דרישה/יורה דעה/קכד

דרישה ‏ יורה דעה קכד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וא"א הרא"ש ז"ל מתיר בשניהן בשתייה וכ"כ התוס' וכתבו ור"י לא רצה להקל ודע שהרא"ש לא התיר בשתייה אלא במגעו אבל יינו של גר תושב עצמו אסור בשתייה וכ"כ מ"ו על הקראים שמותר לשתות עמהן יין של ישראל אבל יינם אסור מפני שאינם מקפידים על מגע נכרי (או משום חתנות ואסור לשתותו אפי' בבית ישראל כמו פת של נכרים עכ"ה) וכ"כ בתשובת מהר"ם ע"כ:

ב

שפחות נכריות שילדו בבית ישראל כו' וכתב הרשב"א דבעודן קטנים דשרי היינו אפי' בלא מלו וטבלו הרשב"א בת"ה הארוך הביא ראיה לדבריו מדאקשי' מהא דאמרינן בני השפחות שנולדו בבית ישראל אין עושין יי"נ לרב דאמר קטנים בני נכרים עושים י"נ לאסור אותו בשתייה ואם איתא דהתם מיירי דוקא במלו וטבלו מאי קושיא לימא התם בשמלו וכי קא אמינא בקטנים בני נכרים שלא מלו גם מתוספתא הביא ראיה לדבריו ועוד שאר ראיות ואע"פ כן פסק הב"י כהרמב"ם הואיל והרמ"ה כ"ל כוותיה:

ג

כתב הרשב"א כבר ביארנו כו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל ב"י ואיכא למידק כיון שסובר הרמב"ם שכל נכרי שאינו עובד ע"א אינו אוסר בהנאה למה כתב בפ"ד גר תושב שקיבל עליו ז' מצות כייו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנאה דמשמע שאם חיסר מלקבל אחד מהשבעה אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקיבל עליו בפירוש שש מצות וע"א מכללם מנכרי דקים לן בגוויה דלא פלח ע"א ולא קבל עליו שאר מצות וי"ל דע"כ לא קאמר כרמב"ם שאינו אוסר בהנאה אלא בנכרי שהוא מבני דת דלא פלחי ע"א אבל אם הוא מבני דת דפלחי ע"א אף ע"פ שזה קיבל עליו שלא לעבוד ע"א לא יצא מכלל בני אומתו עד שיקבל עליו ז' מצות דאז נעשה גר תושב גמיר והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב וכל נכרי שאינו עובד ע"א כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה"ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים ע"א הוא דיינו מותר בהנאה אף ע"פ שלא קיבל עליו בפירוש שלא לעובדה אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל ז' מצות ואם חיסר אחד מהם אוסר בהנאה דעדיין מכלל אומתו הוא ועי"ל דכל נכרי שאנו מוחזקים בו שאינו עובד ע"א אע"פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קיבל. בפירוש שלא לעובדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קבלה עליו יינו מותר בהנאה ומ"ש הרמב"ם גר תושב שקבל עליו ז' מצות להשמיענו שאע"פ כן יינו אסור בשתייה כ"כ אבל לומר דמותר בהנאה לא איצטריך דבלאו הכי נמי מותר בהנאה עכ"ל ב"י ודומה לזה יש לדקדק בדברי הרשב"א כמ"ש בפרישה וכמ"ש ישוב בדברי הרשב"א כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם דלק"מ כמ"ש בפרישה ע"ש:

ד

מ"מ כלי שיש לו חוטמים כו' יכול ישראל למצוץ כו' ובלבד שיפסוק הישראל כו' הטעם כתבתי בפרישה והרשב"א בתשובה כתב צ"ע דנהי דאין ניסוך דרך מציצה שאינו מנסך ברוחו דרך מציצה מ"מ מה שבפיו אסור וכל היין נגרר אחריו ולמה גרע מניצוק ע"כ והר"ן כתב יישוב לזה והביאו ב"י בר"ס קכ"ו דלא אמרינן נצוק חיבור אלא במאר דאתי בההיא פתחא או ברזא אבל בהאי כלי מאי דאתי בההיא ברזא דישראל לא אתי בברזא דנכרי עיין בתוס' דג"ה דף צ"ז סוף ע"א שכתבו אהא דאמרינן שצריך הישראל להפסיק קודם שיפסוק הנכרי דהיינו דוקא לכתחילה משום דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל בדיעבד בטל היין הנוגע בפיו של נכרי בששים ועמ"ש לקמן בסי' ק"ל דכפי זה קשה למה אנו מחמירין בשנמצא נקב בחבית יין ששולחין ע"י נכרי ולפי מ"ש בסמוך ס"ס קכ"ג דכי אמרינן סתם יינם בטל היינו דוקא שאינו אסור בהנאה אבל בשתייה אסור אפי' אם יש ששים לבטלו לפ"ז לק"מ:

ה

לפיכך נכרי שנכנס לחנות של ישראל כו' זה היה מעשה בפרק רבי ישמעאל סוף דף נ"ז והביאו הרא"ש בדף צ"א ע"א וז"ל ההוא עובדא דהוה במחוזא על נכרי לחנותא אמר להן אית לאו חמרא לזבוניה אמר ליה לא הוה יתיב חמרא בדוולא שדא ביה ידיה ושכשך ביה אמר האי לכו חמרא שקליה מריה בריתחיה ושדייה לדנא שרייה רבא לזבוני לנכרים אף יין המשוכשך משום דשכשוך גרוע הוא דלא נתכוון אלא לידע אם הוא יין והרי הוא כמו מודדו ביד דימכר. איפלג עליה רב נחמן ואוסרו ולא דמי למודדו ביד דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכעס לפי שכחשו ממנו היין ונתכוין לאסרו כדי שימכרנו לו עכ"ד וכתבתי בפרישה שמ"ש רבינו כאן ואם נתערב כו' משום שמעשה כך היה אבל אין לומר שבא להשמיענו לאפוקי דרבא שמתיר אף דמי אוחו היין וכמ"ש וקמל"ן דס"ל כר"נ דאוסר דמי אותו יין דכבר אשמועינן זה כמ"ש שאסור בהנאה ול"ל למימר חותם נתערב כו' אלא ודאי כמ"ש בפרישה.

ו

אבל אם אינה עוברת כו' בענין שא"א לשכשך כו' ומה שנשאר בחבית מותר קצת קשה אמאי מותר מאי שנשאר בחבית הא להרא"ש אוסר בנגיעה אפי' בלא שכשוך כמ"ש לעיל בשם הר"ן (ודוחק לומר משום דעכ"פ ראוי לשכשוך בעינן) וצ"ל דשאני הכא דאין כאן נגיעה דהא לא נגע אלא בעובי השוליים ולהכי בעינן נמי שכשוך ומ"ש לפני זה שהוציא הברזא כו' עד שא"א שלא שכשך אף על גב דשם יש נגיעה גמורה כתבתי בפרישה דכ"כ לאסור אפילו לדעת הרמב"ם (גם י"ל דגם כאן היה ע"י דבר אחר ולא בידו ממש עכ"ה.

ז

וכן חבית שנסדקה כו' בהר"ן פ' רבי ישמעאל דף שע"ב ע"ב כתבו התוס' דהני חביות שלנו דפקעי לאורכייהו כפותיא דחביות שלהם דמי דחביות שלהם של חרס היה ולא היה בהן חשוקים אבל הני דידן שהן מחושקים יפה ואין היין יכול לזוב אלא מעט אפי' פקעי לאורכייהו שרי להדק אותן ע"י נכרי דמעשה לבינה בעלמא הוא דעביד כמו אם נשברה לרוחבה וחביות שלהם היו של חרס ולא היו שוכבים כמו חביות שלנו אלא היו עומדין הילכך נסדק לאורכו שנפרד זה מזה והנכרי מהדקו אסור אבל אם נסדק לרחבו שאינן נבדלים זה מזה שהרי חצי העליון יושב על התחתון אלא שיוצא מעט מעט והנכרי הכבידן זו לזו ולא הוי נוגע אלא מעשה לבינה בעלמא קעביד כלבינה הנתונה ע"פ החבית ומכבידה וכ"כ המרדכי פרק. רבי ישמעאל דף שפ"ח ע"א ובה"מ פ"ב בשם רשב"ם ד"מ:

ח

וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה כו' בפרק רבי ישמעאל ההוא ינוקא דתנא ע"ז בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת א"ל דורכין והא קמנסך בידים דציירנא להו לידיה והא קמנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיא ניסוך עכ"ל הגמרא. ודע שהרשב"א ס"ל בההוא ינוקא דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך וכן נראה דעת הרמב"ן דלעיל נגיעת רגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרוב מנסכין כן דבזיון הוא להם לנסך ברגל גם הרא"ש ס"ל בההוא ינוקא דאין ניסוך ברגל אבל לא מטעמיה אלא משום שטרוד הוא במלאכתו אבל אם נגע במתכוון אוסר וטעמו מדאשכחן בברייתא דאגרדמין דניסוך דפיו הוי ניסוך ה"ה ניסוך דרגל והרי"ף השמיט ההוא עובדא דינוקא ועובדא דנהרדעי שכתבתי לעיל וברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל משמע דס"ל דאפי' טרוד במלאכתו אוסר בין ביד בין ברגל ודע שב"י כתב שדברי רבי' אינם מכוונים שכתב בד"א כששמר ישראל כו' אבל בלא שמר חיישינן דלמא נגע ביד דמדברי הרא"ש משמע דגם לנגיעת ידו לא חיישינן דגם בידו טרוד להפך הענבים ונקרא טרוד במלאכתו והאריך שם אבל אין דבריו מוכרחין ע"ש בהרא"ש:

וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה כו' משמע הא בשתייה עכ"פ אסור (כמ"ש בסימן קכ"ה דיין היוצא מכחו אינו נאסר אלא בשתיה עכ"ה) וא"ת מ"ש לעיל בסימן קכ"ג בגת מליאה דכתב ר"ת דמן הדין מותר לכתחילה לדרוך עם הנכרי אלא שהחמירו ואסרו ש"מ דמדינא אפי' בשתיה מותר י"ל דשאני לעיל כיון שהיא גת מליאה אין כאן המשכה ולא מקרי יין נסך גמור משא"כ כאן דיש לו המשכה וייתר נראה דכאן איירי ביין גמור (והא דקאמר טרוד בדריכה היינו דאף נמשך ממנו מ"מ דורך ענבים הנותרים) שנמשך כבר רק שבא לבאר באיזה נגיעה נאסר ולעיל מיירי בלא נמשך עדיין שאינו יין גמור ואפילו בנגיעה גמורה לא נאסר ועיין בב"י שכתב דאיירי בגת של נכרי ומביא הגמרא אבל דברי רבינו א"א לפרש בהכי שהרי הדבר למד מעניינו שמיירי הכל בגת של ישראל וע"ש.

ט

מותר בהנאה כיון שטרוד בדריכה וא"ת והא אמרינן לעיל סימן קכ"ג ואפילו לא נגע בו אלא דרכו ונמשך וירד מכחו לבור מה שבבור אסור כו' פי' בשתיה ולא בהנאה כדין כח דמשמע הא אם נגע בה בדריכת רגליו אסור אפילו בהנאה ולא אמרינן נמי שטרוד במלאכתו ואינו אוסר וי"ל דלעיל לא אתא אלא ללמדינו מאימתי נקרא יין וקאמר דמשהתחיל לימשך בו נקרא יין לאסור אפי' בדריכה ור"ל כל אחד כדינו דהיינו אם נגע בשעת דריכה בכוונת מגע אסור בהנאה ואפי' ברגלו ואם שלא בכוונה או שלא נגע ויצא מכחו אסור בשתיה ומותר בהנאה וכמ"ש כאן וכאן איירי ג"כ כשכבר נמשך ובא ללמדינו איזהו נגיעה אוסר ובמה אוסרו וק"ל:

י

והראב"ד כתב כו' וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ב"י הרא"ש כתב ב' הדיעות ולא הכריע ומשמע לרבי' דמדהביא דברי הראב"ד לבסוף יש קצת הוכחה דכותיה ס"ל אבל לפי האמת אין זה כדאי להכריע סברת הרא"ש ז"ל עכ"ל וז"ל ד"מ ואני אומר דאילו לא הוי שמיע ליה מאביו הרא"ש ז"ל דכל דעה שהביא באחרונה שהוא מסקנתו לא היה הרב בעל הטור כתבו לכן אין לנו אלא דבריו עכ"ל:

יא

כיצד יעשה יאחוז בידו שלא יוכל לנענע ביין כו' אע"ג דכתבתי לעיל דלהר"ן והתוס' והרא"ש אוסר במגע בלא שכשוך שאני הכא שהכניס ידו ליקח נפילתו והו"ל מגע שלא בכונה ומ"ה אמרינן דיאחוז בידו כדי שלא יעשה מעשה מוכיח שמכוון לנסך ואז הוי כמודד ביד דשרי ר"ן. ואף ע"ג דגבי מדידה א"צ לאחוז ידו שאני הכא שאינו טרוד בהוצאת נפילתו כמו במדידה שהוא טרוד אף בהוצאת היד לכוון מדידתו (אם מדד יפה עכ"ה) משא"כ כאן שאינו טרוד בהוצאתו הילכך צריך לאחוז בידו ולפתוח הנקב שיצא היין. אבל לא אמרינן שיאחוז בידו ויוציאנה דא"א שלא ישכשך אף על פי שאנו אוחזין את ידו כן פירש רש"י בפרק רבי ישמעאל דף נ"ט ע"ב:

יב

כתב הרא"ש ז"ל שאין לנו לדמות מילתא למילתא כו' בפרק רבי ישמעאל ההוא חביתא דאשתקל ברזא מיניה אידרי (פירוש קפץ) נכרי ואנח ידו עלה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא אסור כו' וכתב הרא"ש וא"ת אמאי אסרי ליה בהנאה והלא כיון להצלת היין דטרוד ולא מנסך כו' ומתרץ דאין לנו לדמות טרדות זה לזה אלא שמה שמצינו בתלמוד נקרא טירדא כי אגרדמים הטועם יין היה ראוי לקרותו טרוד כמו מדדו ביד כו' ע"כ:

יג

היה היין יוצא דרך הנקב כו' גבי עובדא שכתבתי בסמוך איתא שם אמר רב פפא דעד הברזא אסור ואידך שרי אמר רב יימר כתנאי חבית שנקבה כו' ונגע בה טבול יום אפי' במקצתה טמאה רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מצידה טהורה ופי' רש"י עד הברזא כל יין שלמעלה לנקב אסור בשתייה ולא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך וכולו אסור דכיון דכולו נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם ה"ל חבור ואסור. כתנאי אתמר הא דרב פפא ולא דברי הכל היא דרבנן לית להו דרב פפא הלכך לית הלכתא כותיה וכולו אסור בשתייה ומותר בהנאה עכ"ד רש"י ובזה נחלקו הפוסקים כמ"ש בפרישה:

יד

מה שמן הנקב ולמעלה אסור בהנאה ז"ל ב"י לשון רבינו אינו מדוקדק שכתב תחילה סתם מה שמן הנקב ולמעלה אסור אפי' בהנאה דמשמע שזהו מוסכם לדעת הכל ואינו כן שהרי לרש"י מותר בהנאה וכך הול"ל לרש"י בין מה שלמעלה בין מה שלמטה מותר בהנאה ולר"ת הכל אסור בהנאה כו' ונ"ל ליישב דרבינו סדרם לפי סוגיית הגמרא דמתחיל אמר רב פפא דעד הברזא אסור ואידך שרי ומפרש ר"ח דאסור בהנאה ושרי אפילו בשתייה ופסק כרב פפא ובתר הכי מייתי בגמרא כתנאי ופסק רש"י כחכמים לכן כתב אחר כך דעת רש"י ובתר הכי דעת ר"ת דס"ל ג"כ דלית הלכתא כרב פפא ולא מטעמיה ובתר הכי דעת הרי"ף דס"ל הלכתא כר"פ אלא שמפרש מותר היינו בהנאה וכמ"ש בפרישה:

טו

ולרב אלפס שלמעלה אסור בהנאה ושלמטה אסור בשתייה וכן עיקר וז"ל הרא"ש עליו ודבר תימה הוא להתירו דהיתר ואיסור בדבר לח שהם בכלי אחד שיתערב יחד שיפרד ההיתר מן האיסור להתירו בשתייה הלכך נראה לפרש דבהנאה קאמר אבל בשתיה ודאי אסור והיין דעלויה ברזא אסור בהנאה דכל מה שסופו לצאת הוי כאילו נגע בכולו:

טז

ואם לא נגע אלא בקילוח היוצא בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' כל היין שבנאד אסור ז"ל ב"י מאחר שכתבתי שבפסקיו דחה דברי ר"ת שאסר הכל בהנאה א"א לומר שבתשובה פסק כמותו אלא י"ל. דלענין איסור שתייה אתשל ומ"ה אהדר כולו אסור אבל לענין הנאה ודאי יש חילוק ביניהן א"נ ס"ל דעכו"ם בזמן הזה לא בקיאי בניסוך ואין שם איסור הנתה כלל וכולו שוה לאסור בשתייה אי נמי בניקב בשולי הנוד איירי. אי נמי דסתם נקב דנוד הוי כאילו הוא בשוליו דאפי' ניקב באמצע עשוי הוא לצאת כל היין שבו דרך שם עכ"ל ולפי תירוצים אחרונים הללו קשה קצת מ"ש ואם היין יוצא והוא בענין כו' דמשמע כאילו עד כאן לא דיבר מזה כלום ולפי תירוצים הללו הא זהו טעמו שאוסר לכל היין שבנוד אלא שי"ל כיון שבתשובה שמייתי אין כוונתו לאשמועינן אלא סיפא ולא רישא לכך חזר וכתב דינא גופא דגמ' מה דאיתמר בזה ואפשר שרבינו סובר ביאור דברי הרא"ש כתירוצים ראשונים ולכך כתב מ"ש וב"י אחר שראה דברי רבינו ביאר גם דברי הרא"ש כן.

יז

אבל אם לא נגע אלא בקילוח היין היוצא מותר כבר כתבתי בפרישה בשם ב"י דאף על גב דס"ל להרא"ש נצוק חבור יש לומר דאיין שנשאר בנוד קאמר ומיירי שאין הקילוח מקלח בכלי אלא ע"ג קרקע ונצוק ההולך לאיבוד לאו ניצוק הוא ע"כ אבל קשה לפ"ז הא כתב לקמן סימן קכ"ו בשם הראב"ד דדוקא כשהעכו"ם מערה לטיט הכל מותר אבל שראל מערה לטיט ובא עכו"ם ונגע בקילוח הכל אסור וכאן כתב היין מותר וליכא למימר דהראב"ד חולק על דעת הרא"ש וכמ"ש ב"י שם דדעת הראב"ד דלא כדעת המרדכי דפ' ר"י וכאן כתב ב"י דדעת הרא"ש כדעת המרדכי. דאם כן ה"ל לרבינו לכתוב פלוגתתם כאן או בסימן קכ"ו ולכתוב הסכמתו כדרכו בכל מקום ולא לכתוב כאן סימן קכ"ד כדעת הרא"ש סתם ובסימן קכ"ו כדעת הראב"ד סתם וא"ל דמ"ש בסימן קכ"ו דאם נגע העכו"ם בקילוח הכל אסור אינו ר"ל מכח נצוק כיון דהולך לאיבוד אלא מכח מגע שנגע בקילוח ומהאי טעמא כל מה שהוא למעלה מהברזא גם כן אסור דה"ל כאילו נגע בקילוח מאחר שודאי יצא זא"ז אבל מה שנשאר מתחת לברזא אין לאוסרו גם מכח מגע ואאותו יין שתחת הברזא כתב כאן דהרא"ש התירו ומ"ש הב"י דאיין הנשאר בנוד קאמר ר"ל הנשאר שאינו יוצא לעולם במקום נקב זה אף אם לא היה סתום והיינו מה שהוא מהנקב ולמטה. דהא ע"כ דברי רבינו עדיין אינן מתיישבין בזה דהא מסיק וכתב כאן אדברי רבינו בשם הרא"ש דהראב"ד אוסר וצ"ל לפי' דר"ל אפילו מה שנשאר למטה מתחת הברזא אוסר ואם כן גם מ"ש בסימן קכ"ו בשם הראב"ד איירי גם כן אפילו במתחת לברזא והדרי קושיא לדוכתיה למה סתם שם דלא כדעת הרא"ש מיהו יש לומר דרבינו לא בא שם בסימן קכ"ו אלא ללמדינו שאף מה שנשפך ובא לאיבוד אסור ולא הביאו ללמדינו אם נאסר גם מה שלמטה מהברזא או דוקא מה שלמעלה ממני וכדעת הרא"ש והיותר נראה דהב"י לא כתב שינויא זה אלא שהרא"ש מתיישב בהכי אבל רבינו שהביא דעת הרא"ש כאן ולקמן סתם בזה כהראב"ד צ"ל דס"ל כאידך שינויי דכתב הב"י ביישוב הרא"ש ודברי רבינו וק"ל.

יח

מגע נכרי שלא בכוונה ע"י ד"א כו' עד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל פלוגתתם בגירסת הגמרא כתב המרדכי לפירוש ר"ת שמתיר מגע ע"י דבר אחר כסבור שהוא שכר אם כן בזמן הזה נכרים דלאו בני ניסוך נינהו דלא בקיאי בטיב ע"א ומשמשיה וחשיבי כתינוק בן יומו היה מתיר מגע נכרי ע"י דבר אחר אע"פ שהוא יודע שהוא יין כיון שאינו בר ניסוך ולא אתי לכלל כוונת ניסוך לשון ה"ר חזקיה עכ"ל. (ולפ"ז ה"ה אם שתה הנכרי ממנו יש להתירו דהא פיו גרע ממגע ע"י ד"א כדלעיל בב"י דבמגע ע"י ד"א לכ"ע אסור וגבי פיו איכא פלוגתא וכן כתב רבינו שאמר ואפילו בפיו. ומבואר להדיא בתשובת מהרי"ל סימן ל"א כששתה ממנו ע"י קנה מן החבית שמותר ואף על פי שיש כאן שתים שנוגע בידו ע"י ד"א וגם נוגע בפיו שהיין שנגע בפיו חוזר לשם וגם מקרי נוגע בכולו בפיו שהרי היה יכול להביאו בפיו ועיין בדרישה בסימן ק"ל מ"ש א"א ז"ל שם ודו"ק עכ"ה):

יט

נכרי שנגע בנוד שיש בו יין אפי' הוא חסר כו' רבינו כ"כ לפי סברתו כמ"ש בפרישה ודעת הרמב"ם בזה דוקא כשהאוחז פי הנוד הוא דשרי אבל אם פי הנוד פתוח אסור שהוא סובר שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו שהוא אסור ב"י:

כ

וכן התיר בחבית שאין שוליה מהודקים כו' עד שיסתום היטב ז"ל ב"י ואיכא למידק כיון דמשום דאין דרך ניסוך בכך הוא דשרי למה הצריכו שיתן ישראל הנעורת שם אפילו יתן הנכרי נמי ה"ל למשתרי מה"ט ועוד דמשמע דלא התיר ר"ת אלא שיהדק הנכרי הנעורת בסכין ולא שיגע בו ביד וא"כ מה זה שכתב ומיהו אם היין שותת הרבה אז צריך ליזהר כי אז נוגע הנכרי ביין ואם אינו נוגע בידו אלא בסכין מותר כו' דהא עד השתא נמי לא איירי אלא בתוחב בסכין ואינו נוגע בידו ונ"ל שמה שהצריכו שיתן ישראל הנעורת היינו מפני שאם היה נותן הנכרי הנעורת היה נאסר היין שבחבית משום דדמי לחביתא דאשתקיל ברזא ואלא נכרי ידיה עלה אבל כשנתן ישראל הנעורת על הנקב ומנע היין מלצאת קצת אף על פי שהנכרי מהדקו בסכין אין בכך כלום שהנקב נסתם כבר על ידי ישראל והידוק דנכרי מעשה לבינה בעלמא הוא ואע"פ שהיין עדיין מבצבץ ויוצא כל שעדיין לא נתהדק הנעורת אין דרך ניסוך בכך ושרי כי היכי דשרינן בחבית דפקעי לפותיה וחבקה נכרי משום דמעשה לבינה בעלמא עביד ואף על פי שהיה היין יוצא מבין החצאים קודם לכן משום דאין דרך ניסוך בכך וזה נראה בעיני הפירוש היותר נכון אלא שמצאתי שכתבו התוספות גבי חבית דפקעה לפותיה על דברי רשב"ם וטוב שישים הישראל המטלית או הנעורת עד שיסתם קצת והנכרי יהדקנו בהיתר כרבינו תם שכתבתי למעלה עכ"ל. משמע דלשופרא דמילתא אמרו כן ולא לעיכובא ויש לתמוה למה דהא עיכובא משמע דאיכא במילתא שאם יתן הנכרי הנעורת הוי כמנח ידיה על חביתא דאשתקיל ברזא שנאסר היין שבחבית ושמא יש לומר כיון שאין זה נקב גמור אלא סדק לא מחמירין ביה כולי האי:

במקום עשיית מלח אם נתן נכרי יין במלח כשמרתיחין אותו מותר שנתייבש והולך לאיבוד ומכאן יש להתיר שנותנין בו דם כשמרתיחין אותו כדי שיתלבן דכזורק מים לטיט דמי וכ"פ שמותר לבשל דיו ביין נסך דאזלא לאיבוד דלא לטעמא עבידא ור"י השיב ומי שמחמיר בסתם יינם לאסרו בהנאה אסור לבשל דיו ביינם מיהו אם תיקן וכתב מותר לקרות בו שהכתיבה יבישה הוי כזורק מים לטיט מ"ק מ"ו: (ועיין בב"י ס"ס קכ"ג עכ"ה):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.