דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/ד

דברי שאול - עדות ביוסף עדות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עידי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים. בש"ס פריך מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת על פי עד אחד מאי אחד אילימא אחד ממש מרישא שמעינן ליה על פי שנים עדים אלא מה אחד אחד אחד מכאן ראיה למ"ש רבינו פט"ז מסנהדרין ה"ו דאיסור עצמו בעד אחד הוחזק וא"צ שני עדים אלא בשעת מעשה דאל"כ משכחת לה שיהרג ע"פ עד אחד כגון שעד אחד מעיד שזו חמותו וכדומה ואח"כ בא עליה שאז חייב מיתה ע"פ עד אחד וא"כ נתקיים הרישא והסיפא דע"פ שנים עדים יקום דבר היינו בשעת מעשה שהוא עת הקמת דבר ולא יומת ע"פ עד אחד היינו אפי' שכבר הוחזק האיסור ואפ"ה לא יומת ע"פ עד אחד ועל כרחך שבאמת יומת בזה ע"פ עד אחד וכדברי הרמב"ם ז"ל ודו"ק. והנה בהא דאמר רב נחמן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת וכו' מתקיף לה רב זוטרא אלא מעתה בדיני נפשות תציל אלמה תנן הוא והן נהרגין קשיא. וקשה דלמא שאני בד"מ דידיעה בלא ראיה סגי ועדות מיוחדת עכ"פ ידיעה בלא ראיה הוא משא"כ בד"נ דלא סגי בידיעה בלי ראיה ועיין בשבועות דף ל"ד דפלפלו בזה אי בד"נ סגי בידיעה בלא ראיה ובסנהדרין דף ל"ז עיי"ש. ומיהו יש לומר דעדות מיוחדת כה"ג שיש שתי כתי עדים שיש כת אחת שידעו וראו בודאי ראוי שיהיה כשר גם בד"נ לענין שתציל ולפי מ"ש הריטב"א בחידושיו בלא"ה לא קשה ודו"ק ועיין בש"ס שם מתרה שאמרו אפילו מפי עצמו אפילו מפי שד ועיין ברמב"ם בפי"ב מהלכות סנהדרין ה"ב שלא העתיק אפי' מפי השד והעתיק דבר אחר במקומו ועיין כ"מ שם והוא מפני שנודע שאינו מזכיר זאת וכן לענין גיטין שהשמיט הך דבואה דבבואה ועיין בסי' י"ז באה"ע בב"י שם:

אם נמצאת כת אחת מהן זוממין הוא והן נהרגין שהרי הוא נהרג בעדות כת השניה. כאן משמע דלא שנא אם מזימין את הכת הראשונה שהעידה בתחלה או להיפך והקשה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י למה יהרגו הכת שניה אם מזימין אותם הא יכלו למימר גברא קטילא קטלנו דהרי כת הראשונה כבר העידה ובאמת הוא נהרג על פיהם וא"כ מה אכפת לן בהגדתם והראיתי לו דכעין זה הקשה הש"ס בשבועות דף ל"ב ובב"ק דף ק"ד ע"ב ועיין מכות דף ה' ע"א ועיין בתוס' מכות דף ו' ד"ה והוא ובירושלמי שם ודו"ק וכעת צ"ע. אמנם יש לומר דבר חדש כיון דהתורה חייבה מכאשר זמם והרי באמת זממו להרוג אף שבאמת נהרג ע"פ העדים הראשונים מ"מ התורה חייבה על מחשבתם הרעה וגם הם זממו להרוג אותו ועד כאן לא אמרו בסנהדרין דף מ"א דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו היינו דוקא שם דלא זממו להרוג כלל אבל כאן הרי זממו להרוג ועיין כעין זה במכות דף ה' ועוד דהא לא ידע אם כת הראשונה אומרת אמת ואולי יזומו הם ועל כרחך דרצו להרוג אותו ועיין בחידושי הריטב"א במכות דף ה' שם דאף שאמרו האחרונים בערב שבת קודם לכן הרג פלוני את הנפש כל שלא נגמר דינו כיון דאיכא בעדים כמה חקירות ובדיקות אולי לא יכוונו עדותם וכאן אף שכבר נחקרו ונדרשו מ"מ כל שלא נגמר דינו למיתה חייבין משום דהיה להם לחוש שמא יזומו וגם כיון דיכול להיות סתירה ביניהם כיון דמעידים על עדות אחת עדיף מההיא דדף ה':

ב

אע"פ שלא ראו. דברי רבינו לכאורה תמוהים דבמה דפתח לא סיים שהרי פתח באין רואים אלו את אלו שהיא מימרא דרב נחמן במכות דף ו' וסיים כיצד בהלואה אחר הלואה שהוא מחלוקת ר' יהושע בן קרחה וחכמים בסנהדרין דף ל'. והכ"מ תמוה ביותר שלא ציין מימרא דר"נ כלל וזה הערת שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י. ולפענ"ד דרבינו אחת דיבר ושתים זו שמענו השכיל את פיו דהנה הריטב"א בחידושיו למכות הקשה דמה קמ"ל ר"נ דעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות הא קיי"ל כריב"ק דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין אף שהיו שתי הלואות חלוקות ולא ראו זה את זה כל שכן זו שהיה מעשה אחת רק שלא ראו זא"ז ותירץ שלא נצרכה אלא לרבנן לאשמועינן דאף דפליגי אריב"ק בהלואה אחר הלואה אתי ר"נ לומר דבזה אפי' רבנן מודו ולפ"ז גם רבינו שכתב בהלכה א' דבדיני נפשות פסול כל עדות מיוחדת דהיינו שלא ראו המעשה כאחת ג"כ פסול על זה כתב דבד"מ כל עדות מיוחדת כשר דהיינו הלואה אחר הלואה וכל שכן במעשה אחת רק שלא ראו זא"ז דאנן קי"ל כריב"ק ולכן לא ציין הכ"מ המימרא דר"נ דכל שכן הוא מהך דריב"ק דגם זה הוא בכלל עדות מיוחדת שלא ראו זה את זה והנה בש"ס סנהדרין דף ל' אמרו עולא אמר הלכה כריב"ק בקרקעות אבל לא במטלטלין ואח"כ מסיק הש"ס בשם רב יוסף הלכה כריב"ק בין בקרקעות בין במטלטלין ורבינו כתב סתם ולא כתב בין בקרקעות בין במטלטלין. ולפענ"ד דהנה החילוק שבין קרקעות למטלטלין לא נודע ורש"י כתב שמוטל הקרקע בפנינו ושניהם מעידין עליה וכוונת רש"י משום דבשתי קרקעות א"א לחייבו דהוי כחבית יין וחבית שמן וזה הוי כתרי מיני ולשיטת רש"י באמת אין הדבר ברור כ"כ דבקרקעות שוות אפשר דהוי כחד מינא.

ולכאורה רציתי לומר דהנה הנודע ביהודה מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב הקשה בהא דקיי"ל כרב נתן שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו לאחר זמן והרי ודאי זה שבא בראשונה להעיד אינו מתחייב בהזמה דמצי למימר אנא לא ידענא שיבוא אחד אחר כמה ימים להצטרף עמי אני לחייבו שבועה באתי וכיון דבקרא פליגי הרי מן התורה בעי דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימה ולפ"ז גם בהך דר' יהושע בן קרחה דמודה לר"נ א"כ הו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה וזה נראה ההבדל שבין קרקעות למטלטלין דכיון דאין נשבעין על הקרקעות לא שייך לומר לחייבו שבועה באתי והוה עדות שאתה יכול להזימה משא"כ במטלטלין והא דאמר ר' חייא בר אבין אמר רב הלכה כריב"ק בין במטלטלין בין בקרקעות היינו דרב לשיטתו דלא ס"ל דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וכמ"ש הנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' מ"ו. ובזה יש ליישב קושית המהרש"א שבד"ה גברא אגברא קא רמית ודו"ק ולפ"ז לדידן דבטלו לדרישה וחקירה וא"צ עדות שאתה יכול להזימה ודלא כש"ך כמ"ש הנוב"י והפני יהושע ובתשובה הארכתי בזה א"כ א"צ להביא הך דבין בקרקעות בין במטלטלין.

אמנם גוף דברי הנודע ביהודה א"א לומר כן דיהיה זה עדות שאין אתה יכול להזימה דהרי בהך דנחלקו בסברא מפרש הש"ס מר סבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי לממון לא אתי ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי אלא דמצרפינן להו ה"נ לצרפינהו וקשה מה ראיה זו בשלמא כי אתו בהדי הדדי הוה עדות שאתה יכול להזימה אבל כי לא אתו בהדי הדדי יוכל לומר לשבועה באתי והוי עדות שאאי"ל וגם קשה בהא דאמר לזה הוצרכתי השתא ומה ראיה בהדי הדדי אמר ר' יהושע בן קרחה דלא בעינן הגדה מבעיא וקשה הא אצטריך לאשמועינן דלא בעינן עדות שאי"ל דמהך דריב"ק לא שמענו זאת וגם מ"ש לחלק בין קרקעות למטלטלין רב יוסף אמר להיפך עיי"ש בש"ס. אמנם בגוף קושית הנוב"י אני אומר דלק"מ דהנה זה ודאי דעד אחד אינו בגדר הזמה כלל כמ"ש הרמב"ן במלחמות בסנהדרין דף פ"ו בסוגיא דעידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו וכ"כ בנוב"י שם ועי' קצוה"ח סי' ל"ח ס"ק ה' ובתשובה בענין דבר ולא חצי דבר הארכתי בזה ולפ"ז אני אומר דכיון דכשבא לענין שבועה התורה האמינתו כשנים א"כ אף שנצטרף אח"כ לממון לא אכפת לן בעדות שאתה יכול להזימה דעיקר הא דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא משום דהתורה חששה שלא ישקרו אם לא יוכלו להזימם ועיין רש"י ב"ק דף ע"ה ע"ב וא"כ כל שלשעתו היה נאמן ולא צריך הזמה לא גרע ממ"ש רבינו דאיסור בע"א הוחזק אף שבא אח"כ למלקות ולמיתה ונאמן לחייב ממון בצירוף השני.

איברא הא דאמרו במכות דף ג' עד זומם משלם לפי חלקו ורצה הש"ס לאוקמי כגון דאיתזם חד מינייהו ופריך הש"ס מי משלם והא תניא אין העד משלם ממון עד שיזומו שניהם ומה קושיא הא יש לומר דעד כאן לא אמרו שצריך להזים שניהם רק שהעידו כאחד אבל כאן כשהראשון אינו בגדר הזמה ממילא צריך השני לשלם לפי חלקו. אמנם נראה דבכה"ג כשהראשון נאמן ואינו בגדר הזמה גם השני אינו בגדר הזמה והתורה לא חייבה בהזמה רק כששניהם בגדר הזמה. עוד יש לי לומר דבלא"ה נאמנים השנים דהנה כבר נודע שיטת רבינו יקיר דעד אחד ובעל דין מצטרפין לפוסלו לשבועה וזה שנים רבות שהקשה כבוד אבי מורי הגאון נ"י דהיאך מניחין אותו לשבע הא יוכל לפסלו אח"כ וכבר אמרו שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה וכמדומה שגם בתומים ראיתי קושיא זו. אמנם זה אינו דאם נחייבו ממון שוב יהיה בעל דין נוגע ואינו מצטרף כלל ולפטרו לגמרי בודאי אי אפשר שהרי זה צווח שיש לו עד וכי יהיה חוטא נשכר ולפ"ז כאן שיש שני עדים מעידים נגדו ואנו אין מניחין אותו לישבע הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וזה ברור ודו"ק ובקרקעות אף דאין נשבעין אך כיון דאין נשבעין שוב לא יוכל לומר על שבועה באתי והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה ובזה ניחא גם לרב דלא ס"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ויש להאריך בזה בכל הסוגיא.

ועל דרך הפלפול יש לומר בישוב קושיית הנודע ביהודה הנ"ל דהנה כבר נודע מה דחידש אביי ספק מלוה ישנה יש לו עליו ופרשו אינשי מספק שבועה ולא פרשו מספק ממון דאל"ה כיון דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ולפ"ז כשיזומו לראשון יוכל לטעון הבעל דין באמת אני הייתי חייב רק שהיה לי ספק מלוה ישנה וא"כ רציתי להפסידני ממון דאני לא הייתי יכול לשבע והייתי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.

והנה יש לי מקום עיון בהך דר' יהושע בן קרחה ודר' נתן איך הדין אם לאחר שנשבע להכחיש את העד בא עוד עד אחד והעיד כדברי העד הראשון רק על זמן אחר מה דינו אי נימא כיון דכבר נשבע כנגדו והתורה האמינתו נגדו כבר בטל ליה עדותו ולא יצטרף עוד עם השני וישבע גם נגד השני או לא ואף דמבואר בסי' פ"ז סעיף כ"ט דמצטרף עם הראשון ומשלם לו לא דמי לזה דשם מעיד העד השני על מה שמעיד העד הראשון אבל כאן דבזה העדות כבר הכחישו ונאמן נגדו וזה השני מעיד על ענין אחר ואין כאן צירוף עדות וכן דעת תורה ודעת נוטה דמלבד דשייך לומר עביד איניש להחזיק דיבוריה אף גם דשייך בזה סברת הש"ך שחידש בסי' פ"ז ס"ק ל' דאין העד יכול לעשות שני פעולות והוא הדין כאן ועיין בחיבורי מפרשי הים בפרק הגוזל ומאכיל מ"ש בזה וכאן כיון דכבר נשבע להכחיש את העד שייך להחזיק דיבוריה. אמנם לפי מ"ש למעלה יש לומר דניהו דכבר נשבע להכחיש את העד מ"מ אנן אין מניחין אותו לשבע דשני עדים מכחישין אותו עכ"פ במנה אחת והוי חשוד ע"פ ב' עדים ויש לחלק דכל שנשבע כנגד העד הראשון כבר בטלה עדותו ומיהו י"ל לפי מ"ש רבינו יקיר דעד ובעל דין מצטרף אח"כ אף כשנשבע נגדו מכל שכן בשני עדים:

ה

עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין. עיין כ"מ דנפק"מ לעשותו מלוה בשטר דאינו יכול לטעון פרעתי אבל לא לענין לגבות ממשעבדי והנה בראשית ההשקפה תמהתי דהא הרמב"ם עצמו כתב בפי"ד ממלוה ה"י הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה טוען פרעתי ה"ז מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וא"כ ל"ל עד השני ומצאתי להסמ"ע סי' נ"א ס"ק ב' שהקשה כן עיי"ש בש"ך ס"ק א'. ולפענ"ד נראה דהנה יש לי מקום עיון באם העד שבעל פה מקדים הזמן ממה שכתוב בשטר אם יכולים לעשותו מלוה בשטר שאם הוא תובע מנה אחד ואומר הזמן כמו שכתוב העד בע"פ ומקום הספק דהרי שיטת הרז"ה דבשטר לא שייך כלל דרישה וחקירה משום דנאמר אחרנוהו וכתבנוהו ולפ"ז לא היה כאן הכחשה דיכול לומר אחרתי וכתבתי השטר דשט"ח המאוחרין כשרים או דלמא עד כאן לא כתב הרז"ה רק בשטר בשני עדים דהוי כמי שנחקרה עדותן בבי"ד מחוייבין אנו להדר אחר זכותם ולהאמין להם דאחרו וכתבו כדי שלא יוזם עדותם דהתורה האמינתם דהזמה חידוש הוא אבל כאן דאינו רק עד אחד והבעל דין היה נאמן בשבועה שלא לוה לבטל עדותו לגמרי א"כ דהעד שבע"פ עם המלוה מכחישו וגם אם אין המלוה מכחישו רק שלא יאמר שאיחרו וכתבו אין לו דין מלוה בשטר וכן אם המלוה אינו תובע רק מנה אחד וכפי הזמן שמעיד העד בע"פ והלוה טוען פרעתי קודם הזמן שכתוב בשטר אם נאמן ואפי' לאחר זמן שכתוב בשטר יש ג"כ מקום לספק זה ואף שבשטר בע"א אינו יכול לטעון פרעתי שם אינו מכחישו המלוה אבל כאן הרי הוא מכחישו ואם נאמר דא"י לטעון פרעתי יסתלק קושית הסמ"ע דנפק"מ בכה"ג ומיהו העיקר נ"ל דבכה"ג לא שייך אחרנוהו וכתבנוהו ומטעם שכתבתי.

אמנם בגוף דברי הרמב"ם אני תמה דבאמת הסמ"ע הקשה בסי' נ"א דהא אפי' לוה בשני עדים נאמן לומר פרעתי וכתב דשאני התם שאין עליו שטר אבל כאן שכתב שטר מסתמא לא הניחו בידו וצ"ע מדוע לא הזכיר דברי הרב המגיד שם שדחה דברי הרמב"ם בשביל זה. אמנם בלא"ה אני תמה דיכול להכחיש השטר ולטעון לא לויתי ונאמן בשבועה שוב לא שייך שטרך בידי מה בעי וכדאמרו בב"ב דף ע' דכל שיכול לטעון נאנסו לא חשש להניחו בידו ועיי"ש ברשב"ם ד"ה ולטעמיך וצ"ע:

ז

אבל אם מעיד עד אחד במקצת. הנה בענין דבר ולא חצי דבר רבו השיטות והוא ענין מקיף בכמה מקומות והארכתי בזה בתשובה ולא אוכל להעתיק בזה אף אפס קצהו שלא יהיה חצי דבר אך אביא אומר הבא מן החדש על מה שראיתי בשיטה מקובצת ב"ב דף מ' שכתב בישוב קושית הקדמונים למה בשמעידים שלשה כתי עדים על החזקה של שלש שנים כת אחת לשנה מצטרפת ובאחת בגבה ואחת בכריסה אינן מצטרפין וכתב בזה"ל ולי אני תלמידיהם נראה דגבי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרינן ביה חצי דבר אבל בחזקה שאינה אלא (לע"א) [לראיה] ואינה גוף הקנייה לא אמרינן ביה חצי דבר עכ"ל ביאור הדברים הגיד לי הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י דשאני שערות דשערה אחת אינה סימן שלם ורק שתי שערות עושה סימן גדלות לכך שערה אחת הוי חצי דבר אבל בחזקה אטו החזקה עושה קנין רק דהחזקה הוא למופת שבודאי קנה אותה מדשתיק ולא מיחה א"כ כל שיש עדים על החזקה מבורר הקנין והרי הוא דבר שלם ודפח"ח והוא חידש כן מדעתא דנפשיה ולפענ"ד לזה כוון השיטה מקובצת. אמנם במשנה מבואר שלא כדבריו דהרי אמרו בב"ב דף נ"ו שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו ג' עדיות והן עדות אחת להזמה וקשה למה יועיל עדותן הא הוי חצי דבר ואין לומר דמזה ראיה שקנה השדה דזה אינו דאם נחשוב מה שיצא מכלל עדותן מופת על הקניה הרי צריך צירוף כל העדיות והוי קרובים באמצע ואם נחשוב כל כת בפני עצמה הו"ל חצי דבר ובשלמא לשיטת הרי"ף והתוס' מחשבינן כל כת בפ"ע כיון שהועיל עדותן לפירי או שראו כל מה שהיו יכולים לראות שפיר מחשבינן כל כת בפ"ע אבל לשיטתו נצמח עיקר עדות הקניה ע"י קרובים והקרובים פסולים להעיד וגם קשה לדבריו למה יהיה בעד אחד מעיד על שנה ויש שלש עדים על ג' שנים הו"ל חצי דבר כמ"ש רבינו כאן והרי עכ"פ מהשלשה עדים הוא מופת על הקניה ולמה יהיה חצי דבר וצ"ע.

והנה מהרמב"ן במלחמות בב"ק דף ע' לכאורה משמע כדברי השיטה מקובצת הנ"ל. אמנם המעיין היטב ימצא כוונה עמוקה בדבריו וז"ל הרמב"ן והרוצה לעמוד על העיקר יבא ויסמוך על דברי רש"י ז"ל שפירש דגבי קטנה היינו טעמא דלא מצטרפי משום דכל כת כי מסהדי אקטנה היא דקא מסהדי וכאומר אני קטנה ראיתיה שאין אחת מהן מעידה בגדלותה ולא בהתחלת גדולתה שאף הקטנה שבקטנות אפשר שיהיה לה שערה אחת וכשאתה מעמידה על אותה חזקה שהם מעידים אכתי קטנה היא שאם לא נולד שם דבר אחר אפי' עמדה בשערה זו כל ימיה אכתי קטנה היא אבל גבי עידי חזקה כל אחת מעידה שהוא מחזיק בה כאדם המחזיק בשלו שהוא טוען ואומר לקחתיה ממך ואין אנו צריכין אלא שיהיה הוא אוכל כאדם האוכל בשלו ואלו שמעידין אנו ראינוהו אוכל אותו כאדם האוכל בשלו עדות שלם הוא אע"פ שאנו צריכין לעדים אחרים מפני שאנו אומרים שמא יצאתה מרשותו ולא עמדה בחזקתה אלא אותה שנה מ"מ אם תעמידנה בחזקתה בעדות זו שלו היא שהרי העידו שראו אותו ברשותו של זה ולא יצאתה מרשותו ושלו הוא אם לא נולד שם דבר אחר ויצאתה מרשותו נמצאת עדותו ועדות שניה בדבר אחד והלכך מצטרפין משא"כ בקטנה ודבריו לאחר כל האריכות עדיין אינם מפולשי הביאור וגם מ"ש כשמעידין על שנה אחת עדות שלם הוא צ"ב דכל שלא היה שלש שנים ארעא בחזקת מרא קמא קיימא והוא גזלן גם מ"ש שחוששנו שמא יצאה מרשותו צ"ב דעדיין לא נכנסה לרשותו.

ולבאר הדברים נקדים מ"ש הרמב"ן בחידושיו לב"ב בטעם החזקה הוא משום כיון ששתק רגלים לדבר ששלו הוא שקנה אותה אלא שבתוך ג' שנים אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך ואחר ג' שנים כיון דלא מזדהר בשטרא אמרינן מדשתיק מחל וזה רבות בשנים שהקשה אותי אבי מורי הגאון נ"י דלדברי הרמב"ן למה צריך שיחזיק אותה ג' שנים רצופות כשיבאו עדים ויאמרו שזה שלש שנים ראינו שהחזיק שלשה ימים יהיה שלו דהרי שתיק והשטר אינו ראיה דלא מזדהר בשטרא והארכתי בזה במקום אחר ליישב. וכעת אני רואה דהדבר נכון דהנה זה ודאי דלאחר שתיקנו חז"ל דבעי ג' שנים ואמרינן ליה אחוי שטרך א"כ בתוך ג' שנים אף ששתק שנה אחת אם יבא אח"כ וימחה לא יועיל החזקה ולפ"ז הו"ל החזקה שמחזיק במשך הג' שנים חזקה שלא נתבררה בשעתה דכל משך הג' שנים יכול למחות וא"כ כל השלשה שנים לא הוי חזקה ברורה. ומעתה דברי הרמב"ן ברורים דבאמת החזקה מדשתיק רק דלא נגמרה ולא נתבררה החזקה במשך הג' שנים ולאחר הג' שנים נתברר למפרע שהיה חזקה וכל שלא אכל הג' שנים היה יכול לבא ולמחות ואין ראיה מדשתק דהא כל שלא אכל לא היה צריך למחות וזה ברור ומעתה דברי הרמב"ן במלחמות נכונים וזה שכתב דעדות כל שנה הוי עדות שלם דהרי באמת כל דשתיק ראיה שקנה רק דאם היה מוחה תוך ג' שנים לא היה מועיל החזקה וזה שכתב דיש חשש שמא יצא מרשותו והיינו דהוי חזקה שלא נתבררה בשעתה דהא אם ימחה תצא מחזקתה אבל כל שעברו ג' שנים והחזיק בה והוא שתק אז נתברר החזקה מהתחלת שנה הראשונה והוי כל שנה עדות שלם ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא והנה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר על פי דרכי יש להמתיק הדברים דבחזקה אין אנו צריכין שיתהווה פעולה חדשה רק שלא יתקלקל החזקה ולא תשתנה ולא תצא מרשותו אבל בקטנה אנו צריכין הוויה חדשה ע"כ הוי חצי דבר ודו"ק והמעיין בשטה מקובצת בב"ב ימצא דברי הרמב"ן מבוארים ביותר ושם מבואר ההבדל על דרך זה:

והנה לשיטת הרי"ף דלכן לא הוי חצי דבר בחזקה משום דמועיל להחזיר הפירות שאכל עכ"פ על זה אמר תלמידי הנ"ל בהא דאמרינן עד אחד אומר אכלה חטים וע"א אומר אכלה שעורים הוי חזקה דבזה לא סגי כשמעידין שנים על שנה אחת והטעם דהרי בהא דאמרו בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי הקשו הקדמונים דהא הוי כמו זה אומר חבית של יין וזה אומר חבית של שמן וכתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ל' דמקרי הכחשה בבדיקות כיון דלענין החזקה אין נפק"מ במה הוא מחזיק והדברים ראויין אליו ולפ"ז לענין הפירות שאכל יהיה נפק"מ אם היה חטים או שעורים ושוב יהיה דמי ליין ושמן ויתבטל עדותם ושוב מקרי חצי דבר לענין חזקה וזה ברור ולכך דייק הרשב"ם שלש שני חזקה שהעידו דוקא על כל השלשה שנים וכן נראה מלשון הרמב"ם פט"ו מטוען ה"ב שכתב שאכלה שני חזקה ויפה כוון:

אבל אם העידה אחת שראתה שתי שערות בצד ימין. עיין כ"מ ולח"מ שהגיהו שצ"ל העיד האחד שראה שתי שערות דבשנים לא צריך לצירוף והנה מה שהקשה הכ"מ דעדות מיוחדת פסול בדיני נפשות ושתי שערות בד"נ שייך לענין עונשין ולענין גיטין וקידושין הנה אין זה ברור וגם בגיטין וקידושין דעת הפוסקים דלענין דרישה וחקירה מדינא שווים לדיני ממונות מיהו יש לומר דכוונת הכ"מ דטעם דעדות מיוחדת דכשר בד"מ הוא משום דמועיל לשבועה עכ"פ כמ"ש התוס' במכות דף ו' ד"ה בד"נ וא"כ בשתי שערות דלא שייך זאת לענין זה הוי כד"נ. אמנם בגוף קושית הכ"מ נראה לפענ"ד דכוונת רבינו דמיירי שהעדים מכחישין זה את זה שאומרים שמה שהעידו העדים שראו בימין הוא בשמאל ולא בימין רק כיון דלענין הגדלות אין נפק"מ אם אומרים על ימין שהוא שמאל והוי כמו חטי ושערי וכמ"ש הר"ן הנ"ל כיון שלענין החזקה אין נפק"מ הוי הכחשה בבדיקות והוא הדין כאן ומטעם זה נראה לפענ"ד דבאחד אומר מת ואחד אומר נהרג דעדותן קיימת ועיין אהע"ז סי' י"ז סעיף ט' ובנודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' מ"ו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.