דרישה/אורח חיים/שכה

דרישה ‏ אורח חיים שכה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פת של עכו"ם שנאפה בשבת ר"ת אוסר אותו דשמא נטחן היום כתב הב"י וז"ל וק' לי אמאי תלי טעמא דאיסורא בשמא נטחן היום הא אפילו נטחן מאתמול הוי מוקצה כמו גרוגרות וצמוקים מאחר שנאפה היום ואין לומר דקמח יותר ראוי לכוס מחטין ומש"ה קאמר שמא נטחן היום דאילו נטחן מאתמול לא היה מוקצה דז"א שהרי כתב רבינו בסמוך בשם הרא"ש ו"ל דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוי מוקצה ומדקאמר אפילו ש"מ דטפי עדיף כשהיה בין השמשות חיטים מכשהיה אז קמח. ושמא י"ל דנקט טחינה דאסירא מטעמא אפילו בי"ט משא"כ באפייה. אבל אה"נ דלענין שבת אפילו נטחן מאתמול הוי מוקצה כגרוגרות וצמוקים מטעם שנאפה בשבת. והא דנקט הרא"ש אפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא נחת לחילוקי מוקצה אלא משום דחיטים חזו לכוס טפי מקמח קאמר דאפילו היה קמח דלא חזי כלל לכוס לא הוי מוקצה משום דהוי גמרו בידי אדם ולא אידכר מוקצה דבין השמשות אלא היכא דמיתקן ממילא אבל לא היכא דניתקן בידי אדם כי הכא ושלא כדברי רש"י בפרק אין צדין עכ"ל. עוד כתב הב"י בסמוך ואיכא למידק הא עכו"ם שהביא דורון לישראל מדבר שיש במינו במחובר הוי גמרו בידי אדם שהרי ע"י אדם נלקטין ואפ"ה אסור וא"כ קשה למ"ש הרא"ש דלא הוי מוקצה משום דהוי גמרו בידי אדם ושמא י"ל דשאני התם דאפשר ליגמר שלא ע"י אדם כגון שיפלו מאליהן הילכך כי לקטם אדם נמי אסורים משא"כ בטחינה שא"א לעשות אלא ע"י אדם עכ"ל. וקשה לדברי הב"י מאיזה טעם נחמיר טפי במה שנעשה ממילא לומר ששייך גביה טפי מוקצה ממה שנעשה בו איסור מלאכה ולומר שאין שייך גביה מוקצה. ועוד קשה הא בפ' אין צדין כתב הרא"ש גבי עכו"ם שהביא דורון אמר רב פפא עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורים לערב בכדי שיעשו כתב הרא"ש וז"ל ואפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי דכיון דלא לקטינהו מאתמול כגרוגרות וצמוקים דמי עכ"ל. והוא ממש לשון רש"י אלא שרש"י סיים דבמוקצה אין חילוק בין של עכו"ם לישראל וגם להרא"ש בנדון זה אין חילוק. וב"י בעצמו הביאו לעיל בסימן שי"ח בדין השוחט לחולה בשבת דמותר לבריא דמקשה ב"י מ"ט דהרא"ש מ"ש ממחובר דכתב הרא"ש דמודה בו ר"ש כיון דלא לקטינהו מאתמול ומשני ז"ל ואפשר לומר דס"ל להרא"ש דבמחובר דוקא שייך לומר מדלא לקטינהו אקצינהו לפי שכל אדם יכול ללקט בידי משא"כ בבהמה שצריכה לשחוט ע"י מומחה ובסכין בדוק גם יש טירחא בשחיטתה ואפשר שהיה בדעתו לשוחטה אלא שלא נזדמן לו מומחה או סכין בדוק או שלא יכול לפנות מעסקיו כדי לשוחטה וכיון שאין מניעתה מלשחוט מוכיח שהקצה אותה לא אמרינן מדלא שחטה אקצה כו' ע"ש וה"ט לא שייך הכא באפייה דכל אדם יכול לאפות והל"ל דאקצינהו וכמו שם בעכו"ם שהביא דורון אמרינן דהוה מוקצה אע"ג דעכו"ם הביא וה"נ בפת שאפה העכו"ם. וגם בסי' שכ"ד כתב ב"י בד"ה מחתכין הדילועין פירש"י התלושים כו' עד כלומר דאילו נתלשו בו ביום אפי' לר"ש אסור לטלטלם דמחובר כיון דלא לקטינהו מאתמול אקצה מדעתיה ודמו לגרוגרות וצמוקים וכמו שפירש"י בפרק אין צדין וכ"כ שם הרא"ש עכ"ל ב"י שם הרי דכתב דהרא"ש ס"ל כפירש"י ואיך כ"כ ושלא כדברי רש"י דפרק אין צדין. ועוד קשה ממה שכתב הטור בסמוך והכי מסתבר לאסור דלא גרע מנשרו מאליהן. משמע דנשרו מאליהן הוא אינו כ"כ חמור מכשתלשן העכו"ם. ולסברת הב"י איפכא מסתברא דבנשרו מאליהן הוי מוקצין וכשתלשן העכו"ם אינה מוקצה. לכן נראה לומר דודאי גם כשתלשן העכו"ם שייך בו מוקצה כמ"ש הרא"ש בפרק אין צדין וחמור טפי תלשן העכו"ם מבנשרו מאליהן דבתלשן העכו"ם נעשה בו איסור תורה משא"כ בנתלשו מאליהן ומ"ש הרא"ש בסוף פרק הנזכר דלא הוי מוקצה כיון דגמרו ביד עכו"ם פירושו כשאין התחלת תלישת הפרי או קצירת התבואה הוא ע"י עכו"ם בשבת אז אין שייך בו מוקצה מחמת גמר מלאכה שעשאוהו העכו"ם. והכי דייק מ"ש הרא"ש דכיון דהוי גמרו ביד עכו"ם ולא כתב כיון דהוי ביד עכו"ם מלאכתו וה"נ דייק מ"ש גבי דורון דכיון דלא לקטינהו מאתמול כגרוגרות וצמוקים דמו פירוש דוקא גבי הלקיטה הוי מוקצה ולא גבי שאר מלאכות הנגמרות ביד עכו"ם אחר הלקיטה. ובזה יתיישב ג"כ מ"ש ר"ת דשמא נטחן היום ר"ל הואיל וטעם דמוקצה הוא הואיל ולא לקטינהו או אפינהו מאתמול מש"ה קאמר שמא נטחן היום דאם נטחן מאתמול הוי שרי דאינו מוקצה מדהתחילו מאתמול לטחנו ש"מ שהכינו עצמן לאפותו ואין אדם מקצה מדעתו כל שיוכל להיות ראוי לו לר"ש אבל בשלא טחנו מאתמול אקצינהו מדעתיה דאף שנקצר התבואה מ"מ אחר הדישה כשהתבואה מונחת ולא גילה דעתו מבעוד יום דרוצה לאפותו ס"ל לר"ת דהוי מוקצה. אבל הרא"ש ס"ל דאין נקרא מוקצה כי אם בעוד שלא נקצר או נתלש אבל מיד שנקצר או נתלש תו מותר כיון דגמרו בידי אדם ר"ל שההתחלה כבר נעשה מע"ש ולא אקצה. איניש נפשיה מכל שגמרו בידי אדם וכ"ש מדבר הנעשה ונגמר מאליו. וראייה למ"ש שיש חילוק בין התחלה לגמר הוא ממ"ש התוספות בפרק בתרא דע"ז דף ס"ו והביאו ב"י כאן אלא שיש ט"ס בהעתקת ב"י שלפנינו וכצ"ל וז"ל וגם התוס' פרק בתרא דע"ז כתבו שיש מתירין אפילו בשבת וכתבו אמנם יש אוסרים בשני י"ט של ר"ה לפי שנמשך לפעמים הקציר עד ר"ה ואפשר שקצרו בי"ט ראשון ואפאו בי"ט השני והעלו ונכון להחמיר בי"ט שני של ר"ה עכ"ל ע"ש בתו' ותמצא הענין כאשר הגהתי אף שאין שם כן אות באות והנה מבואר מדהתירו בשבת ואסרו בר"ה דה"ט משום דסברי כר"ש וביום א' א"א לקצור ולטחון ולאפות וכיון שהפת ביד עכו"ם בשבת אפוי ודאי לכל הפחות נקצר מאתמול וכיון דאין תחילתו דהיינו הקצירה ביום השבת תו לא חיישינן במה שנגמרו בשבת דדעתו של אדם אכל מאי דיכול להיות ראוי לו משא"כ בשני ימים טובים של ר"ה דאפשר שנקצר ביום טוב הראשון ונאפה בי"ט שני ומש"ה אסור כיון דהתחלה הוה ג"כ בי"ט ושני י"ט של ר"ה כיומא אריכתא דמיא. וה"ט ג"כ דעכו"ם שהביא דורון שאסור משום התחלתו דהיינו התלישה היה ביום השבת וז"ש הרא"ש ורבינו הביאו בסמוך ז"ל ול"נ להתיר דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוה מוקצה כיון דגמרו בידי אדם והטחינה והאפייה אינה אוסרה כיון שבשביל עכו"ם היא עכ"ל. הרי כ' להתיר מטעם דאין לאסרו מכח הטחינה כמו שעלה על דעת ר"ת כאשר הביא רבינו בשמו וגם בעל התרומה סימן רמ"ח והביאו ב"י תלה האיסור בטחינה ובאפייה אלא שהוסיף ג"כ לומר אף א"ת שהמוקצה היה מכח שהיה בין השמשות קמח או עיסה ולא היה ראוי לכוס לא מכח המלאכות שנעשה ע"ז כתב שגם מזה לא נאסר כיון שגמרו בידי אדם וק"ל. וזה ברור בעיני ובזה נתיישב הכל. ומ"ש רבינו אם עושה ארון או קבר לעצמו כו' עיין מ"ש ב"י ולסוף מסיק וכתב ומ"מ עדיין יש לדקדק למה השמיט הרא"ש סוגיית הגמרא דה"ל לכותבה ללמדנו דמ"ש יקבר בו ישראל היינו אם בצנעה יקבר בו ישראל מיד כו' ולע"ד נראה דהרא"ש ס"ל כרש"י ומ"ש דלמאי דמשני הגמרא בעומד בסרטיא כו' ר"ל כל מקום קבר ניכר למי הוא עשוי דאם הוא עשוי הקבר במקום פרהסיא כמו סרטיא ודאי נעשה בשבילו וא"כ ליכא לחלק בין צינעא לבפרהסיא דכיון דסתמא דמילתא מקום קברות ישראל מיוחדין לעצמן ומקום קברות עכו"ם אינם אצלם מקומן מוכיח עליהם שלא נעשה אלא בשביל עכו"ם. והשתא א"ש דהתנא דמתני' סתם וכתב אם עשה לו ארון וקבר בו ישראל ואם בשבילו לא יקבר בו עולמית ולא חילק ותנא דהיינו דווקא בעומד באסרטיא אלא ודאי התנא איירי בעשוי במקום שמורה עליו אם נעשה בשביל עכו"ם או בשביל ישראל ואפשר שגם עשיית הארון דישראל ועכו"ם מחולקין ועשייתו מוכיח עליו אם נעשה בשביל ישראל ועכו"ם והגמ' דמשני בארון המונח על הקבר ל"ד קאמר אלא חדא מן הדברים המורים עליו נקטה א"נ לסברת המקשן השיב לו דלא עלה על דעתו שבעשיית הארון והקבר ניכר אם בשביל עכו"ם או בשביל ישראל נעשה ומש"ה השיב לו דמיירי בעומד באסרטיא והארון עליו אבל לדידן ל"צ לזה וכמ"ש דגם זולת זה ניכר ונבדל. ומש"ה סתמו וקצרו הרא"ש ואפשר שגם זה הוא טעם הרי"ף ומ"ש רבינו ז"ל אלא שרש"י פירש אותו כו' עד הא לאו הכי צריך להמתין בכדי שיעשו לשון הגמרא נקט וי"ל הא לאו הכי שאין לפנינו דבר ניכר צריך להמתין והגמרא קאמר כן לפי סברת המקשן וכמ"ש וק"ל. ומ"ש רבינו בחלילין בס"ס ז"ל ואם א"ל לישראל להביאן אסורים לעולם ולאחרים בכדי שיבואו ממקום שהביאן וכתב ב"י לא ידענא מהיכא נפקא ליה לרבינו לקנסו לעולם כו' עד אלא דא"כ קשה מאי איריא א"ל ישראל להביאן כו' ונלע"ד דלק"מ דודאי כי לא א"ל אינו ידוע דבשבילו עושה האיסור דאורייתא כי אף שהביאן לישראל י"ל דתחילת הבאתן דרך ר"ה לא בשבילו היתה ואף אם היתה ליכא אוושא מילתא דבשבילו לבד נעשה שהרי בחד חליל יכול להספיד כמה מתים משא"כ בא"ל להביאן לו הרי זה ודאי נעשה בשבילו והואיל ואיכא אוושא מילתא מילי דמת וכמ"ש הרא"ש. לעיל מש"ה אסרו עולמית. ומה שהסכים הרא"ש דאם הביא בשביל ישראל והובאו מחוץ לתחום דאינו אסור אלא בכדי שיבואו אע"ג דאיכא מילי דמת אוושא מילתא שאני התם דלא נעשה בו כ"א איסור תחומין דרבנן וק"ל:

ב

עכו"ם שצד דגים או ליקט פירות או אפה פת כו' בספר המצות יש מתירין כמו שאר מלאכות שעושה העכו"ם לצרכו ויש אוסרין כמו פירות הנושרין שנאסרו אפי' נשרו מאליהן דבדבר מאכל החמירו טפי והכי מסתבר לאסור דלא גרע מנשרו מאליהן. כתב ב"י ז"ל אין דברי רבינו מכוונים ע"פ דברי הסמ"ג דלא כתב הסמ"ג דיש פנים להתיר אלא באפה ובישל דאין בה מוקצה אבל בצד דגים וליקט פירות משמע דפשיטא ליה דאסורין דוודאי לא גריעי מפירות הנושרין דאסורין משום מוקצה עכ"ל ב"י וק"ק הא לפני זה כתב ב"י שיש מתירין כמו שאר מלאכות כו' כלומר כמו ממלא מים לבהמתו או עשה כבש או מדליק נר לעצמו שמותר לישראל להשתמש בהן וא"כ מה לי צד וליקט מה לי עשה כבש מחדש או הדליק נר. ואף שבסמ"ג לא כ"כ בהדיא. אבל בסמ"ק כ"כ בהדיא וא"כ י"ל דרבינו לסמ"ק נתכוין ולא לסמ"ג דהא ספר המצות סתמא כתב. ודוחק לומר דס"ל דיש חילוק בין כבש ונר דאינן עומדין לאכילה ואין מוקצה שייך כ"א בדבר מאכל משא"כ בצד וליקט שהוא דבר מאכל. ומ"ש ב"י עוד אחר זה אמ"ש רבינו ומסתבר לאסור דלא גרע מנשרו מאליהן ז"ל ולכאורה משמע דגם באפה פת אסור מה"ט וכן פירש מהרי"א ושלא כדברי הרא"ש ואע"פ שהיה אפשר לפרש דטעמא דלא גרע מנשרו מאליהן לא קאי אלא לצד דגים כו' ולחלק ביניהן משום דצידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהיא מלאכה כ"כ כו' ויש מקשין למה לא כתב חילוק שכתב ב"י לעיל לפני זה דבלקיטה וצידה שייך מוקצה טפי. ונלע"ד דלק"מ דלפני זה לא כתב חילוק דמוקצה אלא להאומרים פנים להיתר ולא ס"ל דבדבר מאכל החמירו כמו נשרו מאליהן. ומש"ה הוצרך לכתוב דאע"פ כן י"ל דמודה בלקיטה וצידה מטעם מוקצה וכאן אמר לפי סברת רבינו שהשווה בפנים להיתר דס"ל דכולם שוים דלית בהו איסור מוקצה אלא שמסתבר ליה לאסור מטעם דבדבר מאכל החמירו כמו פירות שנשרו מאליהן. וה"ט משום דאדם להוט אחר דבר מאכל מש"ה יש להחמיר שיקל ויעשה פריו או יצוה לעכו"ם לעשותו ומש"ה חילק וכתב דיש להחמיר דוקא בצידה ולקיטה דלא מיחזי לאינשי שהיא מלאכה כ"כ וק"ל. ומ"מ בעיקר הספק והבעייתו דב"י דמדנקט רבינו אפייה בהדי צידה וליקט ש"מ דבכולהו אסור מטעם דלא גרע מפירות הנושרין. תמה אני על מהרי"א וב"י שכ"כ חדא שא"כ למה לא הכריע מיד לעיל אחר שכתב דברי ר"ת לאסור ודברי הרא"ש להתיר בפת הנאפה היה לו לכתוב שמסתברא לו כדברי ר"ת ולא מטעמיה אלא מטעם דלא גרע מפירות הנושרין מאליהן וכמ"ש כאן. ועוד מדכתב רבינו מיד אחר דין זה ז"ל ואפי' אם ספק אם לקטן או צדן היום אסורין הל"ל או ספק אם אפה או בישל היום דאסורין אלא ודאי גם רבינו ס"ל כסברת הרא"ש. ומה שכללינהו רבינו יחד איפכא מסתברא שלאחר שכתב הרא"ש להתיר בפת שנאפה כתב שגם בצד וליקט יש פנים להתיר כמו באפה ובישל הנ"ל אלא שיש פנים ג"כ לאיסור מכח שבדבר מאכל החמירו. ומסיים שמסתבר לאסור בצידה ולקיטה אף להרא"ש דמתיר באפייה ובישול מטעם דגמרו בידי אדם מ"מ החמירו בזה הטעם דלא גרע מפירות הנושרין מאליהן וזה שייך דוקא בצידה וליקט דכמו בפירות הנושרין שגזרו משום דאדם להוט ויש לחשוש שיתאוה ומתוך תאותו ילקוט מהאילן ה"נ בעכו"ם שלקט או שצד הואיל ומלאכת צידה וליקוט נעשה בקל יש לחוש מתוך להיטתו בדבר מאכל עד שלא יזכור שהוא שבת יעשה מלאכה משא"כ באפוי ובישול שכמה טירחא צריך לטרוח עד שלא יגמר מלאכת אפייה ובישול ויזכור שבת קודם שיגמר המלאכה או כמ"ש ב"י דמשמע לאינשי טפי שהני הן מלאכות גמורות ולא יעשו אותן וזה נ"ל ברור:

ג

ואם לקטן וצדן בשביל ישראל אסורין לכל בו ביום והא דכתב בשם ר"י לקמן בחלילים דלאחרים מותר מיד דה"ט דר"י סבר דבחלילין ליכא איסור דאורייתא דלא חש להביאה דרך ר"ה:

ד

ואם ספק אם לקטן בשביל ישראל כו' ולערב כתב סמ"ג שמותרין מיד ז"ל ב"י טעמא משום דקי"ל כשמואל דאמר גבי חלילין חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופירש"י חששא זו לקולא ומותרין מיד לערב וא"צ להמתין בערב בכדי שיעשו. והרי"ף שפי' חששא זו לחומרא ורבינו שכתב דעת סמ"ג לחוד סמך על מ"ש לקמן בס"ס פלוגתת רש"י והרי"ף בזה והרא"ש הסכים שם עם פירש"י ומש"ה סתם כאן לקולא כדעת רש"י והסכמת הרא"ש עכ"ל ב"י אלא ששניתי וקצרתי. והא דכתב פלוגתת והסכמת הרא"ש לקמן בחלילין ולא כתב כן תחלה בדין ראשון ואח"כ הל"ל סתם ע"פ הסכמת הרא"ש ה"ט משום דפלוגתת רש"י ורי"ף איתמר בחלילין ודין חלילין איתמר בפרק שואל ודין ספק צידה וליקוט איתמר במס' י"ט פרק אין צדין ורש"י ורי"ף פליגי בדין קמא דאיתמר בגמ' קודם שמסכת שבת שנוייה קודם מסכת יום טוב ורבינו נמשך אחריהן לכתוב דברי פלוגתתן במקומן וק"ל. והא דכתב רבינו אח"כ סמוך בספק אם הובא מחוץ לתחום הפלוגתא דמותר לערב מיד אפילו למי שהוא בשבילו לר"י ולרי"ף צריך בכדי שיעשו ה"ט משום דשם אשמועינן דאע"ג דתחומין אינו אלא איסור דרבנן אפ"ה לרי"ף צריך להחמיר בספקו משא"כ בחלילין דיש בו חשש דאורייתא כדלקמן וק"ל. אלא שצריך ליתן טעם כיון דרש"י פי' דחלילין מותרין לערב מיד כו' וכמ"ש הסמ"ג ג"כ מה"ט בספק ליקט דמותרין לערב מיד וכמ"ש ב"י משום דס"ל כרש"י ולמה כתב ב"י בסמוך בד"ה ואם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום מותר לערב מיד לר"י כו' עד ויש גורסין רש"י במקום ר"י ולאותו גירסא קשה מאי איריא בערב אפי' בו ביום שרי לרש"י ולק"מ דודאי לרש"י דס"ל חששא לקולא ודאי דאין שם אלא איסור תחומין מותר לאכול מיד בשבת וי"ט ושאני חלילין דבשבת וי"ט אין מספידין בהן אלא למוצאי י"ט ושבת ומש"ה כתב שם דמותרין לערב מיד ומ"ש ב"י דטעמו דסמ"ג משום דס"ל כרש"י דחלילין אע"ג דבחלילין ליתא אלא ספק איסור דרבנן וכאן בספק ליקט הוא ספק איסור דאוריית' י"ל דאיסור בכדי שיעשו בודאי ג"כ בליקט אינו אלא מדרבנן וק"ל. ומ"ש רבינו ולערב בכדי שיעשו כו' עד וכתב הרא"ש בפ' אין צדין שכן דעת הרי"ף אבל הוא ז"ל כתב דמסתבר ליה בדברי ר"י שכתב דבבא מחוץ נתחום א"צ להמתין לערב בכדי שיעשו לא החמירו חז"ל אלא בדבר שנעשה בו איסור דאורייתא ורבינו לא כ"כ וסמך למ"ש בהלכות י"ט ולכאורה היה נראה לומר דרבינו ס"ל דלא הסכים הרא"ש עם ר"י אלא בי"ט דמותר בו לאפות ולבשל ולעשות כל צורכי אכילה מש"ה הקילו ג"כ בזה משא"כ בשבת דמחמיר וכיון דלא גילה הרא"ש דעתו בפירוש שסובר כר"י ומש"ה סתם רבינו כדעת הרי"ף וק"ל. א"נ י"ל דגם ר"י עצמו אינו חולק שם עם הרי"ף אלא בי"ט ולא בשבת ובזה נתיישב ג"כ תמיהת ב"י שכתב בסמוך אחר זה בד"ה ואם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום מותר ולערב לאלתר ואפי' מי שהובא בשבילו לר"י וכתב ב"י ע"ז ז"ל תמהני הא לר"י אפילו בודאי הובא מחוץ לתחום שרי לר"י כו' ע"ש די"ל דגם ר"י עצמו לא גילה דעתו בשבת כ"א בי"ט. ומש"ה לא כתב אלא בספק ולא בודאי וק"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.