מחצית השקל/אורח חיים/שכה

מחצית השקל ‏ אורח חיים שכה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) ליתן מזונות דחשיב מזונותיו עליך כמ"ש סי' שכ"ד ר"ל דשם מבואר דהיכי דאין מזונותיו עליו אסור ליתן לפניו מזונות א"כ הא דמתירים בגוי ע"כ משום דחשיב מזונותיו עליך וכתב מ"א הטעם דהא מפרנסים אותן מפני דרכי שלום אע"ג דבגמרא איתא מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום משמע לכאורה עניי גוים גרידא אין מפרנסים כבר כ' ש"ך בי"ד ס"ס קנ"א וכן בסי' רנ"א סק"ב דלאו דוקא דה"ה לגוי גרידא מפרנסין מפני ד"ש. וכ"כ ב"ח וט"ז בסי' קנ"א:

(ב) (ס"ק ב) לפניו דהוי עקירה. ואיכא איסור דרבנן שמא יעשה גם הנחה כמבואר בריש מס' שבת ואע"ג דלדידן ליכא ר"ה גם בכרמלית גזרו ואע"ג דהוי גזרה לגזרה וקי"ל בסי' ש"נ ס"א כרבא בעירובין דף צ"ט ובשבת די"א דמה שאסור בר"ה משום גזרה מותר בכרמלית וכן הקשה ט"ז אבל כבר כתב מ"א בסי' שמ"ח ס"ק ד' דמצינו פעמים הרבה דגזרו גזרה לגזרה ע"ש ומיהו לענ"ד דוקא אם יש לחוש שהגוי יצא מיד לחוץ אבל אם ישהה הגוי קצת בחצר לצורך עצמו דה"ל כעומד לפוש אם כן בטלה עקירה ראשונה וכמ"ש לעיל סי' רס"ו ס"ק ט' במ"א וכן נראה מדברי ספר א"ר ואפשר דמ"מ אסור דגזרינן דבפעם אחר יעשה עקירה והנחה:

(ד) (ס"ק ד) החפצי' כו' בטור כתב או אפילו כו' ר"ל דבש"ע כתב אפילו משמע דקאי על שלפניו דהגוי עומד בחצר ע"ז אמר אפילו החפצים של גוי וגם הגוי עומד בחצר אפ"ה אסור אבל בטור הוסיף תיבת או וכ' או אפי' כו' א"כ יש לפרש דהוא ענין בפ"ע. ומיירי שהגוי עומד בחוץ אבל כשהגוי עומד בפנים מותר וכיון דמסתבר למ"א דאם עומד בפנים להתיר כשהחפצים של גוי לכן מפרש גם דברי הטור כן דלא כמ"ש ש"ע וגם יש לו קצת ראיה מל' הטור כמ"ש אח"ז מדכתב הטור שהרואה שנותן כו'. וז"ש שהרואה שנותן לו ר"ל בטור הוסיף תיבת ונותן. אבל בש"ע כתב שהרואה א"י כו' ויש לפ' שהרואה אותו ביד הגוי אח"כ אבל בטור שכתב שהרואה שנותן לו משמע דוקא כשרואה שישראל נותן לגוי דהיינו שהגוי עומד בחוץ עי"ז יש לחוש שהרואה סובר שהוא של ישראל כיון שנותנו לו משא"כ כשהגוי בפנים דאין הרואה רואה הנתינה אע"ג שאח"ז רואהו ביד גוי וידע שלקחו מרשות ישראל יאמר ודאי של גוי והגוי לקח לבד את שלו מרשות ישראל (וגם אחרי החקירה יתודע שהאמת כן וע"ל סימן רמ"ד במ"א) ובני ביתו שרואים הנתינה הם יודעים שהחפצים של גוי אבל אם החפצים של ישראל אפילו עומד הגוי בפנים אסור מפני חשד בני ביתו וגם איכא חשד רואים שיחקרו ויתודע להם שהחפצים של ישראל כמ"ש מ"א ר"ס רמ"ד אבל תיבת ונותן לו הוא לאו דוקא. דא"כ בלא"ה אסור דעביד עקיר' כנ"ל. וכ"מ במרדכי הוא מ"ש רמ"א ואפי' בייחוד כו' וכ' מ"א בס"ק ה' הטעם בשם המרדכי דשמא שכירות לא קניא ר"ל דאי הוי פשיטא לן דשכירות קניא א"כ ע"י שייחד לו מקום הוי אותו מקום כמושכר או מושאל לגוי וא"כ קניא לי' חצרו לגוי קודם שבת והוי חפצי' של גוי אלא משום דמספ"ק דע"ז דף ט"ו נסתפק הש"ס אי שכירות קניא או לא לכן אסור משמע אי הוי חפץ של גוי מותר והיינו ע"כ כשעומד הגוי בפנים ועמ"ש לעיל סי' רנ"ב ס"ק ה' במ"א ובמ"ש שם. ורמ"א שהעתיק דברי המרדכי ע"ד המחבר דמשמע דס"ל אפי' הגוי עומד בפנים אסור אפי' בחפצים של גוי באמת לפ"ז א"צ לטעם המרדכי דהואיל והוא ספק אם שכירות קניא ומ"א בס"ק ה' שהעתי' טעם המרדכי הוא לפי שטתו בדעת הטור:

וכ"מ ברמב"ם פ"ו שכ' וז"ל וכן לא ימכור אדם חפצו לגוי ולא ישאלנו ולא ילונו ולא ימשכננו כו' אלא בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם חשכה שכ"ז כו' וכשיצא הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו הגוי או משכנו כו' עכ"ל (וע' במ"א סי' רמו ס"ק ו' מאי נ"מ בטעם הרמב"ם ודע דמ"ש במ"א כמו שהלוהו לגוי ט"ס וצ"ל הגוי וכמו שהוא ברמב"ם שהעתקתי ור"ל שיחשדוהו שהגוי הלוה לישראל בשבת והישראל נתן לו חפץ זה למשכון) ומדדייק הרמב"ם וכ' והחפץ ישראל בידו משמע אם הוא חפץ של גוי ל"ל למראית עין והיינו משום דהרמב"ם משמע מלשונו דהגוי עומד בפנים דהא כתב וכשיצא הגוי מביתו כו' וכה"ג ל"ל למראית העין וכמו שכ' מ"א:

(ו) (ס"ק ו) לתת כו' כמ"ש סעיף א' דאז ישראל עביד עקירה:

כוונת המרדכי וז"ל כשע"פ חל בשבת י"מ שאסור ליתן מותר החמץ לגוי שיוליכנו לחוץ וי"מ דלהשים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דל"ל ר"ה דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד ואפי' ידוע שיוליך לחוץ:

וכבר היה מעשה ברענגשפו"רג ששלח עירון כו' והתוס' כתבו דאסור ליתן ליד גוי דהוי עקיר' וכן לתת לו משכונו אם לא יטלנו דרך מלבוש עכ"ל. וכתב הרב"י דע"כ צ"ל דמה שהביא מרדכי דברי התו' דר"ל דהתו' חולקים ואוסרים אפי' לדידן דל"ל ר"ה דהכי דייק לישני דהתו' דמיירי בזמן הזה (ע"ש בהרב"י ההכרח) דזה ליתא דהא המרדכי ההיתר שכ' כ"כ בשם א"ז ובהג"מ מבואר דא"ז לא התיר אפי' לדידיה כ"א במקום מצוה כמו חמץ בער"פ או משום דרכי שלום כעובדא דעירון ששלח כו' וכה"ג אפשר גם התו' מודים והתו' שאוסרים מיירי בסתם היכי דליכא מצוה וליכא ד"ש אלא ע"כ מה שהביא המרדכי דברי התוס' ללמוד מדבריהם אפי' החפץ של גוי אלא שהוא ממושכן ביד ישראל דאין הגוי רשאי ליטלו בלי רשות ישראל איכא מראית העין וכמ"ש התו' וכן לתת לו משכונו כו' אבל מ"א מפרש דכוונת המרדכי במ"ש דברי התו' דמדבריהם מבואר דאי נותן הישראל בידו ממש מלבד איסור מראית העין איכא איסור אחר דהיינו שהישראל עושה עקירה ולכן אף ע"פ דבמקום מצוה או מפני ד"ש מותר ליתן לגוי לא הותר שהישראל יתנו בידים כיון דאפשר לקיים המצוה וגם לתקן הדרכי שלום בלא"ה שיצוה לגוי שיטלנו ניהו דהוצרכו להתיר כה"ג איסור מ"ה אבל איסור עקיר' דאין צורך להתיר למה נתיר לו וכמ"ש מ"א אח"ז:

ל"ל ר"ה ועסי' שמ"ה סעיף ז' הביא מחלוקת הפוסקים בזה אי לדידן ל"ל ר"ה:

(ז) (ס"ק ז) דרך כו' עמ"ש ס"א דאפי' אין החפץ של ישראל אלא ממושכן בידו דינו כחפץ של ישראל כיון דאין הגוי רשאי לטלו בלי רשות ישראל איכא מראית העין דהישראל צוה להוציאו ואפי' הגוי עומד בפנים אסור אפי' להטור:

(ח) (ס"ק ח) וטור כתב סמ"ע כו' דאי' שם בש"ע ראובן הלוה לגוי ושמעון נתערב בעד הגוי אח"כ הביא ראובן לשמעון משכון מן הגוי ועי"ז נפטר מן הערבות אח"ז ע"ש בין השמשות בא הגוי לשמעון במעמד ראובן ובקש משמעון באשר שצריך למשכון שיתערב שוב בעדו ויחזיר לו משכונו. והשיבו שמעון כבר הוא שבת ואין אני רשאי להתערב ואעפ"כ הפציר הגוי משמעון ועי"ז אמר שמעון לראובן בזה הלשון הריני כמו שהייתי. וטען שמעון שכוונתו היה במ"ש הריני כמו שהייתי בשעה שה"ל משכון ואז לא הייתי ערב ואתה הי' לך להבין כונתי שודאי אין דעתי להתערב כי הלא ראית סרבונתי תחלה נגד הגוי ופסק שם דהדין עם שמעון ופי' הסמ"ע מ"ש הרי ראית סרבנותי ר"ל הלא שמעת שא"ל אין אני רשאי להתערב בשבת וזה שקר כי באמת מותר להתערב בשבת וביותר כי עדיין לא נכנם שבת דהיה בין השמשות. א"ו שלא הי' כוונתי כ"א לדחות הגוי א"כ גם מ"ש הריני כ"ש הי' כוונתי לדחות הגוי והי' כוונתי כמו שהייתי כשהי' לך המשכון אבל דעת מ"א להיפך דאסור להתערב בשבת משום ממצוא חפציך ומ"ש שה"ל להבין כי ראית סרבנותי ר"ל הלא שמע' שאמרתי תחלה שאסור להתערב בשבת הרי שמעת שאני יודע שיש איסור בדבר וממילא ה"ל להבין מ"ש הריני כ"ש היינו כמו שהייתי כשה"ל משכון ואינני ערב כי איך אתכוין להיות ערב הלא ידעת שיש איסור בדבר ואיך להפצרת הגוי יתהפך דעתי לעבור על איסור דרבנן:

(ט) (ס"ק ט) יש אוסרי' כו. אע"ג דהגוי שהדליק כו' ל"ג ר"ל דקי"ל דישראל מותר להשתמש לאורו דל"ל שמא ירבה בשבילו דנר לא' נר למא' מ"מ ניחש שמא יאמר כו':

במידי דאכילה גזרי טפי כו' דמידי דאכילה דלהוט יותר יש לאסור כן הוא ל' המרדכי פ"ג דערובין בשם הר"י מפרי"ש:

וא"ל שמא נתלשו כו' ומוקצים הם ויש שבח עצי מוקצה בפת כדאי' בפסחים דף כו ע"ב ובי"ד סי' קמב דאם אפה פת בעצי ערלה ובקשים של כלאי הכרם דאסור מה"ט ומוקצה מותר בהנאה ר"ל דלא אמרי' יש ש"ע בפת והוי כאלו אוכל האיסור אלא כאלו נהנה מן האיסור ולכן דוקא באפה אצל עצים האסורי' בהנא' אסור הפת אבל מוקצה דמותר בהנא' ל"ל משום שבח עצים בפת ובפסחים דכ"ו משמע דאסור לבשל בע"מ הבינו האחרונים דכוונות מ"א להוכיח דלא כדברי התוס' דפליגי בפסחים רבה ור"ח באופה מי"ט לחול ר"ח אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמרי' הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה האי פתא ע"ג דהשתא ליכא אורחים מ"מ לא לקי ואותבי' עליה מדתניא המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואוכלו לוקה חמש ותני ר"ח חייב שתים על אכילתו ושלש על בשולו שתים על אכילתו א' אכילה ג"ה ב' אכילת בב"ח וג' על בישולו א' משום הבערה ב' משום בישול י"ט שלא לצורך ג' משום בישול בב"ח דאפי' בחול לוקה עליו א"א דאמרי' הואיל על הבערה לא ליחייב דהא חזי' לצורכו. ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה דהיינו שבישל בעצי מוקצה ופריך וכי מוקצה דאורייתא ומשני אין ס"ל מוקצה דאורייתא ע"כ דברי הגמ':

והבינו האחרונים דהמ"א ס"ל דלוקה על שבישל בעצי מוקצה משום שבח עצים בפת וכ' ע"ז בס' ת"ש וז"ל ודבריו תמוהים דהתם לא אמרי' הכי אלא למ"ד מוקצה דאורייתא כו' דמשמע דכל דבר צריך הכנה. וכיון דצריך הכנה מיקרי מלאכה ואסור משום ל"ת מלאכה כו' אבל לדידן דקי"ל מוקצה דרבנן ודאי דשרי ליהנות מעצי מוקצה וברייתא שלמה היא ליקט גוי עשבים לצורך בהמתו מאכיל אחריו ישראל כמ"ש סעיף יא. ואפשר דמ"א רומז לזה במ"ש עסי"א עכ"ל אני לא הבנתי דבריו דמחלק בין אם מוקצה אסור מן התורה או מדרבנן לענין איסור הנאה ולענ"ד לא ידעתי לחלק דכל מה שאסור למ"ד מוקצה דאורייתא ג"כ אסור למ"ד דרבנן ומ"ש וברייתא שלמה היא דמוקצ' מותר בהנאה קושיא זו היא לפי מה שהבין דכוונות מ"א להוכיח דמוקצ' אסור בהנאה:

אבל באמת גם לפי הבנתו בדברי מ"א ודאי דמודה מ"א להתוס' דהמוקצה מותר בהנאה אלא בזה חולק על התוס' דהתוס' ס"ל דמאי דאמרי' יש ש"ע בפת ל"מ רק שנהנה מן האיסור ולכן במוקצה אין לאסור משום ש"ע בפת ומ"א הוכיח לפי דעתו דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין איסור הנאה ואפי א"א דמוקצה דאורייתא ע"כ מותר בהנאה כדמוכח מהאי ברייתא גופה שהביא בס' ת"ש וע"כ הא דלוק' שם משום שבישל בעצי מוקצה הטעם דיש ש"ע בפת ה"ל כאוכל האיסור וא"כ ה"ה אי מוקצה דרבנן יאסר משום ש"ע בפת מדרבנן:

גם בס' חמד משה ראיתי שכ' על דברי מ"א הנ"ל דלא דק וכ' דאיך א"ל לפי מאי דמסיק שה עייל עצי מוקצה דלוקה משום ש"ע בפת הא פסק הרמב"ם דאין לוקי' אם נהנה באיסורי הנאה (וע' במשנה למלך בהל' יסודי התורה) ולפמ"ש לדחות דברי הת"ש גם זה נדחה דאדרבא מזה הוכיח מ"א דע"כ מאי דאמרי' יש ש"ע בפת הוי ליה כאלו אוכל האיסור דעל הנאה לא לקי אולם עוד הקשה בס' ח"מ דאיך א"ל דלוקה משום ש"ע בפת א"כ איך תני ר"ת שתים על אכילתו ושלשה על בשולו הא השתא הוי להיפך ג' על אכילתו א' משום ג"ה ב' בב"ח ג' שבת עצי מוקצה בתבשיל ושתים על בשולו בישול י"ט ובישול בב"ח וכה"ג הק' הש"ס גופיה על תי' אחר ע"ש אע"כ דאינו לוקה משום ש"ע אלא משום טלטול מוקצה לפי הס"ד דמוקצה דאורייתא וכתב שכן משמע מלשון רש"י עכת"ד. ובאמת הא תיובתא וצריכה לפנים. אולם לענ"ד אני אוסיף להקשות כי הם לא בעי כ"א לדחות ראיי' מ"א ולענ"ד אדרבא מוכח משם דלא כמ"א דאין לאסור בבישול בעצי מוקצה משום ש"ע דאלת"ה מי הכריח לש"ס לו' אפיק הבערה כו' והוצרך לו' דס"ל מוקצה דאורייתא הל"ל דמוקצ' דרבנן ולא נימא אפיק הבערה אלא אדרבא חייב משום הבערה אלא דמיירי שבישל בעצי מוקצה והשתא ל"ל אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצורכו דהא כיון דהם עצ"מ אסור לבשל בו צרכיו ניהו דמוקצ' דרבנן עכ"פ אסור לבשל בו והוי הבערה שלא לצורך גם לפי דמשני אפיק כו' וס"ל מוקצה דאורייתא ילקה שש ג' משום אכילה וג' משום בשולו בישול י"ט ובישול בב"ח ובישול בעצי מוקצה דהיינו שנהנה או אוכל או מטלטל עצי מוקצה דהוי דאורייתא אע"כ מותר לבשל בעצי מוקצה וא"כ א"ש דאינו חייב על הבערה בין מוקצה דאורייתא או דרבנן. הואיל וחזי לצורכו. לכן נלע"ד דמ"ש במ"א ובפסחים כו משמע דאסור לבשל כו' תיב' דאסור הוא ט"ס וצ"ל דמותר לבשל והוסיף ע"ד התו' דמדברי תו' אינו מוכח כ"א כשכבר בישל בו מותר דהא כתבו דבריהם על פת שכבר אפה הגוי אבל אכתי לא שמעינן דמותר לכתחלה בי"ט לבשל בעצי מוקצה כשא"צ לטלטל ושורפן במקומן ועז"כ מ"א דבפסחים מוכח דמותר לבשל כו' ר"ל אפי' לכתחלה והיינו הוכחתו הנ"ל דאל"כ חייב על ההבערה דהא לא חזי לצורכו דהא עכ"פ לכתחלה אסור לבשל בו וכנ"ל אלא ע"כ דאפי' לכתחלה מותר:

(י) (ס"ק י) ויש מתירים דס"ל כיון דגמרו כו' ר"ל הא ל"ק דניחש לטעם ב' שכ' מ"א בס"ק שלפני זה שמא יאמר לגוי כו' די"ל דס"ל דל"ח להא כדמצינו גבי גוי שהדליק נר לצורכו ולא ס"ל חלוקי של מ"א ומרדכי בין דבר אכילה לנר. אך טעם נולד להיכן אזיל לזה כ' דהוי גמרו בידי אדם דהגוי בידו לאפותו בשבת וכה"ג ליכא משום מוקצה וכדאי' בביצה דכ"ח ע"ב דאיבעיא ליה אי יש מוקצה לחצי שבת או לא דהיינו דבר שהיה ב"ה ראוי וביום השבת נדחה ולא היה ראוי ואח"ז נעשה שוב ראוי א"א הואיל והוקצה למקלת השבת כשלא הי' ראוי נשאר באיסורו כמו דאמרי' מגו דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא אי לא ובעי למפשט מפולין ועדשים שמבשלין בי"ט דהוי מוקצה לחצי שבת ואפ"ה אנו אוכלין אותן דהא תחלה חזיין לכוס לאכלם חיין וכשנותנן לקדרה אדחי להו דלא חזיין שוב גמר בישולייהו הדר חזיין למיכל אלמא אין מוקצה לחצי שבת ודחי ולטעמיך דאין מוקצה לח"ש הא מגו דאתקצאי לב"ה ודאי אמרי' א"כ תיקשי הא סתם קדרות ב"ה הן רותחות ואין ראויה לאכיל' וכשנתקרר ואוכלי' אותו בי"ט ונימא מגו דאתקצאי לב"ה אלא גמרו בידי אדם שאני ולא הוי מוקצ' דהא הי' בידו לקררן ב"ה ה"ה פולין ועדשי' אפ"ת יש מוקצ' לחצי שבת מ"מ שריין דהוי נמי גמרו בידי אדם דיכול לגמור בישולן:

וביש"ש כו' וכ"כ סי' רנב ס"ד מהאי דסי' רנב הביא יש"ש ראי' לדבריו והיינו מדברי הג"א שהביא מ"א בסי' רנב ס"ק טו וז"ל גוי שעשה מנעלי' בי"ט בסתם למכור כו' והרר"א התירם הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרם בי"ט לית בי' משום מוקצ' עכ"ל הג"א וכ' יש"ש וז"ל ומדכ' הואיל ויכול לגמרו משמע להדי' דאיירי שהתחיל מבע"י וגומרו בשבת או בי"ט דשרינ' מכח גמרו בידי אדם הואיל ויכול לגמרן עכ"ד ודאי מדברי הש"ס אין ראיה דנקט גמרו ב"א דקאי שם אפולין ועדשי' או קדרות רותחו' שב"ה דליכא בהו רק גמר וכן מ"ש הג"א בתחלת דבריו והרר"א התירם הואיל וגמרן ב"א י"ל ל' הש"ס נקיט אבל מדסיי' ויכול לגומרן מזה מוכיח דע"כ דוקא בהתחיל בהיתר דאל"כ הל"ל רבותא טפי דאפי' לא התחיל מבע"י מותר והל"ל הואיל ויכול לעשותם בי"ט אע"ג דגם הג"א קאי על מעשה שהי' אעפ"כ ה"ל לאשמועי' בנתינ' טעמי רבותא הואיל ויכול לעשותן דמיניה נשמע דאפי' לא התחיל מבע"י מותר אע"כ בעינן דוקא שהתחיל מבע"י:

דהוי נמי נולד הלשון קצת מגומגם וכוונתו לצרף שני הסברות יחד החילוק מ"ש מ"א לחלק בין מוקצה לנולד וחילוק יש"ש בין התחיל מבע"י או לא התחיל דבמוקצ' אפי' לא התחיל מבע"י מותר ובנולד לא אמרי' גמרו ב"א מותר אלא דוקא בהתחיל מבע"י והא דמשמע מסי' רנב היינו הג"א הנ"ל דבעי' התחיל מבע"י היינו דשם ג"כ הוי נולד דמעיקרא עור כו':

וכ' התוס' כו' דפריך הש"ס לרב יוסף דס"ל דאסור לבטל כלי מהיכנו מדתניא כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו ומשני כשירדו האפרוחים מותר לטלטל הסל ולכן לא הוי ביטול כ"מ ופריך והתני בברייתא אחריתי דאסור לטלטל הסל אפי' אין עודן עליו ומשני הב"ע שהיו עליו ב"ה ומגו דאתקצאי לב"ה כו' והקשו התו' הא בידו להפריחן והוי גמרו בידי אדם וכה"ג לא אמרינן מגו דאיתקצאי לב"ה כדאי' במס' ביצה בסתם קדרות רותחות ב"ה ופולין ועדשים כנ"ל ותי' דוקא בקדרות אע"פ כו':

אבל בתוס' שבת דף מ"ד כו' משמע כו' דאמרינן התם אמר רב מטה שאינה מיוחדת למעות יש עליה מעות בשבת אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא היה עליה מעות ב"ה והקשו התו' אהא דאמר יש עליה מעות אסור לטלטלה ע"כ מיירי שהונח המעות עליה בשבת דאי הונח עליה מע"ש אפי' אין עליה מעות אסור לטלטלה דהא הוי עליה ב"ה וא"כ איך משכחת לה שהונח עליה בשבת בהיתר ותי' שהונח עליו בשבת ע"י גוי או תינוק ישראל לדעת ישראל והקשו תפשוט מהכא דאין מוקצה לחצי שבת דאלת"ה אפי' אין עליה מעות דהיינו שהוסר ממנה המעות אסור לטלטלה כיון שהיה עליה מעות בשבת ותי' דמיירי שהונח עליה ע"י גוי ע"מ להסירן לאחר זמן והוי גמרו ב"א עכת"ד ומזה משמע אע"ג דהקצה אותו כו' וא"כ דברי התו' סותרים זא"ז:

ועוד קשה שם כו' ר"ל דבלא"ה דברי התו' דדף מ"ד מיניה ובי' קשיין דאי הוי כו' וכן הקשה מהרש"א שם וע"ש מ"ש:

ונ"ל דל"ד ממש לגמרו בידי אדם וכן תי' בספר מהדורא בתרא של מהרש"א דמגו דאיתקצאי לב"ה חמיר ממוקצה לחצי שבת אפ"ת יש מוקצה לח"ש. ותדע דבמוקצה לח"ש נסתפק הש"ס משא"כ למגו דאיתקצאי ב"ה וגם לדעת קצת פוסקים אפי' א"א יש מוקצה לח"ש היינו לענין אכילה אבל לא לענין טלטול דא"כ היכא שהוקצה אותו שעה א' הוי גמרו ב"א גריע וניהו דלא מהני לבטל מגו דאתקצאי לב"ה דחמור מ"מ מהני לבטל מוקצה לח"ש ובזה א"ש בהאי דמטה יש עליה מעות דבהיה עליה ב"ה די"ל מגו דאתקצאי לב"ה לא מהני גמרו בידי אדם הגרוע אבל אי הונח עליו בשבת דליכא כ"א משום מוקצה לח"ש בזה מהני אפי' גמרו בידי אדם הגרוע וכן אתי שפיר האי דסל לפני האפרוחים כיון שהיה עלי' ב"ה לא מהני גמרו ב"א גרוע:

וע' בתו' דביצה דף כ"ז ע"א ד"ה אלא גמרו כו'. ר"ל דשם ג"כ צ"ל כתי' של מ"א (ושם לא שייך תי' של מהרש"א ע"ש) שהקשו התו' דה"ל למפשט דאין מוקצה לח"ש מברייתא דכופין הסל לפני האפרוחים דאמרינן מותר לטלטל הסל לאחר שירדו אע"ג שהיה אסור לטלטלה כשהיה עליו ותי' וי"ל דשאני התם דהוי כגמרו ב"א שבידו להפריחן מעליו עכ"ל ולפ"ז תקשי ברייתא דקתני הב"ע בין השמשות דאסור לטלטלה משום מגו דאתקצאי לב"ה כו' והא היכי דהוי גמרו בידי אדם אפי' מגו דאתקצאי לב"ה לא אמרינן אע"כ צ"ל בין מגו דאתקצאי לב"ה למוקצה לח"ש לענין גמרו בידי אדם גרוע והאי דסל לפני האפרוחים הוי גמרו ב"א גרוע כנ"ל דהא הוקצה שעה א' ולכן התו' דייקו בלשונם וכתבו דהוי כמו גמרו ב"א משמע דגמרו ב"א ממש לא הוי:

(יא) (ס"ק יא) ובשעת כו' כגון שדר כו' ובס' ע"ש כ' וז"ל אמנם בשעת הדחק ולצורך לחם משנה יש להקל עכ"ל משמע אפי' י"ל פת ואפי' שלם כיון דאין לו לחם משנה מותר:

(יב) (ס"ק יב) ליקט פירות. הקשה הרב"י כו' הרב"י הקשה על הרא"ש להתיר פת שאפה גוי בשבת ולא אמרינן דאסור משום נולד משו' דהוי גמרו בידי אדם א"כ תיקשי למה בגוי שהביא דורון אסור וכתב הרא"ש הטעם משום מוקצה ת"ל דהוי גמרו ב"א וע"ש מ"ש (ואע"ג בגוי שהביא דורון מלבד איסור מוקצה יש איסור שלא יהנה ממלאכת י"ט או שלא יאמר לגוי לעשותו ולכן צריך להמתין מי"ט בכדי שיעשה מ"מ הוצרך לטעם מוקצ' ועסי' תקט"ו) והמ"א העמיד הקושיא פה על ליקט הגוי לעצמו דג"כ אסור לחד טעמא משום מוקצ' כמו אפה גוי פת לעצמו והא באפה פת הביא הרב"י ב' דעות דיש מתירים והוא הרא"ש משום דהוי גמרו ב"א ולמה סתם פה בצד דגים לאסור ה"ל ג"כ להתיר משום דהוי גמרו ב"א ומותר לדעת המתירים פת:

וע' סי' תק"ז שכתבתי בשם הרא"ש וז"ל ואסרו כו' וכוונתו דהטור כתב כאן דדמי לפירות הנושרים ואין להתיר יותר בליקט גוי פירות מאלו נשרו לעצמן ובסי' תק"ז כתב מ"א בשם הרא"ש דנ"ט על עצים שנשרו מן הדקל בי"ט דדינן כמו פירות הנושרים כתב הרא"ש הטעם משום נולד גזירה שמא יעלה ויתלוש וכתב שם וז"ל ומשמע דחד טעמא הוא עכ"ל ור"ל משום נולד גרידא או משום שמא יעלה ויתלוש גרידא לא הוי אסרינן אלא בצירוף שניהם יחדיו א"כ גם בפירות הנושרין דדינן כמו עצים שנשרו מ"ה ג"כ אסורים משום צירוף שני הטעמים וא"כ כיון דבגוי שליקט פירות דימה הטור לפירות הנושרים ע"כ צ"ל דמ"ש הרא"ש הטעם בגוי שהביא דורון משום מוקצה ע"כ אין הכוונה משום מוקצה גרידא אלא בצירוף חשש שמא יעלה ויתלוש ואם כן נתיישבה קושית הרב"י דהוי גמרו ב"א דבאמת משום מוקצה גרידא לא הוי אסרינן אלא משום צירוף גזירה שמא יעלה ויתלוש ואם כן ניהו דהוי גמרו ב"א ובעלמא הוי כה"ג מותר ולא אסרינן משום מוקצה מ"מ כאן בצירוף ש"י ויתלוש אסרינן ליה ומה"ט באפה גוי פת התיר הרא"ש דליכא משום מוקצה דהוי גמרו ב"א ושם ל"ל שמא יאפה ישראל כמ"ש הרב"י הובא בט"ז ס"ק ד' דאפיה ובישול חמורים וידועים לכל העולם ול"ל שיעשה ישראל בעצמו ובס' ח"מ נתקשה בדברי מ"א האלו ע"ש ולק"מ כנ"ל:

(יג) (ס"ק יג) ספק כו' כצ"ל וקאי על ס"ז וכן ס"ק י"ד ג"כ מצויין בדפוס בטעות וראוי לציינו ס"ס ז' עמ"ש וי"א דלערב מותר מיד:

כתב הב"ח כו' אלא הוי ס' כו' וא"כ אפי' הביא דורון ולא ידעינן שלקטן בשביל ישראל לענין אי צריך להמתין לערב בכ"ש תליא במחלוקת המבואר פה בס"ז:

ופשיטא כו' משמע אע"ג דלא ידעי' כו' מסתמא לקטן בשבילו וכמ"ש הרב"י בשם הרר"י דבסתמא אמרי' שלקטן היום כיון שהביא דורון מסתמא מביא מן הטוב ויפה והנלקטים היום טובים יותר מהנלקטים מאתמול. וכתב מ"א דה"ה דאמרי' שלקטן בשביל ישראל מסתמא דאל"כ ל"ל למימר גוי שהביא דורון כו' משמע שרצה להוכיח בשני הוכחות חדא מדסתם הביא דורון ולא התנה דבעי שנדע שלקטן בשביל ישראל אלמא גם בסתם אסור ועוד אי איירי דוקא שלקטן בשביל ישראל א"כ ה"ל לקצר גוי שליקט בשביל ישראל אע"כ מה"ט נקט דורון דכה"ג אפי' לא ידעי' שלקטן בשביל ישראל ויש לדחות ראיה זו דלמא הב"ח מודה לסברת הרר"י דבהביא דורון אמרי' מסתמא לקטן היום דהנלקטים היום הם יפים יותר כנ"ל אבל מ"מ בעי' למדע שלקטן בשביל ישראל ואעפ"כ א"ש דנקט דורון לאשמעי' כה"ג דהיינו דורון אפי' סתמא דלא ידעי' שנלקטו היום אסורים ואולי מ"א ס"ל א"א דבא לאשמעי' דבדורון לא בעינן שנדע שנלקטו היום ואיך נשמע זה דלמא באמת מיירי דידעינן שנלקטו היום וע"כ צ"ל דסמך עצמו דלדע כן מדסתם הביא דורון ולא התנה דידעי' שנלקטו היום ממילא מזה נשמע ג"כ דלא בעינן שנדע שנלקטו בשביל ישראל דהא גם בזה סתם ולא התנה דבעי' שנדע שלקטן בשביל ישראל. ועוד כתבו התוס' בעירובין דף מ' בהאי עובדא כו' דהא דקי"ל גוי שהביא דורון לישראל דבר המחוסר צידה או מחובר דבעי' שימתין במ"ש בכדי שיעשה כ' רש"י הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת שבת או יו"ט לפ"ז אם הובא לישראל ביו"ט ראשון של גליות מותר מוצאי יו"ט א' דהיינו ליל י"ט שני אם ממתין כדי שיעשה דממ"נ אינו נהנה ממלאכת י"ט דאי יום א' היה י"ט הרי המתין כ"ש ואם י"ט שני הוא י"ט א"כ יום א' הוה חול ולא נעשה כלל מלאכה בי"ט פשיטא דמותר אבל ר"ת כ' הטעם גזירה שמא יאמר לגוי להביא לו בי"ט או בשבת מן המחובר כדומה ולכן אפי' מוצאי י"ט או שבת אסור עד כדי שיעשה וא"כ ודאי לא יאמר להגוי דהא לא יהנה ממנה כלל כיון דצריך להמתין כ"ש א"כ מצי למיעבד בהתירא במי"ט ולמה יצוה גוי לעשות איסור בי"ט ולפ"ז גם בשני י"ט של גניות אסור עד מי"ט שני דאל"כ אכתי איכא למיחש שיאמר לגוי להביא ביום ראשון ויהנה ממנו בי"ט שני אחר שממתין בליל שני כ"ש והקשו התוס' לפ"ז מעובדא דאיתא התם דהאי בר טביא דאיתצד בי"ט ראשון של גליות ושחטוהו בי"ט שני בי ריש גלותא ולדעת ר"ת הלא גם ביו"ט שני אסור ותי' התוס' דהאי בר טביא לא הי' שהגוי הביא לדורון אלא דאיתצד ממילא ע"י מצודות שהי' פרוסו' מעי"ט וביום א' הי' אסור משום מוקצה ולכן מותר ביום שני עכת"ד ולדעת הב"ח ה"מ לתרץ דמיירי שהגוי הביאו לדורון אלא שלא ידעו שניצד בשביל ישראל דלדעת הב"ח מיקרי ספק ובספק פסקו התוס' בשבת דף קנא דהולכים בספק להקל וכמ"ש בס"ק שאח"ז:

אלא ע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דאפי' לא נודע שצדן בשביל ישראל אמרי' ודאי צדן בשביל ישראל:

(יד) (ס"ק יד) מותרי' כו' וסה"ת כו'. דבשבת דף קנא תנן גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ופי' שמואל (וכוותיה קי"ל הואיל ותניא כוותיה) וחיישי' שמא חוץ לחומה לנו ופרש"י חיישי' לקולא ולפ"ז תתפרש המשנה אא"כ באו ממקום קרוב ר"ל אלא א"כ יש מקום לתלות שבאו ממקום קרוב ואז מותר ואפי' באו תוך העיר מיד בבוקר אפ"ה תולין שבאו ממקום קרוב בתחלת הלילה ולנו חוץ לחומה כל הלילה ובבוקר אור נכנסו מיד לעיר ולפ"ז כל ספק שמסתפק בזה אזלי' לקולא אבל הרי"ף פי' חיישי' שמא ח"ל לנו לחומרא ומה דקתני במתני' אא"כ באו ממקום קרוב ר"ל שצריכים לידע ודאי שבאו ממקום קרוב אפי' הובאו לעיר בבוקר א"א ודאי ממ"ק באו דאי ממקום רחוק לא היה אפשר למהר ביאתו לעיר בבוקר אפ"ה חיישינן שבאו ממקום רחוק והלכו כל הלילה ולנו חוץ לחומה סוף הלילה וא"כ להרי"ף כל מה שמסתפק בזה הולכים לחומרא ולכן כ' בסה"ת דטעם י"א דלערב מותר מיד וא"צ להמתין בכ"ש דפוסקים כרש"י דהא דאמר שמואל חוששים שמא ח"ל לנו לקולא כנ"ל ומ"מ ביום השבת ודאי אסור דביום השבת הוי ספק מוקצה ובספק מוקצה כ"ע מודים דאזלי' לחומרא וכדתנן ספק מוכן אסור לכן הקשה מ"א דכאן הביא הרב"י שני דיעות ויש פוסקים דחוששין לקולא ובסעי' טז (כצ"ל) סתם בדין גוי שהביא חלילין סתם כהרי"ף ולא הביא כלל דעת רש"י המיקל ואפשר דבמת חמירו שגנאי למת שיאמרו שנתחלל על ידו וסברא זו דגנאי כתב הר"ן בשם הגאונים דמה"ט בעשה גוי קבר לישראל לא יקבר בו עולמית ולא סגי בהמתנת בכ"ש משום דגנאי כו' דלא כטעם הרמב"ם שהביא מ"א בס"ק ל"א:

(טו) (ס"ק ט"ו) מח"ל ואם הובא בספינ' שרי והטעם דלא נעשה בו איסור הבאה מח"ל דגמירי דאין ספינ' מהלכת אא"כ גבוה המים עשרה טפחים וכיון דאיבעיא לן בעירובין דף מ"ג ע"א אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא ולא אפשיט' ואזלי' בספקו לקולא כיון דתחומין דרבנן ואפי' חוץ לי"ב מיל דהוי דאורייתא לדמב"ם מ"מ ע"ג מים כ' הרמב"ם דהוי דרבנן כיון דההליכה ע"ג מים לא ניחא תשמישתיה אפי' רחוק כמה ליכא כ"א איסור דרבנן ולכן אם הובא בספינ' שרי וכל זה מבואר לעיל סי' רמ"ח באריכות ע"ש:

דאסור להוציאה כו' אם לא כו' בספינה ולא היו ביבשה דניהו דע"ג מים ליכא איסור הבאת ח"ל מ"מ הם היו בע"ש ב"ה ביבש' או אפי' בספינ' והיתה גוששת דאין עומק המים שם עשרה קנתה הספינה ב"ה שביתה באותו מקום וכיון דהשתא הוא חוץ לתחום אין לו כ"א ד"א ממקום שהונח שם או מהספינה אבל כשהי' ב"ה בספינ' והמים היו עמוקים עשרה לא קנתה שבית' כלל:

(טז) (ס"ק ט"ז) אפי' כו' אסורים להחליף דאם ל"כ אכתי א"ל שיאמרו שנים לגוי להביא ויחלפו זה עם זה וכן לאידך טעם שלא יהנה ממלאכת שבת א"ל כה"ג:

(יז) (ס"ק יז) בכדי כו' אין צריך להמתין כו' רוצה לומר א"צ להמתין בכדי שיביאו אדם ההולך ברגליו אלא די בכדי שיביאנו ע"י רכיבה שממהר ללכת ועיין בס' ת"ש:

ואף שברי"ף אי' כו' הוא דעת הרי"ף שהבאתי בסקי"ג וי"ד דפסק הא דאמר שמואל חיישי' שמא ח"ל לנו לחומרא והרב"י בסעיף ז' הביא דעת הרי"ף בראשונה וידוע דרכו בקדש שהדע' שמביא ראשון נראה עיקרית בעיניו ולהרי"ף הטעם שמא ח"ל לנו והלכו כל הלילה כנ"ל הרי דחיישינן שמא הלכו בלילה ולזה כתב מגן אבדהם היינו שלא לאכלו בשבת דאי לא הוי חיישינן שמא הלכו בלילה וכיון שבאו לעיר בבקר ע"כ מערב שבת היו תוך התחום והיו מותרים אפי' בשבת לזה החמיר הרב בית יוסף כהרי"ף להחמיר דחיישי' שמא הלכו כל הלילה ואסורים ביום השבת:

אבל בחול אין צריך להמתין כ"כ כנ"ל ר"ל בזה הכריע מ"א מסברא דנפשיה ניהו דהרי"ף אוסר אפי' למ"ש עד כ"ש דחיישינן שמא הלכו כל הלילה הרי דהרי"ף מחמיר אפי' בחול לחוש שמא הלכו בליל' מ"מ הכריע מ"א מסברא דנפשיה דלא קי"ל בהא כהרי"ף ואע"ג דגם הרב"י בסעיף ט"ו בחלילין פסק כהרי"ף גם בחול לענין המתנת כ"ש י"ל כמ"ש בס"ק י"ד דבמת החמירו אבל בשאר דברים חוץ ממת לא מחמרי' לחוש שמא הלכו בלילה דהא בלא"ה יש פוסקים דס"ל אפי' ודאי באו מח"ל א"צ להמתין במ"ש בכ"ש כמ"ש בסעיף זה עכ"פ יש להקל בכה"ג:

(יח) (ס"ק יח) וי"א כו' לפי שאין רגילות כו' עיין בט"ז סק"ו שכתב לפ"ז בצידה וכה"ג דדרכו לעשות גם בליל' גם הלילה עולה (וע' בספר א"ר) מ"מ נלע"ד אם מקום הצידה רחוק מן העיר אפי' הוא תוך התחום כיון דא"ד לילך בליל' רגלים לדבר שלא צד בלילה דלא יביאנו לעיר כ"א ביום די"ל דרך אפשר:

(יט) (ס"ק יט) והוא שתהא מוקפת כ' הרב"י ונ"מ כו' ר"ל אהא דכתב בש"ע והא דשרי כו' בתוך ד"א או תוך העיר המוקפת כו' דנחשבת כל העיר כד"א והם דברי הרא"ש:

דבלא עירוב בלא"ה אסור ר"ל אפי' לא באו מח"ל אין לטלטל יותר מד"א. וצ"ע כו' ר"ל דאין תי' הרב"י מספיק כו' דהא אפי' של יחיד כו' דהיינו קרפוף שלא הוקף לדיר' והוא יותר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא תוך ד"א (ובפחות מב"ס עיין לקמן החילוק בין כלים ששבתו בבית) וסתם עיירות עכ"פ הם גדולים יותר מב"ס דהוא שיעור קטן מאוד וא"כ כיון דאפי' הוא של יחיד אסור לטלטל א"כ מאי מהני העירוב דטעם העירוב כאלו כל הבעלי בתים דרים בבית אחד ונדונים כלם כאיש אחד וכאלו כל העיר ליחיד הא אפי' באמת שייך דוקא ליחיד אסור גם הוא לטלטל כ"א תוך ד"א:

ובאמת אין זה קושיא. ר"ל קושית הרב"י בלא"ה ניחא:

על האדם כו' או בהמ' ר"ל דהאדם והבהמ' הם רשאים להלך כל העיר אפי' לא עירבו רק לטלטל אסור אבל השתא דאותו אדם או בהמ' הם חוץ לתחומן אסורים לילך יותר מד' אמות או בעיר המוקפת חומ' נחשבת כד"א:

או פירות בי"ט ר"ל דבי"ט אין עירוב והוצאה וא"כ אפי' לא ערבו מותרים לטלטל אבל תחומין דנוהג גם בי"ט ולכן אם הובא ח"ל אין לטלטל כ"א תוך ד"א:

ובשבת נמי כו' אם הוליכן א' ג' אמות כו' ר"ל דאי משום דלא עירבו לחוד ניהו דאסור לטלטל כ"א תוך ד' אמות מ"מ אם הוליכן ג' אמות רשאי השני להוליכן ממקום שהניחם הראשון דהיינו סוף הג"א עוד ד"א פחות משהו אבל השתא דאין להם כ"א ד"א משום דהובאו ח"ל אם הוליכן א' ג"א אין השני רשאי להוליכן מסוף הג"א כ"א אמה כיון דאותן הדברים בעצמן אין להם יותר מד"א כיון שהן חוץ לתחומן:

ועיין ס"ס שמ"ט. ר"ל דאין לומר הנ"מ דמשום שלא עירבו היה מותר להוליכן כמה אמות דהיינו בכל פחות מד"א יעמוד לפוש משא"כ כיון שבאו מח"ל אסור לטלטלו כ"א ד"א עז"כ דז"א דמשום שלא ערבו ג"כ אסור להוליכן פחות מד"א אפי' בכרמלית כמבואר ס"ס שמ"ט. אבל כה"ג שכתב מ"א דאם הוליכו א' פחות מד"א רשאי גם השני להוליכו פחות מד"א ממקום שהניחו הראשון זה מותר כמ"ש שם סי' שמ"ט ס"ג:

(כ) (ס"ק כ) מח"ל כו' כמ"ש ס"ז וסעי' ח'. ר"ל דבסעיף ז' הובא דעה א' דבספק צידה ומחובר א"צ להמתין בכ"ש ובסעיף ח' הובא דעה א' דבבא מחוץ לתחום אפי' ודאי בא מח"ל מ"מ א"צ להמתין כ"ש. וניהו דלא קי"ל כאלו שני דיעות המקילים בסעיף ז' ובסעיף ח' מ"מ בספק בא מח"ל ראוי לצרף שני הקולות יחד דעת המיקל בספק צידה ודעת המיקל בודאי בא מח"ל ולהקל בספק בא מח"ל שא"צ להמתין בכ"ש וכ"כ בספר ת"ש:

(כא) (ס"ק כא) תולין כו' בד"מ כו' לקמן סי' תקט"ו תמה על הרב"י כיון דפסק כהרי"ף דספק אזלי' לחומרא ניהו דמקילין אם פירות מצוים בעיר והגוי שרוי עמו בעיר דכה"ג מה"ת ניחוש שהובא מח"ל אכל כשי"ל שני בתים אחד ח"ל ואין הגוי שרי בעיר ודאי יש לספק שמא בא מח"ל כיון דאין הגוי שרי בעיר וא"כ לדעת הרב"י דפסק כהרי"ף ה"ל להחמיר והמרדכי שממנו נובע דין זה בי"ל שני בתים דמיקל היינו משום דפסק כרש"י דמפרש חוששים שמא ח"ל לנו לקולא אבל להרי"ף זה ליתא עכת"ד:

(מאחר) די"מ בכ"מ וכ' ע"ז בספר ת"ש וז"ל ואיני מבין דבריו דלא נמצא מי שמיקל אלא רש"י והרא"ש דלא קי"ל כוותייהו בהא וא"כ אין לנו על מי להשען להקל בהא טפי עכ"ל ע"ש מ"ש לישב דרך אפשר ואינו מכוון בלשון מ"א:

ולענ"ד הדברים כפשוטן דניהו דהרמ"א בד"מ ס"ל דנדון השני בתים הוי ספק היינו דכן מסתבר לרמ"א אבל גם הוא מורה דרב"י ס"ל דזה ל"מ ספק דהא בחבורו הביא סי' תקט"ז דנקטינן כהרי"ף ומיד סמיך לזה הביא דעת המרדכי משמע דס"ל דהרי"ף מודה לדברי המרדכי וכמ"ש בד"מ זה וע"כ צ"ל דס"ל כיון די"ל בית בעיר וי"ל שם ג"כ פירות ניהו דהגוי אינו שרוי בעיר וי"ל בית ח"ל מ"מ מה לו לגוי להטריח א"ע להביא עמו פירות שי"ל ח"ל הלא אפשר לגוי ליקח מהפירות שי"ל בעיר א"כ רגלים לדבר שלא באו מח"ל ומוד' הרי"ף וניהו דלהרמ"א לא מסתב' זה וחשבו לספק מ"מ בש"ע חזר ולא רצה להגי' על דברי הרב"י וסמך א"ע ע"ד הרב"י דכה"ג גם הרי"ף מוד' דהא בלא"ה יש דעת רש"י ורא"ש דס"ל דגם באמת הוא ספק מ"מ הולכים להקל ניהו דהרב ב"י פסק כהרי"ף מ"מ יש לסמוך בזה ע"ד הרב"י דבשני בתים מוד' הרי"ף כנ"ל:

(כב) (סק"כב) שמילא כו' ונראה מדברי התו' כו' דף קכ"ב ד"ה משק' כו' שכ' יש רוצים לומר הא דק"ל אם גוי מילא מים לצורך ישראל דאסורים המים לישראל היינו דוקא להשקות אבל לשאר תשמישים מותרים ומייתי ראי' מיבמות ד' קי"ד רב יצחק נאבדו לו מפתחות של בה"מ ובמקום שנאבדו הי' אסור לטלטלן עד מקום בה"מ וא"ל ר' פדת שיוליך למקום המפתחות תינוקת ואם ימצאו המפתחות יביאם לו דס"ל קטן שאוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו ותיקשי מאי מועיל בתקנה זו הא אם יביאו לו התינוקות המפתחות יהי' ר"י אסור להשתמש בהם כיון דטלטלו המפתחות במקום האסור לדעת ר"י וה"ל כגוי שמילא מים בשביל ישראל אלא ע"כ דשאר תשמישים שרי חוץ מהשקאה ועל זה כתב התוספות דאין נראה לחלק וגם שאר תשמישים אסור והאי דתינוקת שאני דהתם אין עושים לדעת ישראל עכ"ל והבין הע"ש דכוונות התוספות דחש"ו דאינן בני דעה אין עושים כלל לדעת אחרים ולכן יש להתיר לגבייהו יותר כאלו עשה גוי בשביל ישראל:

ועסימן שס"ב ס"ז דדוקא כו' דשם בסי' שס"ב הובא הדין דמפתחות והקש' הרב"י הא קי"ל בסימן של"ד קטן שבא לכבות צריך למחות בידו שעושה לדעת אביו ולצורך אביו ולמ' הותר במפתחות לגרום שהקטנים יביאו המפתחות ותי' דשאני אבד' דאין הקטן יודע שנאבדו המפתחות לאביו וכשמוצאן ומוליכן עוש' לדעת והנאת עצמו משא"כ בדליק' דהאב עומד שם ויודע התינוק דניחא להאב בכיב' הדליק' ועוש' לדעת אביו ולכן צריך למחות בידו עכת"ד הרב"י בסימן של"ד ע"ש הרי מבואר דגם קטן לפעמים עוש' ע"ד אביו ומפתחות שאני דלא ידע שנאבדו לאביו ולכן אין עושים לדעת האב כ"ה כוונות התוספות ולכן כתב מ"א וא"כ ה"נ אם מילא כו' ואין מקום להקל יותר בחש"ו מבגוי. ואם בא לומר כו' זה לא נרמז ברברי התו' ר"ל ע"כ אין זה כוונות הע"ש אלא כמ"ש תחל' דס"ל לע"ש דבחרש ש"ו אפי' ידעינן שעוש' לדעת אביו מ"מ מותר וכיון שאינן בני דעה ולפ"ז הביא הע"ש מדברי התוס' הנ"ל לפי הבנת הע"ש את דבריהם וכיון שהוכיח המ"א דע"כ אין פי' זה אמת אלא דגם בקטן אם עושה לדעת האב אסור כמו בגוי אלא דאבד' שאני א"א דהע"ש מוד' לפ' דברי התוס' כן אלא שמיקל בחש"ו קולא אחרת יותר מבגוי דבחש"ו אפי' מכירו מותר כשעשאו חש"ו לצורך עצמן ול"ג שמא ירב' כו' א"כ איך כ' הע"ש ונרא' מדברי התוס' הא לקולא הלז אין רמז בדברי התוס':

(כג) (ס"ק כג) לכרמלית כו' עמ"ש ריש סי' רע"ו ר"ל דדין זה נלמד מדבר שהובא מח"ל בשביל ישראל דמותר לישראל אחר וה"ט כיון דהוא דרבנן מקלינן וא"כ ה"ה בכרמלית דליכא רק איסור דרבנן מקילים לישראל אחר ע"ז רמז מ"א לעיין ר"ס רע"ו דכתב טעם אחר דה"ט דמקלי' בדבר הבא מח"ל דאין איסורו שוה בכל וז"ש שם דמה שהוא ח"ל של זה הוי תוך תחום של זה משא"כ בשאר איסורי דרבנן עכ"ל וא"כ יש ללמוד דין כרמלית דהכא מתחומין:

(כד) (ס"ק כד) הואיל כו' ובנהר אף בהמה שרי דוקא בור יש לחלק בין אדם לבהמה דאדם יוכל לירד לתוך הבור משא"כ בהמה משא"כ בנהר יוכל להוליך גם בהמה להנהר לשתות מהנהר:

כ' הע"ש לר"ת הוא היש מקילים שהביא רמ"א וראייתו מהרא"ש כו' והוא דהרא"ש הקשה על ר"ת דא"כ אם יש לישראל נר בחדר א' וגוי הדליק נר לצורך ישראל בחדר אחר יהי' ישראל מותר להשתמש אצל הנר שהדליק הגוי בחדר הא' דהא אי בעי הי' משתמש אצל הנר שהוא בחדר ראשון וסיים הרא"ש וזה לא מסתבר והבין הע"ש דנדון דנר שהדליק גוי בחדר אחר שכ' הרא"ש באמת מותר לר"ת ומזה הוליד הע"ש דאם יש נהר כו' ומ"א חולק דגם בנר בנדון שכ' הרא"ש מודה ר"ת דאסור דר"ת לא התיר אלא היכי דאפשר לישראל עצמו להשיג אותו דבר שעשה גוי בשבילו כגון שמילא מים מבור דהי' אפשר לישראל לירד תוך הבור ולשתות אותן המים עצמן שהביא לו הגוי. אבל גבי נר שכ' הרא"ש ניהו דאפשר לישראל להשתמש אצל הנר עצמו שהודלק מע"ש אבל אצל נר שהדליק הגוי לא היה אפשר לישראל להשתמש אי לא הדליקו הגוי כה"ג מודה ר"ת דאסור וכ"מ לשון הרא"ש שכ' על האי דנר וזה לא מסתבר וא"א דאין לחלק בין בור ונר מה הוקשה לרא"ש מנר וכ' זה לא מסתבר כיון דלר"ת באמת גם בנר מותר מאי ראיה מייתי הרא"ש מנר טפי מבבור ואי לא מסתבר להרא"ש סברת ר"ת ה"ל מיד לכתוב על דין של ר"ת בבור דלא מסתבר א"ו דגם להרא"ש אסיק אדעתיה דבנר גם ר"ת מודה דאסור והטעם דר"ת מחלק כמ"ש לעיל ולהרא"ש אינו נראה חילוק זה שכתבתי ולכן כ' הרא"ש על האי דנר וזה לא מסתבר להתיר האי דנר ובזה גם ר"ת מודה דאסור א"כ ה"ה בבור כן ס"ל להרא"ש אבל ר"ת ע"כ מחלק בין נר לבור וא"כ אזדא לה דינו של הע"ש דאם יש נהר תוך התחום כו' דהוא נדון דנר:

(כה) (ס"ק כה) וי"מ כו' חפשתי בכל בו שנרשם בש"ע על דין זה כל בו וע"ז כתב שלא מצא בכל בו כו' ובמקום כו' וסומכים שהגוי עצמו שותה ממנו כו' הרי שלא סמכו להתיר כ"א שהגוי שותה ממנו ואעפ"כ אישר כח הנמנעים גם בזה ועסי' רעו ס"ג ואפשר דהיינו הי"מ שכ' שם בשם ר"ת שמותר לו' לשפחה ליקח נר הדולק כבר וילך עמו כיון דליכא בזה כ"א איסור טלטול דרבנן ואי בעי ישראל היה מטלטלו בהיתר ע"י טלטול מן הצד לכן שרי ע"י הגוי והיינו נדון דהכא וע"ז סמכו כאן להתיר לכתחלה אע"ג דבהאי דסי' רעו יש עוד טעם להתיר דגם הגוי צריך לנר דהא הולך עמו וא"כ ה"ה דהכא היה צריך שישתה ממנו מ"מ בסי' רע"ו דחה דברי הש"כ שכ"כ אלא דבלא"ה ואפי' אין הגוי צ"ל מותר מטעם הנ"ל ע"ש ומ"ש סי' שז ס"ק כ' בגוי שהביא אגרת בשבת שיניח הגוי האגרת על השלחן ומשם יטלנו הישראל ולא יטלנו מיד הגוי דא"כ עביד ישראל חצי המלאכה דהיינו ההנחה ע"ש וה"ה הכא שלא יתן הכלי להביא שכר ליד גוי דא"כ עושה הישראל העקירה וכן כשמביא השכר לא יקח מיד מן הגוי אלא יניח הגוי הכלי על השלחן וע"ש בסי' שז עוד. ונ"ל דאין להקל אלא לצורך וכ"כ מ"א לעיל בסי' רעו על היתר ר"ת בשפחה הנ"ל דאין להתיר במקום שאינן בני תורם ועמ"ש ט"ז פה וכ' בספר א"ר דטוב ליתן לגוי לשתות מן השכר ובכ"ז כ' שם דיש לירא שמים להחמיר על עצמו בזה וליתן לו מעות בשבת ל"ד שיתן הישראל בידים המעות אלא ר"ל להביא את הגוי לביתו ויראה לו מקום המעות ויטול הגוי המעות מ"מ אסור דהוי כעובד' דחול כ"ה לקמן סי' תקי"ז:

(כו) (ס"ק כו) לצורך כו' דאין דרך כו' ר"ל כה"ג אם ליקט לצורך ישראל אסור דל"ל דלא אהני ליה מעשה הגוי כיון שהבהמה בעצמה היה יכול להוליכ' לשם כיון דאין דרך להאכיל לבהמה במחובר כשאין בכ"מ כ"א דבר מועט והי' צריך להוליך הבהמה ממקום למקום עד שתאכל כדי שביעה וזה טרחא מרובה ולכן הדרך לתלוש העשבים ולצרפן יחד ליתנן לפני הבהמה בפעם א' וא"כ אהני מעשיו של הגוי במה שלקטן אולם מ"ש בדקאי לה באפה עיינתי בבעל המאור וכ' שם ג"כ כלשון הזה אבל ע"כ הוא לאו דוקא דהא כשהאכילה מן המחובר א"צ למיקם באפה אלא מעמידה על המחובר להדיא וכדאי' לעיל שכ"ד סי"ג והוא ש"ס ערוכה ואין ירק בתלוש שאין בו כ"א איסור מוקצה אז לא הותר העמידה כי אם למיקם באפה:

(כח) (ס"ק כח) אם מכירו כו' וכ' הר"ן כו' דאי' דף קכב אהא דתני אם מכירו אסור פריך מדתנן מעשה בר"ג וזקנים שהיו באי' בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירד בו ר"ג וזקנים והא ר"ג מכירו הוי (פרש"י דהא בא עמו בספינה) ושני אביי שעשאו שלא בפני ר"ג ורבא משני נר לא' נר למאה כבש לא' כבש למאה וידוע דקי"ל כרבא נגד אביי אלא דהרי"ו ס"ל דרבא מודה לדינא לאביי דשלא בפניו מותר אלא דרבא הוסיף דבנר וכבש אפי' בפניו מותר. וכ"כ רש"י כו' דניכוין לי' משמע דעיקר ההיתר כו' היינו מדכתב רש"י דניכוין ליה משמע דבכוונה תליא מילתא:

וה"ה אם הוא בפניו כו' דעיקר תלוי בכוונות הגוי ואין חילוק בין בפניו ובין שלא בפניו ולא נקט לחלק בין בפניו ובין שלא בפניו אלא משום אורחא דמילתא דסתם בפניו יודע הגוי שהישראל צריך לאותו דבר ושלא בפניו אינו יודע:

והב"י כ' כו' דס"ל דרבא חולק על אביי ולרבא לא מהני מה שהוא שלא בפניו אף על גב דל"ל שמא ירבה בשביל ישראל או עושה בשביל ישראל מכל מקום חיישינן שמרגילו לשבת הבאה כיון שהגוי רואה דניחא לישראל במעשיו יעשה כן בשבת הבאה בשביל ישראל ואייתי ראיה מרי"ו שהביא מ"א. כיון שצלאו כבר והיה שלא בפניו. כדאמרינן בגמרא גבי כבש דאביי מתיר משום דהוי שלא בפניו והשתא קיימינן דרבא מורה לאביי ואם כן אביי דמשני שלא בפניו הוי מה בכך מכל מקום ניחוש ש"י בשבילו בשבת הבא וכדאיתא בתוס' אלא ע"כ כבש וכדומה דלא שכיח שיצטרך לו הגוי ל"ח ש"י בשביל ישראל:

גבי לפתא כו' בעירובין דף מ"א ע"א:

ונראה הא דל"ג בנר וכבש שמא יעשה בשביל ישראל כו' המ"ל דגם בישראל לא שכיח שיצטרך לכבש אלא אגב נר דשכיח נקט גם כן כבש:

(כט) (ס"ק כט) א"צ כו' כמ"ש סי' של"ד דגוי הבא לכבות את הדליקה אין הישראל צריך למחות בידו והטעם דהגוי אדעתיה דנפשיה קא עביד להנאת עצמו דיודע שלא יפסיד והישראל יהנהו במקום אחר:

אבל בהמתו שרי וה"ה בדליקה אין גוף הישראל נהנה מן הכיבוי:

(ל) (ס"ק ל) רגיל כו' כדאמרינן פ' הפועלים דף צ' עובדא התם שהשיב אבוה דשמואל אם מערים ישראל לסרס בהמתו ע"י גוי דקנסינן ליה וצריך למכור הבהמה שלא יהנה מן האיסור:

(לא) (ס"ק לא) עולמית וה"ה בכל מילי כו' נראה מדברי הרמב"ם דאינו מחלק בין מת לאדם חי דלא כהר"ן הובא בט"ז שנתן הטעם משום כבוד המת שגנאי הוא לו שיקבר בקבר שנתחלל בו שבת ואולי לפי טעם זו אפי' קצץ אסור או י"ל כיון דקצץ ולא נעשה בו איסור ליכא גנאי:

כמ"ש סי' רמ"ר סעי' ג' במ"א שם ס"ק י"א אבל בסי' רצ"ב סעי' ד' מבואר כן להדיא בש"ע בדברי הרב"י:

(לב) (ס"ק לב) והוא שימתין כו' אע"ג דלאחר כו' חדא דאין אדם חוטא ולא לו ועוד הא אסור למי שהובא בשבילו כדי שיעשה וא"כ לא יועיל באמירתו כלום והיינו למ"ד דהטעם שצריך להמתין כ"ש כדי שלא יאמר לגוי כו' והוא שיטת ר"ת אבל לשיטת רש"י דהטעם שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ דגם אחרים צריכין להמתין במ"ש בכ"ש אלא שזה שכ' מ"א אע"ג דלאחר כו' הם דברי הראב"ד שהשיג כן על הרמב"ם שכ' דאחר ג"כ צריך להמתין כ"ש והקשה הראב"ד הא הרמב"ם ס"ל טעם לכ"ש משום גזרה שלא יאמר כו' ובאחר ליכא למיגזר:

מלאכה גמורה לאפוקי תחומין. בכ"ה האריך כו' על מעשה שבא לידו שהובא ע"י גוי בשבת ח"ל בשר לישראל ואסר להם עולמית. והיה הנדון כאלו הישראל צוה לגוי שיביאו בשבת וראייתו מרברי רי"ו שהובא בב"י ס"ס ש"ז (ורמז עליו ס"ס זה) וז"ל כ' רי"ו ישראל שאמר לגוי לעשות מלאכה בשבת ועבר משום שבות אסורה לו אותה מלאכה לעולם משום קנסא כן דקדקו הפוסקים בפרק השוכר את הפועלים (הוא גמ' דב"מ ד' צ' שהבאתי לעיל בס"ק ל') אבל הרמב"ם בפ"ו כ' שמותר ליהנות מאותה מלאכה לערב אחר שימתין כ"ש וכותיה נקטינן עכ"ל הרב"י:

ובכ"ה הסכים לדעת רי"ו משום דגם התוס' ס"ל כרי"ו שכ' ד' קנ"א ד"ה נכרי שהביא כו' ע"פ מה שהוכיחו דלא כפירש"י ובגוי שהביא חלילים דלא יספור בהן ישראל דאין אסורים במ"ש אלא בכ"ש וכתבו ואע"ג דבעשה קבר לא יקבור בו ישראל עולמית כ' לחלק וז"ל דסתם חללים אין מביאין אותן לשם אדם מיוחד אלא לשם כמה בני אדם עכ"ל התוס' משמע דאם הובאו לשם אדם מיוחד מודים התו' דאסורים עולמית ואף דהרמב"ם חולק מ"מ רי"ו והתו' הם שנים נגד יחיד ויש להחמיר כדבריהם (וכ' עוד דאפשר באיסור תחומים דקיל ויותר יש לחוש שיזלזלו בו מודה הרמב"ם שאסור עולמית):

דפשוט הוא בביצה כו' ואע"ג דבביצה מיירי שלא צוה ישראל לגוי להביא ובכ"ה מיירי בנדון שדומה שישראל צוהו ע"כ צ"ל דכ"ה כ' דהוי כאלו ישראל צוהו לרווחא דמילתא אבל ס"ל דאפי' לא צוהו ישראל אלא הגוי הביאו מדעת עצמו אסור דהא הביא ראיה מרברי התו' דחלילין הנ"ל ושם לא צוה ישראל לגוי ואפ"ה ס"ל לכ"ה דהתוס' ס"ל דאם הביא חלילין לאדם מיוחד אסורים לעולם:

ויליף כו' אבל בשבת כו'. בא לישב דלא תימא ניהו דרי"ו כ' דינו בישראל שצוה לגוי מ"מ ע"כ לאו דוקא אלא ס"ל דאפי' עשה גוי מעצמו אסור עולמית דהא מביא ראיה מפרק השוכר את הפועלים בענין סירוס כנ"ל. והא שם לא צוה ישראל לזה כ' מ"א דלעילם מ"ש רי"ו דישראל צוה לגוי הוא דוקא אבל אם הגוי עשה מדעת עצמו מודה שלערב מותר בכ"ש דודאי לא יחלוק על גמרא ערוכה בביצה ומהאי דסירוס מביא ראיה בהדרגה דשם בסירוס דהגוי נתכוין לאיסור ר"ל דתכלי' הגוי לסירוס והו' האיסור משא"כ בשבת אין תכלית כוונות הגוי לחלל שבת כ"א להביאו לישראל אלא שא"א לו להוציא כוונתו וצריך ע"י זה לחלל שבת א"כ ניהו דבסירוס אפי' לא צוה אסור מ"מ בשבת אין לאסור כ"א כשצוהו ישראל ואז דומה קצת כאלו הגוי נתכוין לחלל שבת:

ואף בזה ר"ל אפי' צוה ישראל לגוי הכריע כהרמב"ם דסגי להמתין כ"ש:

וזה נעלמה מבעל כ"ה שכתב אע"פ שהרב"י בספרו הארוך הכריע כרמב"ם מ"מ בש"ע ע"כ חזר בו ולא כ' לא איסור ולא היתר והשמיט הרין ולזה כ' מ"א דהא בסי' ש"ז ס"כ הכריע בש"ע כהרמב"ם. והדין עמו ר"ל עם הרב"י שהכריע כהרמב"ם אפי' צוה ישראל לגוי:

(לג) (ס"ק לג) ממקום קרוב מח"ל ר"ל מן הסתם דלא ידע מאיז' מקום הובא אין צריך להמתין יותר כי אם כדי שיובא מחוץ לתחום אא"כ ידוע שהביא ממקום רחוק צריך להמתין עד כדי שיובא מאותו מקום רחוק כמ"ש בש"ע ומ"מ כ' בס' ע"ש דא"צ להמתין יותר מיום אחד אפי' רחוק כמה דיותר מיום אחד מה שהלך הלא הלך ביום חול וליכא למיגזר גם ליכא משום דנהנ' ממלאכת שבת:

כמ"ש סעיף י"ד דס"ל לרמב"ם דזה החילוק בין קבר לחלילים. דקבר הוא מקום מפורסם משא"כ חלילים לכן אם גם בחלילים הוא מפורסם ג"כ אסור עולמית:

(לד) (ס"ק לד) מותרים כו' ודעת התו' כו' וז"ל התו' ד"ה אא"כ באו ממ"ק תימא לר"י מאי מהני שבאו ממ"ק הלא הביאם דרך ר"ה ומה לי ארון וקבר כו' ומה לי חלילין שהובאו דרך ד"ה וי"ל דהביא ממ"ק לא מהני כ"כ הבאתו עכ"ל התו' והכריע הרב"י כדעת התוס' עכ"פ בכרמלית אבל לא בר"ה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.