ב"ח/אורח חיים/שכה

ב"ח ‏ אורח חיים שכה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מותר לזמן עכו"ם וכו' בפ"ב די"ט (דף כא) אדבריה רבא למר שמואל ודרש מזמנין את העכו"ם בשבת ואין מזמנין את העכו"ם בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו ואע"פ דרב אחא בר יעקב אמר אפי' בשבת נמי לא משום שיורי כוסות של יין ששרה בהן פתו ומטלטלן השמש להצניע הכוס ולא בטילי דכיון דאיסורי הנאה נינהו מוקצים טפי פסקו הפוסקים כרבא דריב"ל נמי ס"ל הכי:

ב

ומותר ליתן לו מזונות בחצר וכו' בריי' פ"ק דשבת ריש (דף יט) פי' נותנין לו בסתם דרגיל לאכלן מיד ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו ומש"ה תני מזונו' לאורויי דבחפצים שדרכן להוציאן אסור וממילא משמע דאף במזונות במפרש להוציאן אסור דלא התירו אלא בסתם וכ"כ ה"ה בפ"ו והביאו ב"י. ולפ"ז אם לא היה לו לעכו"ם רשות לאכלן בחצר או שנתנו לו מזונות מרובים שלא יוכל לאכלן אסור ליתן לו דה"ל כאילו מפרש לו להוציאן וכ"כ בהגהת אלפסי ופשוט הוא:

ג

ומ"ש ודוקא שהעכו"ם בחצר וכו' כ"כ התו' בריש שבת וע"ל בסי' שמ"ז וכתב במרדכי בשם רבינו יואל הלוי דאפי' ייחד לו מקום לעכו"ם מבע"י נמי אסור שהרואה אינו יודע שהחפצים של עכו"ם ודלא כראבי"ה בנו דמתיר בייחד לו מקום דכבר יצא לו מרשות ישראל כדתנן פ"ק דפסקים יחד לו מקום אין זקוק לבערו וליתא דאע"ג דמדינא שרי אפ"ה אסרוה מפני שהרואה אינו יודע וכו' וז"ל המרדכי פ"ק דשבת ע"ש האור זרוע שע"פ חל בשבת י"מ שאסור ליתן לעכו"ם מותר החמץ הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ וי"מ דלהשים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דלית לן ר"ה דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד אפי' ידוע שיוליך חוץ וכבר היה מעשה ברעגנשפורג ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי ושלחו לו ע"פ רבני העיר ותו כתב דאסור ליתן ליד עכו"ם דה"ל עקירה וכן לתת לו משכונו אם לא יטלנו דרך מלבוש ועוד כתב דמותר לומר לעכו"ם הבא נר הדלוק דלא הוי אלא טלטול וכו' עכ"ל ופי' מ"ש ותו כתב וכו' הוא לומר דלא תימא דהא"ז התיר לדידן בכל ענין דאינו שהרי תו כתב דאסור ליתן ליד עכו"ם דה"ל עקירה אלמא דלא התיר לתת ביד אף לדידן אלא במקום מצוה לבער חמץ או משום דרכי שלום אבל בלא"ה אסור ביד וכ"כ בהגהת מיימוניות פ"ו ע"ש הא"ז דמשום דרכי שלום או לעכו"ם אלם שרינן ליתן לו משכונות וכמ"ש המרדכי ספ"ק דביצה משם ראבי"ה ובמרדכי ישן כ' זה משם הא"ז. ומתוך דברי ב"י היה נראה שהיה כתוב לפניו ותוס' כתבו והבין דהתוס' חולקים על הא"ז ועל זה האריך בדבריו ונוסחא מוטעת נזדמנה לו להרב ז"ל דבנוסחי דידן איתא ותו כתב וכו' ר"ל דתו כתב הא"ז וכדמוכח ממ"ש אח"כ ועוד כתב דמותר לומר לעכו"ם וכו' והלשון הוא מן המעתיק דברי הא"ז ואתא לאורויי דהא"ז מחלק בין היכא דאיכא מצוה או דרך שלום ובין היכא דליכא מצוה וכדפי' וכמ"ש להדיא בהג"מ משם הא"ז ומתוך מ"ש בשם הא"ז וכדפי' נראה מבואר דאף לדידן דלית לן ר"ה דאורייתא אסור ליתן ליד העכו"ם אפי' מזונות משום דקא עביד עקירה אלא יתן לפניו והעכו"ם נוטלן ואפי' כשהמזונות ביד הישראל והעכו"ם נוטלן מידו נמי שרי כיון דליכא עקירה והכי משמע לישנא דברייתא נותנין מזונות לפני העכו"ם בחצר וכו' והא דכתב רבינו ומותר ליתן לו מזונות בחצר וכו' נמי ר"ל שנותנין לפניו והעכו"ם נוטלן וכן מ"ש אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו בפנים היינו נמי כשפשט ידו לפנים ונוטלן מתוך ידו של בעה"ב ולא קעביד בעה"ב שום עקירה אבל ליתן בידו אסור אפי' העכו"ם בחצר. כתב באגודה ריש פ"ק דשבת וז"ל נשאלתי כמה פעמים וא"ל העכו"ם אלמים הם ופעמים הראו העכו"ם אלי ולבסוף הורגלתי לומר להם אם תרצה להתענות ממחרת השבת או ממחרת הי"ט תניח לעכו"ם ליטול משכונו בעצמו והוא יניח המעות או משכון אחר שוה רק הישראל לא יטלטל אחד מן המשכונות ולא יחשוב עמהם עכ"ל:

ד

פת של עכו"ם וכו' עד דבשביל עכו"ם היא כל זה כתיב באשיר"י ס"פ אין צדין אלא שהרא"ש לשם קיצר לשון ר"ת וכתב בסתם וכן אסר ר"ת להריב"ם לחם של עכו"ם שנאפה בשבת ולא כתב טעמו ואפשר שנסמך הרא"ש על מ"ש מקודם אין להתיר פת הניקח בשבת שמא היה ב"ה קמח או עיסה דלא חזי לכוס וכן אסר ר"ת וכו' משמע שמטעם זה אסרו ר"ת אבל רבינו כתב דר"ת אסרו מטעם אחר דשמא נטחן היום וכו' משמע דס"ל לר"ת דאם היה נטחן מבע"י דהיה הקמח ראוי לאפות ממנו פת בין השמשות לא היה עליו דין מוקצה אבל אם נטחן ביום השבת דב"ה כשהיו חטים לא היה ראוי לעשות מהם פת ה"ל הפת שנאפה מוקצה שהקצה דעתו בין השמשות מהני חטים שיהיו נעשים פת ומגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא ומה שיש להקשות הלא קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ותו דהלא החטין ראייין לכוס ומש"ה תני בברייתא פרק כיצד מברכין (דף ל"ז) הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א בין חיין בין מבושלין וכדפסק רבינו לעיל בסימן ר"ח ס"ג וא"כ לא הוי מוקצה איכא לתרץ כיון דר"ת פסק דבנולד הלכה כר' יהודה דאסור בין בשבת ובין בי"ט כדכתב רבינו לקמן בסימן תקצ"ה השתא הני חטים דנטחנו ביום השבת ה"ל נולד ולפ"ז אע"ג דהחטים בעינייהו לא אתקצאו ב"ה מ"מ אתקצאו מאפיית הפת כיון דהקמח שמהם אפו הפת הוי נולד וס"ל לר"ת כדעת בה"ג דקמח שנטחן בשבת או בי"ט הוו להו נולד כמ"ש בשמו הרא"ש ס"פ אין צדין ז"ל כתב בה"ג ה"מ חנוני ישראל אבל חנוני עכו"ם במאי דאיתיה במחובר אי נמי קימחא דאיכא למימר נטחן בי"ט וכו' אסור למישקל מיניה וכו' וכ"כ התוס' בפרק בתרא דע"ז (דף סו) בד"ה אמר רבא דבה"ג חשבי ליה לטחינה נולד מיהו ה"ר יחיאל היה נוהג היתר בדבר גם בסמ"ק כתב דה"ר יחיאל לא היה מודה לבה"ג. ומ"מ ר"ת היה מודה לבה"ג דטחינה ה"ל נולד וא"כ קמח זה שנטחן בשבת יש עליו דין מוקצה ב"ה ולכן הפת הנאפה ממנו אסור:

ה

ומ"ש ובספר התרומות כתב פנים לאיסור ולהיתר כבר הביא ב"י דברי סה"ת וכ"כ סמ"ג בדבריו בהני פנים אלא דקשיא לי במ"ש שהקמח אינו ראוי לכוס דהא בפ' כ"מ (דף לו) פליגי בה רב יהודא ורב נחמן דלר"י מברך בפה"א ולרב נחמן שהכל אלמא דראוי לכוס הוא ואע"ג דפסק הרי"ף כר"נ משום דלא רגילי אינשי לספויי קימחא מ"מ הא קא חזינא דראוי לכוס הוא. ותו דבפ"ק דפסחים (דף יא) דקא משני רבה אליביה דרבי יהודא דמה שהיו עושין קמח וקלי מקמי שהתירו העומר ולא חששו דילמא אתי למיכל מיניה היינו טעמא דמתוך שלא התרתה לו אלא ע"י קיטוף הוא זכור א"ל אביי תינח בשעת קטיפה טחינה והרקדה מאי איכא למימר דלמא אתי למיתב לפומיה קמח אלמא דחזיא קמח לכוס. וי"ל דלרובא דעלמא ודאי לא חזו לכוס אלא דמ"מ פריך ליחוש למיעוטא וליגזור והוה מצי לשנויי דלא חיישינן למיעוטא ולא גזרינן אלא דעדיפא מינה משני דאפילו לדידן לא קשיא טחינה ברחיא דידא הרקדה ע"ג נפה ותדע דהא בתר הכי קאמר רב אשי קמח וקלי תנן ופיר"י ואין ראויין לאכילה עכ"ל אלמא דקמח לא ראוי לאכילה אלא לענין ברכה כיון שנהנה חייב לברך ונתיישבו דברי הספר התרומה והסמ"ג שכתבו שהקמח אינו ראוי לכוס פי' לרובא דעלמא אינו ראוי לכוס משא"כ חיטים עצמן ראויין לכוס לרובא דעלמא:

ו

וא"א הרא"ש ז"ל כתב ולי נראה להתיר דאפילו היה קמח וכו' הא דכתב ואפי' היה קמח וכו' קאי אמ"ש קודם זה להשיג אבה"ג שכתב דאסור למישקל מעכו"ם קמח בי"ט דאיכ' למימר דנטחן בי"ט וכתב הרא"ש דמאי איסורא איכא כיון דרובא עכו"ם אדעתא דרובי טחני לה ומשום מוקצה ליכא למיסר דחטין חזו לכוס ב"ה או לעשות מהן קליות ודייסא אבל בשבת אין להתיר פת הניקח בשבת שמא היה ב"ה קמח או עיסה דלא חזו לכוס וכו' וכתב על זה ול"נ להתיר דלא מיבעיא אם היו חטין ב"ה דחזו לכוס ב"ה ואין זה נולד מה שטחנו בשבת דלא כבה"ג אלא כה"ר יחיאל אלא אפי' היה קמח או עיסה דלא חזי לכוס נמי לא הוי מוקצה כיון דגמרו בידי אדם פי' כיון דאיכא ביד אדם לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתו אפילו דחייה בידים כיון דאפשר לחזור ולתקנו בידו וכדאמרינן להדיא בפ' אין צדין (ריש דף כ"ז) וא"כ ה"נ כל קמח ועיסה שביד העכו"ם ב"ה לא מקצה הישראל דעתיה מיניה כיון דהוה ביד עכו"ם לאפות ממנו פת ה"ל גמרו בידי אדם ורבינו נקט בלשון הרא"ש גמרו בידי אדם כלשון הגמ' לאפוקי היכא דהדבר תלוי בידי שמים כגון פירות שהניחן על הגג לייבשן ע"י החמה דכיון שאין בידו לתקנן אסח דעתיה מיניה. והרא"ש כתב כיון דהוי גמרו ביד עכו"ם לפי מה שהוא הענין שהקמח או העיסה הוא ביד עכו"ם ובידו לגמרו ולאפות ממנו פת וא"כ לא הוי מוקצה ואפשר דהרא"ש דנקט עכו"ם כוונתו לומר עוד טעם דלא הוי מוקצה דקי"ל דאין הכן ביד עכו"ם כמ"ש ב"י לעיל בסימן שי"ח ע"ש הירושלמי ושכ"כ הכל בו:

ז

עכו"ם שצד דגים או ליקט פירות וכו' כתבו סמ"ג וכן סמ"ק והתרומה דיש פנים להתיר כמו שאר מלאכות שעושה לצרכו כלומר כמו ממלא מים לבהמתו או עושה כבש או מדליק נר לעצמו שמותר לישראל להשתמש בהם ויש פנים לאיסור משום דבדבר מאכל החמירו דחיישינן שמא יאמר לעכו"ם לבשל לו בשבת כיון דאמירה לעכו"ם לא מיתסרא אלא מדברי סופרים ואע"פ שלא כתב אלא דיש צדדים לאיסור ויש צדדים להתיר כת' רבינו בשמו שיש אוסרין ויש מתירין משום דכיון דאיכא צדדים לכאן ולכאן יש אוסרין ויש מתירין מיקרי א"נ דקושטא דמילתא הכי הוא דמיפלג פליגי במילתא דאיתא בתו' ריש י"ט וכתבה ר"י בחי"ב שרא"מ אכל מדג מליח שצלאתו השפחה לעצמה כי היכי דשרי' לישראל להשתמש לאור נר שהדליק עכו"ם לעצמו ואע"פ שהם כתבו דלא נהירא הרי כתבו הטעם משום דבמכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבא הא אם לא היה מכירו מודה דמישרא שרי וסמ"ג וסמ"ק והתרומה שכתבו דשמא יש לאסור משום דחיישינן שמא יאמר לעכו"ם לבשל לו בשבת אפי' באינו מכירו איכא למיחש להכי דליכ' למיפלג בין מכירו לאינו מכירו אלא כשהעכו"ם עושה מעצמו ומשמע מדבריהם ומדברי הגהו' מיי' בפ"ו שכן דעת ר"ת לאסור מה"ט ומ"מ אין דברי רבינו מכוונים ע"פ דברי סמ"ג דהא לא כתב סמ"ג דיש פנים להתיר אלא באפה ובישל עכו"ם לעצמו דאין בהן מוקצה אבל בצד דגים וליקט פירות משמע דפשיטא ליה דאסורין דודאי לא גריעי מפירות הנושרים דאסירי משום מוקצה וכתב רבינו דהכי מסתבר לאסור משום דלא גרע מנשרו מאליהן ולכאורה משמע דגם באפה פת אסר מה"ט וכן פי' הגאון מהרי"א ז"ל ושלא כדברי הרא"ש ואע"פ שהיה אפשר לפרש דטעמא דלא גרע מנשרו מאיליהן לא קאי אלא לצד דגים וליקט פירות אבל באפה ובישל שצלאתו שפחתו בשבילה והתוס' חלקו עליו ואוסרין וכתב ב"י דכ"כ סה"ת וסמ"ג וסמ"ק דיש לאסור שמא יאמר לעכו"ם לבשל לו בשבת ואפי' בעכו"ם שאינו מכירו אלא למיחש להכי ומשמע מדבריהם ומדברי הגהת מיימוניות בפ"ו שכן דעת ר"ת לאסור מה"ט. ומ"מ אין דברי רבינו מכוונים על פי דברי הסמ"ג דהא לא כתב הסמ"ג דיש פנים להתיר אבל בבישל עכו"ם ובאפה לעצמו דאין בהם מוקצה אבל בצד דגים וליקט פירות משמע דפשיטא ליה דאסורים דודאי לא גריעי מפירות הנושרים דאסירי משום מוקצה עכ"ל והנה מ"ש תחלה דמשמע מדבריהם שכן דעת ר"ת לאסור מה"ט נראה לפע"ד מדבריהם שלא אסר ר"ת אלא בפת משום דנוסף עליו איסור שמא נטחנו החטים ונרקד בשבת והוי מוקצה כגרוגרות וצמוקים שהחטין לא היו ראויין לעשות מהן פת בין השמשות כדפרישית לעיל בסמוך אבל בבישל בשר ודגים או ביצים דאין שם מוקצה שראויין לכוס קודם בישול בספק הם עומדין אם יש להתיר כמו שאר מלאכות וכו' ולא הורה בו ר"ת לאיסור. ומ"ש עוד דאין דברי רבינו מכוונים ע"פ דברי הסמ"ג וכו' ברור ופשוט שמ"ש רבינו בשם ס' המצו' אין ר"ל הסמ"ג שהרי מבואר בדבריו דבליקט עכו"ם פירות לעצמו או צד דגי' לעצמו דאסורין לישראל בו ביום ושלשה חילוקים בדין זה דכשבישל בשר או דגים וביצים יש פנים לאיסור ויש פנים להתיר ולא הורה בו חכם לאיסור ובפת שאפה עכו"ם בשבת איכא נמי פנים לאיסור ולהתיר ור"ת הורה בו איסור משום דנוסף עליו איסור מוקצה כדפי' אבל בליקט עכו"ם פירות או צד דגים אין בו ספק דודאי אסור משום מוקצה לדברי הכל ולא דמי לפת שאין מוקצה שלו חמור כיון דגמרו בידי אדם כדכתב הרא"ש וכדפרישית משא"כ במחובר ומחוסר צידה וכך הוא הצעת סה"ת. אבל הסמ"ק כתב בלשון אחר ועליו אמר רבינו כתב בספר המצות וכו' וז"ל ואם ליקט העכו"ם פירות או צד דגים או אפה פת הכל בשביל העכו"ם שמא יש לאסור כמו פירות הנושרים מאיליהם דבדבר מאכל החמירו חכמים או שמא מותר הפת כמו מלאכה כמו שפירשתי לעיל וראיתי שר"ת אסר הכת וכו' עכ"ל ועלה על דעת רבינו דהסמ"ק כללם יחד וחד דינא אית להו לכולהו ומי שמתיר באחד מתיר בכולם ולפע"ד פשוט דאינו כן אלא הסמ"ק ה"ק שמא יש לאסור הכל אפילו אפיית הפת או שמא מותר לכל הפחות הפת אבל לקיטת פירות וצידת דגים אין בהן ספק דפשיטא דאסור ולא הזכירם בדבריו אלא לומר דכי היכי דהני אסורים כך יש לאסור הפת או שמא מותר הפת וכך מבואר מדקדוק לשונו שכתב תחלה הפנים לאיסור כלומר שהכל אסור כדי לומר אח"כ או שמא מותר הפת אבל רבינו כתב בדברי ספר המצות בתחלה הפנים שהם להתיר דמשמע שרצונו לומר דאף בלקיטת פירות וצידת דגים יש מתירין וזה ודאי קשה לכאורה דלא גרע מפירות הנושרין. ותו קשה לי טובא היאך כתב רבינו תחלה שלשה סברות בדין פת דר"ת אסרו וסה"ת נסתפק בו וכתב פנים לאיסור ולהיתר והרא"ש התירו ואח"כ יכתוב בסתם דדעתו לאסור וה"ל לכתוב אחר דברי הרא"ש ומסתברא כר"ת ונראה לפע"ד ליישב דברי רבינו והוא העיקר דיש מתירין ס"ל דאע"פ דבפירות של ישראל גזרו אף על הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש אבל בפירות של עכו"ם אף בעלה עכו"ם ותלשן לעצמו נמי שרי כ"ש בנושרין של עכו"ם ויש אוסרין כמו פירות הנושרין וכו' נראה שרבינו מפרש דיש אוסרין אינן אוסרין אלא בלקיטת פירות וצידת דגים דס"ל דבכלל גזירת פירות הנושרין בסתם משמע דכל שלא תלשן ישראל פירות הנושרין הם והילכך אף כשלקטן העכו"ם לעצמו נאסרו ועל זה כתב רבינו והכי מסתבר לאסור לקיטת פירות דעכו"ם דלא גרע מנשרו מאליהו וה"ה בצידת דגים דעכו"ם נמי אסור כשצדן עכו"ם לצרכו. אבל בפת ובשר ודגים לא קאמר דאסור דכבר כתב מסקנת הרא"ש להתיר אף הפת משום דגמרו בידי אדם כ"ש בשר ודגים וזהו שאמר רבינו אח"כ ואפילו אם ספק לקטן וכו' אלמא דמ"ש והכי מסתבר לאסור וכו' לא קאמר אלא בלקיטת פירות או בצידת דגים דעכו"ם דעליו חוזר מ"ש ואפילו אם ספק אם לקטן או צדן היום וכו' וניחא השתא דכתב רבינו סברת יש מתירין בתחלה כלומר יש מתירין לקיטת פירות וצידת דגים כמו הפת ויש אוסרים בלקיטת פירות וצידת דגים דלא דמו לפת משום דלא גריעי הני פירות שלקטן עכו"ם מפירות הנושרין וכו' אבל פת לא דמי לפירות הנושרין וכל זה דלא כמ"ש ב"י חדא דכתב דבאפה הפת נמי כתב רבינו לאוסרו מה"ט דלא גרע מפירות שנשרו מאליהן ושכ"כ מהר"י אבוהב והא ליתא כדפרישית. גם כתב דאיכא לחלק דבלקיטת פירות וצידת דגים לא משמע שהיא מלאכה כ"כ ואיכא למיגזר שמא יעשה בידיו משא"כ באפייה ובישול וכמ"ש בסה"ת סי' רמ"ז עכ"ל. ולפעד"נ מבואר דלא כתב כן בסה"ת אלא לענין תלישת פירות וסחיטתן שהוא דבר קל לעשות אבל בצידת דגים לא קאמר שהוא קל דהדבר ידוע שהיא מלאכה חמורה כמו אפייה ובישול אלא כדפרישית דהטעם הוא דהחמירו חכמים במוקצה דמחובר ומחוסר צידה שלא להתירו בגמרו בידי אדם כיון דאדם לא דחינהו בידיו אלא מן השמים נדחו:

ח

ומ"ש ואפילו אם ספק כו' כ"כ סה"ת והסמ"ג וסמ"ק ושאר פוסקים וראיה מדתנן ר"פ אין צדין ספק מוכן אסור:

ט

ומ"ש דלערב מותרין מיד כו' כ"כ בספרים הנזכרים והטעם משום דאין צריך להמתין בכדי שיעשו אלא כשנעשה מלאכה בשבת בשביל ישראל גזירה שמא יאמר לעכו"ם לך והבא כמו שפי' ר"ת והסכים עמו הרא"ש אבל כשעשה העכו"ם מלאכה לעצמו ה"ל כפירות הנושרים דא"צ בכדי שיעשו. אבל לפירש"י דטעם כדי שיעשו שלא יהנה ממלאכה שנעשה בשבת אף כשעשה עכו"ם לעצמו צריך בכדי שיעשו אלא רבינו תופס העיקר כר"ת כמ"ש הרא"ש ועיין במ"ש לעיל בסי' שכ"ב:

י

ואם לקטן וצדן בשביל ישראל וכו' פשוט בפרק אין צדין ובפרק בכל מערבין ומשמע מלשון רבינו דאף לאחרים אסור בכדי שיעשו וכ"כ להדיא לקמן בסי' תקט"ו והיא דעת רוב הפוסקים והכי נקטינן:

יא

ומ"ש וכן נמי אם צד ולקט בשביל ישראל ועכו"ם וכו' פי' לא מיבעיא ברוב ישראל אלא אפי' במחצה על מחצה. ולהכי נקט רבינו לשון יחיד בשביל ישראל ועכו"ם להורות דמיירי במחצה על מחצה ולאפוקי אם היו רובן עכו"ם דא"צ בכדי שיעשו וכדתנן במסכת מכשירין במרחץ ומביאו ב"י:

יב

ומ"ש ואם ספק וכו' עד ולערב כתב בספר המצות שמותרין מיד מפני שהוא ספק. איכא לתמוה דבדין איסור תחומין דפירש"י בפרק שואל בהא דאמר שמואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו והלכה כמותו דחששא זו לקולא היא לומר שא"צ בכדי שיעשו ואעפ"כ כתב רבינו בסימן ?תקט"ז בדין מחובר בספק אם לקטן היום דאף לפירש"י צריך בכדי שיעשו והיינו משום דבמחובר דאיסור דאורייתא הוא מחמרינן טפי אף לפירש"י ותו דהר"ן בפרק שואל כתב ע"ש ה"ר יונה דבמחובר מחמרינן טפי משום דדרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומו ואין לוקטין אותן מבערב הולכים אחר הרוב ואין תולין להקל וכאן פסק גבי שבת בדין זה עצמו כספר המצות דא"צ בכדי שיעשו. ונראה דס"ל לרבינו דבי"ט דוקא מחמרינן במחובר דהוא איסור דאורייתא ואף בספיקו מחמרינן דכיון די"ט קיל הוא אתי לזלזולי ביה אבל בשבת דחמיר ראוי להקל בספיקו כמ"ש בספר המצות דליכא למיחש דאתי לזלזולי ביה. ובזה מתיישב מה שהקשה ב"י דכאן כתב בסתם דמותר כספר המצות ובספק תחומין בסמוך הביא דעת רש"י והרי"ף דפליגי בספיקו וכן בס"ס זה גבי חלילין הביא דעת רש"י והרי"ף דפליגי בספיקו אלא בע"כ דבשבת במחובר יש להקל בספיקו טפי משום דלא אתי לזלזולי ביה אבל בשבת בספק תחומין דאינן אלא דרבנן א"נ בי"ט בספק מחובר אף על פי דאיסור דאורייתא הוא כיון די"ט קיל אתי לזלזולי ביה מסתברא דיש להחמיר בספיקו כנ"ל. ועיין במ"ש לקמן בסי' תקט"ו בס"ד. וצריך להבין דאע"פ שהעכו"ם הביא דורון לישראל בשבת בדבר שיש בו חשש צידה ומחובר אפ"ה איכא ספק אם לקטן או צדן בשביל ישראל דשמא לקטן או צדן לעצמו או בשביל עכו"ם ואח"כ הביאה דורון לישראל ולפיכך צריך שיהא ידוע שהעכו"ם לקטן או צדן בשביל ישראל אז אסור בכדי שיעשו וכך מבואר מלשון רבינו כאן ולקמן בסי' תקט"ו ע"ש:

יג

ודבר שאין בו חשש צידה וכו' ה"א בפרק אין צדין אלא דמ"ש רבינו כאן בסתם דלמי שהובא בשבילו אסור בכדי שיעשה קשה טובא דבהלכות י"ט כתב רבינו שזאת היא דעת האלפסי ובעל התרומות אבל לר"י א"צ בכדי שיעשו ולזה הסכים הרא"ש וא"כ למה פסק כאן בסתם דצריך בכדי שיעשו ויש ליישב דס"ל לרבינו דאיכא לחלק בין י"ט לשבת ולפיכך אע"פ דהר"י והרא"ש מקילין בי"ט בודאי תחומין אפ"ה מודים דיש להחמיר טפי בשבת מבי"ט ואע"ג דבסמוך כתבנו דרבינו מיקל טפי בשבת בספק צידה ומחובר מבי"ט היינו דוקא בספיקו דבי"ט דקיל אתי לזלזולי בספיקו משא"כ בשבת דחמיר לא אתי לזלזולי אף בספיקו כיון דמחובר וצידה הוי איסור דאורייתא אבל בודאי איסור דתחומין החמיר טפי בשבת מבי"ט:

יד

ומ"ש ואם הוא ספק וכו' עד לר"י איכא לתמוה הלא לר"י אפי' בודאי תחומין א"צ בכדי שיעשו וכתבו רבינו בסימן תקט"ו הבאתי דבריו בסמוך. וגם רבינו לקמן כשכתב דין זה כתב לרש"י במקום לר"י ואפילו אם באנו להגיה כאן לרש"י במקום ר"י ג"כ קשה דבכאן לא אמר אלא דא"צ בכדי שיעשו לרש"י אלמא דבו ביום אסור ולגבי י"ט כתב רבינו דלרש"י אפילו בו ביום שרי וכך הקשה ב"י ולמאי דפרי' ניחא דס"ל לרבינו דדוקא בי"ט כתב ר"י דאף בודאי תחומין כיון דאין בו איסור דאורייתא א"צ בכדי שיעשו אבל בספיקו מותר אפילו בו ביום כדפירש"י אבל בשבת בודאי תחומין מודה ר"י דצריך בכדי שיעשו ובספיקו א"צ בכדי שיעשו אבל בו ביום מיהא אסור והשתא מה שאמר רבינו לר"י הוא חוזר גם על מה שכתב מקודם בודאי תחומין דצריך בכדי שיעשו דגם זה הוא לר"י דבשבת גבי תחומין מודה ר"י דאיכא איסורא טפי מביום טוב כדפרישית אבל לרי"ף דמחמיר בספק תחומין אף בי"ט כ"ש בשבת:

טו

עכו"ם שמילא מים לבהמתו וכו' משנה ס"פ כל כתבי:

טז

ומ"ש ואם מילא לצורך בהמת ישראל אסור לכל בכל מיני תשמיש פי' אסור לישראל אחר אפי' אינו מכירו כי היכי דגבי דורון שהוא מחובר וצידה דאסור אפי' לישראל אחר כיון דאיתעבידא ביה מלאכה דאורייתא ה"נ איתעבידא ביה מלאכה דאורייתא ומש"ה נמי אסורין המים לכל תשמיש אע"פ שלא ישקה בהם בהמה אלא ירחץ בהם ידיו ורגליו ושאר תשמישים נמי אסור דכיון דאיתעביד ביה מלאכה דאוריית' חיישי' אי שרית ליה לישראל אחר אתי למימר לעכו"ם לעשות בשבילו ואפי' אינו מכירו יש לאסור שמא יאמר לעכו"ם לך והבא דליכא למיפלג בין מכירו לשאינו מכירו אלא כשהעכו"ם עושה מעצמו וכ"כ ב"י לעיל ופשוט הוא וכל זה כתבו התוס' בפ' כל כתבי (דף קכב) בד"ה ואם בשביל ישראל ובד"ה משקה אחריו:

יז

ומ"ש ור"ת היה אומר וכו' ור"י אוסר כ"כ התו' לשם בד"ה משקה אחריו וטעמו של ר"י דאין לחלק במלאכה דאורייתא שנעשית בשביל ישראל דאיכא גזירה שמא יאמר לעכו"ם לעשות בשבילו ואסור אפי' לישראל אחר אפי' לשתותן אסור. ונראה מלשון רבינו דר"ת לא פסק הלכה למעשה להתיר אלא היה אומר כך אבל ר"י פסק לאיסור וכ"כ הר"ן לשם וכ"כ הרב המגיד בפ"ו ושכן ד' הרמב"ם ז"ל והכי נקטינן מיהו מודה ר"י דלדידן דלית לן אלא כרמלית אם ממלא לצורך ישראל זה מותר לישראל אחר וכ"כ התוס' להדיא בשם ר"י בד"ה משקה אחריו וכ"כ הסמ"ג והיה לו לרבינו לכתוב כאן אחר מ"ש ור"י אוסר והאידנא כו' שדברים אלו כתבן ר"י אלא דאתא לאשמועינן רבותא דאפי' לבהמתו מותר לישראל אחר האידנא ומכ"ש דמותר לישראל אחר לשתותן האידנא כיון דאיכא צד היתר דמתחלה אם היה רוצה לירד לבור היה שותה בבור אבל סה"ת והסמ"ג והמרדכי לא כתבו היתר זה דהאידנא אלא לאחר שכתבו דעת ר"י שאוסר גם לישראל אחר בעצמו לשתותן דמ"מ לישראל אחר האידנ' שרי לשתותן וכמ"ש התו' לאחר דר"י אוסר ואפשר דמש"ה דקדקו לכתבו אחר דברי ר"י כדי להורות דלא התירו האידנא אלא לישראל עצמו לשתותן אבל לא לבהמתו ואפילו אם ת"ל מדלא פירשו דלבהמתו אסור משמע דלבהמתו נמי שרי וכדברי רבינו ואפ"ה איכא למימר דלא שרי האידנא לישראל אחר אלא כשאין העכו"ם מכירו לישראל אחר אבל במכירו אסור לבהמתו מפני שמרגילו לעשות כן לשבת אחרת כדאיתא בתוספתא הביאה הסמ"ג וכן מצאתי בהגהה נדפסה בסמ"ג דף ע"ב וז"ל דבהובא מחוץ לתחום אסור גזירה שמא ישלח להבי' בשבילו והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר דליכא למיגזר ביה כשאין מכירו עכ"ל אלמ' דבמכירו אף לישראל אחר אסור בתחומין וה"ה הכא אבל מדברי רבינו ירא' מדכתב האי האידנ' גבי בהמתו דדעתו לומר דאפי' לבהמתו שרי האידנא לישראל אחר ואפי' כשהעכו"ם מכירו לישראל אחר דכיון שאין שם מלאכה דאורייתא ולא נעשית בשבילו לא החמירו וס"ל לרבינו דבאיסור תחומין נמי כיון דאינו אלא דרבנן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אפילו במכירו לישראל אחר ואע"פ דאינו יכול לילך בעצמו חוץ לתחום הכי נמי האידנא במילא עכו"ם מים דמותר לישראל אחר אפי' מכירו לישראל אחר ואף לבהמתו דלא אפשר לו להשקותה בתוך הבור נמי שרי כיון דליכא האידנא איסור דאורייתא וכן פסק בש"ע כר"י דמחלק בין ר"ה לכרמלית וכדס"ל לרבינו דבכרמלית שרי לישראל אחר אפי' לבהמתו. מיהו בהגהת ש"ע כתב דנהגו היתר כר"ת לומר אף לכתחלה לעכו"ם להביא לו שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב וכו' וכ"כ בהגהות מרדכי בסוף שבת בשם ראבי"ה דאפי' דרך ר"ה שרי אמירה לעכו"ם כיון דאפשר למצוא תקנה ע"י ישראל דיכול להביא בעצמו ע"י מחיצות בני אדם וכו' ועי' לעיל בסימן ש"ז ס"ג במ"ש לבאר דברי ראבי"ה אלו ובתשובת מהר"י מולי"ן סי' ק"ט כתב טעם אחר להתיר לכתחלה לומר לעכו"ם להביא לו שכר משום דעכו"ם שותה ג"כ מן השכר שמביא א"כ עכו"ם אדעת' דנפשיה קעביד וע"ש ועיין עוד לעיל בסי' רע"ו במ"ש בדין היתר אמירה לעכו"ם:

יח

ליקט עשבים וכו' ברייתא בפ' כ"כ ודוקא בדקאים לה באפה כדלעיל בס"ס שכ"ד:

יט

ומ"ש ואם ליקט בשביל ישראל אסור וכו' לאו דוקא ליקט דה"ה אם הדליק נר בשביל ישראל אסור כמפורש במשנה סוף פ' כ"כ ולא כתבו רבינו כאן לפי שכתבו לעיל בסימן רע"ו:

כ

ואם עשה ארון וכו' משנה ס"פ שואל:

כא

ומ"ש וא"א ז"ל לא חילק כו' פירוש דברי רבינו כך הם הרא"ש הביא המשנה כצורתה דאם עשוי בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא חילק לפרש דהיינו דוקא שהקבר של ישראל נעשה בפרהסיא וכו' משמע דס"ל דאין חילוק בכל ענין אסור עולמית אבל הרמב"ם כתב דוקא שהקבר בפרהסיא וכו' התם הוא דאסור עולמית וכו' וכן משמע בגמ' וכו' אלא דטעמו של הרא"ש דלא כתב לחלק בכך כדמשמע בגמ' הוא לפי שנמשך אחר פירש"י וכו' דלפי פירש"י הא דתני בסיפ' ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אין חילוק בין צנעא לפרהסיא דאפי' אין יודעין שנעשה לפלוני ישראל לא יקבר בו עולמית והאי אוקימתא דמוקי תלמודא בין צינעא לפרהסיא קאי ארישא כשהעכו"ם עושה לעצמו ארון או קבר דאם מפורסם הוא שנעשה לעכו"ם א"צ לערב בכדי שיעשו אבל אם אינו מפורסם צריך בכדי שיעשו והשתא לפי זה ניחא הא דלא הביא הרא"ש הך אוקימתא כיון דלאו כהילכתא היא דהא לרש"י דטעמא דבעינן להמתין בכדי שיעשו הוי כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט א"כ אפי' במפורסם שהעכו"ם עשה לעצמו צריך בכדי שיעשו שלא יהנה הישראל שקובר את מתו במלאכת שבת וי"ט. ולפר"ת נמי דטעמא דבעינן בכדי שיעשו הוי כדי שלא יאמר לעכו"ם לך והבא ה"נ איכא למיחש שמא יאמר לעכו"ם לעשות ארון או קבר בשבת כדי שיהא מוכן לערב מיד וא"כ הא דתני ברישא עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל היינו נמי בהמתנה בכדי שיעשו ולא צריך לפרש דלמה יהא מותר מיד לאחד מב' הטעמים כדאמרן ומ"ש מלאכה זו שהיא איסור דאורייתא מלקיטת הפירות וצידת דגים ושאר כל מלאכות דאורייתא שעשה עכו"ם לעצמו בשבת ואסור לכל ישראל לערב בכדי שיעשו לדברי הכל ותדע דהא גבי חלילין תנן נמי בסתם לא יספוד בהן ופי' ר"י דהיינו בכדי שיעשו אע"פ שלא פירש בפירוש וה"נ גבי ארון וקבר תנן סתם יקבר בו ישראל ופירושו בהמתנה בכדי שיעשו ותלמוד' דהוי פריך אמאי ה"נ ימתין בכדי שיעשו דפי' רש"י דפריך ארישא הוה מצי לשנויי דאין ה"נ דהכי קתני יקבר בו ישראל לאחר שימתין בכדי שיעשו אלא דקא משני ליה דאף לדידך דקס"ד דרישא קאמר יקבר בו ישראל מיד וא"צ בכדי שיעשו נמי איכא לתרץ דהיינו דוקא בסרטיא שאין דרך הישראל למקבר שם וכו' אבל לקושטא דמילתא אין חילוק דכשעשה עכו"ם קבר או ארון לעצמו לערב מותר בכדי שיעשו ואם עשה בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית זו היא דעת הרא"ש שלא הביא אלא המשנה כצורתה והשמיט הקושיא ופירוקא דלאו כהילכתא היא כדפי' וזו היא נמי דעת הרי"ף שלא כתב ג"כ אלא המשנה ולא הביא הקושיא ופירוקא כנ"ל דבר ברור ופשוט ודלא כמ"ש הר"ן לפרש דברי הרי"ף בדברים רחוקים וגם ב"י כתב לפרש דברי הרא"ש בדרך זה ולא נהירא. כנ"ל לפרש דברי רבינו ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דהכי משמע פשט הגמ':

כב

ואם הביא חלילין וכו' משנה שם עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב פירש"י ממקום קרוב בתוך התחום אבל אם באו מחוץ לתחום לא יספוד בהן ישראל לעולם וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשבילו הוא דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת עכ"ל והשתא לרש"י דין חלילין כדין ארון וקבר דאם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אבל לר"י אין בחלילין שהובאו מחוץ לתחום אלא איסור תחומין שהוא מדרבנן דאין לחוש שהובאו דרך ר"ה דלית לן ר"ה והילכך מותרין לערב בכדי שיעשו ולאחרים מותרים מיד ואפי' בו ביום היה מותר כדאמר בפרק א"צ דבאיסור תחומין דהוי דרבנן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אלא כיון דבשבת אין מספידין בהן אמר דלערב מותרים לאחרים מיד ואינו דומה לארון וקבר דאיכא איסורא דאורייתא הילכך לא יקבר בהן עולמית ואע"ג דבשאר מלאכה דאורייתא כגון ליקט פירות וצד דגים בשביל ישראל אינן אסורין אלא בו ביום לכל ישראל ולערב מותרין בין לו בין לאחרים בכדי שיעשו שאני מילתא דמת דאוושא טפי והכל יודעין שבשביל מת נעשה אחמור טפי באיסור דאוריית' ולא יקבר בהן עולמית:

כג

ומ"ש ודוקא בידוע וכו' הוא לפי דרש"י מפרש הא דאמר שמואל אמתני' דחלילין חיישינן שמא חוץ לחומה לנו והלכה כמותו דפירושו לקולא דבסתמא תלינן לקולא ולהרי"ף הוי פירושו לחומרא דסתמא נמי אסור ומ"ש וכ"כ הרמב"ם וכו' נראה דדברי הרמב"ם הם עד ממקום שהביאן ואע"פ שבספרי הרמב"ם שבידינו אין כתוב לשון זה שהביא רבינו מ"מ משמע דהכי ס"ל והוא דבספרים שבידינו השוה הרמב"ם דין ארון וקבר לדין חלילין שכשהוא מפורסם לכל שאלו החלילין הובאו לפלוני אסורין עולמית כמו גבי ארון וקבר וכתב עוד שם דסתמא אסור אבל אין כתוב בהן דאפי' בידוע שהביאן בתוך התחום צריך להמתין בכדי שיבואו מפני שהעבירן ד' אמות בר"ה ונראה דמ"ש בספר הרמב"ם ואם ידע בודאי וכו' היתה נוסחאתו של רבינו ברמב"ם ואפילו אם ידע בודאי וכו' והיה מפרש דהאי אפילו ה"ק דאפילו ידע שהביאן בתוך התחום נמי צריך להמתין בכדי שיבואו מפני שהעבירן בר"ה:

כד

ומ"ש רבינו ואם א"ל ישראל להביאן וכו' היינו מ"ש הרמב"ם והוא שלא יהא הדבר בסרטיא גדולה כמו שאמרנו ורצונו לומר דאצל ארון וקבר וחלילין אמר קודם זה דאם היה מפורסם שזה שהעכו"ם עושים בשבת לפלוני הוא הרי זה לא יקבור בו אותו ישראל עולמית ולאחר מותר בכדי שיעשו ומפרש רבינו דגבי חלילין כשאמר לו ישראל לעכו"ם להביאן לו והביאן לו בשבת דרך סרטיא גדולה זהו פרהסיא דידהו ואסורין לו לעולם ובארון וקבר הוי פרהסיא דידהו כשהקבר הוא בסרטיא גדולה והארון הוא על גביו כל זה כתב רבינו ע"ש הרמב"ם ואח"כ אמר דהרא"ש הסכים לפירש"י דסתמא שרי דלא כהרי"ף והרמב"ם אבל ב"י הבין דמ"ש ואם א"ל ישראל להביאן לו וכו' הם דברי רבינו וכתב דלמד כך מדברי התוס' ומלבד מה שיש להקשות על פי' זה שכתב דלמד כך מדברי התוס' עוד יש לתמוה היאך הפסיק רבינו בדברי עצמו בדין אחר בין המחלוקת שכתב תחלה דרש"י והרי"ף נחלקו בהך דשמואל ובין הסכמת הרא"ש לפירש"י אלא הדבר ברור הוא שכל זה כתב רבינו ע"ש הרמב"ם וכדפרי' ואיכא להקשות למ"ש כאן דאפי' בידוע שהביאן בתוך התחום צריך להמתין מפני שהעבירן ד"א בר"ה א"כ למה כתב לעיל בדבר שאין בו חשש צידה ומחובר דאינו אסור אלא בודאי הובא מחוץ לתחום או ספק מחוץ לתחום הלא אפי' בודאי שהובא מתוך התחום אסורין בכדי שיעשו מפני איסור שהעבירן בשבת ד"א בר"ה ונראה דהרמב"ם שכ' כך אזיל לטעמי' דבספק חוץ לתחום חיישינן לחומרא כהרי"ף לפי זה ג"כ אפי' הובא מתוך התחום חוששין נמי לחומרא דהעבירן ד"א בר"ה וכן הוא ודאי להרי"ף וא"כ כשכתב רבינו לעיל גבי פירות דלהרי"ף בספק חוץ לתחום צריך להמתין בכדי שיעשו הוא הדין בספק העברת ד"א בר"ה דצריך בכדי שיעשו אפי' הובא מתוך התחום אבל לרש"י דבספק חוץ לתחום אזלינן לקולא ה"ה דבספק אם העבירן ד"א בר"ה נמי אזלינן לקולא מיהו ודאי האידנ' שאין לנו ר"ה אף להרי"ף והרמב"ם אם הביאן בתוך התחום א"צ להמתין בכדי שיעשו אבל בשבת עצמו אסורין הפירות כיון שהבירן ד"א בכרמלית שהוא איסור דרבנן. כתב הרב בש"ע סעיף ט"ו עכו"ם שהביא בשבת חלילין וכו' וכתב בדברי הרמב"ם דאפי' הובאו מתוך התחום צריך להמתין בכדי שיבואו מאותו מקום וה"מ כשהביאם דרך ר"ה אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית כיון שלא נעשה איסור תורה א"צ להמתין כדי שיבואו אלא מותרין לערב מיד עכ"ל וצריך להבין דמ"ש וה"מ כשהביאם דרך ר"ה ר"ל אפי' איכא ספק שמא הביאן דרך ר"ה נמי צריך להמתין עד כדי שיבואו אבל אם הוא בודאי שלא הביאם אלא דרך כרמלית א"צ להמתין כדי שיבואו אלא מותרין החלילין לערב מיד והיינו דוקא בהובאו מתוך התחום אלא שהובאו דרך כרמלית אבל בהובאו מחוץ לתחום צריך בכדי שיעשו וכמ"ש הש"ע גופיה בסעיף ח' ואע"ג דכתב נמי די"א בחוץ לתחום דלמי שהובאו בשבילו מותר לערב מיד מ"מ נראה דהעיקר כסבר' הראשונה דהיא הרי"ף והרמב"ם ורוב פוסקים:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.