אבן האזל/עדות/ג

אבן האזל ‏ עדות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידם אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.

אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר, הרמב"ן בספר המצוות שורש ב' כתב וז"ל וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות מהן שאנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר עכ"ל ומדברי הרמב"ן מוכח שאינו מקשה אלא מזה דמהני עדות בעדי חתימה לראיה שנתגרשה, אבל על זה שמועיל עיקר חתימת העדים שהגט יהיה כשר דהא שיטת הרי"ף והרמב"ם דגם לדידן דקי"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי מהני גם בעדי חתימה בלא עדי מסירה לא הוקשה להרמב"ן, דזה פשוט דלדין הכשר הגט מהני חתימתן ואין בזה דין קבלת עדות דכתיב בקרא דעל פי שנים עדים יקום דבר דזהו לדון על פי הגדתן.

והנה אדמו"ר בספרו כתב דסובר הרמב"ם דאין שטר אלא הנעשה לקנין כמו גיטין וקדושין ושטרי שחרור וקנינים דאיכא עליהן דין שטרא מה"ת אבל מה שנעשה רק לראיה לא מיקרי שטר אלא עדות בכתב ופסול מה"ת מדין מפי כתבם, וכדבריו כתב הנתיבות בסי' כ"ח, והנה לפי דבריו נמצא דאפי' שטר מכר ומתנה שכתוב קנין אם לא בהאי שטרא מקנה ולא הוי אלא שטר ראיה לא מהני מה"ת והנתיבות כתב כן להדיא בסוף דבריו וזה קשה טובא דהא כתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום ובקדושין דף כ"ו בכסף מנלן אמר קרא שדות בכסף יקנו ואימא עד דאיכא שטר ומשני דשטרא ראיה בעלמא ומבואר דעיקר שטר דכתיב בקרא הוא רק לראיה ומהני, ואף דאפשר לומר דאין כונת הרמב"ם אלא דלא מהני מן התורה, אבל אה"נ דמקרא דמדברי קבלה ילפינן דגם זה מועיל וקרא לדברי קבלה ג"כ דברי סופרים, אבל קשה לומר כן דא"כ למה כתב שלא תנעול דלת בפני לוין כיון דעיקר קרא בשטר מכר כתוב, ובכלל אינו צריך לומר טעמים על קרא מדברי קבלה.

וצריך לומר לפי דבריהם דנחלק בין שטר שמהני לקנין וכמו כשכותב מכרתי שדה פלונית לפלוני דלשון זה מהני לקנין, וכבר אמרה תורה דזה מהני בדין שטר, לכן אפי' אם הוא עכשיו רק לראיה כשכבר קנה בכסף או בקנין מ"מ מהני כיון דכבר יש לשטר כזה דין שטר, אבל בשטר הודאה שמודה שלוה מפלוני מנה ואפי' בשטר הלואה כיון דשעבודא דאורייתא, א"כ השטר א"צ לחדש קנין השעבוד ושטר צריך רק שיהיה קול להלואה בזה לא הוי מהני מה"ת דהוי מפ"כ רק מדברי סופרים שלא תנעול דלת בפני לוין.

אכן נראה לי ליישב הדבר בפשיטות דהנה שיטת רש"י והרז"ה ותוס' וכן דעת רוב הראשונים דעיקר החילוק הוא בין מדעת המתחייב או לא, והנה בכתובות דף כ' וביבמות דף ל"א הקשו התוס' על הא דאמר בגמ' ביבמות שם אי דזכירי ליתי ולסהדי ואי לא זמנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והקשו מהא דב"ק דף נ"ח גבי שורף שטרותיו של חבירו דאמרינן אי איכא סהדי דידעי ליכתבו לי' שטרא אחרינא דמוכח דאם ראו בשטר לא הוי מפי כתבם ותי' בתוס' דאם היו אומרים שכך ראו בשטר שפיר הוי עבדי, דהרי הם כאילו מעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד אבל חיישינן שמא לא יעידו שכך כתוב בשטר וראו בשטר אלא יעידו על המעשה עצמו כאילו הם זוכרים והם אינם זוכרים אלא מפי הכתב וכו' עי"ש.

והנה דברי התוס' ברורים דהתם בב"ק כיון שאמרו שכך ראו בשטר לא הוי מפי כתבם דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל מה שיישבו דהכא חיישינן דלמא יעידו על גוף המעשה וזה אינם יודעין רק מפי הכתב קשה דלפי"ז הא אין הפסול משום מפי כתבם כלל דהא הם ראו באמת עדות שנחקרה בב"ד וזהו עדות מעליא אלא דאין זה הגדה אמיתית שאינם מגידים העדות כפי שראו באמת שהם ראו בשטר והם אומרים שראו המעשה, והנה באמת הך פסול דמפי כתבם הא מינו על העדים שלא יעידו מה שראו מפי כתבם אלא על הב"ד שלא יקבלו עדות שהגידו מפי הכתב אלא דממילא לא עדיפא עדים שמגידים ממה שראו בכתבם או בכתב ידי אחרים מאם היו מביאים הכתב גופא לב"ד וראו ב"ד בעצמם את הכתב דהא כללא הוא לא תהא שמיעה גדולה מראיה וא"כ כ"ז אם אינם רשאים לסמוך על הכתב ואינם יכולים להגיד זה בב"ד. א"כ מאי שייך זה למפי כתבם הלא כאן העדות היא עדות כשרה ולא העדים ראו מפי כתבם דהא ראו בשטר וגם הב"ד לא ראו מפי כתבם וא"כ מאי שייך זה למפי כתבם ובאמת יש לעיין אמאי לא יחקרו ב"ד כיצד אתם יודעים עדות זו.

ולכן נ"ל ליישב הדבר בדרך פשוט דהנה כבר הבאנו דעת רוב הראשונים לחלק מה דבשטר לא חשיב מפי כתבם משום דהוא מדעת המתחייב ועדות בשטר שלא מדעת המתחייב אה"נ דפסול משום דהוי מפי כתבם וביאור הדבר נראה דשטר מדעת המתחייב היינו כיון שכותבין מדעת הלוה או המקנה ונותנין אותו להלוה או להמקנה דהיינו המתחייב והוא מוסרו למלוה ולקונה נמצא דבעצם עדות שמעידין עדים בשטר אינו על עצם המלוה או ההקנאה אלא שמעידין שזה השטר היה ביד המתחייב המקנה או הלוה ומדעתו נכתב ואין חלוק בין שטר ראי' לשטר קנין בזה דבכולם כותבין למתחייב גם כשבא לבדו, בר מהיכא דאיכא למיחש ללקוחות ואנו דנין דכיון דבידו היה השטר והוא מסרו מדעתו בודאי החיוב וההקנאה ברורים ובשטר קנין נגמר במסירתו מעשה הקנין ונמצא דהעדים אינם מעידים על עצם החיוב וההקנאה אלא על השטר והם חותמין על השטר שזה חותמין על השטר שזה הוא שטר הניתן מידי המתחייב ובזה משוו ליה לשטר.

והנה בגמ' אמרינן ד"ת עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ולא בעי קיום, וצ"ע דמה בכך דעדים החתומים עה"ש נעשה כמי שנחקרה עדותן הרי החששא הוא דילמא מזוייף הוא ואין כאן עדים חתומים כלל ובגיטין דף ג' פירש"י משום דלא חציף אינש לזיופי אבל תמוה דבמה תלה זה בדין נחקרה עדותן בב"ד.

והנה הקצוה"ח הביא קושית הפנ"י להנך פוסקים דבגיטין וקדושין צריך דו"ח הא דאמרינן מפני מה תקנו זמן בגיטין והא ודאי צריך זמן דבאיזה יום הוא ומה שתי' בקצוה"ח דחה הנתיה"מ, והנ"ל דהנה בהא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד משמע שהפנ"י והקצוה"ח והנתה"מ מפרשים דאחרי שנחתמה חתימתן בשטר הוי כמי שנחקרה עדותן עם השטר ועל כן הקשו דאם אין בו זמן הא חסר דו"ח אכן באמת לפי"ז קשה טובא דאיך אפשר לומר בשטר שלא נראה מעולם בב"ד דליהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד אכן באמת הביאור בזה דזה גופא הוי גזה"כ בשטר דמהני העדות מן השטר גם לפני שנראה השטר בב"ד וכבר יש עליו תורת שטר עם חתימתן ובשביל זה אין בשטר פסול דמפ"כ דדין מפ"כ אינו אלא כשדין העדות נגמר בב"ד ונתקבל לפני ב"ד ובדין ב"ד הוא שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר מפיהם ולא מפ"כ, אבל דין שטר אינו נגמר משום דמתקבל לפני ב"ד אלא דחדשה תורה דבשעת חתימה נגמר השטר ונקרא שטר וע"כ דנתקיימה העדות בעת חתימתם ומשו"ה שפיר ניחא הא דלא צריך דו"ח דדין דו"ח אינו אלא כשהב"ד מקיימים את העדות והם צריכים לקבלם לעדים אבל בשטר הוא דין מיוחד שהעדים עם חתימתן משווי לה עדות בזה לא בעי דו"ח.

ועיקר החילוק בין שטר דכשר לכתב של עדים שהוא פסול מדין מפ"כ הוא בזה דאם עדים כותבים עדות על מעשה שהיה דהיינו שראובן הזיק את שמעון ויכתבו זה לשם עדות על אותה מעשה ודאי זה לא מקריא שטר אלא עדות עדים ובעדות עדים הצריכה תורה מפיהם של עדים ודין שטר שחדשה תורה והתנו בה הראשונים שיהיה מדעת המתחייב אין הכונה דבזה שנכתב מדעת המתחייב לחוד סגי ודין שטר יהיה שהעדים יעידו על מעשה שהיה דז"א דבכה"ג אם יעידו עדים ויחתמו שראובן הזיק את שמעון אם לא יהיה זה בתורת התחייבות מצד ראובן אלא בתורת עדות על הנזק אם יכתבו בהסכמת ראובן לא יהיה ע"ז דין שטר איברא דלא נוכל לצייר באופן זה דאם נכתב בהסכמת ראובן לא גרע משטר הודאה, עכ"פ לא מן השם הוא זה אלא דלא שייך כלל דין שטר בכה"ג דדין שטר אינו עדות על מעשה שהיה אלא שצריך ע"ז הסכמת המתחייב שיכתבו עדותו דכל כה"ג עדות מקריא אלא דשטר נקרא מה שהעדים נותנים להמתחייב או להמקנה שטר שיוכל בכך להתחייב או להקנות והרי כל עיקר נוסח השטר הוא דברי הבעל בגט אנא פלוני פטר ותריך יתיך פלונית אנתתי או בשטר מכר שדי מכורה לך שהם דברי המוכר, והעדים אינם חותמין רק פלוני בן פלוני עד ולכן גם כשכותבים בשטר מכירה נוסח העדים כגון פב"פ אתא לקדמנא ואמר לן הוו עלי עדים וקנו ממנו וכו' אף שכותבין לשון עבר היינו נמי שנותנים השטר להמתחייב שכשימסור לקונה אז יהיה ראיה מתוך המסירה ועיקר עדותם הוא רק שהבעל או המוכר צוה לכתוב, וכנ"ל.

ומיושב בזה מה שעמדנו על פירוש דברי הגמ' דד"ת עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, והקשינו דהא כאן יש ספק אם יש כאן עדים חתומים על השטר כל עיקר דדילמא מזויף הוא ואי משום דלא חציף אינש לזיופי הרי אין הטעם משום דכמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ולפי המבואר ניחא דאיברא דעיקר טעמא דלא חציף הוא שעי"ז אנו יודעין שהשטר נחתם אבל אם לא היה דין שטר שמקבלים אנו עתה עדות מן השטר החתום א"כ לא מועיל לנו כלל הא דלא חציף דאם היו ב"ד שומעים קול מגיד עדות ואינם יודעים מי הוא המעיד ודאי דלא היה נחשב לעדות כיון שאין אנו יודעין מי מדבר ולכן כיון דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והיינו דעדות העדים נגמרת בשעת חתימתן ונעשה דין שטר והב"ד דנין עכשיו בראיית השטר כיון שהשטר נמסר בידי המתחייב והוא מסרו ליד הקונה וכיון שעדותן נגמר שלא בב"ד שזהו עיקר החידוש של שטר אין שייך לפסול מטעם דלא ידעינן מי הוא העד כיון שבשעת חתימתן נגמרה העדות ומטעם דלא חציף אינש לזיופי ברור לן בהך שטרא דכשר הוא.

עוד נראה דחתימת העדים בשעת חתימתן אינה עדות כלל על עיקר הדבר ומשום דבשעת חתימתן אינם יודעים כלל אם יתקיים המעשה שהרי ביד המוכר והבעל לא לגרש ולא למכור ואם נשאל לעדים אם נתקיים המעשה שמכר או שגרש אין הם יכולים להעיד ע"ז כלל כיון דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו והרי כל זמן שלא מסרו לא נתחייב כלל ולכן נראה דענין עדות בזה הוא באופן אחר דבאמת אינם מגידים עדות כלל ועיקר העדות הוא בזה גופא במה שכותבין חתימתן על השטר והיינו שמעידים שחתמו על השטר אצל הבע"ד וביאור הדברים הם דעיקר השטר הוא שהמקנה או המתחייב יתן שטר לבע"ד אלא דלאשווי' שטר שע"י יתחייב ויתברר ענינו בב"ד בעינן חתימת עדים שבזה גומרין את השטר שלא יוכל להוסיף בו ולשנות וע"י חתימתן מעידים הם שהשטר נכתב בצווי בעל השטר ונמסר לידו ומשום זה נקרא חתימה דהיינו גמר השטר כמו תורה חתומה נתנה וזהו וכתוב בספר וחתום שבחתימה נגמר השטר והוא ענין עדות משונה מעדות דעלמא דהם אינם מעידים עדות כלל אלא שבחתימתן אצל הבע"ד הם מקיימים את השטר ואין כאן הגדת עדות כלל.

ובזה מרווח לן סוגיא דגיטין ד"ט ע"ב עדים שאין יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמין וכתבו התוס' בד"ה קורין דלא הוי עד מפי עד שאין צריכין להעיד על עיקר המעשה אלא שאומר שכך כתוב בשטר ובעי שנים קורין או אפילו יחיד כגון רב נחמן וספרי דדייני דאית להו אימתא כדלקמן בפ"ב והנה אם נימא כפי המבואר בפשיטות שהעדים החתומים על השטר הם עדים על המעשה א"כ כיון שכאן אינם יודעים כלל מה כתוב בשטר א"כ על מה חותמין דהא ע"כ זה ודאי דאף אם מעידים על המעשה הוי העדות במה שחותמין שמה שכתוב בשטר הוא אמת ועיקר עדותן בחתימתן וא"כ איך מעידים על מה שלא יודעים ומה שהביאו ראיה מהא דר"נ וספרי דדייני דאית להו אימתא כדלקמן בפ"ב אבל באמת זה לא יתכן שעל זה סומכין להגיד עדותן כיון שבעצמן אינם יודעים ולפמש"כ מבואר הדבר בפשיטות דכיון שעיקר עדותן היא רק שחותמין חתימתן וזה גופא עדותן שחתמו חתימתן אצל הבע"ד אלא דמנין יודעים שזהו הבע"ד ושזהו שטר של המתחייב זה יודעין מהא דאית לי' אימתא כמו דמהני זה שנודע על החולץ שזהו אחי המת אפילו מפי קרוב וכן על מגרש ג"כ ל"ש אף שזה היא עיקר המעשה דאם הוא אחר אין התחלה להמעשה כלל אלא דעכ"פ לא זהו עיקר העדות שזהו ענין מוקדם שצריכים העדים לידע את האדם כמו שאין להעדים לברר מאין ידוע ששם זה האיש ראובן שכיון שנתברר להם באיזה אופן שיהיה וה"נ הכא שעיקר העדות היא חתימתן שהם חותמים ומשווי לשטר וכיון דמהא דאית להו אימתא נתברר להעדים שהוא המתחייב שפיר יכולים לחתום שחתמו אצל הבע"ד.

ולפ"מ שביארנו נוכל ליישב קושית התוס' בגיטין דף כ' גבי מעשה בזקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו ואמאי הא בעינא ספר מקנה וליכא והקשו התוס' מה ענין שטר הלואה לגט דאינה אלא לראיה ואפי' במלוה ע"פ היה גובה ממשעבדי ולפמש"כ דזהו דין שחדשה תורה בשטר ואם היינו באים לדון מעצמנו דין שטר אף לפמש"כ דעיקר העדות היא מחודשת דאינם מעידים כלל על מעשה שהיה מ"מ אם היינו באים לדון בראית השטר ודאי הוי מפי כתבם דלא עדיף מאילו העידו על המעשה וא"כ ניחא שפיר דאין חילוק בזה בין שטרי קנין לשטר ראיה דבכולם צריך לנו לדון מקרא דין שטר שהמתחייב מוסרו להקונה שצריך להיות שלו ואף דאין סברא כלל לחלק בין ספר של מקנה או לא בדין שטר אבל באמת גם בשטר קנין אין סברא לחלק וע"כ דהוא גזה"כ דשטר שהבע"ד מוסר צריך להיות שלו וא"כ אין נ"מ בין שטרי קנין לשטר ראי' ולפ"ד אין צריך באמת לחלק כלל בין שטר קנין לשטר ראיה דשטר דמהני לראיה מהני ג"כ להתחייב.

ובמה שבארנו יש לבאר סוגית הגמ' דיבמות דאמרינן דאי מנחי גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואז הוי מפי כתבם והקשו התוס' דהא הוי כאומרים ראינו עדות שנחקרה ותירצו דהכא חיישינן שמא יאמרו על המעשה עצמו ולא יאמרו כך ראינו בשטר וזה הוי מפ"כ והקשינו דא"כ אין לזה שייכות למפיהם ולא מפ"כ כיון שאין מעידים עדותם כפי שראו באמת ולפי"מ שבארתי מיושב דדין שטר הא לא הוי אלא מה שהמתחייב או המקנה מוסרו להבע"ד והעדים כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וללוקח אעפ"י שאין מוכר עמו וזה הוא דין שטר וכמש"נ וא"כ בקדושין שהשטר קדושין כותב הבעל א"כ אין הוכחה כלל משטר קדושין שכבר נתקדשה בעת שיצא מתח"י הבעל ואפילו אם נראה שהשטר יוצא מתח"י האשה אי אפשר לדון מזה שכבר נתקדשה לו דהא אין זה שטר של הבע"ד המקנה שנותן להקונה שהרי היא נקנית לו ולא הוא נקנה לה ומ"מ גזה"כ הוא שהבעל יכתוב השטר וע"כ דהראיה בשטר קדושין היא להיפוך שהוא מקדשה לו ושלקחה לו לאשה ותוכל לתבעו כנוס או פטור אבל לדון שהיא נתקדשה לו א"א לדון מדין שטר זה אלא דבגמ' מקשה דליתקנו זמן בקדושין וינוח השטר גבי עדים והיינו כדי לברר זמן הקדושין ואז יהיה הדין שלא יכתבו לאיש שטר קדושין אלא אם כן אשתו עמו והיינו שיהיו בעת מעשה הקדושין ואחר חתימתם יזכו העדים בהסכם הבעל השטר להאשה, ולכן יהיה ראיה מהזמן שבאמת נתקדשה ביום זה כי בלאו הכי לא היו העדים חותמים שלא באופן זה ונמצא דעיקר הראיה היא מחתימת העדים וזה הוי מפ"כ דמהשטר קדושין אין כלל ראיה שכבר נתקדשה רק משום דאנו מאמינים להעדים שלא היו חותמין באופן אחר וזה כבר נאמנות להעדים ע"י חתימתן וזהו מפי כתבם.

והנה הרי"ף ביבמות בהך סוגיא כתב הא מילתא מקשו בה רבנן היכי אמרינן הכא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא תנן נאמן אדם לומר זה כת"י של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי ואי ס"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם השתא אע"ג דאמרי אינהו זה כתב ידינו אין נאמנין אלא דבעינן עד דידעי לה לסהדותא ומסהדי בה השתא על פה ואי לא מסהדי בה על פה לא הוי עדות כי אמרי אחריני זה כתב ידו של פלוני הויא עדות ומסתברא לן כי אמרינן רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דלא הויא לה עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתיה לשטרא תותי ידי סהדי דכמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא קמסהדי בה עד השתא דמיא דהא אי בעו כבשי לה לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכרא סהדותא ומסהדי בה על פה הויא עדות ואי לא לא הויא עדות אבל שטרא דנפיק מתותי ידי דבעל דין לא אמרינן בי' מפיהם ולא מפ"כ דהא מעידנא דחתימי בשטרא ויהבי ליה למריה לא יכלי למיהדר בהו וה"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד דאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הלכך מפיהם קרינן ביה ולא מפי כתבם ומהאי טעמא מקיימינן ליה לשטרא בחתימות ידי סהדי ולא איכפת לן אי מדכרי לה לסהדותא או לא מידכרי והרמב"ן בספר הזכות ובמלחמות והר"ן הקשו דהכא הרי השטר הגיע לידה דאל"כ במה נתקדשה והעדים הם כמונח ביד שליש ואיך תעלה על דעתך לפסול שטר כזה יותר משטר שהגיע ליד בעלים כהוגן ותי' דכיון שאין זמן הכתוב בשטר מועיל אלא ביוצא מתח"י העדים מפי כתבם הוא ואע"פ שודאי יצא מתחת ידם בשקדש בו את האשה ואח"כ הפקידתו אצלם אין זה דומה לשטר שביד שליש דכיון דברשות אחרים אינו משמש כלום אלא אהימנותא דעדים סמכינן וברשותן הוא צריך להיות מונח אינו אלא מעשה פנקס דעלמא עכ"ד.

אכן דבריהם עוד אינם מבוררים דכיון דזה פשוט לדבריהם שאם נתן הבעל השטר ביד האשה והיא הפקידתו אח"כ ביד שליש אין בזה דין מפי כתבם דהוא שטר גמור א"כ מאי נ"מ אם אח"כ הפקידתו ביד העדים, דהא עיקר התקנה שיהא מונח ביד העדים זהו משום דאם יהיה מונח גבי דידה מחקה לזמן ולא נדע באיזה זמן נתקדשה אבל כיון שכבר נתנו השטר ביד האשה והיא הפקידתו אצל העדים והעדים זוכרים שזהו השטר שמסרה להם למה גרע ממונח ביד שליש, ולפמש"כ לכאורה מיושב דבאמת הוי שטר קדושין מפי כתבם כיון דאין הבעל שכותב השטר קדושין הוא המקנה דאינו מקנה לה שום דבר דגם שאר כסות ועונה אינו חייב בשעת קדושין עד שעת נשואין.

אלא דגם לפימש"כ קשה דא"כ למה אמר הגמ' לינחה גבי דידה מחקה ליה כיון שאם גם לא תמחוק לא נוכל ללמוד הזמן של הקדושין לחייבה במיתה אם תזנה אחר הקדושין, ונראה דאפשר לפרש דברי הגמ' דמקודם אמר דא"א לתקן זמן בשטר קדושין לחייבה אם תזנה משום דאין זה תקנה דאם יהיה מונח ביד האשה מחקה ליה וזהו קודם דאמר הגמ' הטעם דאם יהיה אצל העדים והם יגידו בב"ד ע"פ השטר הוי מפ"כ אבל לפ"מ דמסיק דהוי מפ"כ א"צ להטעם דמחקה ליה.

ובזה יתיישב מה דעמד הא"מ בהא דאמרינן בקדושין דף ט' כתבו לשמה ושלא מדעתה דפליגי בסוגיא אי בעינן דעת האשה דר"פ ור"ש אמרי איתקש הוי' ליציאה מה יציאה ל"ב דעתה ה"נ ל"ב ורבא ורבינא אמרי דמה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה והקשה הא"מ דבל"ז אמאי לא ניבעי דעת האשה כמו בכל שטר דבעי דעת המתחייב ובלא"ה הוי מפ"כ. ולפ"ד דשאני שטר קדושין שהיא אינה מתחייבת כלל בשטר קדושין אלא הבעל ודעתו ודאי דבעינן ואי לאו משום הקישא לא הוי מיבע"ל דנבעי דעתה.

ועכשיו נבוא לבאר דברי הרמב"ם דהנה בהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו פלוגתא היא בב"מ ור"א מוקי להך מתני' דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי אקנייתא ואביי חולק וסבר דעבחז"ל ופסקו הרי"ף והרמב"ם כרב אסי ומה דמהני דין שטר לר"א הוא משום דהעדים אין מוסרין השטר להמלוה או להלוקח אלא אם כן הלוה או המוכר עמם ויתן הלוה השטר להמלוה בפני העדים כמש"כ הרמב"ם בפכ"ג מהל' מלוה ולוה ומשום דחיישינן ללקוחות שמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי, א"כ כשאנו דנין על שטר זה הרי אנו דנין ע"פ העדים שכן נעשה המעשה והלוה לוה ונתן השטר ולכן אף שבשעת כתיבת השטר וחתימתו עוד לא היו העדים יודעים מההלואה אבל כיון דממסירת השטר מהלוה להמלוה לא נוכל לדון לגבות מהלקוחות שגם להלוה עצמו אין אנו מאמינים ועיקר הנאמנות הוא להעדים שלא היו חותמין ונותנין להלוה אא"כ מסר בפניהם וזה אין אנו יודעין אלא מחתימתם וזה הוי מפי כתבם וזהו שכתב הרמב"ם שמד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר והיינו דבאופן זה אנו מאמינים עדות העדים בשטר ואנן נפקא לן דין שטר מהיכא דעיקר סמיכתנו על בעל דבר כמו בשטרי קנין או ראי' על קנינים במקום שאין אנו גובין מלקוחות דהתם הראיה היא מהבע"ד עצמו וכמו גט אבל בהלואה כשנבוא לגבות מלקוחות דעיקר הראיה הוא מן העדים בזה הוי ממש מפ"כ וכן יש עוד מלבד הלואה כמה עניני שטר מפ"כ כמו מי שנמחק שט"ח כותבין לו העדים שטר אחר וכן מחאה ומודעה שכותבין שלא מדעת המתחייב כמש"כ התוס' בב"ב דף מ' ולכן פסק הרמב"ם שמד"ס חותכין עדות עפ"י עדות שבשטר שעיקר הראי' היא מן העדות וזהו מש"כ כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דעיקרא דמילתא דבהלואה לפ"מ דסבר הרמב"ם דאין כותבין שטר ללוה א"כ כל שטרי הלואה לגבות מלקוחות הוי עדות מפ"כ ולאו מדין שטר וכן מוכח ממש"כ אח"כ ואין דנין מעדות שבשטר במכות ובגלות ובדיני קנסות אלא מפי העדים ושם ע"כ מיירי בדין עדות שבשטר ולא בדין שטר דלא שייך דין שטר כלל בזה.

ובמה שבארנו יתיישב דברי הר"ן בגיטין בשיטת הרי"ף דלר"א דסבר עדי מסירה כרתי מ"מ עדי חתימה נמי כרתי וביאר הר"ן דאין הכונה דלר"א נמי ע"ח כרתי כמו לר"מ אלא דלר"א דוקא המסירה כורתת רק כשיש ע"ח כורתת המסירה כמו בעדי מסירה וז"ל ומיהו מאי דמודה ר"א דע"ח מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר וכו' שהמסירה כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהו"ל ע"ח כע"מ שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצא כאילו הם עצמם מעידים על המסירה וכו' עכ"ל וכן כתב להלן שהעדים החתומים על השטר לא מטעם חתימתם הוא מקויים אבל ר"מ ס"ל דמטעם חתימתם הוא מקויים וכו' עכ"ל, והביא הר"ן ראיה לשיטת הרי"ף מהא דאמרינן מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול דמה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו אכן לשיטת הרי"ף דכשר בע"ח לחוד ניחא דה"נ חיישינן דילמא אתי למיסמך בלא עדי מסירה אלא בע"ח וגם יחתמו שלא לשמה ע"ש בר"ן שהאריך בזה ותמוה מאד דלפי"מ דמסיק הר"ן דטעמא דהרי"ף משום דסובר דלר"א אין עדי חתימה כרתי כמו לר"מ אלא משום שהמסירה כורתת במה שיש ע"ח על השטר מתברר מתוך זה שנמסר השטר א"כ הדר קושיא לדוכתי' למה בעי לשמה כיון דע"ח לא כרתי כלל אלא דעיקר הגט שכורת ובעינן כתיבה לשמה ולא כמו לר"מ שהחתימה הוא הכריתות אלא דהחתימה הוא ג"כ ראי' על המסירה והוי כמו ע"מ א"כ למה בעי לשמה אטו ע"מ צריכין שיהיו לשמה, ולפי דברינו מבואר בפשיטות דבאמת מנין לנו דין שטר גבי גט כיון דלא נזכר דין שטר גבי גט כלל א"כ מנלן דעדי חתימה מהני להיות ראי' דהרי מה שאנו דנין ראי' מחתימת העדים בהגט שנמסר הוא ע"כ מדין שטר דאל"ה בודאי ל"מ כלל והוי מפי כתבם וא"כ מנלן דשייך גבי גט בכלל דין שטר בשלמא לר"מ דדריש וכתב לה ספר כריתות דקאי אחתימה דידע מסברא דבלא ע"ח לא שייך שיהיה דין שטר ולכן דריש וכתב וחתם וא"כ בעינן דין שטר מקרא שפיר אבל לר"א מנלן דשטר מהני בגט ואף אם נימא דילפינן מממון דמהני שטר אבל כיון דבשטר הוא דין חדש ולא דין עדים דמעלמא איברא דמהני לראי' אבל מנ"ל דמהני לקיום הגט כיון דמקרא לא ידעינן זה כלל ולא נזכר חתימה בקרא.

ולכן נראה לי לבאר זה באופן אחר דגם לר"א ידעינן ע"ח מקרא דכיון דילפינן מהא דוכתוב בספר וחתום דע"ח מהני לקיום השטר ולכן ילפינן מינה דקרא דוכתב לה ספר כריתות מהני נמי בעדי חתימה וכמו אליבא דר"מ אלא דפלוגתא דר"מ ור"א תליא בהא דלר"מ עיקר גמר השטר הוא בע"ח דכיון שחתמו ע"ח על השטר ונהיה ראיה על החיוב בזה נגמר השטר כיון דבלא חתימה א"א לשום שטר להיות לו תוקף דהוי ניירא בעלמא דאפשר המלוה כתב וכמשנ"ת ולכן כ"ז שאין חתימה בשטר אין זה כלום והוי ניירא בעלמא ואף שאם יהיו עדי מסירה א"כ יהיה ראיה מן המסירה מ"מ ס"ל לר"מ דעכ"פ בעיקר השטר אין שום ראיה כלל ולא מוכח כלל מתוך השטר ולכן אין לו דין שטר כלל וכן גבי גט סבירא ליה דספר כריתות הוא שהבעל נותן השטר גירושין אכן כל זמן שאין עדים בדבר אלא שהסופר כתבו אין עליו שם ספר כלל ולכן גבי גט נמי עיקר הגט הוא אם נחתם ולכן ס"ל דאם אינו מוכח מתוכו ויכול להזדייף אינו שטר כלל וכן ס"ל דכתיבת הגט א"צ לשמה כי אינו שייך בכתיבת הגט שיהיה דינים בהגט כיון דבשעת כתיבה אין עליו שם ספר ושטר כלל ולכן ס"ל דוכתב היינו וחתם אבל ר"א ס"ל דאף דכתיב וכתוב בספר וחתום וחזינן דעדי חתימה הם עיקר בהשטר אין זה משום דבחתימתם נגמר השטר דהשטר אינו נגמר רק עם המסירה רק שצריך החתימה דמהחתימה הוי ברור על המסירה ובעיקרא דמילתא לא פליגי ר"מ ור"א דבין לר"מ בין לר"א עיקר תוקפם של עדי חתימה משום שמהחתימה הוי ראיה שמסר הלוה להמלוה השטר רק דלר"מ עיקר הדבר הוא החתימה שבהחתימה נגמר שם השטר עליו לפי שנחתם, ומוכח מתוכו שהוא שטר הלוה וזהו הגמר, ולר"א עיקר גמר השטר הוא בהמסירה אלא לפי שהמסירה צריכה להיות מבוררת בשעתה ולכן כשיש עדי חתימה הו"ל מבוררת בשעתה וזהו דין שטר שחדשה תורה שכשחותמין עדים על השטר שבזה מתבררת המסירה הוי זה בירור כמו עדות לפני ב"ד והיינו דבעת חתימתם נגמר השטר שיהיה דין שטר בשעת מסירה ולכן סבר ר"א דאעפ"י שאין עליו עדים אלא שמסרו בפני עדים כשר והיינו משום דע"ח אינם עושים יותר כי אם שמבררין את המסירה אלא דבעינן ברור בשעתה וזה עושים הע"ח אבל כיון שמסרו בפני עדים מהני וא"כ הא דידעינן דבגט נמי מהני ע"ח היינו כמו לר"מ דספר ושטר הוי בע"ח אלא דלר"א א"א לומר דלא בעי לשמה אלא בהחתימה לבד כיון דלדידי' לא אמרינן דעצם השטר נגמר בהחתימה אלא דהשטר נגמר בעת המסירה והחתימה רק מבררת את המסירה ומשום כך מהני כשמוסרו בפני עדים וא"כ א"א לומר דהכתיבה לא הוי מעשה שטר כלל ולא קאי וכתב עלי' כמו דאמרינן לר"מ דלר"א החתימה אינה מועילה רק לברר המסירה ולפי"ז עיקרא דמהני חתימה לר"א נמי ידעינן מקרא כמו לר"מ והענין הוא להפך דלא כמו שמבואר בדברי הר"ן בפשיטות דדין חתימה ילפינן מעדי מסירה אלא איפכא דדין עדי מסירה ילפינן מעדי חתימה דעיקר דין שטר הוא בע"ח כדי שיהיה אפשר לברר תמיד וכדכתיב למען יעמדו ימים רבים.

וראיה למש"כ נראה מהא דתנן בגיטין דף כ"ב האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו והא מתני' אוקימנא כר"א דס"ל עדי מסירה כרתי אלא דרש"י כתב הא שאין קיום הגט אלא בחותמיו קאי אע"מ ומשום שעפ"י רוב נמסר בפני עדים החותמים וכן פי' הר"ן שם אכן הרמב"ם בפ"ד מהלכות גירושין הל' ה' כתב האשה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עדי מסירה הרי דאינו מפרש כפירש"י ולפ"מ שבארנו דלשיטת הרי"ף והרמב"ם לא העדי מסירה הם העיקר אלא הע"ח אבל עיקר שטר מתחילתו הוא עדי חתימה וזהו עיקר דין שטר א"כ שפיר תנן גם לר"א שאין קיום הגט אלא בחותמיו, והיינו דלכך כותבת את גיטה אף שאין זה בירור כלל כיון שהאשה עצמה כותבת אבל משום שאין קיום הגט אלא בחותמיו ולכך אין בכך כלום שכותבין לה כתב הגט. ומה דמשמע מדברי הרמב"ם דעדי מסירה עיקר שהרי כתב אם אין שם עדי מסירה היינו דאם היה עדי מסירה אין צריך לע"ח כלל אבל אין לומר דעדי מסירה עיקר דסתמא תנן שאין קיום הגט אלא בחותמיו.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.