משאת המלך/במדבר/טו
לד[עריכה]
ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו (טו לד)
אמרו בב"ב (קי"ט.) ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא ימות, ובתוס' שם הקשו דלמה נסתפק משה היה לו לדונו בחנק, דכל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק, ובחי' מרן רי"ז עה"ת הקשה על דבריהם דהרי אכתי הא לא נקבע במה תהא מיתתו, וא"כ אין שייך בזה האי ילפותא דכל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק, יעוי"ש.
והנה הגרי"ז תפס דהאי כל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק זהו מעין ילפותא, ולפיכך שפיר תמה אתוס' דכל דלא נקבעה מיתתו א"כ ל"ש האי ילפותא, אמנם אם נימא דאי"ז כעין ילפותא, אלא פירושא דמיתה האמורה בתורה סתם היינו דלא נקבע לו מיתה, ולפיכך ע"כ נידונו בחנק שהיא הקלה שבמיתות ב"ד דא"א להחמיר עליו במיתה חמורה, א"כ צדקו התוס' בקושי', דכיון דמ"מ יודע היה משה שהמקושש במיתה, א"כ אפשר לדונו ככל המחוייב מיתה סתם, דאף שלא נקבע לו מיתה מ"מ מיתתו בחנק.
וע"ש עוד בהגרי"ז שהוסיף לתמוה דגם אין זה בכלל מיתה האמורה בתורה סתם, כיון דלא נשלמה עדיין פרשת מחלל שבת, והרי יתכן דעוד יתפרש בו מיתה מסוימת וכמו שאכן נאמר לבסוף שהמחלל שבת דינו בסקילה.
אמנם נראה למש"נ דכל שלא נקבעה לו מיתה ה"ז נמי בכללא דסתם מיתה בחנק, א"כ גם זה מיושב דלעולם היה הדין נותן שאע"פ שמיתתו בסקילה, מ"מ לא יתכן לחייבו בעונש סקילה שהרי לא הותרה לסקילה, ורק מדין הוראת שעה נתחייב המקושש סקילה אע"פ שלא הותרה לסקילה, וא"כ אי דלית מינה הוראת שעה נמצא דינו הוא רק חיוב מיתה ואין לו החיוב המסויים דסקילה, וא"כ הק' התוס' היטב כיון דאכתי לא היתה הוראת שעה דסקילה, א"כ הרי הוא השתא על עיקר דינו מיתה סתם, וא"כ למה נסתפק משה ולא הרגו בחנק כדין סתם מיתה האמורה בתורה. [עיין מש"כ עוד בענין מקושש בשמות (כ"א י"ט)].
לט[עריכה]
וראיתם אותו וזכרתם (טו לט)
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית הל"ז) שחובת ציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה, וסומא חייב בציצית אע"פ שאינו רואה אחרים רואין אותו, עכ"ל. והוא מגמ' דמנחות (מ"ג.), והנה מדנסיב לה הרמב"ם דרשה מנ"ל דחובת יום היא הגם שאין דרכו להביא הדרש, וביותר מש"כ בסומא אע"פ שאינו רואה וכו', דזהו טעמא דאמרו בגמ' שם מפני מה ממעטין לילה ומרבין סומא ולא איפכא ע"ש, ובודאי אי"ז דרכו להביא טעם הילפותא.
ומבואר מכך דוראיתם אותו הוא מעצם המצוה ולא רק דרש, ולכך גם הוצרך הרמב"ם לומר האיך זה מתקיים בסומא, וכ"נ מהתרגום יונתן שביאר שיתקיים וראיתם אותו בזמן שאתם מתעטפין ביממא הרי דיש קיום דוראיתם, ועיין בשו"ע (או"ח ס"ח סעיף י"א) שכתב עיקר מצות ט"ק ללבשו על בגדיו שתמיד יראהו ויזכור המצות, וע"ע מש"כ בחי' על סדר הרמב"ם.
מא[עריכה]
אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (טו מא)
כתב רש"י, למה נאמר יציאת מצרים, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין ולהפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. ויש להבין מה הקצף הגדול על דבר זה, ומה לי שמראה עצמו שמקיים מצות ציצית, הרי אין בידו אלא איסור שביטל מ"ע של ציצית. ודוחק לומר דהכונה לפי שלא השוה כבוד עבד לכבוד קונו דירא מבנ"א ולא מהקב"ה, וכעין דאמרו בב"ק (ע"ט:) דלפיכך החמירה תורה בגנב מגזלן, וגם דשניא מהתם דמתביש מבנ"א לא מהעבירה אלא מעצם הגניבה, וכאן עכ"פ בושתו היא מכך שאין מקיים מצות הקב"ה. ועיין עוד בתוס' בב"מ (ס"א:) שביארו דמתחייב מעת שתלה הקלא אילן ואע"פ שלא לבש, וזה באמת צ"ע דהרי מ"מ אין איסור בכך, ומפני מה נענש כ"כ על מה שמכין עצמו לבטל מ"ע, וצ"ע.
ונראה דהנה אמרו בספרי, רמ"א וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו וכו', שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', וכבר העירו האיך יש בטבע האדם להזכר בדרך רחוקה כל כך, שיראה התכלת וע"י חיבור ענין לענין בדעתו יזכר בכסא הכבוד.
ובפשוטו נראה דאה"נ דבודאי שאין זה דרך הטבע, אלא כיון שהקב"ה אמר לנו בתורה וראיתם אותו וזכרתם, הרי כך הוא מאמר הקב"ה לקבוע דבר זה שע"י התכלת יבוא לזה הזכרון, מיהו מדלא כתיב וראיתם אותו וידעתם אלא וראיתם אותו וזכרתם משמע שע"י הציצית יזכר, לכן אמרו חז"ל שזה יתקיים ע"י תכלת דומה לים כו' שאמנם עי"ז יזכר, אבל ודאי עיקר הדבר איך יוסב דעתו להזכר בדרך ארוכה כ"כ, הוא משום מאמר הקב"ה ואיהו קגרים, ופשוט.
והנה במה שהקב"ה הבחין במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור יש להתבונן מאי רבותא בדבר, דבודאי הקב"ה קיים מאמרו, ולנו לא היה כל תועלת מדבר זה שהרי לא ישראל ולא המצרים ידעו בכך ולא גרם דבר זה לגאולה, דמאן ידע חדרי בטן לידע אם זה שנהרג הוא בכור שנתעבר מטיפה זו, וא"כ מהו זה שאומר הקב"ה אני הוא שהבחנתי וכו'.
אמנם נראה דהנה כבר כתב הרמב"ם (בפ"ו מהל' תשובה ה"ג) שניטלה בחירה מפרעה לשוב בתשובה, ע"ש, וא"כ הרי ברור דמה שהוציא הקב"ה את בנ"י ע"י מכת בכורות אין זה לפי שמכה זו חמורה ביותר, דהרי ממנ"פ דבאם היה פרעה בעל בחירה אז כבר היה צריך להכנע מקודם, ואילו לאחר שניטלה הבחירה ממנו אם כן כך לי מכה חמורה כמכה הקלה ממנה.
אלא ע"כ הדבר פשוט דאמנם כמוש"כ שלא חומרת המכה היא שהכניעה את פרעה, אלא מאמר השי"ת שמכת בכורות בה יכנע לב פרעה להוציא את בנ"י ממצרים, לפי שמאמר הקב"ה הוא פועל על טבע האדם והוא דאהני ע"י מכת בכורות להכניעו, וכפי שאמר השי"ת דמכת בכורות היא שתגרום שיוציא את בנ"י ממצרים.
ולפי"ז הרי מובן מאי רבותא איכא במה שהקב"ה הבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, דהרי אם לא היה נהרג אחד מהבכורים אזי כבר אין זו מכת בכורות, ולא משום דמגרעא בחומר המכה ממכת בכורות, אלא משום דכבר נתבאר דמאמר השי"ת היה דמכת בכורות דייקא היא דתהניא להכניע לב פרעה, נמצא דאמנם מה שהקב"ה הבחין בין טיפה של בכור וכו' איהו דאהניא לן לגאולתנו ממצרים.
והשתא יובן מה שהקשנו מהו הקצף הגדול על התולה קלא אילן בבגדו וכו', דהרי למש"כ דוראיתם אותו וזכרתם זהו רק מכח מאמר השי"ת דע"י זה יבוא לזכרון, א"כ אדם זה שתלה קלא אילן בבגדו הוא אינו מאמין בדבר זה, ואומר בלבו הרי כל התכלית של מצות ציצית היא וראיתם אותו וזכרתם, לפי שתכלת דומה לים וכו', וא"כ כך לי קלא אילן כתכלת וא"צ דוקא לתכלת, ודבר זה מבודא שהרי כש"נ אין הצבע תכלת גורם אלא המצות תכלת וזה אינו שייך בתולה קלא אילן, ולכן אמרה תורה שעל דבר זה עתיד אני להפרע לפי שכפר בכח מאמר הקב"ה, והיינו שאמרו אני הוא שהבחנתי וכו' וכש"נ שמאמר הקב"ה איהו קגרים על טבעו של האדם, ולכן שלח פרעה את ישראל במכת בכורות בדוקא, ואני עתיד להפרע ממי שאינו מאמין בדבר זה וכו'.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א