כ"ט מחודש ח' שהאריך דכשאמרו אין אנו יודעין לך עדות יכולין לחזור בהם דדוקא כשאמר עדותו הוא דאינו חוזר ומגיד דאף שיטעון דמפני פחד עשה משוי נפשיה רשע אבל כשאמר איני יודע לא משוי נפשיה רשע. וראיתי לדו"ז הגאון בישועות יעקב סי' קנ"ה בתשובה שהקשה בהא דאמר רבא בכתובות דף י"ח כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והרי שם טענו אנוסים היינו מחמת נפשות ולא מחמת ממון ולא משוי נפשייהו רשיעי ואפ"ה הוו חוזרין ומגידים ועל כרחך דאף במקום דלא משוי נפשיה רשע נמי הוי חוזר ומגיד ויפה תמה בזה וכן מצאתי בבית שמואל סי' קנ"ב ס"ק י"ג שכתב כן בפשיטות אף דלא הזכיר הב"י. והנה הנראה לפענ"ד דהנה בלא"ה צ"ב דברי הב"י דהא אם לא יגיד כתיב מכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמ"ש רש"י א"כ אפילו בשאין משים עצמו רשע ליפסל. אמנם נראה דהנה באמת בטלו לדרישה וחקירה בדיני ממונות ובדין מרומה צריך דרישה וחקירה ולפ"ז ניהו דהתורה לא האמינתו לחזור מדבריו וגזירת הכתוב הוא אבל עכ"פ זה כשכבר נחקר אבל לאחר שבטלו דרישה וחקירה כל שחוזרין מעדותן במקום דלא משוי נפשייהו רשיעי ואנן חזינן דהדין מרומה דהא העדים חוזרין מעדותם וא"כ שוב לא שייך כיון שהגיד וכו' דהא לא נחקרו עדיין ויוכלו לומר מבודין היינו כמ"ש בתוספתא ולפ"ז שם בשטר דהו"ל כמי שנחקרה עדותן שוב אינם יכולים לחזור איברא דמהש"ס משמע להיפך דהא קאמר ה"מ בע"פ אבל בשטר לא דהא אמר ריש לקיש והרי להסלקא דעתך בעל פה בודאי יכול לחזור.

אמנם נראה דסברת הש"ס היא דכבר נודע מה שנחלקו הקדמונים אי כתיבה חשוב כדיבור ולפ"ז הוא מה דכתיב אם לא יגיד דחדא הגדה הוא דוקא בדיבור בעל פה אבל בכתב יכולים לחזור ולהגיד ועל זה אמר דעדות שבשטר הוי כנחקרה עדותן ועיין תוס' גיטין דף ע"א ע"א ד"ה והא דהגדה ע"י הכתב נמי חשוב הגדה ולפ"ז לאחר המסקנא דהוי כנחקרה בשטר גרע במקום דלא משוי נפשיה רשע ולהסלקא דעתך דבשטר יותר יכול לחזור הוא לענין מה דגילתה התורה לא יגיד ובמקום שנחקרו עדותן דאז הו"א דבשטר לא הוה כלל לא יגיד וזה ברור.

והנה לפענ"ד לפמ"ש המרדכי בב"ב גבי נסכא דר' אבא אות קכ"ח דכל שיש עד אחר עמו המעיד עליו יכול לעשות את עצמו רשע ולפ"ז יצמח לנו דין חדש לדעת הב"י היכי דעד אחד אומר שהיה אנוס מחמת נפשות והשני היה אנוס מחמת ממון והשני מודה לזה יהיה נאמן אף זה שאומר מחמת ממון כיון שיש ע"א שמעיד כן. והנה הרא"ש כתב בתשובה דאם אמר איני זוכר עתה יכול לחזור ולהגיד והדרכי משה בסי' כ"ט ובסמ"ע הבין דהחילוק הוא בין אם אמר תיבת עתה או אמר סתם אינו זוכר והט"ז הקשה עליו דהרי ר"א אמר סתם לא ידענא ועיין בכתובות דף כ' ואני כתבתי בגליון השו"ע עיין בנזיר דף נ"ז אמר רב אשי דיקא נמי דקתני ואיני יודע ופירשו התוס' דלשון איני יודע משמע שלא נודע לו מעולם מדלא תני שכחתי הרי מבואר דאיני יודע משמע שמעולם לא ידע וא"כ גם לפי הבנת הט"ז בדברי הרא"ש ג"כ קשה מש"ס הנ"ל ומזה ראיה לדברי הר"ן בשבועות והרב ב"י דמאין אנו יודעין ליודעין לא חשיב חוזר ומגיד. ועיין בשו"ת זקני החכם צבי ז"ל סי' קל"ה שהאריך דמה שאמר עד איני זוכר אינו מכחיש דברי חבירו עיי"ש שבמחילת כבודו נעלם ממנו דברי הרא"ש והר"ן והב"י וכל האחרונים בזה ולא הביא רק דברי המרדכי. והנה המל"מ הביא בשם מוהרש"ך ח"ב דאם כתבו עדותן מה שחזרו לא מקרי חוזר ומגיד דהוי כתרי ותרי והמל"מ תמה דמה לי אם עדותן בשטר או בעל פה כל שכבר העידו בשטר ונעשה כמי שנחקרה עדותן כל שחתמו בהיפך הו"ל כחוזר ומגיד וכ"כ הריטב"א הובא בב"י סי' מ"ו סעיף ל"ו וכתב שאפשר שכוונת המהרש"ך שאם השני שטרות הם בלי זמן ולא נודע איזה מהם נכתב ראשון דבזה אמרינן אוקי ארעא בחזקת מרא קמא אבל בע"פ השתא מעידין על ביטול התנאי הכתוב בשטר ולא אתא ע"פ ומרע לשטרא והמל"מ כתב שגם בזה דבריו צ"ע ולא ביאר מאיזה טעם.

ולפענ"ד דברי המל"מ נכונים בטעם דהרי הרשב"א כתב הובא בב"י סי' כ"ט במי שמכר כרם ועדים מעידים שמכר בתנאי ועדים אחרים מעידים שמכר בלי שום שיור ותנאי יד לוקח על העליונה אף בתרי ותרי כיון שהמכירה ודאית והספק הוא בתנאי ועיין מל"מ פט"ו מטוען הלכה י"א וא"כ דברי המהרש"ך בזה תמוהים מכל צד. אמנם מה שאני תמה על המל"מ מה שלא הביא ראיה לדבריו מדברי הש"ס ב"ב דף מ"ט דאמרו שם ה"מ על פה דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא אבל בשטר אתי שטרא ומרע לשטרא ופירש רשב"ם דבע"פ לא אתי ע"פ דהשתא ומרע לשטרא דקודם אבל בשטר שנכתב המודעה מקודם מרע לשטרא שנכתב אח"כ. והנה מבואר דאם השטר נכתב אח"כ אינו מרע לשטר הקודם ואין חילוק בין שטר לבע"פ וגם החילוק השני דבע"פ דהשתא אף שמעיד על המודעה המוקדמת ג"כ אינו נאמן. אמנם משמיא אנהירינהו לעיינין ומצאתי בשטה מקובצת שם שכתב מה אולמא דעדות שטר לעדות של בע"פ וזה טעמו של דבר דמה שאמרה תורה ולא יגיד ודרשינן מינה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד היינו בעדות בע"פ אבל בשטר דאלים דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד יכול לאורועי שטרא, ועוד דעד כאן לא אמרה תורה אלא שאין הבי"ד נזקקין לקבל עדותן לסתור מה שהעידו ואין חוקרין עדותן שהעידו אח"כ לסתור מה שכבר נחקרה עדותן אבל אם העידו מאיליהם בשטר וחתמו ומסרו ונעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד כשיביא השטר לפני בי"ד אתי עדות דנעשה כמי שנחקר ומרע עדות כיוצא בה והו"ל כשנים אחרים מעידים אחרי עדותן של אלו עיי"ש וזה מבואר בפירוש כדברי המהרש"ך ומי יגלה עפר מעיני המל"מ והיה רואה זאת ולא היה כותב שאסור לשומען.

והנה בזה הבינותי דברי הש"ס כתובות דף י"ח וכי תימא ה"מ בעל פה אבל בשטר לא הא אמר ריש לקיש וכו' ולא נודע מה סלקא דעתך דיהיה הבדל בין שטר לבע"פ ולפמ"ש השטמ"ק אתי שפיר דמה דפירשו לא יגיד כיון שהגיד לא קאי רק על בע"פ ולכך בשטר מרע לשטרא דהוי שניהם כמי שנחקרה עדותן וענין לא יגיד לא קאי על עדות שבשטר משא"כ בע"פ דלא מרע לשטרא דעדות שבשטר אלים אף דלא יגיד לא קאי על זה ולכך להס"ד דעדות שבשטר לא הוי כמי שנחקרה ולא יגיד לא קאי על זה שוב מצי אף בע"פ לחזור מדבריו. ולזה אמר דהא אמר ריש לקיש וכו'. אחרי כתבי כל זאת מצאתי במהרי"ק סי' ס"ז שכתב בהדיא לענין עדים החתומים על השטר וחזרו בהם ומכחישין את השטר הוי כדין מרומה ותהלה לה' זכיתי בה טרם ראיתי ספרו ברוך הפוקח עורים ועיין במחנה אפרים הלכות עדות סי' כ' ולפמ"ש מוכח מדברי הב"י כדברי המהרי"ק. ומ"ש המהרי"ק דא"כ למה באנוסין היינו מחמת ממון אינם נאמנים לצטרך דרישה וחקירה הא הדמ"ר ולפמ"ש לא קשה דהא אין אדם משים עצמו רשע ובלא"ה לא קשה דשטר הוא כמי שנחקרה כיון דהזמן והמקום כתוב וגם כמ"ש הקצות החושן בסי' ל' ע"פ דברי הר"ן ודו"ק בזה כי הוא ענין נכבד:

ו

אבל אנוסין היינו וכו' הרי אלו נאמנים. שאל תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י למה לא חילק רבינו בין אנוסין היינו מחמת נפשות לאנוסין היינו מחמת ממון כדאמר רמי בר חמא ואפילו במגו אינם נאמנים ובחפזינו לא ראינו מי שעמד בזה. והנראה בזה דהנה התוס' הקשו לרבא דס"ל פלגינן דיבורא א"כ ה"נ נימא דאנוסין היו מחמת נפשות ולא מחמת ממון. והנראה בפשיטות דהנה בפלגינן דיבורא יש שני סברות או דפלגינן דיבורא ממש שרבע אבל לא אותו אלא אחר או דבאמת מהמנינן ליה שרבע אותו רק דלגבי עצמו אינו נאמן לפסול את עצמו עד שיהיו שני עדים ולכך אף שבאמת רבע אותו לא נעשה רשע עדיין ואינו נאמן על עצמו ולכך יוכל לחייב את האחר דאינו נעשה רשע עד שיהיה שני עדים המעידין עליו ולפ"ז כאן לא שייך ענין פלגינן דיבורא דאם נאמין להם שהיו אנוסין מחמת ממון הרי נפסל השטר ואם לא נאמין להם הרי לא היו אנוסין כלל וזה ברור. איברא דלפ"ז יקשה למה לא אמר רמב"ח לחלק בין אנוסים היינו סתם לאנוסים היינו מחמת ממון דבאנוסים היינו סתם שייך פלגינן דיבורא ועדיף מפלגינן דיבורא דיכול לפרש דאנוסים היו מחמת נפשות ואף אם נימא דאונס מחמת נפשות לא שכיח מ"מ פלגינן דיבורא שייך דעכ"פ יוכל לפרש דבריו דהכוונה מחמת נפשות וצ"ל דרמב"ח ס"ל כרב יוסף דלא ס"ל פלגינן דיבורא וא"כ מחמת נפשות לא שכיח ומסתמא כוון למחמת ממון ולא שייך פלגינן דיבורא ורבא כיון דגוף דינו של רמב"ח אמת אף לדידיה לכך לא חלק עליו ולפ"ז שפיר העתיק הרמב"ם הדין דאנוסים היינו ולא חילק דבמחמת ממון אינם נאמנים דבאמת בסתם אנוסים היינו אף דאנוסים היו מחמת ממון נאמן דשייך פלגינן דיבורא ולכך כתב רבינו לשון המשנה כצורתה ודו"ק.

והנה התוס' תירצו כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דעדות שבשטר אינו אלא מדרבנן א"כ בודאי ראוי להיות פלגינן דיבורא שיפסל השטר דהא מן התורה לא הוי הגדת עדות כלל. אמנם נראה דהנה צ"ב הא דפריך הא אמר ריש לקיש עדים החתומים וכו' ומה קושיא הא באמת קשה לשיטת הרמב"ם איך שייך כמי שנחקרה הא מן התורה לא הוי שטר כלל וצ"ל כמ"ש המהרי"ט בראשונות סי' י"ז דלענין מזויף הוא דהוי כמי שנחקרה וא"כ לענין אינו חוזר ומגיד מהראוי להיות נאמנים וצ"ל דרבא היה ס"ל דר"ל אמר דאף מדאורייתא הוי כמי שנחקרה וכשיטת כל הפוסקים החולקים על הרמב"ם ואתי שפיר דברי התוס' דקיום שטרות דרבנן ולכן לא פלגינן דיבורא. ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם לשיטתו שייך פלגינן דיבורא אף באנוסים היינו מחמת ממון. ובזה אתי שפיר הא דמסיק דרמי בר חמא ארישא אתמר ובמחמת ממון אין נאמנים אפילו במיגו והקשו למה נד רמב"ח מהך דינא דמחמת ממון וקושית רבא לא היה רק באנוסים היינו מחמת נפשות אבל במחמת ממון באין כתב ידם יוצא ממקום אחר יכול לסבור כמקודם ולפי הנ"ל אתי שפיר דלהס"ד דלא ידע מדר"ל אז באין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים משום פלגינן דיבורא אמנם אחר דידע דר"ל דהוי כמי שנחקרה שוב לא פלגינן דיבורא ומיהו זה אינו דא"כ גם בכתב ידו יוצא ממקום אחר יהיה נאמן וגם כיון דמדרבנן הוי כנחקרה שפיר אינו חוזר ומגיד שוב ראינו בשטה מקובצת שהביא בשם הריטב"א דכל שאמרו סתם אנוסים היינו והלכו להם ולא פירשו מסתברא דאית לן לפרושי מחמת נפשות ולא מחמת ממון דסתם ישראל בחזקת כשרות הן וא"כ דברי הרמב"ם נכונים.

אמנם גוף דברי הריטב"א תמוהים דהרי באמת איכא חזקת שטר שכבר נחקרה עדותן בבי"ד ואין לומר דיש לזה חזקת ממון בהדי חזקה דכשרות דזה אינו דשטר לא מקרי מוציא מחזקת ממון כמ"ש המהרי"ט באהע"ז סי' ט' ואף דאוקי חזקה להדי חזקה וכמאן דליתא דזה אינו דהא חזקת כשרות מרע להשטר לגמרי וחזקת שטר לא מרע לכשרותם דנימא דבאמת לא היו אנוסים כלל והם ג"כ כשרים ואף שעכשיו נפסלו במה ששיקרו לומר שאנוסים היו דזה אינו דחזקת שטר עדיף דהוי חזקה דמעיקרא ועדיף מחזקת כשרות די"ל דהשתא הוא דנפסלו. ובזה מיושב מה דלא אמר רמי בר חמא דגם באנוסים היינו סתם נאמנים אף דלא פירשו מחמת נפשות וכלשון ששנו חכמים במשנה ולפמ"ש אתי שפיר ובזה יש לומר דלשיטת הרמב"ם דשטר אינו אלא מדרבנן וא"כ חזקת כשרות עדיף מחזקת שטרות דזה אינו אלא מדרבנן ושוב באנוסים היינו סתם ג"כ נאמנים:

ז

או שוחד לקחנו על עדות זה. הדבר תמוה דמלבד דבש"ס בבלי וירושלמי ותוספתא לא מצאתי מקור לזה אף גם דמה קמ"ל הרמב"ם הא באמרו שקר העדנו מהיכי תיתי יהיו נאמנים ובפרט בלקחו שחד וחתמו שקר וק"ו מה באנוסין היינו מחמת ממון דרצו לקחת מהם ממון אם לא יחתמו פסולים מכל שכן כשהם לקחו שחד לחתום שקר דודאי רשעים הם ואינם נאמנים. ואולי כוון רבינו בזה לשלול פי' הרא"ה דרש"י פירש פסולי עדות קרובים או משחקי בקוביא והקשו משחקי בקוביא הא משוי נפשייהו רשיעי וכתב הרא"ה כיון דמשחקי בקוביא אינו רק מדרבנן ולא מצאנו לו חבר עיין תומים סי' מ"ו ס"ק י"ג וא"כ יש לומר דכוונת רבינו שוחד לקחנו היינו להעיד אמת דהו"ל נוטל שכר להעיד דפסול מדרבנן ואפ"ה אינם נאמנים ואולי פירש כן הרמב"ם אנוסים היינו מחמת ממון היינו שאנוסים היינו בדעתינו מחמת שנתן לנו ממון ועדיין צ"ע:

אמנה היו דברינו. בש"ס אמרו כיון דעולה היא ואעולה לא חתמי והנה הקשה ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י לפמ"ש הרא"ה הבאתיו למעלה כיון דמשחק בקוביא אינו רק מדרבנן נאמנים א"כ גם כאן הך דאל תשכן באהלך עולה בודאי אינו רק מדרבנן וא"כ למה אינם נאמנים. ולפענ"ד נראה ע"פ מ"ש השטמ"ק להקשות דאמאי לא מוקי דקאמר מלוה ואינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ששהה שטר אמנה בתוך ביתו וכתב הרא"ש שלא קשה דבשלמא העדים אינם נאמנים לעשות עצמם רשעים דאין עושין בזה שום טובה משל עצמם אלא מפסידין למלוה ולא לעצמן אבל מלוה איהו מפסיד לעצמו ולא הוי רשע כיון שבא לעשות תשובה להפסיד ממון לעצמו עיי"ש ולפ"ז יש לומר דשאני משחקי בקוביא דהא גזל מדבריהם ואם יתפוס אותם ששחקו עמם יועיל התפיסה משא"כ גבי אמנה. ומיהו בפשיטות יש לומר דשאני משחקי בקוביא דעיקרו אינו אלא מדרבנן דמן התורה אינו גזל דמה שאינו עוסק בישובו של עולם אינו אלא מדרבנן משא"כ באמנה דהחשש הוא משום אל תשכן באהלך עולה וכיון דיש חשש שמא ימות הלוה או המלוה ויגבה שלא כדין ויהיה גזל גמור א"כ הו"ל כגבינות עכו"ם דכל שיש חשש איסור בגופו הו"ל כאיסור תורה כמ"ש האיסור והיתר אף דמן התורה לא חיישינן לזה והוא הדין בזה וזה ברור ודו"ק:

ח

מודעה נמסרה לנו. עיין שיטה מקובצת שכתב דיש לומר כיון דמסירת מודעה ניתן לכתוב ואצ"ל כתובו לאו עולה היא דאי בעי כתבו מודעה ומבטל שטרא והרמב"ן דחה זה דמ"מ מעקר שטרא הוי ואמר תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י דלפי מ"ש השטמ"ק בב"ב דף מ"ט דשטרא מעקר לשטרא ולא חשיב חוזר ומגיד וא"כ לא שייך מעקר שטרא כל שיכתוב בשטר על כן אם ניתן לכתוב נאמנים והש"ס מיירי כאן בעל פה ויפה אמר. והנני יוסיף דבודאי מה דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד אינו רק בשטר כשר וא"כ זה תלוי בזה דאם ניתן לכתוב הוי כנחקר עדותן בבי"ד ואתי שטרא ומרע לשטרא להשטמ"ק הנ"ל אבל אם לא ניתן לכתוב גם אם יכתוב לא יהיה כמי שנחקר והוו חוזרין ומגידין והא דאמרו בב"ב שטרא מרע לשטרא אף לרב נחמן דאין נאמנים צ"ל דס"ל דניתן לכתוב ואעפ"כ אם לא כתב לא אתי על פה ומרע לשטרא וזה ברור ועיין בלח"מ כאן ולפי הנ"ל במודעה כיון דניתן לכתוב אפילו מזמן של עכשיו נאמן אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר:

י

על תנאי היו דברינו. בש"ס פריך אי הכי אפי' תרווייהו נמי אלא אמרינן הני למעקר סהדותייהו קא אתו חד נמי למעקר קא אתי ולכאורה קשה לפי מ"ש הרשב"א היכי דאיכא תרי ותרי אי היה תנאי אמרינן דהלוקח הוא מוחזק ועיין מל"מ פט"ו מטוען הלכה י"א וא"כ מה קושיא דבשלמא בחד הו"ל המכירה ודאי והתנאי רק באחד ולא יכול להוציא מחזקתו משא"כ בשנים דיוכלו להוציא מחזקה והיא קושיא גדולה וצ"ל דשאני התם דהוו תרי ותרי וא"א בשום אופן לעקור המכירה שלפי דברי שני העדים הוי מכירה ודאית אבל כאן אין כאן רק שטר בעד אחד דלפי דברי העד השני אם לא יקיים התנאי יתבטל המכירה למפרע ולא יהיה כאן שטר כלל:

יא

גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. כן אמרו בב"ק דף קי"ב תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והכ"מ כתב הטעם משום דכתיב והועד בבעליו ובשטמ"ק כתב בשם הרשב"א דא"כ כי הוא חולה או עדיו חולים מה הוי והרי התורה אמרה והועד בבעליו וכתב דעיקר קרא גבי שור כתיב שהוא דיני נפשות ובדיני ממונות אסמכתא בעלמא מדרבנן עיי"ש וזה שכתב הרמב"ם גם בד"מ אין מקבלין רצונו דעיקר קרא בד"נ כתיב. והנה הר"ן כתב בפרק אלמנה ניזונית גבי מוכרת שלא בבי"ד אינה צריכה שבועה דנתבע המביא עדים לפטור עצמו מקבלין אפילו שלא בפני בע"ד ובשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' ל"ב תמה עליו דמה נפקא מינה בין להוציא או להחזיק והנראה בזה דהנה באמת בדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא וכדאמרו בגמל האוחר בין הגמלים וא"כ לכאורה עדים שהעידו שלא בפני בע"ד עכ"פ לא גרע מאומדנא אמנם באמת האריך בזה בשו"ת מהרי"ק שורש קכ"ט דכל שהמעשה גופא מסופק לא אזלינן בתר אומדנא והאריך בזה ואני בתשובה דחיתי כל דבריו. והנה הרדב"ז בח"ד סי' ר"ד ורמזו הכנה"ג בהגהת ב"י סי' ט"ו אות נ"ח כתיב דאפילו למאן דלא אזיל בתר אומדנא ה"מ להוציא אבל להחזיק אזלינן בתר אומדנא לכו"ע ולפ"ז חילוקו של הר"ן מבואר דבאמת לא מצינן למילף משור דהוי ד"נ ובד"נ לכו"ע לא אזלינן בתר אומדנא אבל בד"מ ניהו דלהוציא לא אזלינן בתר אומדנא אבל לפטור אזלינן בתר אומדנא ואין לך אומדנא גדולה מזו שיש עדים המעידים רק שהם שלא בפני הבע"ד.

ובזה מיושב קושית הש"ך סי' כ"ח ס"ק כ"ט דבסי' ק"ח סעיף ט"ז מבואר ביורש קטן שהיה שטר חוב לאביו ויצא עליו שובר לאחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו וכו' ואפי' יש עדים שזוכרין הפרעון אין עדותם עדות לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין אף שמביא עדים לפטור ובתשובה כתבתי בזה דברים רבים ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון דנתחזק החיוב ע"י השטר והספק הוא בפרעון הוי האומדנא להוציא מחזקת חיוב ולא אזלינן בתרה.

ובזה מיושב קושית המל"מ בהלכות מלוה בפי"ז הלכה ח' שהקשה הרב המגיד למה לא יועיל בנתקיים בחותמיו הא מקיימים שטר שלא בפני בעל דין ולפי מ"ש אתי שפיר דהא הא דמקיימים שטר שלא בפני בע"ד הוא משום דלא מקרי מוציא בזה וכמ"ש דו"ז הגאון בים התלמוד ואני הוספתי לפי מ"ש המהרי"ט חלק אה"ע סי' ט' דלכך אמרינן מגו להוציא בשטר דלא חשיב מוציא עדיין עיי"ש ולפמ"ש כל שאינו מוציא סגי באומדנא ולפ"ז בשובר שהשטר בחזקתו והספק הוא בפרעון הוא מוציא ע"י האומדנא השטר מחזקתו ולא אזלינן בתר אומדנא ובזה מיושב היטב קושית הרשב"א שהקשה בהא דאמרו בב"ק דף ל"ט אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפטרופוס ומעידין להם בפני אפטרופוס הרי דאף דכתיב והועד בבעליו אפ"ה מעידין שלא בפניו ולפי מ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דשטר לא מקרי מוציא כיון דעדיין אין מוציאין והשטר הוא לראיה שיתחייב אח"כ ומעתה גם כאן דעיקר מה שמעמידין אפטרופוס דמשווינן ליה מועד ולכי הדר ונגח משלם מן העלייה ולפ"ז כעת אין אנו מוציאין ממון רק דאמדינן השור שהוחזק להיות נגחן דנעשה מועד דאם חזר ונגח ישלם מן העלייה ובזה עדיין אינו מוציא ועדים מעידין שעלול ליגח וצריך שמירה וזה שפיר מעידין וז"ש רש"י לא לגבות חצי נזק והיינו דלהוציא אין מעידין שלא בפני בע"ד. ובגוף הקושיא של הרשב"א למה בשלחו לו או שהיו עדיו חולים מקבלין נראה לפענ"ד דהנה מה דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא סעיף מסעיפי דרישה וחקירה שצריך להיות בדיני נפשות דע"י שיעידו בפניו יתברר הדבר לאמתו שלא יוכלו להעיז נגדו ואף דבדיני ממונות לא צריך דרישה וחקירה בכ"ז השאירו זאת שיהיה גם בד"מ.

איברא לפי מה דאמרו בכתובות דף צ"ז דבבעל חוב עשו תקנה דנפרעין אף שלא בפניו משום נעילת דלת כדי שלא יהא כל אחד נוטל מעות של חבירו והולך למדינת הים א"כ קשה למה אין מעידין שלא בפני בעל דין הא שייך ג"כ נעילת דלת אבל באמת זה אינו דהרי גם שם הדין דשולחין ומודיעים לו ונותנין לו זמן שלשים יום וגם זה הוא בשיש לו שטר מקויים אבל כשאנו מסופקין שמא אינו חייב לו כלל צריך להעיד בפני הבע"ד ולפ"ז כיון דכל עיקר הדרישה וחקירה נתבטל בדיני ממונות ניהו דהצריכו חז"ל להעיד בפני הבע"ד דעל זה לא שייך נעילת דלת כ"כ דשמא אינו חייב כלל אבל זה כשאפשר אך כשאי אפשר ושלחו לו ולא בא פשיטא דאינו מעכב בד"מ ושייך נעילת דלת. ובזה יש ליישב הקושיא של הש"ך מהך דסי' ק"ח גבי שובר דהרי כאן הוי ריעותא כיון שלא הוציאו בחיי אביו והו"ל כדין מרומה וצריך דרישה וחקירה וכ"כ דו"ז הגאון בים התלמוד דף קי"ב וא"כ כשצריך דרישה וחקירה מן התורה שוב אין לחלק בין להחזיק בין להוציא דהרי סתם כתיב בתורה וכקושית המהרי"ט רק דכל שבטלו לדו"ח חלקו מדעתם בין להחזיק בין להוציא ודו"ק:

והנה שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י אמר דטעמו של הר"ן דכל ענין שאין מעידין שלא בפני הבע"ד הוא דוקא כשאחר הגדה הוא בע"ד שעליו העידו אבל לפטור כל שהעידו מסלקין אותו מבע"ד שאומרים שהוא מסולק מזה והוא כאיש אחר וכמו ביתום ואלמנה שאחרי שמעידין שמכרו כדין אינה צריכה לשאל היתומים ובי"ד מוכרין שלא לדעת היתומים וא"כ שפיר מעידין אף שלא בפניו ודוקא להוציא שהם מעידין עליו שהוא חייב וא"כ לפי דבריהם הוא בע"ד שלו ועליו העידו ולכן צריך להיות בפניו דוקא אבל לא להחזיק שכיון שתביעתו אינו אמת ממילא הוא אינו בע"ד שלו:

ובזה יישב לנכון דברי המהר"ם מינץ והמהרש"ל שהביא המל"מ פכ"א ממלוה שכתבו דתפיסה לא מועיל אפילו היכי דאית ליה מגו משום דמגו לא עדיף מעדים ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ותמה עליהם המל"מ דהא לפטור מקבלין אף שלא בפני הבע"ד ועי' קצוה"ח סי' ק"ו מה שהפליא בזה. ולפי הנ"ל אתי שפיר דשם ניהו דתפסו מ"מ המיגו הוא לחייב את האחר וזה אות שמגיע להם והתפיסה היתה כדין והרי גם אילו היו עדים על זה כל שמחייבין את חבירו בעדותם צריך להיות בפניו. ואני אומר אף שדבר חכמה אמר בגוף סברת הר"ן אבל דברי המל"מ נכונים דשם כיון דאנו דנין על התפיסה שלהם אם צריך להחזיר מה שתפס ואם יש לו מגו אמרינן דתפיסה היה כדין ושוב כבר נסתלק מהיורשים רק שאנו דנין להיפך אם יצטרך לחזור מה שתפס ובזה כבר נסתלק. ובזה מיושבין דברי הר"י שהביא הים של שלמה שכתב שאף אם היה ר' ירמיה דר בבית ובן חמוה היה תובעו לצאת מהבית היה מחויב לצאת מן הבית והמהרש"ל ביש"ש פ"י בב"ק תמה עליו דממנ"פ אם תחשוב תביעתו לצאת מן הבית תקבל נמי טענות שכנגדו ועד כאן לא אמרו אין מקבלים עדים שלא בפניהם אלא לחובתם אבל לתועלתם של היתומים בפרט כה"ג שר' ירמיה דר בבית ודלמא לית ליה עידי חזקה כלל בודאי מקבלין עיי"ש שהאריך ולפי מ"ש נהפוך הוא כיון שר"י היה צריך להוציא הבית מחזקת בן חמוה דארעא בחזקתו קיימא וא"כ אנו צריכין לדון נגד חזקת קרקע שיש לזה וא"כ גם לפי הגדתם מעידין שיצא זה מחזקתו והו"ל בעל דין ומעידין שלא בפניו ואדרבא אנו מוציאין את ר"י ומניחין את הקטן בחזקתו ומהתימה על הקצוה"ח שכתב שדברי המהרש"ל הם כדברי המהרי"ט, ובמחכ"ת לא ראה דברי המהרי"ט במקומו שמחלק בין קרקע למטלטלין משום דבקרקע כיון דבעינן להוציא מחזקת מרא קמא וזה לא מועיל והארץ לעולם עומדת בחזקתה.

איברא דלפ"ז גוף דברי הר"ן שמוכרת שלא בבי"ד דבכתובה קאי כמבואר בסי' ק"ג סעיף ד' א"כ הרי נכסי בחזקת יתמי קיימי לענין כתובה וכמ"ש התוס' כתובות דף צ"ו ד"ה נכסי וא"כ שוב אין מעידין שלא בפני בעל דין. אמנם נראה דעד כאן לא כתבו התוס' דנכסי בחזקת יתמי קיימי לענין כתובה רק אם היתומים טוענין פרענו אבל כאן גם היתומים מודין שמגיע לה כתובה וצריכים למכור הנכסים וכבר מכרה רק שאנו מסופקים אם זלזלה במכירה וא"כ לפי דברי העדים שכדין מכרה שוב נסתלקו היתומים מהנכסים ואינם בעלי דין כלל והנכסים כבר יצאו ולהוצאה קיימו אם יתן הלוקח כפי שוויים וכעין מ"ש התוס' שם גבי היתומים אמרו אנו השבחנו וכו' ולפי הנ"ל יש ליישב הרבה קושיות מהך דסי' מ"א וסי' ק"ח וסי' קמ"ו ישמע חכם וכו':

והנה בשנת תרח"י ה' לך למדתי הלכות דיינים סי' י"ט ושם מביא הב"י תשובת הרשב"א ושם כתב הרשב"א דאם יש לוי במקום קרוב שולחין לו ואם לא בא פוסקין שלא בפניו ואע"ג דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו לרבנן היינו דוקא שור דהוקש למיתת בעלים אבל בממונא בעלמא מה אכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין ובראותי כן תמהתי דלדבריו נפל כל הדין דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לבירא וזה א"א דהוא ש"ס מפורש וכן קי"ל בסי' כ"ח ולא הובא כלל דהרשב"א יחלוק על זה. אמנם נראה דזה ודאי דהרשב"א מודה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולכך הצריך שישלחו אחריו ואם לא בא שוב מותר כמו דמבואר בב"ק דף קי"ב ובשו"ע סי' כ"ח רק דהרשב"א קשיא ליה דאכתי אסור לגמור הדין שלא בפני בע"ד דזה נלמד מהך דב"ק דף מ"ה לענין שור ועל זה כתב הרשב"א דזה אינו דדוקא בשור דאתקש למיתת בעלים אבל בממונא לא שייך גמר דין דאינו גמר דין כלל דהא יכול לסתור הדין ועיין בשו"ת הרשב"א הובא בב"י בחו"מ סי' שפ"ח ושם משמע ג"כ כמ"ש דקבלת עדות היא בפני עצמו וגמר דין היא בפ"ע והרשב"א שם הקשה דאכתי אסור עכ"פ משום הגמר דין וכתב דכל שיכול לסתור הדין שוב לא שייך גמר דין וקבלת עדות כשר כל שהוא חולה או עדיו חולים כן נראה לפענ"ד נכון להמעיין היטב. אמנם מדברי התוס' סנהדרין י"ט ד"ה ינאי משמע דקבלת עדות כגמר דין עיי"ש ומשמע דלא כרשב"א שמחלק בין קבלת עדות לגמר דין:

יב

כל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בעדים. לכאורה לא נודע כוונת רבינו דלאיזה צורך הקדים זאת פשיטא דאם יש לו עדים יביא עדים. והנראה בזה דרבינו כוון למה דאמרו בב"מ דף פ"ג איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר וכן קיי"ל בשו"ע חו"מ סי' קפ"ז סעיף א' ועיין בבעל המאור ובמלחמות בפרק חזקת הבתים דאפילו במגו אינו נאמן במקום שאפשר להביא עדים ולפ"ז חידש רבינו דאין חילוק בין שומרין לשאר דברים בכל מקום שיש ראיה צריך להביא ראיה ואינו נפטר לא בשבועה ולא במגו והוא מוכרח לטפל ולהביאם לבי"ד וזה ברור בכוונת רבינו. ולפענ"ד יש לומר דלכך הקדים זאת למה שמביא הך דינא דמרי בר איסק להבין ע"י זה הך דינא דמרי בר איסק ואפילו למאן דלא דריש בכל התורה סמוכין במשנה תורה דריש. והנה בהך מעשה נחלקו רש"י ותוס' וכמ"ש הכ"מ והלח"מ. ולפענ"ד דרבינו פירש בדרך חדש דהנה בהא דאמר שפיר קאמר לך לא נודע מה רצה בזה ועיין בשטה מקובצת ב"מ והפלאה בכתובות שם שנתעוררו בזה וגם הקשה בהפלאה למה לי תרי סהדי הא בחד סגי ליהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.

ולפענ"ד נראה דהנה בודאי כאן לא מועיל חד סהדא כיון דזה נודע לבני העיר אם היה לו אח אם לאו וא"כ הוי במקום שיש רואה ועדיפי מהנך מעשיות דמביא הש"ס בב"מ שם ולפ"ז השתא מגו לא מועיל כשיש ראיה דהוי כשני עדים ומכל שכן עד אחד לא מועיל וזה שאמר לו אית לך סהדי ומעתה זה שאמר שפיר קאמר לך דכתיב ויכר וכו' והיינו דבתחלה כשאח טען שאחיו הוא ומריש טען לא ידענא לך א"כ מצד הדין היה צריך שבועת היסת דלא ידע ומפטר אך אי נימא דחשוב כבמקום שיש רואה היה צריך עדים שאינו אחיו ועל זה חידש רב חסדא כיון דלא הכירו בתארו ובסימניו לא היה יכול להביא ראיה שזה אינו אחיו דהא באמת היה לו אח רק שלא הכיר אותו בטביעות עין ובתואר הפנים וסימניו ועל זה אמר לאותו אח זיל אייתי את ראיה דאחוה את דהוי במקום שיש רואה והשיב אית לי סהדי ומסתפי מיניה דגברא אלמא הוא. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה סברא היא להאמין לו על זה וא"כ לא שבקת חיי לכל בריה ולפי מ"ש אתי שפיר דהכי טען אני רוצה לשבע ואף דבמקום שיש רואה אינו נאמן בשבועה כאן כיון דגברא אלמא הוא ומסתפי סהדי מיניה הוי כאין רואה וא"ל למרי זיל אייתינהו את דלאו אחוה הוא כיון דזה אמר שיש לו סהדי ועל כרחך דהכירו צורת האח שהלך וא"כ כיון שיש רואה ולך יגידו האמת שאינו אחיך ובמקום שיש רואה צריך להביא עדים ולא שייך שבועה ודו"ק בזה כי הוא ענין נכבד וחדש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.